דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

ומתרצינן: שאני קטורת של ערב  דאיתקש הקטרתה לנרות, דכתיב "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים - יקטירנה", וכיון שהוכחנו שבין הערביים האמור בנרות הוא בערב, הוא הדין שהקטרת הקטורת של בין הערביים צריכה להעשות רק בערב.

ומקשינן: כיצד אמר בן בתירא ששחיטת הפסח היא אפילו בשחרית, והרי התם [בפסח] נמי נאמר "שם תזבח את הפסח בערב"?! [1] ומתרצינן: ההוא "בערב" לא בא ללמדנו שזמן שחיטת הפסח הוא לאחר חצות, אלא ל"יאוחר דבר" הוא דאתא, שאם השהה את שחיטת הפסח עד שהגיע זמן שחיטת התמיד של בין הערביים, יש לו להמתין עם שחיטת הפסח עד לאחר שחיטת התמיד.

דתניא: יאוחר קרבן פסח שהוא דבר שנאמר בו גם "בערב" וגם "בין הערביים", וישחט מאוחר לתמיד, שהוא דבר שלא נאמר בו אלא "בין הערבים" בלבד [2].

ומקשינן: ומי איכא מידי, דאילו שחיט ליה מצפרא, אמרת זימניה הוא. ואילו כי מטי כאשר מגיע זמן בין הערבים, אמרת "יאוחר דבר", ויש להמתין עד שחיטת התמיד, בעוד שזמנו של הפסח הוא כבר מהבוקר, לפני שהגיע זמן התמיד של בין הערביים? [3]

ומתרצינן: אין, דהאמר רבי יוחנן מי ששהה ולא התפלל תפלת מוסף עד שהגיע זמן תפלת מנחה, הלכה - מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין. על אף שזמן המוסף מתחיל לפני מנחה! [4] ומקשינן: לרבי אושעיא שאמר כי "בין הערביים" משמעותו בין שני ערבים, חוץ ממקום שנאמר בו מפורש שהוא אחר חצות לפנות ערב, אם כן יקשה "בין הערבים" דכתיב גבי קטורת, וגבי נרות - למה לי, והרי לא נדע מכך שזמנם הוא לפנות ערב?

ועוד יקשה לרבי אושעיא, הרי תניא בתוספתא, השיב רבי תחת במקום בן בתירא תשובה לדברי רבי יהושע [שמכשיר פסח ששחטו בארבע עשר שחרית שלא לשמו כאילו נשחט בשלשה עשר]: לא תדמה י"ד שחרית ליום י"ג, כי אם אמרת בשלשה עשר ששחטו שלא לשמו כשר הרי זה רק משום שאין מקצתו של יום י"ג ראוי להקרבת הפסח, תאמר בארבעה עשר שחרית שמקצתו של יום זה ראוי להקרבת הפסח, ולפיכך אם ישחוט בשחרית שלא לשמו יפסל הקרבן.

ומדייקת הגמרא: ואם איתא לדברי רבי אושעיא שבן בתירא מכשיר את שחיטת הפסח לשמו אפילו בשחרית, למה אמר רבי [במקום בן בתירא] כי יום י"ד "מקצתו ראוי", והרי לבן בתירא אליבא דרבי אושעיא היום כולו ראוי הוא?

אלא אמר רבי יוחנן: פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו בארבעה עשר שחרית, בין אם שחטו לשמו - כי לא נחלק בן בתירא על חכמים בכך, וסבר כמותם שזמן הפסח הוא רק לאחר חצות ולכן אם שחטו בשחרית לשמו הרי הוא כשוחטו בשאר ימות השנה לשמו ופסול - בין אם שחטו שלא לשמו, ובזה נחלק בן בתירא על חכמים, וסבר שפסח הנשחט שלא לשמו בארבעה עשר שחרית פסול, ואינו דומה לפסח שלא לשמו בשאר ימות השנה שהוא כשר כי אין זה זמן הקרבתו הואיל ומקצתו של יום י"ד [לאחר חצות] ראוי להקרבת הפסח, ולפיכך כל היום הוא זמנו והחושב בו בשעת הבאתו שלא לשמו, פוסלו [5].

מגדף בה רבי אבהו [היה טוען רבי אבהו כנגד דברי רבי יוחנן אלו]: אם כן שהשוחט את הפסח בי"ד שחרית פסול בין אם שחטו לשמו ובין אם שחטו שלא לשמו, קרבן פסח כשר לבן בתירא היכי משכחת לה?

שהרי אי מדובר בדאפרשיה לקרבן הפסח האידנא בי"ד שחרית, שאז הוא אינו ראוי בין אם ישחטנו לשמו ובין ישחטנו שלא לשמו - דחוי מעיקרו הוא! שבשעת הפרשה הוא אינו ראוי להקרבה, ונפסל לעולם.

ואי מדובר באופן דאפרשיה מאתמול - נראה ונדחה הוא! כי אף שבעת הפרשתו היה ראוי להקרבה במחשבת שלא לשמו, כיון שבהגיע י"ד שחרית הוא פסול להקרבה בכל ענין, הרי הוא נדחה. ומכח דיחוי זה הוא נדחה עולמית?! [6] אלא אמר רבי אבהו: לדעת רבי יוחנן שבן בתירא פוסל בי"ד שחרית בכל ענין, לא מצינו קרבן פסח כשר אלא כאשר תהא הפרשתו לקרבן ביום י"ד לאחר חצות, שאז הוא ראוי להקרבה לשמו  6א .

אביי אמר: אפילו תימא שהפרישו מצפרא אין הוא נדחה, אף על פי שאינו ראוי אז להקרבה, כי הואיל ולאחר חצות הוא יהיה ראוי להקרבה, אין פסול של "מחוסר זמן" לבו ביום, ובי"ד שחרית אינו נחשב "דחוי מעיקרו" ולפיכך אינו נדחה. אבל אם יקדיש קודם לכן יפסל לפי רבי יוחנן, משום שנדחה בבוקר של י"ד, שאינו ראוי בו לא לפסח ולא לשלמים, ורק לגבי מחוסר זמן נחשב היום כולו כזמן אחד, ואם הוא ראוי בסוף היום יכול להפרישו מהבוקר.

רב פפא אמר: אפילו תימא שהפרישו מאורתא אור לי"ד, אין הוא נדחה. כי לילה על אף שאינו ראוי אז להקרבה, אין בו פסול של מחוסר זמן, באם אותו לילה הוא אור ליום שראוי להקרבת אותו קרבן! כי הלילה הוא זמן אחד עם היום. אבל אם יקדישנו קודם, יפסל לפי רבי יוחנן משום שידחה בבוקר של י"ד [7].

והראיה שאין הקרבן נדחה בהפרשת לילה, אף על פי שהוא פסול אז להקרבה, דתני דבי רבי ישמעאל [8]: ולד של בהמה טהורה שעברו עליו שבעה ימים והגיע ליל שמיני ללידתו הרי הוא נכנס לדיר להצטרף עם בהמות שכבר עברו עליהם שמונה ימים כדי להתעשר מעשר - בהמה, ואין בו כבר את הפסול של "מחוסר זמן" שאינו מתעשר, על אף שעדיין לא הגיע הבוקר של היום השמיני שבו הוא נהיה ראוי להקרבה כקרבן, כי משהגיע לילו של היום השמיני הרי כל החסרון להקרבה הוא בכך שעדיין לא הגיע הבוקר של אותו יום, ואין "מחוסר זמן" לבו ביום [9].

וכדרבי אפטוריקי - דרבי אפטוריקי רמי: כתיב "והיה שבעת ימים תחת אמו" [10] שבאותם שבעת ימים הרי הוא פסול לקרבן בהיותו "מחוסר זמן", הא כשעברו שבעת הימים והגיע לילה של יום השמיני הרי הוא חזי להקרבה, כי אף שבפועל אי אפשר להקריב בלילה, אינו נחשב משום כך "מחוסר זמן", ומאידך כתיב "ומיום השמיני והלאה ירצה", הא לילה של אור לשמיני לא חזי להקרבה, שעדיין הוא מחוסר זמן, הא כיצד יתקיימו שני המקראות האלו?

אמור מעתה: לילה ראוי לקדושה, שאפשר כבר להפרישו ולקדשו כקרבן מבלי שיהיה בו דיחוי משום מחוסר זמן, כי אין מחוסר זמן לבו ביום, ובכך יתקיים הכתוב של "שבעת ימים יהיה תחת אמו" שמשמעותו כי באור ליום השמיני הוא כבר ראוי לקרבן [11].

ויום להרצאה, לענין הקרבתו הוא ראוי רק מהיום השמיני, שאין עבודות הריצוי של קרבן נעשות בלילה, ובכך יתקיים הכתוב "ומיום השמיני והלאה ירצה". ומשמע שיכול להפריש בלילה, אף שאינו יכול להקריבו אלא ביום.

אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: מדבריך, שרבי יוחנן מכשיר פסח לפי בן בתירא רק באופן שהופרש אחר חצות יום י"ד, כי אילו הופרש קודם חצות הוא דחוי מעיקרא, ואילו הןפרש מאתמול הוא נראה ונדחה ושוב לא יהא ראוי להקרבה - לימא קסבר רבי יוחנן בעלי חיים נדחין, ואינו סובר שדיחוי חל דוקא בשחוטים.

אמר ליה רבי אבהו: אין! והראיה לכך, ממה דאמר רבי יוחנן - בהמה של שני שותפין, שאחד מהשותפים הקדיש את חציה של הבהמה השייכת לו, חלה על אותה מחצית - הבהמה קדושת הגוף לדמיה, שאין היא עצמה קריבה שהרי אי אפשר להקריב בהמה שתהא מחציתה קרבן ומחציתה חולין, אלא היא קדושה לכך שחייב למכור את אותה מחצית הבהמה שלו ולהביא בדמי המכירה קרבן.

ואין קדושה זאת נחשבת כ"קדושת דמים" לבדק הבית אלא קדושת הגוף לדמיה, שחייב לקנות בדמיה קרבן ולהקריבו.

ואם לאחר שהקדיש את חציה חזר ולקח משותפו את חציה השני  11א , והקדישה גם את המחצית השניה בקדושת קרבן, הרי עתה הבהמה כולה קדושה בקדושת הגוף לדמיה, ולפיכך תרעה עד שיפול בה מום, וימכרנה, ויביא בדמיה קרבן [12].

אך היא עצמה אינה קריבה על אף שעתה יש בכולה קדושת הגוף, כי משנדחתה בתחילה - כשהקדיש רק חציה - היא נדחתה עולמית.

ואף על פי שהיא עצמה אינה קריבה, הרי כיון שקדושתה היא קדושת הגוף לדמיה, היא עושה תמורה כמו כל קרבן שהמירו בו בהמת חולין, שמתקדשת בהמת החולין ונעשית קרבן - תמורה [13].

ותמורתה של בהמה זו, דינה כיוצא בה, שאינה קריבה על המזבח אלא תרעה עד שיפול בה מום וימכרנה ויביא בדמיה קרבן.

ושמע מינה מדברי רבי יוחנן אלו תלת: [14]

שמע מינה שגם בעלי חיים שנדחו מהקרבה הרי הם נדחין לעולם, למרות שחזרו ונראו להקרבה, ואינו סובר שנקבע כלל בדיחוי שיחול דוקא בקרבנות שנשחטו ונדחו לאחר שחיטה.

וכן שמע מינה [15] שדין "דיחוי לעולם" לא נאמר דוקא בקרבן שכבר היה קדוש והיה ראוי להקרבה ולאחר מכן נדחה, אלא גם קרבן שהיה דחוי מעיקרו, שבתחילת הקדשו הוא לא היה ראוי, הוה דיחוי הרי הוא נדחה לעולם [16]!


הערות

[1] בקרן אורה הקשה מכאן על תוס' בפסחים [קח א, ראה יא ב הערה 7א] שכתבו כי בן בתירא לא הכשיר להביא פסח בשחרית לכתחילה, כיון שבשחרית יש איסור של שוחט פסח על החמץ, ואם כן נעמיד את הכתוב "תזבח את הפסח בערב" לענין לכתחילה, ובדיעבד נכשירנו מערב עד בקר. והסיק מכך, שבן בתירא מכשיר לכתחילה, ואין איסור לשחוט על החמץ אלא בזמן איסור החמץ. ואולי הדבר תלוי במחלוקת האחרונים אם יש איסור בשחיטת הפסח על חמץ שאינו מחויב בהשבתתו, ראה בשאגת אריה [עח] ובצל"ח וחידושי הגר"ש רוזובסקי [פסחים ה א] וראה עוד בסמוך.

[2] במנחת חינוך [ה, ה] כתב שהתורה לא אמרה רק שיקרב הפסח אחר התמיד, אלא שזמן הפסח מאוחר יותר מזמן התמיד, ונפקא מינה שגם באופן שלא היה לציבור תמיד, אין מקדימין להביא את הפסח בזמן התמיד, אלא בזמנו המאוחר מזמן התמיד, כי לא תלתה התורה זמן הפסח בזמן התמיד. [אבל באופן שאחרו להביא את התמיד והגיע זמן הפסח, אין מקדימין את הפסח, ואף שזמנו אינו תלוי בתמיד, מכל מקום, תמיד - תדיר וקודם לו]. ובאבי עזרי נקט שאין זה אלא דין קדימה של תמיד לפסח, שאילו היה זה זמן בפסח, היה ראוי לומר שבא ללמד שלא יקריבנו מחצות ואילך כתמיד, אלא יאחרו, אך את התמיד יעשה אחריו, משום עשה דהשלמה, ועוד שאילו הוא זמן שנקבע בפסח, הרי דינו כמו לפני חצות ששנה בו הכתוב ומעכב, ולמה הוא כשר בדיעבד מחצות. ולפיכך נקט שהוא רק דין קדימה, ואינו נפסל באופן שנשחט לפני התמיד, וכמבואר במשנה בפסחים [סא א]. והוכיח כך מהמשך סוגיין, דמקשינן לבן בתירא ומי איכא מידי דמצפרא זימניה הוא וכו', ואם כהמנחת חנוך, הרי גם לדידן מחצות זמנו הוא, ורק לכתחילה ישחטנו אחר התמיד, וכן יש לומר לבן בתירא שזמנו מהבוקר ולכתחילה ישחטנו אחר התמיד. [וראה שפת אמת]. אלא בהכרח שחידוש התורה הוא להקדים תמיד לפסח, ורק לדידן שזמנו מחצות כזמן התמיד, לכן תמיד קודם, אבל לבן בתירא שזמנו מהבוקר, הרי כבר חל עליו חיוב פסח קודם, ואיך בחצות יחול עליו חיוב להקדים התמיד. וגם מתירוץ הגמרא שמצינו כן במוסף ומנחה, משמע שהנידון הוא בדיני קדימה, שאילו בפסח נקבע מחצות זמן מאוחר לתמיד הרי מנחה קודמת רק משום שתדיר מכריע בדיני קדימה, אבל אין לזה שייכות לאיחור זמנו של פסח. [וראה בהערה 4]. וכן משמע ממה שהקשו תוס' בפסחים [נט א] למה צריך ללמדנו מקרא שיאוחר הפסח לתמיד, והרי תיפוק ליה שתדיר קודם, ותירצו שלולי קרא סלקא דעתך שיקדים הפסח כדי שלא יעבור בעשה דהשלמה, ותמוה מה הקשו, והרי הכתוב נצרך ללמד על זמנו במקום שאין תמיד, ובתירוצם תמוה שהרי עתה עומדת לפניו מצות תמיד תדירה, ומה לי שאחר כך לא יוכל לקיים מחמתה עשה דהשלמה. ובהכרח שהנידון רק בדיני קדימה ולא דיני זמן פסח. ובשטמ"ק מנחות [ה. אות לג] הקשה למה אם שחט הפסח קודם לתמיד כשר, והרי אף שאין דין קדימה אלא למצוה, הרי כתוצאה מדין קדימה יהיה מחוסר זמן ויפסל. והגר"ש רוזובסקי [בחידושי פסחים יד, ובזכרון שמואל לא] תמה שהרי אין הקדימה מדיני הפסח, אלא כדין תדיר קודם שהוא רק כששני החיובים לפנינו, [ראה משנה ברורה כה סק"ז בשם פמ"ג] אבל אין זה חסרון זמן בפסח כי זמנו כבר הגיע, ורק לגבי קיום החיוב, תמיד קודם. והביא ירושלמי [תמיד נשחט ה"ג] שהוצרכו ללמוד מקרא שאם קדם הפסח לא נפסל התמיד, ומכך הוכיח הירושלמי שפסח שקדם לתמיד כשר, שאם לא כן, לא היה נחשב כבא אחר הפסח. ובהכרח שדין הקדימה הוא מדיני הפסח, שאילו היה מדיני קדימה בעלמא מהיכי תיתי שיפסל הפסח בקדימתו, וכתב שהוא המקור לדברי השטמ"ק. והעלה נפקא מינה בזה להקטרת איברי התמיד לפני הפסח, שאילו הקדימה מדיני הכשר הפסח, פשוט שאין צריך להקדים אלא זריקת דם התמיד, אך אילו הקדימה היא בקיום עשיית חיוב התמיד, יתכן שצריך להקטירו קודם. [ובשאגת אריה יז הקשה איך מדמה הגמ' דין הקדמת תמיד לפסח לדין קדימת תדיר, והרי בפסח נאמר "יאוחר דבר" [ולכן אם שחט פסח קודם ימרס בדמו אך אם הקדים שאינו תדיר יתחייב לזרוק דמו מיד]. והוכיח מדברי הרמב"ן עה"ת שרק בשחיטת הפסח נאמר "בין הערביים" ורק בה התחדש דין "יאוחר דבר" אבל אם קדם ושחטו לפני התמיד אין זריקת דם קודמת אלא מדין תדיר. וכן הוכיחו מדברי רש"י [פסחים] שכתב כי זריקת דם הפסח דוחה שבת משום שנאמר "ביום צוותו" ולא בלילה, ולא נקט קרא ד"בין הערביים" שאינו אמור אלא בשחיטה. [ועדיין תמוה דתיפו"ל שבליל ט"ו אינו זמן הפסח, וביאר הגר"מ זמבא שבקדשים הלילה הולך אחר היום [כמבואר בתמורה יד א] ונידון כיום י"ד, והגר"ש רוזובסקי [שם] דחה שנחשב יום רק לענין שלא עבר יום קרבנו ובא יום אחר, אך ודאי אינו נחשב כיום החודש של אתמול]. וכבר דנו הרבה אחרונים אם קדימת התדיר היא דין להקדים התדיר או שלא להקדים את שאינו תדיר, ראה במקדש דוד [ט, א] שהוכיח ממה שמערבין נסכי תמידין ומוספין, ומשמע שאם יכול לעשותן בבת אחת אין חיוב להקדים התדיר, ובקובץ שיעורים [פסחים רה] הוכיח לאידך. ובהערות לחברותא הוריות [יב ב] ביארנו שנידון זה תלוי אם קדימת התדיר היא רק מצד חשיבותו, או שדין הוא בסדרי קיום המצוות, עי"ש.

[3] במצפה איתן הקשה מכאן על תוס' בפסחים [קח א] שכתבו שגם לבן בתירא אין זמנו בשחרית לכתחילה, כיון שאסור לשחטו מפני ששוחט על החמץ, ונמצא שלא השתנה דין הקרבן כשהגיע זמן התמיד, שבין כך ובין כך אינו כשר אלא בדיעבד. [וראה הגה"ה בשפת אמת]. וכבר כתב הקרן אורה שאין מכאן קושיא, כי האיסור לשחוט על החמץ אינו מדיני הקרבן כלל, אלא איסור לשחוט על חמץ, ואילו יאוחר דבר הוא מדיני הקרבן ועל כך מקשינן שלא מצינו שיחול עליו דין קדימה, אחר שכבר התחייב להביאו קודם. [ולכאורה תלוי בנידן האחרונים אם האיסור אף על חמץ שאינו חייב בהשבתתו].

[4] בשטמ"ק [בהשמטות אות ב] הביא שתי דעות בדין זה, אם הוא דוקא באופן שמחויב עתה להתפלל מנחה כגון שהוא רוצה לאכול סעודה גדולה, אבל בלאו הכי מוסף קודם, או שבכל אופן שהגיע זמן המנחה היא קודמת למוסף אף שאינו חייב להתפלל עתה מנחה. ולכאורה נחלקו בגדר הדין של יאוחר דבר בפסח, וכדלעיל, שהרי אילו אין המנחה קודמת אלא באופן שחייב להתפלל, יקשה מה הביאה הגמרא ראיה מדינה לפסח ותמיד שיכול להקריבם עד השקיעה, ובהכרח שאין הנידון בפסח בדיני קדימה, אלא בזמן הפסח, והראיה ממוסף ומנחה היא שיכול דינו להשתנות ממה שהיה, וכשם שחלה על מוסף קדימת תדיר של מנחה באופן שחייב להתפלל, כך יחול על פסח דיני הזמן הנלמד מיאוחר דבר, וממילא יקדם התמיד אף באופן שעדיין אינו חייב להקריבו. [והסוברים שמדובר בכל אופן שהגיע זמן המנחה, יבארו כדליל שהנידון בפסח הוא כדיני קדימה כמנחה ומוסף].

[5] כבר הבאנו [בהערות על המשנה] שהראשונים פירשו שדעת רבי יוחנן היא שבן בתירא סובר שבי"ד שחרית נחשב פסח בזמנו, ולפיכך נפסל במחשבת שלא לשמו, ומכל מקום גם לשמו אינו כשר, כיון שרק מקצתו ראוי להקרבה. אולם בקרן אורה כתב שטעמו של בן בתירא שנפסל משום שאי אפשר לעוקרו בי"ד שחרית, וממילא נחשב כפסח שלא בזמנו, ונפסל, כיון שאינו נעשה ביום זה לשלמים כמו שנעשה על ידי עקירה בשאר ימות השנה. [וראה שם לעיל בהערות 7-5, שלשון המשנה "כאילו נשחט בין הערביים" משמעותו שנחשב זמן פסח, ובהכרח נפסל משום שלא לשמו, אך היינו משום שלא שייך עקירה לשלמים]. ורש"י על המשנה [ב א] ביאר את הלשון "הפסח בזמנו" - כל זמן שחיטתו דהיינו מחצות היום של ערב פסח וכו', והיינו כרבי יהושע שאינו נפסל אלא אחר חצות. אבל בסמוך שם [ד"ה הנשחטין] כתב סתם שהנשחטין לשם פסח בי"ד פסולין, ומשמע ששם פסח יכול לחול על קרבן אחר משחרית של י"ד, ואינו ככל ימות השנה, אלא שאין מחשבת שלא לשמו פוסלת בפסח בי"ד בבקר. ולכאורה תמוה שהרי בפסחים [סב א] למדו לפסול אחרים לשמו מ"הוא" בהוויתו יהא, והיינו שדינם שוה כשם שהוא בזמנו פסול לשמם כך הם פסולין לשמו, ואיך יתכן לחלק ולפסלם בשחרית אף שפסח נפסל רק אחר חצות. [ואולי הסוגיא שם רק כבן בתירא, עי"ש בתוס' וצ"ע]. ולעיל [יא: הערה 5] ביארנו שבן בתירא פוסל שלא לשמו בשחרית אף שאינו זמנו לשחטו לשמו, כי הזמן המחייב את הקרבן הוא יום י"ד, ודין הערבים הוא רק זמן ההקרבה, וכן הוכחנו [ביד אליעזר פסחים עמ' קנט] ממה שצריך שישנה הכתוב בזמנו, ומשמע שאינו מדיני הקרבן. אך יש לומר שבכך גופא נחלק עמו רבי יהושע, וסבר שבין הערביים הוא מדיני הקרבן, ולפיכך קודם חצות אינו נחשב זמן פסח ואינו פוסל בשלא לשמו, והיינו שנחשב כמו קודם י"ד כי אין יום י"ד מחייב את הקרבן, אלא לפני ט"ו שהוא מבין הערביים. אך אי אפשר לומר שרבי יהושע סבר שרק בזמן הקרבתו הוא נפסל במחשבת שלא לשמו, שהרי רש"י במשנה כתב שמחצות פוסלת בו מחשבה, ואילו זמנו נקבע שיאוחר אחר התמיד, ובהכרח שכל זמן חיובו פוסל. [ויש לדחות, א. שהרי לכתחילה אם הקריבו מחצות כשר. ב. אם איחורו משום דיני קדימה, הרי שזמנו מחצות].

[6] טעם לפסול דיחוי כתב במקדש דוד [ל"ג סס"ק ב'] שהוא משום שנאמר בקדשים "משמרת", דהיינו שצריך להיות עומד ומזומן לקיים דינם, וכשהוציאו מהכנתו נפסל. וראה בכתבי הגרי"ז להלן [עז: על המשנה] שדן אם דיחוי פוסל בגוף הקרבן או שרק נדחה ממצוותו, ונפקא מינה אם טעון עיבור צורה, שקרבן שחל פסול בגופו נשרף מיד ואינו טעון עיבור צורה. וצדדי הספק הם, אם דיחוי גורם חלות פסול בקרבן, או שאחר שנדחה אינו חוזר ונראה להקרבה, והיינו שאי אפשר להקריבו, אך בכדי לשרפו צריך עיבור צורה. ובסוגיין דקדק הגרי"ז שהגמרא דנה מצד שני ענינים שמצינו בדיחוי, א. דיחוי מעיקרא, שהוא דיחוי בחפצא של הקרבן וחל מתחילת הקדשו. ובדיחוי זה אין את הספק הנ"ל. ב. דיחוי בדבר שהיה ראוי להקרבה מצד הקדשו, אלא שחל בו דין שדחאו מהקרבה בפועל. [ודיחוי זה דומה לדיחוי במצוות, שמסקנת הגמרא בסוכה [לג א] שאין בו דיחוי מעיקרא, ולא דימתה דיחוי במצוות לדיחוי בקדשים, כי הדיחוי בקדשים הוא בעצם הקדושה, ואילו במצוות הוא דיחוי מהאפשרות לקיימם בפועל, ובדיחוי זה הסתפק כנ"ל שמא אינו פוסל בגוף הקדשים אלא גורם שישאר דחוי גם כשחזר ונראה]. ונפקא מינה כשהדיחוי הוא במקדיש או במקריב יהא אפשר להקריבו ליורש או לנדבת ציבור, כי לגביהם לא חל בו מעולם דיחוי, ורק כשהדיחוי בגוף הבהמה כמקדש חציה, נדחית לכל העולם, [וראה בע"ב הערה 3, ובהערה 6 על תוס' כאן]. ותירוץ הגמרא הוא רק על דיחוי מעיקרא, כי כיון שאינו מחוסר זמן ליומו או ללילו, חל ההקדש ואינו דחוי בשעת הקדשו, אבל לדיחוי של נראה ונדחה לא יועיל מה שאינו מחוסר זמן להקדשה ביומו או בלילו, ואם יקדישנו בי"ג או קודם לכן, ידחה ביום י"ד כי אינו ראוי בו להקרבה בפועל, ונמצא שצריך להקדישו דוקא בי"ד ביומו או בלילו. וראה הערה הבאה. אולם תוס' ביומא [סד א] כתבו שלא הוקשה לרבי אבהו אלא במקום שיש דיחוי מפני שאינו ראוי לקרבן מצד הזמן, אך כל הקרבנות שהפרישם ביום אינם נדחים בלילה שאחריו, שהרי אפילו לאביי שלילה מחוסר זמן, אפשר להפרישם גם בלילה, כיון שאין פסול בגופם מצד הזמן שאינו ראוי לקרבן זה, אלא משום שלילה אינו ראוי להקרבת שום קרבן, ועוד שאין דיחוי אלא בדבר שמחוסר מעשה בגופו, ולדברי הגרי"ז לא שייך כלל דיחוי מעיקרא במחוסר זמן. וראה מקדש דוד [לג ב]. [ולענין דיחוי מעיקרא במחוסר זמן ראה הערה 7].   6א.  בספר יד דוד תמה מה חידש רבי אבהו, ומה היתה ההוה אמינא, והלא פשיטא שאפשר להפריש אחר חצות. ואמר מו"ר הגראי"ל שהיה נראה מסברא שבהכרח פסח כשר גם קודם חצות, שהרי צריך להפריש קודם חצות, כי אחר ההפרשה צריך גם להמנות על הפסח. ועוד, שהרי בלקיחתו לשם פסח חל עליו הקדש במחשבה לפסח, ולא מסתבר שלוקחין את הכבש לפסח דוקא אחר חצות. [ובטורי אבן מגילה כט: הוכיח מכאן שאפשר לעשות את ביקור הקרבן גם קודם ההקדש, וכן משמע בפסחים מד:, ובתו"כ נדבה פרשה ג הי"ב נראה שדין זה תלוי במחלוקת תנאים, ויתכן לחלק בין ביקור של תמיד שהוא להכין את הקרבן ד' ימים ונעשה אחר הקדשו, לבין ביקור של פסח שהוא לבדקו ממום ונעשה בחולין, וראה הערה 10, ואכ"מ].

[7] בפנים ביארנו כפשוטו [וכדברי הגרי"ז הנ"ל בתירוץ הגמ'] שלכולי עלמא אם יפרישנו מי"ג יפסל משום שנחשב נדחה בבוקר י"ד, שאינו ראוי בו לא לפסח ולא לשלמים, וכל הנידון הוא מה נחשב בזמן אחד עם זמן הפסח, שאינו נחשב בהפרשת לשם פסח כמחוסר זמן, אם מתחילת היום או אף מהלילה. ולאביי שרק מתחילת היום נחשב זמן הפסח, אם יפרישנו בלילה יהיה דחוי מעיקרא כי כבר בלילה אינו ראוי לא לשלמים ולא לפסח, ורב פפא סבר שמליל י"ד אין דיחוי למה שהוקדש בו, אך מה שהוקדש קודם, נדחה. אולם החזו"א [ליקוטים א' ב'] נקט שלכולי עלמא לא חל דיחוי ביום י"ד, כי באותו יום שיוכל לעשותו פסח אין דיחוי, לא דיחוי מעיקרא ולא דיחוי למה שנראה מי"ג, וכן נקט בטורי אבן [מגילה כט]. ולשיטתם נמצא שהמחלוקת היא רק במקדיש בליל י"ד, שאביי סבר שדינו בלילה כבוקר של י"ד, ואינו כמפריש שאר קרבן בליל שבאותו יום יהיה זמנו, שהרי הפסח אינו ראוי בבוקר אלא בחצות, ולפיכך נחשב דחוי מעיקרא אף שלא שייך בהקרבה, כי גם אם היו מקריבין בו היה דיחוי, ולכן גם המקדיש בי"ג יפסל כי יהיה נראה ונדחה בליל י"ד. אך רב פפא סבר שכיון שלילה אינו זמן הקרבה לא חל דיחוי בלילה, ולכן אין הלילה עושה דיחוי ואף אם הקדיש בי"ג אינו נפסל, כי הלילה נחשב כיום י"ד שאין בו דיחוי.

[8] לכאורה עיקר ראיית רב פפא היא מדברי רבי אפטוריקי בסמוך, וביאר מו"ר הגראי"ל שהוצרך להביא גם את דברי רבי ישמעאל, כי לולי דבריו הוה אמינא שאין ראיה מקרא דרבי אפטוריקי אלא שאפשר לעשות מעשה הפרשתו בלילה, אך חלות הקדושה תחול רק למחר [וקמ"ל שמותר לעשות כן], ואין ראיה שלילה אינו מחוסר זמן. ולכך הביא דברי רבי ישמעאל, כי לגבי מעשר אי אפשר לומר כן, שהרי אין האדם מחיל קדושתו, אלא קורא לו שם וחלה קדושה ממילא, ורק אדם יכול לקבוע שחלות מעשיו תהיה לאחר זמן, אבל חלות הבאה ממילא חלה מיד, ובהכרח שלילה אינו מחוסר זמן. וראה בתוס' [ד"ה לילה לקדושה] שהנידון בסוגיין לגבי חלות ההקדשה במחוסר זמן, ולא על האיסור במעשה ההקדש, ולפיכך שייך להוכיח ממעשר שחל ממילא בלילה, ובהכרח שאינו מחוסר זמן. ונראה להוסיף, שמדברי רבי ישמעאל שמענו כי האיסור להקדיש מחוסר זמן אינו רק משום החסרון שאינו ראוי להקרבה, אלא איסור בפני עצמו להקדיש מחו"ז, ונקבע זמן להקדשו כשם שנקבע זמן להקריבו, אלא שדין זה נאמר רק בז' ימים ולא בליל ח'. וגדר זה נלמד רק מדבריו במעשר, שהרי לגבי הקרבה אף שמותר להקדישו בליל ח' הוא מחוסר זמן ואם עלה ירד, ולולי שהגיע זמן הקדשו לא היה חל עליו חיוב מעשר, ובהכרח שהאיסור להקדיש מחו"ז הוא דין נוסף שנקבע זמן להקדשו, ואיסור זה אינו אלא בז' ימים. ומה שהוכיחה הגמ' שלילה אינו מחוסר זמן, היינו ממה שהותר להקדישו אף שאינו ראוי להקרבה עד יום ח', ומוכח שנחשב ראוי כבר מלילו, אך אילו היה בו איסור להקדישו עד יום ח', לא היה שייך לומר שלילה אינו מחו"ז.

[9] הרמב"ם [פ"ו מבכורות ה"ד] כתב הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ וכו' ומחוסר זמן, וכתב הכסף משנה איני יודע למה השמיט הרמב"ם הא דאמרינן בפ"ק דזבחים ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר, ובמנחת חינוך [רצ"ג] כתב שהרמב"ם פסק [בפ"ג ממחוסרי כפרה ה"ד] כחזקיה [בכריתות ח'] שאמר שלילה מחוסר זמן, ולכן נזיר טמא שהתחייב קרבן ובליל שמיני נטמא שוב מביא קרבן אחד על שני טומאותיו, ולפיכך נקט שחולק גם לענין דינו של רבי אפטוריקי בהקדשה בליל שמיני נחשב מחוסר זמן, ופוסק כחזקיה שלא כרב אפטוריקי. אולם בטורי אבן [חגיגה ט'] כתב שאין הנידונים שוים, כי רק לגבי טומאת נזיר נחשב לילה כמחוסר זמן שעוד לא יצא לשעה הראויה להקרבה, אלא אם כן יחשב הלילה כיום בפני עצמו ועל כך נחלקו שם חזקיה ורבי יוחנן, אך לגבי הקדשה בלילה, די לנו אם יחשב הלילה כטפל ליום שאחריו, ולפיכך אין בו דיחוי כי דינו כמו ביום השמיני, ובזה מודה חזקיה שאינו מחוסר זמן, כי אין צריך שיחשב זמן בפני עצמו. וכן כתב באבי עזרי [פ"ג מאיסורי מזבח ה"ח ופ"ו מקרבן פסח ה"ה], והוסיף, שרק לגבי נזיר שהגברא מחוסר זמן, צריך שיצא לשעה הראויה לו להביא קרבן, אך בימי הרצאת הקרבן החסרון הוא בחפצא של הקרבן, וכיון שעברו שבעה ימי הרצאתו הוא כשר להקרבה, ומה שלילה אינו כשר להקרבה אינו נחשב מחוסר זמן כי דינו כיום השמיני. אלא שהתחדש פסול בליל שמיני. [וראה בכתבי הגרי"ז למנחות [כו ב] שביום צוותו מלמד על זמן מעשה העבודה שהוא חיוב הגברא, ולא מצד דיני העבודה שתעשה ביום]. ובעצם הדין ביאר, שלא השמיטו הרמב"ם, אלא כתב [שם הט"ו ופי"ח ממעה"ק ה"ח] שהקרבן מחוסר זמן בשבעת ימים הראשונים, וממילא משמע שרק בשבעה הימים ולא בליל שמיני, ומה שלא הזכיר את הפסול שהתחדש בליל שמיני הוא משום שאין בו נפקא מינה, כי להלכה גם כל קרבן שעלה בלילה ירד, ואפילו בבמה. או משום שסבר כרש"י בשבת שלא התחדש פסול בליל שמיני, אלא ככל לילה שפסול מביום צוותו.

[10] החתם סופר [יו"ד י"ז, שמ"ג] נשאל למה רבי אפטוריקי הקשה דוקא מהכתוב בויקרא "והיה שבעה ימים תחת אמו" ולא הקשה מהכתוב בשמות לגבי בכור "שבעת ימים יהיה תחת אמו" והרי עדיף להקשות מבכור, שהרי בבכור לא שייך החילוק שלילה לקדושה, שהרי קדוש מאליו מרחם אמו, [וראה רש"ש ערכין כט. שגם המצוה להקדיש בכור אינה אלא אחר ז' ימים, והיינו מצד הזמן שנקבע להקדש, אף שאין בו איסור מצד שאינו ראוי להקרבה כי אין מוסיף עליו קדושה בהקדשו]. וביאר שבכור הוא קדוש, ובקדשים הלילה נמשך אחר היום, וליל שמיני נחשב כיום השביעי, ולפיכך אין להקשות מ"שבעת ימים" של קדשים על "יום השמיני", ולכן הקשה רק מ"והיה שבעה ימים" שנאמר בחולין, ובהם היום הולך אחר הלילה, ונחשב הלילה של שמיני. ותמוה מחולין [פ"ג א] ששם מבואר שגם לגבי שבעת ימים יהא תחת אמו שייך בקדשים הכלל שהלילה הולך אחר היום, וראה בהערה 3 על תוס' בשם רבינו גרשום. וראה במצפה איתן ובהגהות רא"מ הורביץ ועוד, שהקשו על שלשת תירוצי הגמרא, איך לקחו פסח מצרים בעשור לחודש, ותירצו שגזירת הכתוב היתה מ"ועבדת", [אכן קושיתם תלויה בביאור תירוצי הגמרא לעיל, כשיקדישנו קודם לי"ד האם יפסל בנראה ונדחה, ואם אינו נפסל אין כאן קושיא] אולם משאר תמידין שצריך לבקרם ד' ימים אין קושיא כל כך, כי אפשר לבקרם קודם הפרשה, ובהערה 6א נקטנו מסברא להיפך, וצ"ע.

[11] בפשטות הראיה היא מעצם הדין שיכול להקדישו בלילה, ומוכח שאין בו פסול דיחוי, אך ביומא [סד א] מבואר שאין מחוסר זמן עושה דיחוי [וכדלהלן], ולכן פירשו בקרן אורה ומרומי שדה שכוונת רב פפא לומר שמדברי רבי אפטוריקי יש ראיה שלילה אינו מחוסר זמן לגבי האיסור להקדיש, שהרי אפשר להקדיש בלילה אף שאסור להקדיש מחוסר זמן, ובהכרח שנחשב כבר ראוי אף שעדיין אי אפשר להקריבו בפועל, והוא הדין שגם אינו עושה דיחוי. וראה בחזו"א [או"ח סב כט, ופרה ג, ד-ו]. וביומא [סד א] משמע כביאור השני, שאמרו שם שרב סבר בעלי חיים אינן נדחים, ולמד דין זה ממחוסר זמן שכשר כשיגיע זמנו, והוא הדין לבעל חי שיכשר כשיהא ראוי אחר כך. ודחינן שמחוסר זמן לא איתחזי כלל, ובעל חי נראה ונדחה. והיינו שלא שייך דיחוי בדבר שעדיין אינו ראוי לקרבן כלל, ובימי הרצאתו אינו ראוי לקרבן, ובהכרח שאין הנידון בדין דיחוי. ובתוס' שם הקשו הרי דחוי מעיקרא הוא, ורבי יוחנן אמר שם דהוי דיחוי. ותירצו שבמחוסר זמן שמשעה שהקדישה היתה דחויה. ותמה המהרש"א הרי גם בשותף שהקדיש חלקו היתה דחויה משעת הקדשה והוי דיחוי. ותירצו האחרונים שכוונת תוס' שבמחוסר זמן לא חל ההקדש כלל, וראה בקרן אורה. אולם בהערות לתוס' בסוגיין נראה שיש בכך סתירות בדברי תוס' בכמה מקומות. וצריך לומר כפי שהוכיח בקהילות יעקב [סימן ט] שבליל שמיני יצא מכלל נפל, ומה שהוא מחוסר זמן היינו משום שאמרה תורה "ביום צוותו" שאין קרבן קרב בלילה, ולכן נמשך דינו שאינו ראוי להקרבה עד יום השמיני. אכן חלוק ליל שמיני שהוא רק מעוכב מהקרבה, משבעת ימיו הראשונים שאינו ראוי להקרבה מפני שהוא ספק נפל. ונמצא שרק ליל שמיני התרבה לקדושה, כי אינו מחוסר זמן משום שיש חסרון בגופו, אלא מפני דינו, ולפיכך הוכיחה הגמרא בסוגיין מדין זה שחסרון זמן בלילה הוא רק מדיני הקרבה ואינו עושה דיחוי, וזו כוונת תוס' ביומא שבשבעה ימים אינו ראוי להקרבה מצד חסרון בגופו, ואינו ככל דיחוי שהוא עיכוב בהקרבה. [ועל דיחוי להקרבה בליל שמיני אמרינן שלילה אין מחוסר זמן ולכן אינו עושה דיחוי]. ומקורו של הקהילות יעקב לביאור זה הוא מדברי רש"י בשבת [קלו א], שכתב שבליל שמיני יצא מכלל נפל שהרי ראוי להקדישו, אלא שאי אפשר להקריבו משום דכתיב "ביום צוותו" ותמה הגרעק"א בגהש"ס שם מסוגיין שאם כן למה לי "ביום השמיני" [ובהערות לתוס' נרחיב בזה], ומכך למד שבלילה אינו נחשב ספק נפל כשאר ימיו הראשונים, אלא שהמשיכה התורה דינו עד "יום השמיני" משום שאינו ראוי להקרבה מדכתיב "ביום צוותו".

[12] תוס' בגיטין [מג ב] הקשו למה צריך לחזור ולהקדישה, ולמה לא יחול ממילא ההקדש בכולה, כמו שאמרו שם במקדש חצי שפחה וחצי בת חורין, שכשמשתחררת גמרו קידושיו. ולכאורה כוונתם שתחול הקדושה בכולה כמו בדין האומר רגלה של זו עולה, שאמרו [בקידושין ז] פשטה קדושה בכולה והרי היא עולה. ובישועות מלכו [או"ח יח] כתב שלא מצינו דין פשטה בחטאת, משום שצריך דעת בהפרשתה לשם חטא, ואין הקדושה פושטת אלא בקרבן הבא בנדר ונדבה. והיינו שהבין כי דעת תוס' שהתפשטות הקדושה היא בחלות ההקדש, ולכן שייך שתפשוט אחר כך אף שבשעת פעולת ההקדש אינו יכול לקדש ולהקדיש יותר מחציה, ולכן חסר בדעת ההפרשה על כל הבהמה. אולם הגרי"ז [במכתב בסוף ספרו] נקט שלא שייך דין פשטה אלא במעשה ההקדש שנחשב כאילו הקדיש את כל הבהמה, ולא בחלות ההקדש שיתפשט בכולה לאחר שהקדיש מקצתה, ולפיכך לא שייך דין פשטה אלא בתחילת ההקדש דהיינו בשעת מעשה ההקדשה ולא לאחר שלקח חציה, ועל כך לא הוקשה לתוס'. [ומתורצת בזה קושיית המקנה בקידושין ז. איך דימו דין פשטה באשה להקדש, והרי המקדיש רגלה של בהמה חל ההקדש ברגל ומתפשט בכולה, אך המקדש חצי אשה לא חלו בה קידושין כלל, ובהכרח שה"פשטה" חל בעצם מעשה ההקדש והקידושין. לדבריו לכאורה שייך דין פשטה גם בחטאת, כי הפרשתו מדעתו נחשבת כנעשית בכל הבהמה]. ולכן ביאר שכוונת תוס' בגיטין להקשות מדין "גמרו קידושין בכולה" דהיינו, כשם שקידושי חצי בת חורין אינן גמורים אלא לחייב אשם שפחה חרופה, ובשחרורה נגמרים להחשב כקידושין גמורים, כך בבהמת שותפין שחזר ולקחה תגמר בו הקדושה בחציה, שהרי היתה עד עתה קדושת דמים, כי לא עמדה להקרבה, וכעת תחול עליה קדושת הגוף. ועל התפשטות זו לא חל דיחוי, כי היא גמר הקדושה שחלה בבהמה. ועל כך תירצו תוס' שם, שרק בשפחה המשתחררת נגמרים קידושיה כי מכאן ואילך לא שייך בה קידושי אשם, אך בקדושת קרבן שייך שתמשיך בה קדושת דמים ולא תחול קדושת הגוף, ולכן לא נגמרת בה הקדושה. וראה בברכת שמואל קידושין [סימן ז] שתירץ בכך את קושית האבני מילואים [לא יח] איך למדה הגמרא דין פשטה מהקדש לקידושי אשה, והלא בתמורה [יא ב] הסתפק רבא אם לומדים דין פשטה האמור בבהמה לעוף, ואם בעוף שיש בו קדושת הגוף מספקא לן כיצד נלמד ממנה לאשה, אלא בהכרח שהלימוד מהקדש הוא, שההתפשטות היא במעשה ההקדש והקידושין, אך את עצם דין פשטה בקידושין ידוע לנו ממה שגמרי קידושין בחצי שפחה שהשתחררה. והדמיון להקדש הוא, שבהקדש נגמר הדיבור ונחשב כמעשה הקדש בכולה, וגם כשמקדש חצי אשה נעשה כדיבור שלם ומתקדשת כולה. וראה עוד בחידושי הגר"ש שקופ [קידושין סי' יא-ד] ובקובץ שיעורים [שם אות נב-ד] ובקהילות יעקב [שם סי' יד-טו]. והגר"ש רוזובסקי [בשיעורי קידושין אות קיז] הוסיף, שאין הביאור בגדר "פשטה" כאילו נעשה מעשה בכולה, שהרי הגמ' שם הוכיחה מדברי רבי יוחנן שאין "פשטה" במקום שיש דעת אחרת נגדה כמו שאין "פשטה" בבהמת שותפין, וזה פשיטא שאין מעשה של אחד השותפין מועיל על חלק חבירו, אלא בהכרח שסיבת ההקדש במקצת גורם להקדיש כולה, ועל כך הנידון אם מועיל גם על חלק שאינו בעלים עליו. ועי"ש עוד.

[13] הרשב"א בקידושין [ז א] כתב שממה שאמרו שהאומר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה, מוכח שהיא קדושה בקדושת הגוף, כי קדושת דמים אינה עושה תמורה, ומשמע שבמקום שלא הקדיש כלל חציה השני, כגון בשותפין, ודאי אין עליה אלא קדושת דמים ואינה עושה תמורה, והחידוש הוא שחל דיחוי אפילו בדבר שאין בו אלא קדושת דמים בלבד. וכך ביאר המאירי שם "שלא תאמר שאין דיחוי אלא בדבר שמקודש בגופו, אבל מה שלא היתה בו אלא קדושת דמים אין קדושתו חשובה לכלום והרי הוא כחולין שהקדישם שקרבים, אלא יש דיחוי אף בדמים". ולדבריו נמצא כי מה שאמרו בסוגיין שעושה תמורה, היינו רק אחר שלקח חציה השני והקדישה, שאז חלה עליה קדושת הגוף לענין שאינה נמכרת אלא כשיפול בה מום, ונקראת "קדושת דמים" כי היא עצמה אינה עומדת להקרבה. וכן כתב באחיעזר [ח"א מד, ח"ג נו] וראה כתבי הגרי"ז כאן, ובקובץ שיעורים [קידושין ז א]. אולם החזו"א [בכורות יח יח] והגרי"ז בתשובתו להגרח"ע [בסוף ספרו, עמ' עח] הביאו את הסוגיא בתמורה [כ] שאין דין דחיה בקדושת דמים גמורה, ולכן נקטו שבתחילת הקדשת חציה חלה קדושת הגוף ונחשבת כ"קדושת דמים" כי אינה עומדת להקרבה, ולפיכך שייך בה דיחוי. והחידוש הוא שחל דיחוי אפילו בקדושה שאינה עומדת להקרבה. ובאחיעזר הוכיח דבריו ממה שפירש רש"י בקידושין [ז א] שתמכר אף קודם שנפל בה מום שהרי לא הזכיר שצריכה רעיה, וכן דקדק בתורת גיטין [מג ב], אך הגרי"ז השיבו שרש"י לא כתב כך להדיא, ורק פירש את לשון הגמרא שנקראת קדושת דמים, אך ודאי שלא מועיל בה פדיון ואינה נמכרת אלא אם נפל בה מום, וראה הערה 18 לתוס' שנחלקו בזה ראשונים בכריתות. ולדעת האחיעזר יש ליישב את הקושיא לעיל [בהערה הקודמת] למה אין דין פשטה במקדיש חציה וחזר ולקחה, כי יש בה רק קדושת דמים וצריך לבא בה משום מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדושת הגוף, ואם נאמר שעצם דין פשטה גם הוא חל במיגו דנחתא קדושה בחלקה הראשון, הרי כבר איבעיא לן בתמורה [יא ב] אם תרי מיגו אמרינן או לא. ובאופן אחר אפשר ליישב על פי מה שכתב שם, שלדעת רש"י בתמורה [י ב] לא אמרינן מיגו דנחתא לאחר זמן, ואף לאחר שחזר ולקחה אם לא הקדישה אין בה אלא קדושת דמים ונמכרת בלא מום. ואם כן בקדושת דמים לא שייך פשטה, ואף שהיא קדושת הגוף אלא שאינה עומדת להמכר, אין בה פשטה משום דתרי מיגו לא אמרינן היכא דכל חדא בעיא חברתה. [אך במקנה שם כ' שיש בה פשטה].

[14] הרמב"ם [פט"ו ממעה"ק ה"ב] כתב בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חציה שלו, וחזר ולקח חציה האחר והקדישו, הרי זה קדשה וקריבה, אף על פי שמתחילתו דחויה היתה כהקדיש חציה, אין הדיחוי מעיקרו דיחוי, ואף על פי שהיא קדושת דמים הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים. ובכסף משנה הביא שהמאירי תמה על לשונו "אע"פ שהיא קדושת דמים", שמשמעותו שבקדושת הגוף מסתבר יותר שאין דיחוי, והחידוש הוא שגם בקדושת דמים אין בעלי חיים נדחים, ואילו בגמרא משמע שיותר מסתבר שלא יהיה דיחוי בקדושת דמים, ואדרבא דברי רבי יוחנן שיש דיחוי בקדושת דמים הם חידוש. ובלחם משנה כתב שהרמב"ם ביאר להפך מרש"י, והיינו שדוקא בקדושת דמים יש דיחוי כי היא קלה מקדושת הגוף שאינה נדחית. ולכן הוצרך לבאר שאף על פי שמקדיש חציה חל בה רק קדושת דמים, בכל זאת אין בה דיחוי מעיקרא, כי בעלי חיים אין נדחין, ובקרן אורה דחה דבריו, שהרי רבי יוחנן פוסל פסח שהופרש קודם חצות כי חל בו דיחוי, אף שיש בו קדושת הגוף, ומדמהו לשותף שהקדיש חציה, וראה הערה 13 על תוס'. והגרי"ז [במכתב בסוף ספרו, שם] ביאר שדעת הרמב"ם שהדיחוי הוא מה שחל על הבהמה רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף להקרבה, וזה גופא נחשב קדושה דחויה, ודחיה זו חלה בתחילת הקדשו, ונחשבת דחיה מעיקרא, אף על פי שחלה קדושה לענין דמים, ורק משום שבעלי חיים אין נדחים אינה נדחית. והיינו שהטעם שבעלי חיים אין נדחים גובר על הטעמים של דיחוי שיש בבהמה הקדושה רק לדמיה. ומכח ביאור זה הוכיח כביאורו לעיל שחלה קדושת הגוף כבר בתחילת הקדש חציה, והיא קדושה דחויה שאי אפשר להקריבה, [כי אילו מתחילתה לא חלה עליה אלא קדושת דמים אם כן אינה דחויה כלל, וכשחזר ולקח חציה השני למה לא תחול עליה קדושת הגוף להקרבה, ואפילו אם חל עליה דיחוי מפני שהיתה בקדושת דמים] הרי אין דיחוי זה חל על תמורתה, כי אין זה דיחוי אלא כך הוא דין קדושת דמים, ואינו חל לדחות התמורה. ובקהילות יעקב [יא] כתב שהרמב"ם אינו מפרש בסוגין כרש"י שהחידוש הוא שחל דיחוי אפילו בקדושה קלה כקדושת דמים, אלא כרבינו חננאל שהחידוש הוא שהדיחוי דוחה גם את דמי הקרבן, ולפי זה יתכן לומר שבקדושת דמים - החלה בגוף הקרבן - מסתבר יותר שיחול דיחוי. ומה שהוצרך הרמב"ם לומר שלא חל דיחוי בקדושת דמים משום שבעלי חיים אין נדחים, ולא די לו בטעם שלא חל דיחוי על קדושת הגוף משום שדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי, היינו משום שפוסק כרבי יוחנן שדיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ורק בפסול שאינו בגוף הקרבן, פסק שאינו דיחוי, והיינו רק לגבי הפסול שחל בחצי בהמה מחמת שחיטת חולין שבחציה השני, אך הפסול שיש בה מחמת שהוקדשה רק חציה הוא חסרון בגופה עצמה, והוי דיחוי מעיקרא. ועל כך צריך את הטעם שאין בעלי חיים נדחים, וטעם זה מועיל אף שלא יחול דיחוי בקדושה קלה כקדושת דמים.

[15] מו"ר הגראי"ל דקדק מה הראיה שחל דיחוי מעיקרא, והרי תיפוק ליה שלא חלה קדושת הגוף על החצי הראשון שלא היה ראוי להקרבה בעת הפרשתו. ובשלמא אם הנידון שיקדש מדין "פשטה" מכח הקדשתו את המחצית השניה, ניחא, אך אילו לא גרסינן "והקדישה" [וכגי' המאירי בקידושין], איך תחול בה קדושה. וצידד שאמרינן בה מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדוה"ג, ושוב פשטה קדושה בכולה. וכן מוכח לכאורה ממה שהוכיחה הגמרא בקידושין ממימרא זו כי במקום שיש דעת אחרת לא אמרינן "פשטה", ואילו לא חלה כלל קדושת הגוף בבהמה הרי טעם אחר גורם שלא יהיה בה "פשטה", ומשמע שהנידון הוא שתחול קדוה"ג מיגו דנחתא בה קדו"ד, וראה לעיל הערה 13, וצ"ע.

[16] רש"י בקידושין [ז ב] פירש שהחידוש הוא שלא כמ"ד [בסוכה לג ב] שרק נראה ונדחה עושה דיחוי. והיינו, כי אף אם דיחוי מעיקרא חל בעצם הקדושה, מכל מקום דבר שכבר היה נראה ובכל זאת נדחה נחשב דחוי יותר. וסברא זו מתקבלת יותר אם ננקוט שאין חילוק בין אופן הדיחוי מעיקרא לדיחוי שנראה ונדחה, כי כיון שבשניהם חל דיחוי מהקרבה בפועל, ודאי דיחוי מבדבר שכבר נראה נחשב דחיה יותר מאשר דיחוי בדבר שעוד לא חלה בו קדושה כלל. [ושמא משום כך גופא נקט הגרי"ז שדיחוי מעיקרא חל בחפצא של הקרבן מתחילת הקדשו, כי לא שייך דיחוי להקרבה בפועל כאשר עדיין לא חלה הקדושה].

דאיתקש [שהוקשה] בכתוב זה לנרות, ולפיכך זמנה תלוי בזמן הדלקת הנרות.

ושואלים: התם נמי [שם גם כן] בפסח, בדומה לנרות, כתיב [נאמר]: "שם תזבח את הפסח בערב" (דברים טז, ו)!

ומשיבים: הכתוב ההוא לא נצרך לעניינו, אלא ל"יאוחר דבר" הוא דאתא [שבא]. ומה עניינו? דתניא [ששנויה ברייתא] ביחס לשאלה מה קודם להקרבה, הפסח או תמיד של בין הערביים: יאוחר דבר שנאמר בו "בערב" וגם "בין הערבים" (והוא הפסח) לדבר שלא נאמר בו אלא "בין הערבים" בלבד (התמיד).

ותוהים: ומי איכא מידי [והאם יש דבר] שאילו היה שחיט ליה מצפרא [שוחט אותו מן הבוקר] אמרת [אומר אתה] זימניה [זמנו] הוא כבר בבוקר, כמו קרבן הפסח לשיטת בן בתירא, וכי מטי [וכאשר מגיע] בין הערבים, אמרת [אומר אתה]: "יאוחר דבר", ואתה מקדים לו קרבן שזמנו מתחיל רק אז?

ומשיבים: אין [כן] דבר זה יתכן, דהא [שהרי] אמר ר' יוחנן, הלכה: כאשר איחר אדם להתפלל מוסף עד שהגיע זמן המנחה, לאחר חצות היום, מתפלל של מנחה קודם ואחר כך מתפלל של מוספין, למרות שזמנה של תפילת המוסף החל כבר בבוקר.

ושואלים: ולדרך זו, ש"בין הערביים" משמעו לדעת בן בתירא כל היום כולו, אם כן "בין הערבים" דכתיב גבי [שנאמר אצל] קטרת ונרות למה לי? שהרי ממילא אין זה זמנם!

ועוד, הרי שנינו בברייתא: השיב רבי תחת (במקום) בן בתירא לדברי ר' יהושע, שאמר שפסח שנשחט בשחרית של ארבעה עשר בניסן שלא לשמו כשר כאילו נשחט בשלושה עשר: לא, אם אמרת בשלשה עשר שאין אפילו מקצתו ראוי להקרבת הפסח, תאמר בארבעה עשר שמקצתו ראוי (בין הערביים).

ואם איתא [אכן] לדעת בן בתירא הפסח כשר כשנשחט לשמו בכל יום ארבעה עשר, אם כן כולו ולא רק מקצתו ראוי הוא!

אלא יש לדחות מה שאמרנו, וצריך לומר כמו שאמר ר' יוחנן: פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו בארבעה עשר שחרית, בין שנשחט לשמו — הואיל ונשחט קודם זמנו, ובין שנשחט שלא לשמו — הואיל ומקצתו של יום זה ראוי לשחיטה.

מגדף בה (היה תמה על כך) ר' אבהו: אם כן, קרבן פסח כשר לבן בתירא היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? אי דאפרשיה האידנא [אם שהפרישו עכשיו] בבוקר ארבעה עשר בניסן לשם פסח — דחוי מעיקרו (מתחילתו) הוא, שהרי אינו ראוי להקריבו, ושוב אינו כשר! ואי דאפרשינהו [וגם אם שהפרישו] מאתמול בשעה שראוי היה להקריבו (שלא לשמו) — הרי נראה ונדחה הוא בבוקר, שהרי לא ניתן להקריבו עד בין הערביים, וקרבן שנדחה שוב אינו נעשה ראוי!

אלא אמר ר' אבהו: תהא מציאות של פסח כשר, כאשר מפרישו לאחר חצות היום, כשהוא ראוי לשחיטת פסח.

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שמפרישו מצפרא [מהבוקר], מכל מקום אין פסול מחוסר זמן (קרבן שלא הגיע זמנו ליקרב) נוגע לקרבן הראוי ליקרב בו ביום, וכיון שלאחר חצות יהא ראוי אין הוא דחוי.

רב פפא אמר: אפילו תימא [תאמר] שהפרישו מאורתא [מהלילה הקודם] — קרבן שהוקדש בלילה אין נחשב למחוסר זמן אם הוא ראוי להקרבה ביום שלאחריו, דתני דבי [ששנה חכם בית מדרשו] של ר' ישמעאל: ולד של צאן ובקר (שפסול לקרבן עד יום השמיני ללידתו) בליל שמיני כבר נכנס לדיר עם חביריו להתעשר מעשר בהמה; וכדברי

ר' אפטוריקי, שר' אפטוריקי רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "והיה שבעת ימים תחת אמו" (ויקרא כב, כז), ומכאן נלמד: הא [הרי] בלילה שלאחר היום השביעי כבר חזי [ראוי הוא] להקרבה. ומן הצד השני כתיב [נאמר]: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' " (ויקרא כב, כז), משמע: הא [הרי] בלילה לא חזי [אינו ראוי] עדיין!

הא כיצד אתה מיישב את הסתירה? לילה ראוי לקדושה שאפשר להקדישו כבר בלילה, ויום להרצאה שבו הוא נרצה לקרבן לה'. משמע שאף שאין הקרבן ראוי להקרבה כלל בלילה — ניתן אז להקדישו, ואין אומרים שהוא מחוסר זמן.

א בעקבות הדיון הקודם אמר ליה [לו] לר' זירא לר' אבהו, לימא קסבר [האם לומר שסבור] ר' יוחנן שבעלי חיים נדחין ושוב אינם ראויים להקרבה לאחר שנדחו פעם אחת?

אמר ליה [לו]: אין [כן], שאמר ר' יוחנן: בהמה שהיתה של שני שותפין, הקדיש שותף אחד את חציה שהיה ברשותו, וחזר ולקח (וקנה) מן השותף את חציה האחר והקדישה — הרי היא קדושה, משום שחלה הקדושה גם על חלקה הזה, ואולם אינה קריבה כקרבן.

ובהמה זו עושה תמורה שאם אמר על בהמה אחרת "זו תמורת זו" — גם האחרת קדושה, ותמורתה כיוצא בה שיש לה אותו דין עצמו, שהיא קדושה ואינה קריבה.

ושמע מינה תלת [ולמד ממנה מהלכה זו שלושה דברים]: שמע מינה [למד ממנה] שבעלי חיים נדחין, שהרי בהמה זו נדחתה מתחילה, כשהקדיש חציה, ולא היתה ראויה להקרבה. ושמע מינה [ולמד ממנה] שגם דחוי מעיקרא [מתחילה] הוה [הריהו] דחוי, ולא רק מה שהיה ראוי מתחילתו ונדחה, שהרי בהמה זו היתה דחויה מתחילה, משעה שהקדיש חציה. ושמע מינה [ולמד מכאן] עוד כי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as it is juxtaposed with the lighting of the lamps (see Exodus 30:8). Evidently, it is burned in the afternoon as well.

The Gemara asks: Just as it is written explicitly that the Candelabrum must be lit in the evening, there too, with regard to a Paschal offering, it is written: “There you shall sacrifice the Passover offering at evening” (Deuteronomy 16:6). How can ben Beteira claim that it may be sacrificed all day long?

The Gemara answers: That verse comes to teach a different halakha, that a certain item should be sacrificed after another item. As it is taught in a baraita with regard to the order of precedence between the Paschal offering and the daily afternoon offering: An item, i.e., the Paschal offering, with regard to which both the expressions: “In the evening,” and: “Bein ha’arbayim,” are stated, should be sacrificed after an item, the daily afternoon offering, with regard to which only “bein ha’arbayim” is stated.

The Gemara asks: But is there anything comparable to ben Beteira’s suggestion, that if one slaughters it in the morning, you say that it is its designated time and it is fit; but when afternoon comes, you say that the item should be sacrificed only after the daily afternoon offering?

The Gemara answers: Yes, there is a precedent; as Rabbi Yoḥanan says: If one did not recite the additional prayers of Shabbat, the New Moon, or a Festival, which should be recited in the morning, until it is time for the afternoon prayer, the halakha is that he should first recite the afternoon prayer, and recite the additional prayers thereafter.

The Gemara asks: But if the term “bein ha’arbayim” is referring to the entire day, as ben Beteira maintains, why do I need those instances of the expression that are written with regard to burning incense and lighting the lamps, which are not performed all day?

Furthermore, this interpretation of the opinion of ben Beteira is difficult, as Rabbi Yehuda HaNasi responded on behalf of ben Beteira to the statement of Rabbi Yehoshua that a Paschal offering slaughtered not for its sake on the morning of the fourteenth of Nisan is fit, as though it were slaughtered on the thirteenth: No, if you said that this is the halakha with regard to the thirteenth, as no part of the day is fit for sacrificing the Paschal offering, shall you also say that this is the halakha with regard to the fourteenth, part of which is fit for sacrificing the Paschal offering? Since it can be sacrificed in the afternoon of the fourteenth, if it is slaughtered in the morning not for its sake, it is disqualified.

The Gemara concludes: And if it is so that a Paschal offering can be sacrificed throughout the day of the fourteenth, all of it is fit, not only part of it.

Rather, Rabbi Oshaya’s interpretation of ben Beteira’s opinion is rejected. Instead, Rabbi Yoḥanan says: With regard to a Paschal offering that one slaughtered on the fourteenth in the morning, ben Beteira would deem it unfit, whether it was slaughtered for its sake or not for its sake. It is unfit even if it was slaughtered not for its sake, since part of the day is fit for its sacrifice as a Paschal offering.

Rabbi Abbahu ridiculed [megaddef ] this interpretation: If so, how can you find a fit Paschal offering according to ben Beteira? If its owner designated an animal now, on the morning of the fourteenth, as a Paschal offering, it is disqualified from the outset, as it cannot be sacrificed at all, either for its sake or not for its sake. And even if its owner designated it the previous day, when it was fit to be sacrificed not for its sake, it was fit and then disqualified the next morning, when it was no longer fit to be sacrificed until the afternoon. Once an offering is disqualified, it can no longer become fit.

Rather, Rabbi Abbahu says: Let the Paschal offering be fit when it is designated on the fourteenth after noon, when it may already be sacrificed as a Paschal offering.

Abaye says: You may even say that it is fit if designated in the morning, as an offering is not disqualified due to the fact that it is an offering whose time has not yet arrived if its time will arrive on that same day.

Rav Pappa says: You may even say that it is fit if designated from the previous night, as an offering that was designated at night and may be sacrificed the following day is not considered an offering whose time has not yet arrived, as it is taught in the school of Rabbi Yishmael: Although an animal is unfit for sacrifice until its eighth day, on the night before its eighth day it may already enter the den to be tithed.

And this is in accordance with the statement of Rabbi Appetoriki, as Rabbi Appetoriki raises a contradiction: It is written: “When a bull or a sheep or a goat is born, then it shall be seven days with its mother” (Leviticus 22:27); consequently, on the following night, i.e., the night before the eighth day, it is fit for sacrifice. And it is written subsequently in that verse: “But from the eighth day and on it may be accepted for an offering made by fire unto the Lord”; consequently, on the previous night, i.e., the night before the eighth day, it is not yet fit.

How can these texts be reconciled? At night it is fit for consecration, and the following day it is fit for effecting acceptance, i.e., for sacrifice. Apparently, an offering that may be sacrificed the following day can be consecrated the previous night, even though it may not be sacrificed at night, and it is not considered an offering whose time has not yet arrived.

§ Rabbi Abbahu presumes that an animal consecrated before it may be sacrificed is disqualified. With regard to this, Rabbi Zeira said to Rabbi Abbahu: Shall we say that Rabbi Yoḥanan holds that consecrated animals that cannot be sacrificed at any given moment are disqualified from ever being sacrificed?

Rabbi Abbahu said to him: Yes, as Rabbi Yoḥanan says: With regard to an animal belonging to two partners, if one of them consecrated the half of it that belongs to him, and then purchased the other half of it from his partner and consecrated it, it is consecrated, despite the fact that it was consecrated piecemeal. But it may not be sacrificed, since when he first consecrated it, the consecration did not extend to his partner’s half. Since the animal was not fit to be sacrificed then, it is disqualified permanently.

But as it is consecrated now, it can render consecrated as a substitute a non-sacred animal that is exchanged for it. If the owner substitutes a non-sacred animal for this one, the second animal becomes consecrated as well. And yet its substitute is like it; it too is consecrated but cannot be sacrificed.

And one can conclude three points from this statement: Conclude from it that animals that cannot be sacrificed are permanently disqualified; and conclude from it that disqualification from the outset, i.e., from the time the offering is consecrated, is permanent disqualification; and conclude from it that

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ' ואי דאפרשיה מאתמול וכו' כצ"ל:

תד"ה ושמע מינה וכו' וה"ר חיים מפרש וכו' שדוחה תמורתו שלא לקרבו ולא אמרינן כיון דאין קדושה כצ"ל:

רש״י ד״ה ובין הערבים כו׳ בין הערבים ממש ומיבעי לך כו׳ כצ״ל:

ד״ה שאין מקצתו כו׳ לרבי דס״ל כבן כו׳ כצ״ל:

תוספות ד״ה ואם איתא כו׳ משום דהכי פריך כו׳ כצ״ל:

בא״ד טוב הוא ולדברי רבי אושעיא דאינו תופס לטעם טוב א״כ מאי פריך לר״י כו׳ כצ״ל. פי׳ כיון דטעם דב״ב משום דכולו ראוי הוא מ״ה פוסל אם כן מאי פריך לר״י דלמא ר״י ס״ל דלאו כולו ראוי הוא מ״ה מכשיר וס״ל נמי דבעינן כולו ראוי:

ד״ה ר״פ אמר כו׳ וצריך לחלק כו׳ עי״ש במנחות ד"ה ע״א דכתבו תוס׳ החילוק בד״ה אלא כו׳ וגם שם פירשתי באריכות:

ד"ה לילה לקדושה. פי׳ בין לר׳ בין לר"י כו׳. ואיני מבין דבריהם דהא ר״פ ס״ל התם דאין קדושה חלה על עוברין ועיין בתמורה דף י׳ ע״א ואפשר שיש כאן ט״ס:

בא״ד אבל קודם לכן לא הס״ד וע״ש בתוס׳ ע״ב דתירצו דקודם שנולד מצי מקדש ליה ובבכורות דף י״ד ע״ב יליף מקרא:

ד״ה יום להרצאה כו׳ דאם עלו לא ירדו הא מוכח התם כו׳ כצ״ל. פי׳ דתוס׳ רוצה להוכיח דמחוסר זמן תרד מדתנן גבי מחוסר זמן ששחטו בחוץ שאינו בכרת ואי אמרינן דאם עלו לא ירדו הא מוכח התם דכל הפסולים שאם עלו לא ירדו קרוי מתקבל בפני׳ וכל המתקבל בפנים חייב על שחיטתו בחוץ כרת אלא ע״כ מחוסר זמן תרד:

בא״ד ולר״י דאמר כו׳. פי׳ לר״י דאמר בשחיטה לחוד תרד בלא מחוסר זמן אם כן ביום השמיני ל״ל ומשני לאשמעינן שהוא מחוסר זמן ופסול אף בבמה:

ד״ה ש״מ בעלי חיים כו׳ ומיהו קשה מאכל חלב כו׳. פי׳ ובהא אפילו רב מודה כיון דדחי בידים אם כן מאי איצטריך ר״י לאשמעינן ואין לומר דאיצטריך לאשמעינן אע״ג דבידו להחזיר כדמצריך בשמעתתא הכא ע״כ מ״ה כתבו תוס׳ ועוד דהוי נראה ונדחה אף את״ל דאיצטריך משום דבידו להחזיר וה״א דלא הוי דיחוי הא נראה ונדחה ובזה כ״ע מודה דהוי דיחוי. ועוד נ״ל גם משום הא לא איצטרך לאשמעינן דהא אמר ר"י חדא זימנא גבי מזבח שנפגם לקמן דף נ״ט דהוי דיחוי אף ע״ג דיש בידו לתקן וכ״כ תוס׳ לקמן:

בא״ד דפליגי רב ורבי יוחנן כו׳ כצ״ל. פי׳ תלת מימרות איתמר בלא פלוגתא הך דהכא ואכל חלב כו׳ ואכל חלב והפריש קרבן ונשתטה ובב׳ מקומות דפליגי רב ור״י:

ד״ה ש״מ יש דיחוי בדמי׳ כו׳ ולא תימא שאין דיחוי אלא בקדושת הגוף כו׳ כצ״ל:

בא״ד וחזר ונהפך למראה דם כו׳. פי׳ אפי׳ לבסוף רבה הדם הוי דיחוי:

בא״ד ראשון בטל וה״ר חיים מפרש כו׳ כצ״ל ובתמורה דף כ״ז ובקידושין דף ז׳ תירצו בע״א ע״ש:

בא"ד ולא אמרינן כיון דאין קדושה כו׳ כצ״ל:

בא״ד ובפירש זה משמע כו׳ כצ״ל:

בא״ד ולא גריס יש דיחוי בדמים כו׳. פי׳ כקושית התוס׳ דהכל אחד וגריס קדושת דמים מדחה תמורתו:

בא״ד ולא שייכא תמורה כו'. פי׳ אלא ע"כ היינו קדושה ואינו קריבה דאין תמורה בעופות:

בא"ד להקרבה גופי׳ כו׳ כצ״ל:

בא״ד ואיידי דדחוי׳ הוא כו׳ כצ״ל:

ע״ב בא״ד ואתי פסח אע״ג דכל מותר הפסח כו׳ כצ״ל:

בא״ד מיהו טובא אתא לאשמעינן כו׳ כצ״ל. פי׳ אע״ג דלא אשכחן תנאי דפליגי בהא מילתא אפ״ה אתי לאשמעינן אפילו היתה להם שעת הכשר הקרבה כמו גבי בהמה של ב׳ שותפים דחזר ולקחן חציה אפ״ה אינה קריבה וכמו גבי פסח דתדחה לעולם אפי׳ אחר הפסח:

בא״ד כלומר הדמים דחוים שלא יקריב כו׳ כצ״ל והשאר יש למחוק שיתור לשון הוא:

בא״ד ש״מ יש דיחוי מעיקרו ודיחוי בדמים ובעלי חיים נדחין הלא כי נמי אין דיחוי בעלמא אין יכול כו׳ כצ״ל:

בא״ד גרסינן שלמים כו׳. פי׳ והשתא דייק שפיר הנך תלתא כיון דאפילו בדמיו לא יביא פסח:

בא״ד דיחוי בדמים כלו׳ דיש דיחוי כו׳ כצ״ל. ומ״ו הב״ז מ״ז ואינו מן הצורך:

בא"ד שהמותר הולך שם הולד הולך כו׳ כצ״ל:

בא״ד וממתני׳ דפסחים כו׳. פי׳ שם נמי מוכח דב״ח נדחי׳:

בא״ד ולעיל מיבעיא ליה התם כו׳. פי׳ דבכריתות דף כ״ז ע״א מיבעי׳ ליה לר״א אי ב״ח נידחי׳ או לא:

בא״ד ובתמורה פירשתי ורבינו פי׳ כו׳ כצ״ל:

בא״ד אין בידו כ״כ כמו נפגם כו׳. פי׳ דבבהמה של ב׳ שותפים אין בידו לתקן וליקח חצי השני דשמא לא ימכור לו השותף ובמילתא דר״א נמי אין בידו כ״כ שהרי לא הפקיר נכסיו כשהפריש הקן והיה עשיר ועכשיו העני אבל התם בידו לתקן:

בא״ד ובכריתות פרק בתרא דפריך כו׳. ובתמורה ובפ״ק דקידושין תירצו בע״א ומדי דברי בו זכור אזכרנו מישוב על קושיא של מהרש״א מה שהקשה שם בקידושין דף ז׳ ע״ב והניח בצ״ע על תוס׳ וז״ל אין תירוצם מספיק אכתי כמו דפריך עליה דר׳ אושעי׳ מר״ש אע״ג דיחידאה הוא משום דמודי רבנן גבי קן כמו שכתבו תוס׳ ה״נ הוה מצי למיפרך מר׳ אלעזר בכה״ג אע״ג דיחידאי הוא עכ״ל ואני אומר במחילה מכבודו דהא בלא״ה יש לדקדק שם דפריך מר״ש יחידא׳ לר״א משום דת״ק מודה מנ״ל להמקשן הא דילמא רבנן ס״ל כר״א דיש דיחוי אלא ע״כ צ״ל דיש הוכחה דטעמא דרבנן התם משום מגו ולאו דאין דיחוי מכח קושית הגמרא דלמה ירעה עד שיסתאב תימכר בלא מום דהא לא חזיא נקבה לפסח והיינו חומר כמו גבי אשם אלא ע״כ טעמא דת״ק כדמשני גבי אשם משום מגו דנחת׳ ביה קדושת דמי׳ נחת׳ ביה נמי קדושת הגוף אבל היכא דאין קדושת הדמים חלה כמו גבי קן מודה ת״ק דלא אמרינן דיחוי אבל גבי המפריש נקבה לעולה ליכא למיפרך ל"ל תסתאב תימכר בלא מום דהיינו מומא דהא עולה אף ע״ג דהפריש נקבה לאו היינו מומא דשם עולה עלה דעולת העוף נקבה מ״ה ירעה עד שיסתאב ויפול בו מומא וכ״כ רש״י שם בהדיא מ״ה שפיר מתרץ תוס׳ דממילת דר׳ אלעזר לא מצי לאתובי׳ משום דהוי יחידאי ור׳ אושעיא ס״ל כת״ק דר״א דיש דיחוי כנ״ל וכתבתי בקיצור לשון והמעיין שם בקדושין יראה שנכון כתבתי:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא א״כ ליכתוב קרא אשר הורמו מאי אשר ירימו ש״מ תרתי הא דלא אמרי׳ דילמא כוליה קרא להכי דאתא ר״ל לטבל לחוד עיין בס׳ תי״ט:

תוס' ד״ה הג״ה א׳ בבקר וכו׳ בעלמא דרשינן וכו׳ ר״ל דק״ל לרבנן דס״ל דבין הערבים ממש הוא א״כ אמאי איצטריך א׳ בבקר וכו׳ לכך כתבו דבעלמא דרשי׳ וכו׳ וק״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

גמרא או דילמא כשרים ומרצים ובתרתי פליגי כו׳ והא דפשיטא ליה דלפי זה נם בנמוך פסולים לגמרי היינו דקרא הכי דייק דבנמוך מהם מתחללין וחילול משמע שהוא פסול לגמרי וק״ל שוב נזכרתי שהתוספות כתב כן להדיא במתני׳ ר״פ ד״ה לשם גבוה כו׳ ושמחתי ועיי״ש עוד:

מתני׳ הפסח כו׳ (מיימוני פרק ט״ו מה׳ פסולי המוקדשין) ודע שהרב שם פסק כבן בתירא ודחק שם הכסף משנה למצוא טעם לזה. ול״נ משום דבברייתא מפורש שר׳ הושיב לר׳ יהושע וסייע את בן בתירא וקי״ל הלכה כר׳ מחבירו וגם ר"י לא השיב על קושית ר׳ והוא כהודה לדבריו וקיבלה וזה נ"ל ברור ק״ל:

תוס׳ ד״ה לילה לקדושה כו׳ אבל קודם לכן לא הס״ד ובתמורה י׳ ע״ב תירצו וז״ל וי״ל דקודם שנולד מצי מקדיש ליה ומייתי לה בבכורות מקרא עכ״ל:

ד״ה יום להרצאה כו׳ מביום צוותו כו׳ ולר״י דאמר בשחיטת לילה אם עלה תרד. (ור״ל אפילו בלא מחוסר זמן תרד וא״כ קרא דביום השמיני ל״ל ולזה תירץ דלמ״ד דלילה כשר בבמה אתי לאשמעינן במחוסר זמן דפסול אף בבמה ק״ל). י״ל למ״ד בפ׳ בתרא (דף ק״ך) אין לילה בבמה כו׳ כצ״ל:

ד״ה ש״מ ב״ח נדחין כו׳ וי״ל דמפריש נקיבה דחייה בידים ואפילו רב מודה התם דב״ח נדחים כו׳ כצ״ל ור״ל רב דפליג שם אר״י וס״ל דבעלי חיים אינם נדחים מודה במקריב נקבה לפסחו ק״ל נ״ל:

בא״ד. ומיהו קשה מאכל חלב ונשתמד דהוי דחי' בידים עכ"ל ור״ל ולמה הצריך ר״י לאשמעינן דגם רב מודה ביה כיון דדחי׳ בידים. ומיהו למאי דמצריך בשמעתין דה״א כיון דבידו לחזור לאו דחוי הוא לא קשה כלל דהא קמ״ל ר״י דהוי דחוי בידים אף דבידו לחזור ודוק נ״ל:

בא״ד הנך תלת דב״ח נדחים כו׳ (ר״ל בג׳ מקומות נזכרו דברים אלו בקדושין וכאן ובתמורה אי נמי הנך תלת תלת דינים דש"מ ג׳ דקחשיב וזה עיקר דהא בכריתות איתא נמי להא מלתא אלא ר"ל הנך ג׳ דינים דש״מ ק״ל) וב׳ מקומות דפליג רב ור"י בההיא כו׳ כצ"ל:

ד״ה וש״מ יש דחוי בדמים כו׳ בקיבל דם בכלי שיש בו מים כו׳ ולא שייכא תמורה כו׳ (ר״ל דאין תמורה בעופות) שלא קידש מתחילה להקרבת הוא גופו כו׳ מיהו אינו כן (ר״ל קושיא אפי׳ לר״ש) אלא מביא כו׳ ש״מ יש דחוי מעיקרא וש״מ יש דחוי בדמים וב״ח נדחים כו׳ ופי׳ של יש דחוי בדמים הוי יש דחוי בדבר שאין בו רק (וכפרש״י דלעיל) קדושת כו׳ אמר ר׳ אלעזר כו׳ ומתיב רב עוקבא המפריש כו׳ תרעה ילדה זכר כו׳ לרבנן ור״ש ס״ל דב״ח כו׳ כר״א דתמורה (כצ״ל) אע״ג דקסבר ב״ח אינם נדחים כצ״ל. ומיהו קשה כו׳ התרצן דכריתות משני לה דס״ל כרבנן דתמורה דס״ל דב״ח נדחים וע״ז מסקי ומיהו קשה וכו׳ ק״ל:

בא״ד ליסייעי׳ מת״ק דר״א כו׳ וממתניתין דפסחים כו׳ דאית ליה לר״ש דאינם נדחים דלמא שאני כו׳ ועוד קשה מההיא דר״א דפשיטא ליה כו׳ (ור״ל דר״א משום ר׳ אושעיא בכריתות גבי מטמא מקדש כו׳ דב״ח נדחים ולעיל בכריתות דף כ״ז ע״א מיבעיא ליה ר״א מר״י אי ב״ח נדחים וק״ל) דחוי מעיקרא הוא וכשר לכ״ע משמע דכשר דבידו לתקן כדאיתא פרק לולב הגזול כו׳ ובכריתות פרק בתרא דפריך כו׳ כצ״ל (ובתמורה ובפ״ק דקידושין תי׳ בע״א והוא נכון אבל היכא שבידו לתקן קצת כגון כו׳ זצוק״ל וקשה לי כו' (כצ״ל והד״א):

הגהות

גמרא אפילו תימא מצפרא אין כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס' ד"ה יום להרצאה תימא תיפוק ליה מביום צוותו ולמה לי דכתב ביום השמיני הנה האמת יורה דרכו הטוב שאין קושיא כלל דאף דנלמד מביום צוותו דאסור לשחוט בלילה מ"מ אם אין פסולו בגופו של קרבן אין לילה מחוסר זמן דהא נכנסין לדיר להתעשר אף בלילה ולפי זה איצטרך ביום השמיני דאי לא נכתב רק שבעת ימים יהיה תחת אמו הייתי אומר דלילה חזי ולעולם לילה יש מחוסר זמן והיכא דפסול בגופו כמו גבי פסח בליל י״ד שאינו ראוי לא לשמו ולא שלא לשמו אסור להקדישו בלילה דלילה יש מחוסר זמן ולכך איצטרך ביום השמיני דנלמד דלילה לא חזי כלל והוי פסול בגופו בלילה כמו אם הקריבו תוך ז׳ ללידה אלא מדנכתב שבעת ימים ש"מ לילה לקדושה שראוי להקדישו אף שאין ראוי להקריבו כמו תוך ז׳ ונשמע מיניה דלילה אין מחוסר זמן ודוק ואין כאן קושיא אפי' לר״י:

ד״ה ש"מ בעלי חיים נדחים כו׳ וי״ל דמפריש נקיבה דחייה בידים כו' ומיהו קשה מאכל חלב והמיר דת כתב מ"ו הב"ז וז"ל ור"ל ולמה הוצרך ר"י לאשמועינן דגם רב מודה ביה כיון דדחיה בידים ומיהו למאי דמצריך בשמעתין דה״א כיון דבידו לחזור לאו דחי׳ הוא לא קשה כלל דהא קמ"ל ר"י דהוי דחיה דבידו לחזור:

בא"ד הנך תלת דב"ח נדחים ונדחק שם בפירוש זה למצוא איזה הם תלת ופירוש דקאי אהנך תלת דינים דש"מ והנה נכנס לדחוקים באין צורך ונראה לי כוונת התוס׳ כן הוא דתירצו דבפסח דחיה בידים ור"י אשמועינן רבותא אפילו היכא דלא דחיה בידים אמרינן ב"ח נדחים ומקשים התוס׳ ומיהו קשה ר"ל כיון דר״י בא לאשמועינן אפילו היכא דלא דחיה בידים אמרינן דיחוי ק"ו באוכל חלב והפריש קרבן ונשתמד דזה הוי דחוי בידים פשיטא דאמרינן דחוי דמאי אמרת דאיצטריך לאשמועינן אפילו היכא דבידו לחזור א"כ היה לו לעשות הצריכותא בשני בבות אלו ולמה ליה לאשמועינן באכל חלב ונשתטה ולפי מאי דפירשו התוס׳ בסוף ד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים שאף בשותפים בידו לתקן שיקח מחבירו פשיטא אין כאן קושיא כלל לפי מה שפירשתי ולכן פירשו התוספות דצריך לדקדק כו׳ הנך תלת דבעלי חיים נדחים ר"ל דג׳ פעמים אשמועינן ר"י דבעלי חיים נדחים בבהמות שותפים ובאכל חלב ונשתמד ובנשתטה דצריך לדקדק למה לר"י לאשמועינן בכל הני ג׳ דבעלי חיים נדחים אבל באמת יש לומר דר"י בא לאשמועינן דיחוי בקרבן עצמו ובא גם לאשמועינן דיחוי בבעלים אף דקרבן חזי מ״מ אמרינן דיחוי כנ"ל לפי פירוש התוספות בסנהדרין בפרק נגמר הדין אין כאן קושיא ע"ש:

ד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים כו׳ הר"ר חיים מפרש שלא לקרב ולא אמרינן כיון דאין קדושה כצ"ל ורבינו ש״ל פירש בתשובה כמו שפירש ר״ל למעלה דרבותא דלא נימא שאין דיחוי מעיקרא אלא היכא דקדיש קדושת הגוף ולא בקדושת דמים ורבינו ש"י ר"ל רבינו שלמה יצחק והוא פירוש רש"י ועיין בפסחים דף צ״ח ע״א בפירוש רש״י ותבין הכל על נכון ומ״ו הב"ז הגיה בכאן על נכון כל הדבור:

בא"ד ולא אשכחן תנאי דפליגי בהא מילתא ר"ל בבעלי חיים נדחים פליגי דחד מ"ד סבר דאין דחוי אלא בנשחטים ובדיחוי מעיקרא גם כן פליגי דסבר דאין דיחוי אלא בנראה ונדחה אבל אם דיחוי בדמים לא אשכחן תנאי דפליגי מיהו ר״י טובא קמ״ל דלא נימא דאין דיחוי בדמים קמ״ל דיש דיחוי בדמים וק"ל סוף דבריהם כל זה פירוש רבינו הקדוש וקשה לי על זה מאי פריך לעיל אי אפרשינהו מצפרא דחוי מעיקרא הוא הלא בידו להשהות עד חצות ואין אני יודע שום קושיא בזה דבאמת דייקינן בזה לימא קסבר ר"י ובפירוש רש"י מדאיצטרך לן לשינויי אליבי׳ במפריש לאחר חצות ש"מ דאית ליה דב״ח נדחים אף דבידו לתקן ותירץ לו המתרץ דהאמת כן דבבהמות שותפים אית ליה לר"י דב"ח נדחים אף דבידו לתקן כמו שכתבו התוספות לעיל דר״י ור׳ אושעיא הם בסיגנון אחד ואין ספק שאין זה מדברי התוספות אלא הג"ה מאיזה תלמיד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

סימן ב

סוגיא דבע"ח נידחין

דף י"ב אמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקח חצי' והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ושמע מינה תלת שמע מינה בעלי חיים נדחין וש"מ דחוי מעיקרא הוה דיחוי וש"מ יש דיחוי בדמים, והנה בתוס' הקשו. כיון דכבר אמר דיחוי מעיקרא הוה דיחוי ממילא ידעינן דדיחוי בדמים הוה דיחוי דכל דיחוי מעיקרא אין בו אלא קדושת דמים.

והנה הרמב"ם כתב בפ' ט"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד' ז"ל בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חציי' שלו וחזר ולקח חציי' האחר והקדישו הרי זה קדושה וקריבה אעפ"י שמתחילתה דחוי היתה כשהקדיש חציי' אין הדיחוי מעיקרו דיחוי ואעפ"י שהיא קדושת דמים הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים והרי נראית כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה, הרי דהרמב"ם פסק דלא כר' יוחנן ולפי זה קשה דעל מתניתן דפסחים דף צ"ז ע"ב, המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ויביא בדמי' שלמים איתא ג"כ אמר רב הונא ברי' דרב יהושע ש"מ תלת, וא"כ הרמב"ם דפסק דלא כר' יוחנן הי' לי' לפסוק דלא כמתניתן והוא בעצמו בפ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה ד' כתב המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים עוד תמה המ"ל בפ"ג מהלכות שגגות דהנה בסנהדרין דף מ"ז. אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה ואמרינן עלה אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בה"ב יפדו והוינן בה אמאי ימותו כיון דאיקטול הויא להו כפרה ולסיקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו לפי זה אם סבירא לן דלא כר' יוחנן דבע"ח אין נדחין הוה לן למימר דיקרבו אחר הקטלא דכיון דאקטלו הוי להו כפרה וא"כ הרמב"ם דפסק גם בזה דלא כר' יוחנן דפסק אעפ"י שהמיר בינתים אם חזר בתשובה אעפ"י שנדחה הקרבן בינתים חוזר ונראה איך פסק בהלכות ע"ז גבי עיר הנדחת דאם הי' בהן קדשי מזבח ימותו, ומה שתירץ המ"ל דהרמב"ם ס"ל דאף דאקטול לית להו כפרה תמוה דכיון דרב אשי אמר שם אבילות מאימתי מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא הילכך הואיל ואידחו ידחו, ע"כ, חזינן דרב אשי סבירא לי' דאף דבדין קא מקטלא הויא כפרה מכי חזו צערא דקברא פורתא א"כ הי' להרמב"ם לפסוק כרב אשי דלדידן דס"ל אין בע"ח נדחין לאחר שכבר נקברו יסקו קדשי המזבח לגבוה.

והנראה לי דהנה המאירי הקשה עוד על דברי הרמב"ם שכתב ז"ל ואעפ"י שהיא קדושת דמים, דאדרבה כשאין בו אלא קדושת דמים ראוי לומר שלא ידחה, ועוד הקשו למה להרמב"ם לומר שני טעמים דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי ובע"ח אינן נדחין דלכאורה בחד טעמא סגי או בטעם דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי או בטעמא דבע"ח אינן נדחים, ע"כ נראה לי דהרמב"ם מפרש דברי הגמרא כן דהנה הרמב"ם כתב פ"ג מהלכות פסולי המוקדשין ז"ל אבל קדשים חיים שהיו בעזרה כשנפגם לא נפסלו אלא כשיבנה המזבח יקרבו שאין בעלי חיים נדחין הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כשיבנה מקריבין שהדיחוי מעיקרא אינו דיחוי וכבר הקשה הלח"מ דתיפוק לי' מטעמא דאמר לעיל דבע"ח אין נדחין ועכצ"ל דס"ל להרמב"ם דיש שני דברים הקדושה בעצמה שעלינו לדון אם נדחתה וגוף הבע"ח אם נדחתה, אם יש חסרון בעצם הקדושה ואם הי' הדין שהדיחוי מעיקרא הוי דיחוי אף אם הי' דין שאין בע"ח נדחין אבל הקדושה היתה נדחית שהרי הקדושה בעצמה אין לה דין דבע"ח. משו"ה אם הקדיש הבהמה בשעה שלא הי' המזבח שלם דאז הי' החסרון בהקדושה בלא טעמא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי לא הי' סגי הטעמא דאין בע"ח נדחין ואצטריך לטעמא דקדושה דהיתה מעיקרא בדיחוי איננה נדחית והיכא שהקדיש בשעה שהי' המזבח שלם ואח"כ נפגם הקדושה אין בה חסרון ונתקדשה הבהמה קדושה גמורה אף שאח"כ הי' דיחוי ולא הוי דיחוי מעיקרא אלא כיון דנתקדשה הבהמה קדושה גמורה וגוף עצם הבהמה קדוש אין בע"ח נדחין וכששוב נראתה מקודשת.

והנה בבהמה של שני שותפין בשעה שהקדיש חצי' ולא הי' עדנה כולה שלו לא חלה על הבהמה קדושת הגוף רק קדושת דמים ואף דהאומר רגלה של זו עולה חל על האבר קדושת הגוף התם כיון שהבהמה כולה שלו חלה על האבר דין קדושת הגוף שמסר כל הבהמה לזה שהאבר יהי' קדוש קדושת הגוף וע"ז יש קרא דכל אשר יתן ממנו לה' דאם מסר כל הבהמה שיהי' האבר קדוש עולה חל עליו קדושת עולה אבל הכא שאין הבהמה שלו לא חל על המחצית קדושת הגוף רק קדושת דמים, והנה קי"ל דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף היינו דתיכף בשעה שהקדיש נתהפכו קדושת הדמים לקדושת הגוף אבל אם בשעה שהקדיש קדושת הדמים לא היתה ראוי' הקדושה להתקדש קדושת הגוף קדושת הדמים שיש בבהמה נדחתה לר"י דסבירא לי' דיחוי מעיקרא הוה דיחוי ושוב קדושת הדמים הלזו אי אפשר להתהפך להיות קדושת הגוף ומפני זה כבר אי אפשר להקריב הבהמה שכל זמן שיש עליה קדושת דמים שאינה מתהפכת לקדוש קדושת הגוף אי אפשר להקריב שדין להקריב קדושת הגוף אבל אם יש קדושת דמים שלא נתהפכה לקדושת הגוף אין להקריב הבהמה אם דיחוי מעיקרא הוי דיחוי והרמב"ם גורס ש"מ קדושת דמים מדחה כדאיתא בתוס' גירסא זו והפירוש מה מדחה הבהמה מהקרבה זה שיש עלי' קדושת דמים. ואין להקשות לפי דברינו מנא לן דסבירא לי' לר' יוחנן בע"ח נדחין דילמא סבירא לי' בע"ח אינן נדחין והכא הטעם דהבהמה כשלקחה והקדישה אי אפשר להקריבה משום דקדושת דמים שהיתה מקודם נדחתה וזה מדחה הבהמה מהקרבה, ונראה לי דהנה ר"י אמר חזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה והאי דקאמר ר"י קדושה זהו מיותר דהרי אמר דעושה תמורה ובודאי דקדשה דאילו לא היתה קדושה לא היתה עושה תמורה ע"כ דקדושה, ע"כ דר"י אשמעינן דיש עלי' גם הקדושה שהיתה מעיקרא היינו דהקדושה שהיתה מעיקרא כשהקדיש חצי' אותה הקדושה בעצמה ישנה עתה דנדחתה מלהתהפך לקדושת הגוף וא"כ שמעינן מזה דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי שקדושת הדמים אי אפשר להתהפך להיות קדושת הגוף משום דהיתה דיחוי ואח"כ חידש לנו ר' יוחנן עוד חידוש דהתמורה ג"כ אינה קריבה ומזה מוכח דר"י סבר ע"כ דבעלי חיים נדחין דגם גוף הבהמה נדחה מהקרבה דאילו הי' סובר ר"י דרק הקדושת דמים נדחה אבל גוף הבע"ח לא נדחה מהקרבה א"כ נהי דהבהמה א"א להקריב משום דקדושת דמים שיש בה ולא נתהפכה לקדושת הגוף מדחה הבהמה מהקרבה אבל התמורה תפסה רק קדושת הגוף שבהבהמה שהרי לקדושת דמים אין תמורה והתמורה תפסה רק קדושת הגוף וא"כ התמורה אמאי אינה קריבה ע"כ כיון שיש דבר המעכב להקריב נדחה גוף הבע"ח מהקרבה וגם קדושת הגוף בעצמה היא דחוי' וא"כ הקדושה באה מכח קדושה דחוי' משו"ה גם התמורה כיוצא בה ואינה קריבה וא"כ מוכח דר"י סובר דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי ושהבע"ח נדחין ומה הוא מדחה קדושת הדמים שיש על הבהמה דכיון דחל עלי' קדושת הדמים נדחתה הבהמה מלהתקדש קדושת הגוף גמורה.

ולפי זה הרמב"ם דפסק דלא כר' יוחנן איצטריך לו לאמר שני טעמים על מה שיכולין להקריב הבהמה וע"כ דקדושת הדמים מתהפך להיות קדושת הגוף ואף שקדושת הדמים אין לה דין בע"ח אכן דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי ומיושב קושית המאירי שהקשה מאי כתב הרמב"ם אף שהיא קדושת דמים דאדרבה כשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר שלא ידחה אכן לדברינו אדרבה כיון שהוא קדושת דמים אין לה מעלה זה הטעם דאין בע"ח נדחין ואיצטריך לטעמא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אף בקדושת דמים ועוד צריך טעם לומר נהי דקדושת הדמים אבל נימא דהבהמה נדחתה מהקרבה מטעם שהי' עלי' קדושת דמים לזה איצטריך טעם דאין בע"ח נדחין

הא דאמר הרמב"ם. עוד הואיל והיא בע"ח. שהקשו כיון דאמר הרמב"ם שדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. אפילו בקדושת דמים למה אמר הרמב"ם עוד טעם הואיל והיא בע"ח. נראה לי דהרמב"ם ס"ל דהא דאמרינן דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אפילו בקדושת דמים, זה דוקא אם הקדושה הוא בבע"ח. אבל במנחה, אם קדשו יבש בכלי הלח או שקדשוה בלילה. אז נפסלה. וקדושה לפסל ולא לקרב. אף שזה הוי דיחוי מעיקרא. ולא אמרינן, שאח"כ כשהניחוהו בכלי יבש, או שקדשוה עוד הפעם ביום. תוקדש להקריב, דדיחוי מעיקרא, בדבר שאינו בע"ח, הוי דיחוי אלא דאפשר להרמב"ם לומר גם על הא דאין הבהמה נדחית מהקרבה משום דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אבל כיון דאיצטריך הרמב"ם לומר טעם על מה דלא נדחתה הבהמה בעצמה מהקרבה מלבד הטעם שאמר על קדושת הדמים דלא נדחתה א"כ אדרבה בזה אמר הרמב"ם הטעם דאין בע"ח נדחין דהטעם הזה הוא האמת שאף אילו לא הוה דיחוי מעיקרא ג"כ אין נדחה אבל שני טעמים איצטריך להרמב"ם לאמר על הקדושה אמאי לא נדחית וגם על הבע"ח בעצמה אמאי לא נדחית.)

והנה בתוס' הכא בזבחים ד"ה ע"ב ד"ה ניתק אין לא נותק לא וכן במנחות דף ד' הקשו איך אמרינן דהוא דנאמר באשם בא ללמוד דאשם שניתק לרעי' כשר לעולה דוקא ניתק אין לא נותק לא משום דנאמר קרא הוא בהויתו יהא הרי הא דבעינן ניתק הוא דאוריתא והרי בפסחים דף ע"ג איתא אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה אלמא קסבר לא בעי עקירה א"ה כי לא ניתק נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה הרי דמה דבעינן ניתוק אינו אלא מדרבנן ועיין שם במנחות בתוס' דרבינו שמואל לא גריס ניתק אין אלא גריס לכתחילה נמי פירוש יכול לשוחטו סתם כיון דלא בעי עקירה ואמאי נקט ושחטו סתם דמשמע דיעבד דבשלמא אי הוה אמר ושחטו לשם עולה דבעי עקירה הוה ניחא דנקט דיעבד אפילו לאחר ניתוק גזירה שמא ישכח לעוקרו ומשני דכי לא בעי לעוקרו נמי אסור לכתחילה גזירה אטו לפני כפרה והקשה המשנה למלך על דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט"ו שכתב הרמב"ם כל אשם שניתק לרעי' אם הקריבו עולה כשר ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחילה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה וכיון דהרמב"ם פסק דבעינן עקירה שהרי כתב ושחטו עולה ולא כתב ושחטו סתם א"כ מוכח בגמ' דאם בעינן עקירה לא קשה אמאי דוקא ניתק דהרי חיישינן שמא ישכח מלעוקרו וא"כ למאי צריך הרמב"ם לטעמא דגזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה.

אכן לדידי נראה דאי אפשר כלל לפרש קושית הגמ' בפסחים דקשה להגמ' דכיון דרב הונא משמי' דרב אמר דשחטו סתם כשר א"כ למאי בעי ניתוק אבל אם נימא דבעי עקירה לא קשה אמאי בעו ניתוק דהא זה פשוט להגמ' דבאשם אמרינן רועה והי' ניחא לי' מה דאמרינן רועה עד שיפול בו מום ולא אמרו שהוא עצמו יקרב עולה אם נימא דבעינן עקירה משום דחיישינן שישכח לעוקרו וא"כ מאי קאמר שם ומנא תימרא דתנן אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ר' אליעזר אומר ימות ר' יהושע אומר ימכר ויביא בדמיו עולה בדמיו אין אבל גופו לא דגזר לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולפי דבריהם דעיקר קושית הגמ' הוא רק על רב הונא דסבירא לי' דלא בעי עקירה א"ה אפילו לכתחילה אבל בלא רב הונא לא קשה דחיישינן שמא ישכח מלעוקרו א"כ מאין מוכיח ממשנה זו דגזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה דילמא לא גזרינן והא דגופו לא משום דבעי עקירה וחיישינן שמא ישכח מלעוקרו והרי לזה לא הי' לו ספק דדין הוא אצלינו דאשם שמתו בעליו או נתכפרו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביאו בדמיו עולה ומה חידוש מצאו במשנה זו. לכן נראה לי דהנה רב הונא מלבד חידושו דלא בעו עקירה האי דינא הוא חידוש דכיון דעומד לדמים של עולה אפשר לעשות גופו עולה דהדמים שעל האשם לעולה יוכלו להתהפך שיהי' גוף הקרבן לעולה והנה זה פשיטא לגמ' דכל העומד לדמים יוכלו לעשות גוף הדבר לזה אחרי דאנן סבירא לן דאין בע"ח נדחין וסבירא לן המקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף הרי דאמרה התורה דמקדושת הדמים יוכל להתהפך לגוף הקדושה אלא בלא חידוש דרב הונא הי' סבר דהאי דינא דאמרה התורה דאשם שמתו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לא אמרה התורה שהאשם עומד לקיץ המזבח דהאי דינא נאמר דמותר אשם יפלו לנדבה וכמדרשו של בני' בן יהוידע מקרא דאשם לה' ולכהנים וא"כ אמרה התורה שהכסף שלוקחים בעד האשם שנפל בו מום הכסף הוא לצבור לקיץ המזבח א"כ ההלכה נאמרה על הכסף שנעשה מותר האשם אבל כל זמן שלא נפל בו מום ולא פדאוהו לא נאמרה ההלכה וא"כ איננו עומד כלל לדמי עולה וממילא יהי' הדין אם שחטו עולה יהי' פסול שהרי שונה מאשם לעולה וא"כ בודאי דצריך רעי' שהרי הוא עצמו פסול לעולה ובא רב הונא וחידש דהאי דינא דאשם ירעה נאמרה ההלכה שגוף האשם שצריך לנתקו שיהי' דמיו שלו לקיץ המזבח והיכא שעשו בו מעשה ונתקוהו לדמי אז ממילא הוא עומד לגופו ופריך א"ה אשם שניתק לרעי' ההלכה עליו שחל על גופו לדמי קיץ המזבח א"כ אף לכתחילה יקריבוהו לעולה ומשני גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ובודאי כי היכי דמועיל ניתוק דנעקר ונהי' דמיו לעולה וכשר לעולה ה"נ לפני ניתוק אם ישחטוהו לעולה ג"כ יהי' כשר לעולה דמה לי העקירה לניתוק מה לי העקירה לעולה כיון דלדברי רב הונא האי הילכתא דכל שבחטאת מתה באשם רועה הוא על גוף האשם שעומד לדמי קיץ המזבח ובודאי דאם לא ניתק ולא שחטו לעולה אלא בסתם בודאי דפסול זה ילפינן מקרא דהוא בהויתו יהא דכל זמן שלא נעשה מעשה לעוקרו מאשם הוא בהויתו ואם שחטו סתם פסול אבל אם נעשה בו מעשה או ניתוק לרעי' או שחיטה לעולה כשר ופריך ומנא תימרא דגזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה דילמא אין זה סברא ובאשם כיון דדמיו לקיץ המזבח א"כ האי הילכתא נאמרה על הכסף דכסף אשם יובא לכהנים היינו ילקח עולות והעורות לכהנים וא"כ על גוף האשם אף שניתק לרעי' אין חל כלל האי דינא להיות לדמי קיץ המזבח ומביא ראי' דע"כ צ"ל האי סברא דגזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה דהנה ר' יהושע ס"ל ימכר ויביא בדמיו עולת יחיד וא"כ בודאי אליבא דר' יהושע חל על גוף האשם האי דינא שיהי' לדמי עולה דכיון דהוי לדמי עולת יחיד אליבא דר' יהושע סבירא להגמ' דאז אין שייך כלל לומר שהוא דין אך בהכסף דהוי כמו בכל שינתנו להצבור. והצבור יקרב עולה מקום דעומד לדמי ונעשה גופו לעולה וקרא דהוא בהויתו יהא לא מיעט רק דבלא מעשה עדנה אשם הוא אבל כיון דניתק לרעי' ועומד הוא לדמי עולה בודאי דאליבא דר' יהושע אם שחטו לעולה כשר לעולה וא"כ אליבא דר' יהושע יקשה דיביא גופו לעולה וע"כ אליבא דר' יהושע גזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה שוב מצאתי מפורש כדברי דהראי' רק מר' יהושע. שהרי רש"י בלשונו הטהור כתב ז"ל אבל איהו גופא לא אמר דיקרב עולה ואף על פי שמקריבו לעצמו, והוא ממש כדברינו ודו"ק א"כ לא קשה לרב הונא אמר רב אף דסבירא לי' דהאי דינא לקיץ המזבח הוא על גוף הבהמה אעפי"כ לכתחילה לא יקרב לעולה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה.

אכן הרמב"ם פסק דבעי דוקא עקירה ואף שכיון שניתק לרעי' כבר עומד הוא לדמי קיץ המזבח וכיון דקי"ל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף אמאי בעי עקירה ואין לומר דכיון דמעיקרא הי' אשם ונדחה משו"ה בעי עקירה דהא רב ס"ל בע"ח אין נדחין ואף הקדושת דמים דהכא למה הי' צריך לנתק לרעי' הא האי קדושת דמים הוי דיחוי מעיקרא ועכצ"ל דאף דסבירא לי' דקדושת דמים לא נדחה משום דחוי מעיקרא ובע"ח אינן נדחין אעפי"כ עקירה בעיא לנתק הדיחוי ומה שהקשה הלח"מ שם אמאי פסק הרמב"ם דבעיא עקירה הא בגמ' אמר אלא אמר רב הונא ברי' דרב יהושע הכא במאי עסקינן כגון שהפרישו קודם חצות הרי דבגמ' הדר בו משינויא דאמר לא תימא שחטו סתם אלא אימא שחטו לעולה כשר משום דר' חייא בר גמדא אמר נזרקא מפי חבורה ואמרו כגון שנטמאו בעלים והאי הוא דבעי עקירה משום דעומד לפסח שני נראה לי דטעמא דהרמב"ם משום דרב אשי דהוא בתרא אמר רב דאמר כתנא דבי ר' ישמעאל דסבירא לי' דלא בעי עקירה הרי דרב אשי סובר דרבנן פליגי עלי' דתנא דבי ר' ישמעאל וסבירא להו דבעי עקירה ואף דבגמ' דחי תירוצא דרב אשי היינו דאפשר דגם ר' ישמעאל סבירא לי' דאפילו פסול הגוף בעי עיבור צורה ואמר אלא מחורתא כדשני מעיקרא הוא לתרץ אליבא דרב דר' חייא בר גמדא אמר אליבי' דלא בעי עקירה אבל כיון דחזינן דרב אשי דהוא בתרא סובר דבעינן עקירה א"כ אף דעומד האשם שניתק לרעי' לדמי קיץ המזבח דאילו לא הי' עומד אף בדיעבד הי' פסול ע"כ דעומד וחל על גופו הדין לדמי קיץ המזבח אעפי"כ בעי עקירה דאף דס"ל דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי ובע"ח אינן נדחין אעפי"כ בעי לעקור הדחי' ובלא עקירה לא נתהפך מקדושת דמים לקדושת הגוף אף דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף היכא דהוי דחי' בעינן לעקור הדחי' וכל זמן שלא עקר לא נתהפך מקדושת דמים לקדושת הגוף.

ובזה יש לפרש דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה ו' ז"ל מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח והשני יקרב שלמים מצאו אחר ששחט פסחו הרי זה יקרב שלמים וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה הרי תמורה זו תקרב שלמים אבל אם מצאו קודם שחיטת זה שהפריש הואיל וזה הנמצא ראוי להקריב פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שביארנו אם המיר בזה הנמצא בין קודם שחיטת המפרש תחתיו בין אחר שחיטה אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בו מום ויביא בדמי' שלמים והנה על השגת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם דסבירא לי' דמי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש תחתיו פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה שירצה והשני יקרב שלמים שהשיג הראב"ד שזה שיבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים וכן הוא במתניתן ע"ז תירץ הכ"מ דמתניתן אתיא כמ"ד בע"ח נדחין והרמב"ם פסק כמאן דאמר אין נדחין אבל זה לכאורה קשה כיון דהשני שנשאר אחר שחיטה הוא שלמים א"כ אמאי אם המיר אחר שחיטה ג"כ ירעה עד שיסתאב הא כיון דהוא שלמים גם תמורתו תהי' שלמים דמה דכתב הרמב"ם הטעם ז"ל הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים זהו דוקא קודם שחיטה אבל לאחר השחיטה הרי עתה הוא שלמים ואינו עומד לפסח וא"כ תמורתו דלאחר שחיטה אמאי לא תקרב שלמים ועיין שם בכ"מ ותירוצו אינו אלא על קודם שחיטה אבל אם המיר אחר שחיטה אמאי לא תקרב שלמים אכן כפי מה שכתבנו למעלה דרב אשי סובר דאף דאין בע"ח נדחין אעפי"כ בעי עקירה לתקן הדיחוי א"כ אף שאם שחט לשם שלמים נעקר שם פסח דהודחה ונעשה שלמים אבל התמורה הא המיר קודם שנעקר שם הפסח דדוקא ע"י ששוחט לשם שלמים הוא עוקר אבל קודם ששוחט לשם שלמים הרי יש על זה דין פסח שהודחה וא"כ התמורה מכח קדושה דחוי ואחר שחיטה לשם שלמים שאז נעקר הקדושה הדחוי הלא לאחר שחיטה אין שייך תמורה.

נמצא לפי זה שביארנו דאף דסבירא לן בע"ח אין נדחים אעפי"כ בעי תיקון ועקירה על הדחי' יתורץ קושית המ"ל שהקשה אמאי פסק הרמב"ם גבי עיר הנדחת דאם היו בה קדשי מזבח ימותו והא בסנהדרין מ"ז מוכיח מזה דאמרינן הואיל ואדחי אדחי וכיון דהרמב"ם פסק דלא אמרינן הואיל ואדחי ע"כ הי' לו לפסוק כיון דאקטול (וחזי צערא דקברא פורתא לרב אשי) הוו להו כפרה וליסקו לגבוה אכן לדברינו ניחא דכיון דמעיקרא היו על הקרבן פסול דזבח רשעים תועבה ונדחה הקרבן מהקרבה א"כ צריך עתה לעקור את הפסול ולהקריבו בעדו זבח כשר וא"כ אם הוא חי ועשה תשובה אז בזה שמקריבים בעדו עוקרים את הדחי' אבל כשמת דאין כפרה למתים א"כ נשאר הדיחוי על הקרבן שאי אפשר לתקנו משו"ה ימותו והא דפשיט רב יוסף ממשנה זו דאמרינן הואיל ואידחו קאי על זה דבגמ' עשה צריכותא להנך תרתי מימרות דר' יוחנן חדא בהפריש קרבן ונשחטה וחדא בהפריש קרבן דבתרויהו אמר ר' יוחנן הואיל ונדחה ידחה ועשה צריכותא דאי איתמר בנשחטה הו"א משום דאין בידו אבל בהמיר הואיל ובידו לתקן לאו דיחוי הוא ואף דאין מקריבין שהרי אין מקבלין קרבן מן המומר לעכו"ם כיון דבידו לתקנו אין זה דיחוי בעצם הקרבן ומביא רב יוסף ראי' מהא מתניתן דאף שבידו לשוב אעפי"כ הוה דחי' דאם נימא דאין זה דיחוי בודאי יקשה כיון דהוה לי' כפרה בהריגתו יסקו לגבוה דעתה אין על הקרבן דין דזבח רשעים ע"כ דאף שבידו לתקן ולשוב אעפי"כ הוה דיחוי וא"כ אף לדידן דס"ל אין בע"ח נדחין היינו דוקא היכא שבשחיטתו לשמו הוא עוקר הדיחוי אבל כשמת שאי אפשר לתקן הדיחוי דהרי אין כפרה למתים נשאר בדיחויו ופסול להקרבה משו"ה ימותו ולפי"ז יצא לנו דין חדש דאם הפריש קרבן והמיר ועשה תשובה ואח"כ מת קודם שהקריבו את הקרבן אז יהי' הקרבן פסול אף לדידן דס"ל אין בע"ח נדחין כיון דלא נעקר הדיחוי.

ועפ"י דברינו דשאלת הדיחוי הוא על הקדושה ועל הגוף על קדושת הדמים ועל גוף הקדושה ויתישב גם כן הקושי' שהקשו על הרמב"ם שפסק בפ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה ד' דהמפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים אבל הוא עצמו לא יקרב שלמים והא בגמ' דף צ"ח מוכיח מזה ש"מ תלת דבע"ח נדחין ויש דיחוי בדמים ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ונראה לי דהרמב"ם מפרש פירוש אחר בגמ' דהנה בגמ' כריתות דף כ"ח מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה אמר רב הונא ברי' דרב יהושע ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין וקדושת דמים נדחה (מדחה) ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי מתיב רב עוקבא בר חמא המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח ר"ש אומר הוא עצמו יקרב פסח ש"מ בע"ח אינן נידחין אמרי דבי ר' אושעיא כי אמרינן לרבנן דר"ש ס"ל בע"ח אינן נדחין והנה רש"י פירש דהקושי' מדר"ש וכבר הקשה בתוס' מה ס"ד דמקשה אדפריך מר"ש לסעיא מדרבנן.

לכן נראה לי דהרמב"ם סובר דהא דקאמר בפסחים צ"ח כל מתניתן דהמפריש נקבה לפסחו אמר רב הונא ברי' דרב יהושע ש"מ תלת אין הפירוש כמו שפרש"י ותוס' דההוכחה מדקאמר ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לשלמים ולא תקרב היא בעצמה שלמים דהרי הרמב"ם גריס וכן הוא במשנה שבמשניות ויפלו דמיו לנדבה ופירש הרמב"ם בפירושו למשניות שיפלו הדמים לעולה לקיץ המזבח ולפי"ז אין הפירוש דרב הונא ברי' דרב יהושע מדייק ש"מ תלת מזה שאין הבהמה קריבה לשלמים דהרי למתניתן אין הדמים לשלמים אלא לעולה ובודאי דזה הדין דיהיו הדמים לעולה נאמר רק על הדמים לא על גוף בהמה שאינה ראוי' לפסח שיהיו הדמים לעולה דזה לא נאמר כלל ומצינו רק הלכתא באשם דדמי' לקיץ המזבח דהוי מותר אשם וכן במותר חטאת דהוו ג"כ כאשם ובהנך דהוי לכפרה כמו מותר האיפה ומותר נזירות שיש בהן דמי חטאת ועצ"ל דכיון דהקדושה הזאת חלה על הבהמה לגוף ואין לה שום אופן לקרב סבירא לתנא דכל היכא שחל קדושת הגוף ואי אפשר להקדושה שתהי' לאיזה דבר אמרינן דהדמים לקיץ המזבח ולפי"ז מה דלא אמרינן שתקרב הבהמה לשלמים לא קשה כלל דאימתי אמרינן דפסח שנדחה יהי' לשלמים זהו דוקא פסח דחוי' אבל פסח פסול דהבהמה נקבה לפסח הוא פסול לא חל על זה דין שיהי' הפסח לשלמים דאין פסח פסול נעשה שלמים אף לדידן דס"ל בע"ח אינן נדחין רק השאלה על הדמים שהדמים ע"י מום שנפל בהבהמה ופודין אותה שאז ע"י הפדיון מסתלק הפסלות אם נימא בע"ח אינן נדחין א"כ קדושת הפסח שחלה על הבהמה הוי קדושה ואילו הי' בציור שהנקבה תתהפך לזכר היתה יכולה לקרב א"כ חל על הבהמה קדושת פסח וא"כ יש גם בהדמים קדושת פסח א"כ אם נפלו מום בהבהמה ונפדית שאז מסתלק מהדמים פסול מה שהיא נקבה אז הדמים ראוין לפסח ולאחר הפסח לשלמים וא"כ אמאי אמר במתניתן יפלו הדמים לנדבה שהיינו לקיץ המזבח לעולות ע"כ דבע"ח נדחים וקדושת הדמים נדחה ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי ולא חלה על הבהמה כלל קדושה לפסח שאף שאמרה התורה מדחזיא לדמי חלה קדושת הגוף היינו דוקא היכא דראוי אבל היכא דהקדושה דחוי' מעיקרא ולא הי' קדושת פסח לא לגוף ולא לדמי רק קדושת הגוף בלי שום קדושה לקרבן שם אמרינן דמותר מקדושה שאין עלי' שם אזלא לנדבה לקיץ המזבח דילפינן ממותר חטאת ואשם דלמאן דס"ל בע"ח נדחין א"כ האשם גופא אין ראוי לעולה ולדידי' בודאי אף אם ניתק לרעי' ויקרבו לעולה יהי' פסול א"כ מה דאמרה התורה מותר אשם יפול לנדבה משום דהוי קדושה לכפרה וכפרה אי אפשר הוי הדין על הדמים שהמה מקדושה לכפרה שאי אפשר להיות לכפרה יפלו לקיץ המזבח ה"נ אם נתקדשה הנקבה לפסח שאי אפשר להיות פסח, הקדושה על הדמים לקיץ המזבח אבל למאן דס"ל בע"ח אין נדחים. חל קדושת הפסח על הדמים. וצריך להביא שלמים מהדמים, א"כ בכריתות פריך אדרבה מדרבנן דהרי בברייתא איתא דאם הקדיש נקבה לפסח קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר לדמי פסח ואם נימא דבע"ח נדחין א"כ הא על הדמים לא חל כלל קדושת הפסח ואמאי תמכור לדמי פסח דאין קדושת הפסח שבהנקבה נדחתה רק מטעם הפסלות וכיון שנפל מום ופדאו הדמים דאזל הפסלות נשאר הקדושה שהי' על הבהמה וא"כ תקשה מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו ואח"כ העני אמאי אמרינן הואיל ונדחה ידחה הא חזינן דהקדושה שהי' על הנקבה לא נדחתה מקדושת פסח וע"ז משני אמרי דבי ר' אושעיא כי אמרי לרבנן דר"ש ס"ל בע"ח אינן נדחים, ועיין בש"מ שמחק הגירסא וצריך לומר ור"ש, לכן סובר הרמב"ם דגרסינן הא ר"ש פירוש רבנן דברייתא כר"ש ס"ל בדין זה דבע"ח אינן נדחים וכמו דבפסחים צ"ח קאמר ג"כ רב אשי אמר כו' ור"ש היא דאמר אין בע"ח נדחין א"כ ה"נ אמר דרבנן דר"ש כר"ש סברו דבע"ח אין נדחין משו"ה אם הפריש נקבה לפסחו ירעה ויהי' הדמים לפסח נמצא דהרמב"ם דפסק דבע"ח אין נדחין פסק כברייתא דיביא בדמיו פסח דלא כמתניתין דאמרה יפלו הדמים לנדבה לקיץ המזבח, דמתניתן ס"ל בע"ח נדחין, והדמים יפלו לקיץ המזבח. דלא חל כלל קדושת הפסח על הדמים אבל הרמב"ם פסק אין בע"ח נדחין משו"ה יביא בהדמים פסח. ובהאי סוגיא דפסחים צ"ח גרסינן וש"מ יש דיחוי בדמים, פירוש דזה חידוש:

דאף הדמים נדחין. מלהביא בהם פסח או שלמים, אבל בדר' יוחנן גבי בהמה של שני שותפים לא גרסינן יש דיחוי בדמים דהא ר' יוחנן לא אמר מה יעשו בהדמים של בהמה זו כשתומם. וע"כ הגירסא שם וש"מ קדושת דמים מדחה, היינו שזה שיש על הבהמה קדושת דמים מדחה שאי אפשר להקריבה שוב מצאתי שכן מפורש בפירוש הר"ח שרב הונא ברי' דרב יהושע מביא ש"מ דבע"ח נדחין כו', הוא מהא דקתני במתניתין, יפלו הדמים לנדבה ולא קתני יביא בדמיו שלמים. מפורש כמו שביארנו.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

דף י"ב ע"א יאוחר דבר שנאמר בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בערב. - ומטעם זה תמיד קודם לפסח.- ומשמע מזה שדין תורה הוא שזמן הקרבת פסח מאוחר מזמן התמיד.- ויש להבין לפי זה דברי הרמב"ם שכתב בפר"א מהל' תמידין ומוספין הלכה ג' וז"ל תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך והוא משש שעות ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמנה ומחצה וקרב בתשע ומחצה וכו' מפני הקרבנות של יחידים או של צבור וכו' ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו, שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות עכ"ל ותמוה טובא א. מדוע לא כתב הרמב"ם הטעם המבואר בגמ' שהוא מטעם יאוחר מפני שנאמר בפסח בערב ובין הערבים, ודין תורה הוא. ב. דלפי טעם הרמב"ם שהוא רק מפני שאי אפשר להקריב כל הפסחים בשתי שעות, א"כ יקריבו כל מה דאפשר, ומה דלא אפשר יקריבו אחר התמיד, -והנה בזה עמד הלח"מ יעוי"ש ולדידי קשה טובא ביותר גם על עיקר הטעם שהלא אין זה טעם מספיק, - דהלא זמן שחיטת התמיד עד סוף היום כמ"ש הרמב"ם בעצמו בהלכה זו, וא"כ הלא יכולים להקריב הפסחים כולם ולבסוף יקריבו את התמיד. ונראה דהנה יש לחקור בהא דאמרה תורה יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים, שהוא פסח, לדבר שנאמר בו בערב לחודיא, אם הוא בקביעות הזמן, או שהוא סדר הקרבה. - והביאור בזה משום דיש לפרש בשתי אופנים א. דכוונת התורה שזמן הפסח מאוחר. ב. דסדר הקרבה הוא מאוחר. ונפק"מ אם אין תמיד להקריב, דאז אם נפרש שרק סדר הקרבה הוא, וממילא כשאין תמיד מקריבין פסח גם קודם, והוא בזמן הקרבת התמיד, אבל אם אמרינן דזמן פסח מאוחר, דאז גם אם אין תמיד להקריב מ"מ מקריבין פסח בזמן מאוחר, כאילו הי' תמיד להקריב, והנה לכאורה יש להוכיח מדברי התוס' שאין זה בקביעות הזמן, אלא הוא רק בסדר הקרבה, והוא, מדהקשו בפסחים נ"ט למ"ל קרא הא דיאוחר וכו' הא בלא"ה תמיד קודם מטעם דתדיר קודם, ותמיד תדיר הוא. - ואם אמרינן דדין הוא בקביעות הזמן, היינו דזמן הקרבת הפסח הוא רק אחר זמן דהקרבת התמיד, א"כ יהי' הדין גם באופן שאין תמיד להקריב, מ"מ בא הפסח בזמן מאוחר, וע"כ דסברי התוס' דרק דין הוא בסדר ההקרבה. - וכשאין תמיד להקריב בא פסח תיכף אחר חצות היום. - נמצא דנדחה פסח לזמן מאוחר רק מפני התמיד. - ולזה הקשו הא למ"ל קרא, הא בלא"ה תמיד קודם מפני מעלת התדיר. ומצאתי שנחית לזה המנח"ח מצוה ה'. אבל נראה להוכיח דע"כ דעת הרמב"ם להיפוך, והוא, דהרי פסק הרמב"ם בדין תדיר בפר"ט מתמו"מ ה"ג דבדיעבד אם עבר ושחט את השאינו תדיר מקודם, מקריב ואח"כ שוחט להתדיר. - ואילו בקרבן פסח פסק בפר"א מתמו"מ ה"ד וז"ל עבר ושחט את הפסח קודם תמיד כשר, ויהי' אחר ממרס בדמו של פסח עד שיזרק את התמיד יעוי"ש, - הרי אנו רואים דחידוש דין איכא בפסח בזה שמאוחר הוא להתמיד גם בדיעבד, וע"כ משום דסבר הרמב"ם דשאני פסח מטעם דאמרה תורה שהוא מאוחר, - ובזה יתיישב גם קושי' התוס' שהקשו ל"ל קרא בפסח שהוא מאוחר הלא בלא"ה תדיר ק', דליתא דבשביל מעלת התדיר נדחה מעלה זו אם נשחט השאינו תדיר קודם, ואילו גבי פסח גם בדיעבד איכא דין דאיחור. והנה יש להעיר דא"כ תיקשה מסוגיא ערוכה לקמן צ''א דבעי שם אם עבר ושחט להשאינו תדיר ברישא אם מקרבינן לי' מטעם דאין מעבירין על המצות וכו' ופשט מהא דעבר ושחטו לפסח מקודם התמיד, דהדין דיהא אחר ממרס בדמו יעוי"ש. וקשה הלא איכא למימר דשאני התם בפסח דדין הוא דתמיד קודם לפסח מטעם יאוחר דבר וכו' והנה על הסוגיא עצמה יש לתמוה מדוע לא דחי הש"ס דשאני פסח ותמיד משום דפסח הוא מאוחר, דאפשר לומר דכל עצם דין התורה דמאוחר הוא בקביעות הזמן, דפסח יבוא בזמן מאוחר להתמיד. דהיינו דזמן פסח בא בזמן שהי' שהות להקריב התמיד, - אבל כשכבר הגיעה השעה הלזו, אז פסח ותמיד שניהם שווים לענין הזמן. אבל יש כאן דין קדימה מטעם תדיר. - והר"ז ככל תדיר ושאינו תדיר דעלמא. - ושפיר פשיט הש"ס מהא דפסח ותמיד לשארי תדיר ושאינו תדיר דעלמא -ובזה סרה גם תמיהת השאג"א סי' י"ז מה שהקשה שם. - ומצאתי שגם במנח"ח נחית לסברא זו.- אבל אין זה מעלה ארוכה להרמב"ם, דהרי פסק לדינא בתדיר ושאינו תדיר דעלמא דאין מעבירין על המצות, ומקריבין השאינו תדיר מקודם, כיון שהתחילו בהקרבתו. ואילו גבי פסח פסק דיהי' אחר ממרס בדמו. - וזה נעלם מהגאון מנח"ח. - אם לא שנדחוק ולומר דכוונת הרמב"ם דשחט את הפסח תיכף אחר חצות, והוא בזמן שחיטת התמיד, ולכאורה משמע מלשונו כן, - אבל לפ"ז יהי' הבדל בין אם שחט בזמן הסמוך לחצות לבין אם שחט אח"כ, - ומדוע סתם הדברים. ועוד דלפ"ז תיקשה על הסוגיא מדוע אינו מדחה הסוגיא דמיירי הא דפסח ששחטו קודם להתמיד, היינו בזמן שחיטת התמיד, ואין מזה ראי' לשאינו תדיר דעלמא. ובעיקר החקירה נראה דזמן שחיטת הפסח הוא תיכף בחצות היום כזמן התמיד, ואם אין תמיד להקריב, אז מקריבין הפסח בזמן התמיד. - ולא אמרה תורה דין יאוחר דבר וכו' אלא רק על סדר ההקרבה, שצריך להיות הפסח אחר התמיד כשיש תמיד להקריב.- וזהו גם סברת התוס' שהקשו למ"ל קרא הא בלא"ה תמיד קודם מטעם תדיר. - ומשמע מדבריהם דזמן הפסח בשוה עם התמיד, - וכן מורה לשון הרמב"ם בפר"א מהל' פסח שכתב שחיטת הפסח אחר חצות. ומשמע תיכף אחר חצות, וכן מורה לשון הש"ס בהרבה דוכתי, כמו בפסחים ה' ע"א, ושם צ"ח. וע"ד קושיות התוס' מהא דתדיר. - נראה לומר דבר ברור דהנה חזינן דבאמת אין אנו משגיחין על מעלת התדיר בתמיד של בין הערבים, דהרי מקריבין הרבה קרבנות בין של יחידים ובין של צבור, - ובכל יום קרב התמיד בשמנה ומחצה, - והיינו מפני דכיון שאין יכולין להקריב אחר התמיד מפני העשה דהשלמה שאסור להקריב שום קרבן אחר התמיד של בין הערבים, וממילא אין כאן דין תדיר דתמיד, כיון שע"כ יודחה התמיד אחרי כל הקרבנות. והנה לפ"ז יש להבין קושיות התוס' שהקשו למ"ל קרא דתמיד מוקדם הא בלא"ה תמיד קודם מפני מעלת התדיר, -דקשה הא מקריבין כל קרבנות בין של יחידים בין של צבור קודם התמיד, ותמיד בא לעולם אחרי כל הקרבנות. - וא"כ הוי אמרינן דגם פסח בא קודם התמיד, ותמיד יהי' קרב באחרונה, דהרי כשר כל היום, כמ"ש הרמב"ם, שכשר עד סוף היום - וא"כ מאי הקשו התוס'. ונראה לבאר הענין מדוע לא אמרינן בכל הקרבנות שיהי' נדחים מפני התמיד, ולא יהיו נקרבים קודם, דלא שייך תדיר אלא רק אם שניהם יהיו נקרבים אבל באופן שאם נקריב זה לא נקריב השני אז לא אמרינן תדיר קודם משום דענין תדיר הוא רק בלאקדומי - אבל לא להדחות לגמרי להשני - ומטעם זה לא אמרינן בכל הקרבנות שלא יהיו נקרבים אחר חצות בשבא זמן הקרבה דהתמיד, משום דאם נקריב התמיד שוב יהי' כל הקרבנות נדחים לגמרי מפני טעם דאסור להקריב אח"כ משום עשה דהשלמה, - -ולהכי נקרבים הם מקודם הקרבת התמיד. - ומטעם זה גם בפסח אילו לא אמרה תורה הא דיאוחר וכו' דאז הוי הדין דפסח קרב מקודם התמיד בכדי שלא יהי' נדחים משום עשה דהשלמה. - ונראה שזהו כוונת התוס' שכתבו בתירוצם, וז"ל ואע"ג דתמיד תדיר איצטרך למיכתב שהפסח יקדים משום עלי' השלם. - והיינו כי אם לא כתבה תורה הא דיאוחר, הנה ע"כ פסח הי' קודם משום עלי' השלם, ואין בזה כל עיקר הדין דתדיר - וברור הוא בכוונת דבריהם. ובזה סרה קושיות המנח"ח שם שהקשה על התוס' דמה מהני הא דאיכא עשה דהשלמה, הלא כיון דפסח הוי מצוה שיש בה כרת, ומצוה של כרת דוחה עשה דהשלמה, וממילא תיקשה למ"ל קרא דפסח מאוחר, הלא בלא"ה אמרינן כן, משום דתמיד קודם מטעם תדיר. ובשביל עשה דהשלמה פסח מדחה כדין מצוה שיש בה כרת, - ואין לומר דאין עושין בתחילה כדי שתבוא לידי דחיי'. - הנה הלא פליגי בזה הרמב"ן והרז"ה הובא בר"ן שבת פר' ראד"מ, בהא דאשתפיך חמימי דינוקא, ויבוא אח"כ לידי חילול שבת, - ודעת הרמב"ן שם דמהלינן אותו, - ואח"כ דוחה שבת, מטעם דפיקו"נ דוחה שבת. - והכא ע"כ גם הרז"ה מודה מטעם דהכא אין לעבור על איסור זה להדחות מעלת התדיר. - ופסח מדחה אח"כ מפני שהוא מצוה שיש בה כרת, עכת"ד, - אבל אין כאן מקום כלל לדבריו, דע"כ הביאור בתוס' כמו שכתבנו, והוא דבקרבן כזה שיהי' נדחה אח"כ אין בו כלל מצוה דתדיר, וממילא אם לא אמרה תורה, הא דיאוחר וכו' דאז לא היתה בזה מצוה דתדיר כלל, - ואין לומר דאכתי יש בזה מצוה דתדיר, יען כי המצוה דפסח יש לקיים גם אח"כ מפני שהפסח יכול להדחות עשה דהשלמה. - זה ליתא דאין סברא דמפני הדיחוי העשה תצא מעלת התדיר הלא אדרבה יש לנו לומר דאין כאן מעלת התדיר כלל, כיון דמעלת התדיר על תנאי נאמרה. - ואין סברא לומר דבשביל שבידנו להדחות עשה דעלי' השלם, להכי תהי' בעבור זה מעלת התדיר, - והדברים ברורים בזה. ובזה נבוא לביאור דברי הרמב"ם שכתבנו לעיל, דהנה גם דעת הרמב"ם דפסח בא אחרי הקרבת התמיד מפני טעם הדין תורה שאמרה יאוחר דבר וכו' - והא דכתב ונתן טעם מפני שאי אפשר להקריב כל הפסחים בשתי שעות, זהו משום דהוקשה להרמב"ם, דהלא כל עיקר הכוונה הא דאמרה תורה יאוחר דבר וכו' הוא מפני זה שלא נאמר שיש בפסח הדין דעלי' השלם. - ואינו בתורת חיוב רק בתור הרשות. - וממילא אילו לא אמרה תורה הא דיאוחר דבר וכו' הי' הדין דהפסחים היו נקרבין מקודם ואח"כ התמיד, - ואילו עכשיו שאמרה תורה האי דיאוחר דבר וכו' - ממילא כשבא הזמן הקרבת התמיד והפסח, והיינו בחצות היום, הנה שניהם שווים בזמן. וממילא יש קדימה לתמיד, מפני שהוא תדיר. -אמנם ע"כ מעלת תדיר בתמיד לא הוי אלא בהזמן שהוא נקרב בכל יום, ולא מקודם, ומדוע יהי' עדיף ביום זה של ערב פסח משארי הימים, וא"כ כמו שהוא נקרב בכל יום בשבע ומחצה, כן זכותו גם היום ולא מקודם, וא"כ יקריבו פסחים באלו השתים שעות. - על זה נתן הרמב"ם טעם דכיון דאין כל הפסחים יכולים להיות נקרב באלו השתי שעות. - ולאחר התמיד יותר אי אפשר מפני שהתמיד קודם משום מעלת התדיר. - נמצא דאין מצות פסח והיינו דכל הפסחים כולם בשם מצות פסח אחד נקראו מדחה להתמיד כלל. אבל בסתירת דברי הרמב"ם שכתבנו שפוסק בתמיד ופסח דיהא אחר ממרס בדמו וכו' וזה היפוך ממה שפסק בפר"ט מתמו"מ. קושיא עצומה היא. - וטרם העלנו מזור לדבריו ואולי נראה דסמך הרמב"ם אדברי ירושלמי פסחים פ' תמיד נשחט ה"ג דאיתא שם יכול אם קדם פסח לתמיד לא יאוחר התמיד [היינו שלא יהי' קרב התמיד כלל] ת"ל תעשה ריבה, כלומר מדכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, והך תעשה הוא מיותר. וע"כ דבא להורות דאעפ"י שתעשה הפסח מקודם. אפ"ה ישנו להתמיד בהקרבה יעו"ש.- מבואר מזה דסבר הירושלמי דדרשא הא דנאמר בפסח יאוחר דבר וכו' הוא דבר חיובי.- עד שנצרך לדרשא לומר דלא נפסל התמיד מלהקריב אם קדם הפסח להתמיד, - וע"כ דזה דלא כש"ס דילן בזבחים צ"א דמביא ראי' מזה דאם קדים ושחט להשאינו תדיר וכו' דהלא איכא למימר דשאני פסח דישנו בדין יאוחר דבר וכו' דיאוחר דבר וכו' אינו בחיוב, אלא לומר דהרשות לעשות במאוחר אחר התמיד, ורק ממילא תמיד קודם מטעם תדיר, ולהכי מביא הש"ס ראי' מזה לשארי תדיר דעלמא - אבל הרמב''ם פסק לדינא דיאוחר דבר וכו' הוא בחיוב ולהכי פסק דבפסח אם שחטו קודם לתמיד, דיהי' אחר ממרס בדמו, וכמש"נ. והא דכתב בפ"א מתמו"מ דהי' מקריבין פסחים קודם התמיד בהני השתי שעות, אעפ"י דשיטת הרמב"ם דיש בפסח דין יאוחר דבר וכו' -זהו כמש"ל דליתא דין יאוחר וכו' יותר כפי מה שהוא נקרב בשארי הימים, וסבר הרמב"ם שזהו ג"כ דין תורה הני שתי שעות כמו שדרשו בירושלמי שם, דבין הערבים חלקהו לשני ערבים שתי שעות ומחצה לכאן, ושתי שעות ומחצה לכאן. - וא"כ לפ"ז כל עיקר דין הא דיאוחר פסח להתמיד, היינו דין יאוחר דוקא בזמן שהוא קרב באחרונה. וע"ד החקירה שכתבנו הנה לכאורה הדבר מבואר בפסחים ה' דילפינן שם זמן חמץ הוא בחצות היום ממש, מהא דאמרה תורה לא תשחט על חמץ וגו' יעוי"ש - ואם אמרינן דזמן תמיד הוא מוקדם, א"כ הא לא הוי זמן חמץ מחצות ממש וכיון דחזינן דזמן חמץ הוא בשש בדיוק, ממילא מוכח דזמן שחיטת הפסח הוא בחצות ממש, - ורק תמיד קודם לי' מפני מעלת התדיר, - אבל יש לדחות לפי דברי התוס' ד"ה לא תשחט וכו' שכתבו דכיון דבדיעבד כשר אם שחט הפסח קודם לתמיד, [גם שעה זו זמנו נחשב]. אמנם נראה הוכחה ברורה דזמן שחיטת הפסח הוא בדיוק בחצות, גם לכתחילה. - ובאופן שאין תמיד להקריב, יכולין להקריב את הפסח מיד אחר חצות - והוא מהא דתנן פסחים צ"ג איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכו' ובגמ' שם אמר עולא מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין הוא וכו' כמה מהלך אדם ביום עשרה פרסאות וכו' יעוי"ש החשבון. - מבואר מזה דזמן שחיטת הפסח מתחיל מיד אחר חצות בלי שהייה כלל] - ואם לא הי' יכול להיות בפלגא דיומא בירושלים שהוא זמן שחיטה, נקרא דרך רחוקה. - ונדחה לפס"ש. - ואם הי' הדין דיאוחר דבר וכו' דלכתחילה [זמנו מאוחר מעט מזמן התמיד, א"כ היאך אמרינן דאם לא הי' יכול לכנס בפלגא דיומא בדיוק נקרא דרך רחוקה, ומשמע אפילו אם הי' יכול לכנס [בתוך שיעור זמן] הקרבת התמיד לא מהני, ואם הי' הדין [דפסח מאוחר בזמן מן התמיד, א"כ הרי עדיין יכול לכנס בתחילת זמן שחיטת הפסח, ונמצא דאינו דרך רחוקה אצלו בכה"ג, אע"כ ש"מ דזמנו מתחלת מיד אחר חצות בלי איחור כלל ורק בשבא הדין דיאוחר דבר וכו' מאחרינן לפסח אחרי התמיד. - או מטעם חיובא לפי שיטת הירושלמי. או מטעם תדיר ומטעם זה יש לעיין בתוס' פסחים ה', שהקשה הרשב"א שם דזמן שחיטה אחר הקרבת ולפי מה שביארנו ע"פ זמן שחיטה הוא בחצות היום בדיוק, - ואם אין תמיד להקריב ע"כ מקריבין את הפסח תיכף בחצות, ושפיר קבעו חכמים זמן חמץ בחצות. - וע"כ צ"ל דכוונת התוס' דאם אמרינן דאיסור חמץ תלוי בשחיטת הפסח. - היינו הכוונה השחיטה דבפועל וכיון דבזמן דאיכא תמיד השחיטה דהפסח מתחלת אחר התמיד, לכן צריך להיות איסור חמץ אחר הקרבת התמיד, - ובאם אין תמיד להקריב תהי' זמן איסור חמץ תיכף בחצות. - ועל זה תירצו התוס' דאין משגיחין על השחיטה דבפועל, אלא על הזמן, ואעפ"י שיש עיכוב לשחיטת הפסח, הקרבת התמיד, זה לא איכפת להו לחכמים, כיון שבדיעבד כשר גם קודם הקרבת התמיד. עכ"פ מבואר לנו ברור דעצם זמן שחיטת הפסח הוא בחצות בדיוק שוה עם התמיד. וכמש"נ. והנה בסוגיא דידן גם כן דמשני ההוא ליאוחר דבר וכו' הוא דאתא ופריך ומי איכא מידי וכו' ומשני אין דאר"י הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף. - וקשה מניין להש"ס לומר דקרא דיאוחר אתא לומר דבעינן לאקדומי לתמיד, - דלמא אתא קרא לומר דאין כאן בהקרבת הפסח עשה דהשלמה, והיינו דמותר להקריב הפסח אחר התמיד, - וכמו שתירצו התוס' בפסחים שם נ"ט, דכל עיקר הקרא דיאוחר הוא בשביל עשה דהשלמה, ואפשר לומר דאם בשביל זה הי' סגי לן אילו הי' כתוב בערב לחודיא או בין הערבים לחודיא, - והוא, דבשלמא לדידן דקיי"ל דזמן שחיטת הפסח בין הערבים דוקא.- להכי בעינן תרווייהו חדא לזמן, והשני לומר שאין בזה משום עשה דהשלמה- אבל לבן בתירא דמכשיר שחיטת הפסח מצפרא, מקרא דבין הערבים, דהיינו כוליא יומא, וממילא ידעינן דמותר לשחוט הפסחים אחרי התמיד של בין הערבים, כיון דתמיד זמנו מוקדם, דע"כ בין הערבים ממש, כמבואר הכא בסוגיא, וא"כ ע"כ הא דיאוחר דבר וכו' בא ללמדנו דתמיד מוקדם (מיד כשהגיע הזמן של התמיד. והנה קשה טובא מסוגיא זו להרמב"ם בפר"א מתמו"מ שנתן טעם מדוע שוחטין התמיד קודם שחיטת הפסח. מפני שא"א שתהי' פסח ישראל נשחטין בשתי שעות. - דלפ"ז הכא לבן בתירא דמכשיר מצפרא, א"כ מדוע אין נשחטין הפסחים קודם התמיד, דודאי אפשר להיות נשחטין כולם מצפרא עד חצות. - אבל לא קשה לפי מה שכתבנו, דע"כ לבן בתירא זמן שחיטת הפסח כל היום ממש. מדדריש בין הערבים בין שני ערבים וא"כ נכלל מזה גם אחר התמיד.- יען דהתמיד מוקדם. - והרמב"ם כתב טעמו לדידן דוקא וכמש"נ לעיל.

שם ע"א הא כיצד לילה לקדושה ויום להרצאה הקשו בתוס' הא בלא"ה אין מקריבין בלילה מטעם דבעינן ביום צוותו, ויש לומר דנפק"מ לענין דיעבד אם בעינן עיבור צורה דקיי"ל כל שפסולו בגופו, אין טעון עיבור צורה - והנה מהטעם שאין מקריבין בלילה הרי אין זה פסול הגוף, וטעון עיבור צורה. משא"כ כשהירשה תורה זמן ההרצאה, א"כ הרי זה פסול הגוף, ואינו טעון עיבור צורה. (והנה הקשו היאך יפרש רבי אפטוריקי הקראי דכתיבי, בפ' משפטים בבכור, והתם לא מתפרש יום להרצאה, ולילה לקדושה, כיון דבכור מרחם קדוש - ויש ליישב בפשיטות דבכור כיון שהוא קדשים, ובקדשים הלילה הולך אחר היום, נמצא דזמנו כלה בהתחלת היום דיום השמיני. ואין כאן לילה בינתיים, וא"כ אין סתירה בכתובים, כיון שאין ביניהם לילה, משא"כ בהא דויקרא פ' אמור דמיירי בבהמת חולין שהבעלים רצונם להקדיש, ובחולין היום הולך אחר הלילה, וא"כ יש כאן לילה ביניהם, ויש כאן סתירת הכתובים, ובזה משני ר' אפטוריקי דלילה לקדושה, ויום להרצאה. תוס' ד"ה הגה"ה דלא דמי למחוסר כיפורים דלא חשיב דיחוי וכו' דאין זמנו וכו' אבל האי לא חזי לפסח ושלמים אעפ"י שהי' זמן שלמים, -ביאור הדברים דכיון דפסח בעצמותו, יש בו גם תורת שלמים בכל השנה כולה, ולהכי בעינן אשר בשעת ההקדש תהי' ראוי' לשלמים, היינו בשעה שאינו ראוי עדיין לפסח תהי' חזי לשלמים.

בדין דיחוי בדמים

דף י"ב ע"א אר"י בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקח חצי' והקדישה קדושה ואינה קריבה ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחין וש"מ דחוי מעיקרא הוי דיחוי, וש"מ יש דיחוי בדמים. - והנה דיחוי זה יש לפרש בשתי אופנים א. על הבהמה ב על ההקדש, ונפק"מ לענין לעשות מזה דמים אחר שתסתאב ולהביא מהדמים קרבן אחר, דאם נפרש האי דיחוי על הבהמה, לומר דהבהמה הלזו דחוי' מהקרבה מפני שהיתה דחוי' מהקרבה בשעה שהיתה בקדושת דמים חצי'. - לכן אינה חוזרת להיות ראוי' עוד למזבח אבל הדמים אין עליהם תורת דיחוי, והיינו כי מעולם לא הודחו הדמים מלהיות קדושת דמים- אבל אם אמרינן דהדיחוי קאי על הדמים והיינו דכיון דהקדושה דהדמים בבהמה מקומה, - וכיון שאין בכח הדמים לפעול פעולת הקדושה בדבר ההקרבה נעשה פעולת דיחוי גם בהדמים, ושוב אין קרבן קרב מהדמים האלו ב והנה אם נפרש באופן השני דהדיחוי קאי גם על הדמים, אתי שפיר טפי הסוגיא דקאמר ש"מ יש דיחוי בדמים ופירש''י בדבר שאין בו אלא קדושת דמים כגון שמתחילה לא הוקדש אלא לדמים, שהרי היתה חצי' חולין מעיקרא, ולא היתה ראוי' למזבח והקשו התוס' א"כ אמאי קאמר ש"מ תלת, דהאי כיון היינו שאינה קריבה כלל עוד -לא הבהמה ולא אחד, והעור של הבהמה לשני, אם גם בזה אמרינן דהוי קדושה דחוי' דדלמא דוקא בשיור דהוי להקרבה הוי שיור - משא"כ העור דלא הוית בת הקרבה. - ולכאורה יש לפשוט מהא דאיתא לקמן ק"ג המקדיש נכסיו והיו בהן בהמות הראויות למזבח וכו' ר' יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות וכו' והמסקנא מבואר שם ובפירש"י דהעורות נתפסות בקדושת בדה"ב יעוי"ש, וע"כ העורות נעשות של בדה"ב מתחילה, משעת ההקדש וא"כ דהבהמה ראוי' לקרבן, אעפ''י שהעור שייכה לאחרים, דמה לי אם העור הוא של בדה"ב, או של איש אחר. אמנם אפשר לומר דהתם הפירוש בהקדש דכוונתו דקדושת בדה"ב מתחיל לאחר שתהי' העור נותרת בהזריקה, והיינו דסבר ר' יוחנן שכן הוא ע"כ כוונת המקדש, - והנה בסברא אית לן לומר דכיון דהדם מתיר את העור. א"כ הרי הוא בכלל הקרבן, ובעינן שלא תהי' שיור בהקדושה, - וקצת נראה להביא ראי' מהא דאיתא מנחות ע"ד ע"ב דפריך ותו ליכא והא איכא עולה, ומשני איכא עורה לכהנים. ואם באמת הדין דלא הוי העור בכלל הקרבן, ולא הוי העור שיור בהקרבן, א"כ מה משני מהעור, כיון דהעור לא הוי בכלל, כיון דקדושת הקרבן סגי בלעדי העור, וצריך עיון. בדמים. דקאמר יש דיחוי בדמים, ממילא שמעינן דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי יעוי"ש אבל אם נפרש דהכונת הדיחוי בדמים עצמן שנדחו גם הדמים מלהיות ראוין לקרבן. וא"כ אין זה שייכות לדיחוי דמעיקרא כלל- והסוגיא לומדת זאת מדקאמר ר' יוחנן ואינה קריבה, היינו שאינה קריבה כלל עוד- לא הבהמה, ולא הדמים - והנה מצאתי בחידושי הריטב"א שפירש כן בהסוגיא, -, אמנם רש"י ע"כ סבר כפירוש הראשון שכתבנו, דהרי פירש"י להדיא בד"ה ואינה קריבה הלכך אינה קריבה עוד ותרעה ולוקחין בדמי' אחרת יעוי"ש הרי מבואר דדעת רש"י דרק הבהמה נדחת ולא הדמים, - ולהכי שפיר הקשו התוס' לרש''י לשיטתו דלמה אמר ש"מ תלת כיון דדיחוי דמעיקרא נשמע מהא דדיחוי בדמים אבל ע"כ דעת התוס' בזה ג"כ כרש"י מדלא פירשו כפירושו של הריטב''א. והנה לכאורה נראה להוכיח דאיכא תורת דחיי' גם על הדמים והוא בהא דאיתא בסנהדרין ט''ז דמביא ר' יוסף ראי' לדברי ר' יוחנן דאמרינן גבי דחיי' הואיל ונדחה ידחה מהא דתנן בדין עיר הנדחת היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו, והוינן בה אמאי ימותו הא כיון דאיקטל הוי להו כפרה וליסקו לגבוה אלא לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו נדחו יעוי''ש הרי מבואר דבשביל הדין דהוי אמרינן דדינם דהולכין למיתה, ולא אמרינן שירעו עד שיסתאבו וימכרו ויהיו הדמים לקרבן, הרי מוכח דהדיחוי פועל גם על הדמים להיות נדחים - וזהו כפירוש השני שכתבנו, והוא שיטת הריטב"א- אמנם תמוה דהריטב"א בעצמו מביא ראי' דלא אמרינן דיחוי בדמים, - והוא מהא דתנן בכריתות בפר' המביא אש''ת וכן מפסחים פר"מ, המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה, הרי חזינן דלא אמרינן הדיחוי על הדמים ומפני זה הסכים הריטב"א לפירש"י יעוי"ש - וכיון שכן תיקשה מסוגיא שכתבנו דשם בעיר הנדחת הדין דקדשי מזבח ימותו, - ונדחה גם הדמים מהקרבה ד ונראה דהבדל יש בין אם הדיחוי בהקרבן, ובין אם הדיחוי בהמתכפר, והיינו דבאופן שאין חסרון בהמתכפר, רק החסרון בהקרבן, אז אמרינן דלא חל הדיחוי, רק מלהיות הוא עצמו קרב, אבל הדמים אינם נדחים, מפני שהדמים יש להם התייחסות עם הבעלים, והבעלים בר קרבן הוא, משא"כ אם הדיחוי על הבעלים של הדמים, אז נעשה גם הדמים דחוים, ומטעם זה התם בעיה"נ שהחסרון בהבעלים של הדמים, הנה גם הדמים נעשים דחוים - ולזה תצא דין חדש דבדין השני דר' יוחנן בהא דהפריש קרבן והמיר דת, או באוכל חלב והפריש קרבן ונשתטה דהוי נדחה. - דבזה אמרינן הואיל ונדחה ידחה גם על הדמים, כיון דהפירוש בזה דהוי הדיחוי בשביל הבעלים ולכן גם הדמים נדחים מהקרבה. ה אמנם תיקשה מסוגיא ערוכה מהא דסנהדרין קי"ב דפריך שם הגמ' אמאי בקדשי מזבח ימתו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, ואמר שם ר' יוחנן משום זבח רשעים תועבה יעוי"ש, הרי מבואר שם בהא דנדחה הדמים גם כן הוא מפני שהם רשעים גם אחר שנגמר דינם ויצא דינם לפועל גם כן, וזהו כמו דמסיק הסוגיא לעיל בסנהדרין מ"ז דבמת מתוך רשעו לא מהני המיתה והם גם עתה רשעים הם וזבחן תועבה. - ומשמע אבל אם לאו האי טעמא דאז שפיר הוי אמרינן דירעו עד שיסתאבו ויביאו מהדמים קרבן נדבה, - וקשה הא ר' יוחנן לשיטתו דסבר כיון שנדחה נדחה, א"כ בלא"ה אין לעשות תקנה זו דירעה וכו' מטעם הדיחוי שחל גם על הדמים - ומשמע מזה דלא חל דיחוי על הדמים. - ומצאתי להמל"מ בפר"ג משגגות שעמד בזה, וכתב דבזה פליגי רב יוסף ור' יוחנן, ודחוק. ונראה דהבדל יש בין פסול חיובי לפסול שלילי, פסול שלילי כיצד, היינו דהקרבן עומד במצב כזה שעוד לא נשלם ההקדש במילואו בהתנאים שלו להיות קרבן נרצה להקרבה - פסול חיובי כיצד היינו שיש פגם בהקרבן, אשר בעבורו פסול הוא להקרבה, והנה לפ"ז הכא בבהמה של שותפין והקדיש חצי' דאין הבהמה ראוי' לקרבן מפני חסרון קדושה, יען כי אין לו בה אלא חצי', וחצי אינה ראוי' להקרבה מטעם חסר. - ודנין בה תורת דיחוי להיות נדחת גם אח"כ כשנעשה קרבן שלם. - אמנם חסרון זה לא שייך אלא על עצם הקרבן, והוא מפני שאין זה קרבן שלם, אבל אין זה חסרון בהדמים, כי אין שיעור להדמים, וכמה שהם הרי הם בקדושתן, להכי הדמים מעולם לא היו בתורת דיחוי. -ולכן הדין בזה דירעו עד שיסתאבו ותימכר. ודמי' יהי' לקרבן וכן גם במפריש נקבה לפסחו, הוא חסרון שלילי, שאינו זכר, ולא שייך בזה פסול רק אינו קרבן לפסח. ז אבל בבהמה של עיה"נ דהדיחוי שם הוא פסול חיובי, - והיינו שאין הפסול מצד חסרון שלימות בהקרבן, רק ענין אחר הוא, והוא ענין הפוסל את הקרבן, - וזהו כי מפני שהבעלים רשעים הם, וזה פוסל את הקרבן להקריבו. - ופסול זה יונח גם על הדמים. - ואין זה ענין להא דמפריש נקבה לפסחו, וכדומה - וזהו מה שמבואר בסנהדרין מ"ז דקאמר רב יוסף דלר' יוחנן דאמר בעלי חיים נדחין. - ושוב אינן חוזרין ונראין, דמטעם זה קדשי מזבח של עיה"נ ימותו, וגם הדמים יאבדו -וזהו, כי התם מפני שהוא פסול חיובי, והוא ענין פסול ממש הבא מצד המתכפר. ופסול חיובי הוא, בזה אמרינן גם על הדמים כיון שנדחה ידחה, כיון שהדיחוי הי' גם מתחילה על הדמים. -וסברת רב יוסף שם הוי לאחר ששמע מר' יוחנן שאמר הטעם בקדשי מזבח דימותו בשביל שהוא זבח רשעים תועבה. - ובזה יובדל הא דאכל חלב והפריש קרבן, והמיר דת, - לאכל חלב והפריש קרבן. ונשתטה, - דבהמיר דת שהוא פסול חיובי, אז ע"כ חל הדיחוי גם על הדמים, אבל בנשתטה שלא הוי רק פסול שלילי. והיינו דלא שייך לומר תורת פסול על הקרבן מפני שבעליו שוטה, - דמה פסול שייך בזה, רק פסול שלילי יש כאן, והיינו דלא נשלם תנאי קרבן, דבעינן דעת בעלים, ורצון בעלים, והכא חסר כל זה, ובפסול שלילי לא שייך דיחוי על הדמים, כי כל זה אינו שייך להדמים, ואין כאן תורת דיחוי על הדמים. ח והנה יש לעיין לפ"ז כשאמרה הסוגיא וצריכי וכו' מדוע לא קאמר הטעם דאילו אשמעינן הא דהמיר דת, משום דשאני התם דיש גם דיחוי הדמים, - והיינו מפני שהוא פסול חיובי, - משא"כ בנשתטה שאינו אלא דיחוי הקרבה, ולא דיחוי מהדמים. -ומצינו סברא כזו בסנהדרין קי"ב לשמואל דאמר התם דדינא דר' שמעון מיירי בתמימין וצריך קרא למעט מטעם שנאכלין לבעלים במומן גם בלא פדיון, - -דבשביל זה נחשבין לשללה גם בתמותן, - והיינו דעכ"פ זכות יש להם להבעלים, וא"כ הכא גם בקרבן אם אמרינן בשארי דהוין שאין הדמים נדחין, להכי גם בתמותן יש בזה ענין שאינו בדחי' ושפיר הוי צריכותא מעליא - והנה אף שאינו רק דיוק גרידא,- משום דבלא"ה שפיר קאמר הסוגיא-אעפ''כ נראה לומר בזה ענין חדש. אשר גם זה יתורץ היטב כאשר יבואר בעזה"י.

ט ונראה דהנה ראיתי לחקור היאך יהי' הדין באופן שהפריש קרבן ונעשה הקרבן בע"מ. ואח"כ המיר דת, אם שייך בזה פסול זה דזבח רשעים תועבה. - דאולי כיון שבלא"ה אינו עומד הקרבן להיות קרב הוא בעצמו, אלא הדמים, - לכן אפשר שאינו שייך עוד פסול. והדמים אחרי המכירה של פסוה"מ האלה ראוים להיות מביאים, מהם קרבן.- ונראה דזה דבר ברור כי גם בזה אמרינן זבח רשעים תועבה. - והוא עפ"י הסוגיא דסנהדרין קי"ב, דפריך שם קדשי מזבח אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וכו' ומשני שם ר' יוחנן דזבח רשעים תועבה. - ומבואר דגם על הדמים חל איסור פסול הקרבה, - והנה שם מיירי שנעשה הפסול בעודו בשלימותו והנה נחקור נא היאך הדין בשהי' הקרבן פסוה"מ טרם נעשה עיה"נ. - אם יכולים עתה למכרו להקרבן ולעשות דמים- מסתבר הדבר דכמו שחל זבח רשעים תועבה בעוד הקרבן בשלימותו, ויש בזה החלות על שניהם בין על הגוף ובין על הדמים. - הנה כן חל התועבה גם על הדמים בלא גוף - וזה מוכח מדתנן קדשי מזבח סתם, ומשמעות גם על פסוה"מ. - וכן מבואר ברמב"ם בפר"ד מה' עכו"ם הי"ג שכתב סתם קדשי מזבח ימותו ולא מחלק בין תמימין ובעלי מומין, כמו שמחלק שם בהי"ד בבכור ומעשר בין תמימין לבעלי מומין - וע"כ בקדשי מזבח אין הבדל בין הקדשים וגם פסוה"מ בין זה דימותו.

י ובזה יש לעיין היאך הדין לר' יוחנן דסבר כיון שנדחה ידחה. - באופן שכתבנו שנעשה הקרבן פסוה"מ טרם שהמיר דת, ואח"כ שב מרשעתו, אם בזה ג"כ אמרינן כיון שנדחה ידחה. - ונראה דכיון דסבר ר' יוחנן יש דיחוי בדמים, הנה גם בזה אמרינן דיחוי. - ויש לדון זה בק"ו מדין הראשון מבהמה של שותפין.- דמה התם שהדיחוי של הדמים לא היתה בשביל עצמותן רק מפני הקרבת הקרבן, ומכל זה אמר ר' יוחנן דבשביל זה שלא הי' ראוי לקדושה"ג בשעה זו נקרא דיחוי. מכש"כ הכא דהוי דיחוי בשביל עצמותן של הדמים עצמן, מפני זבח רשעים תועבה, פשיטא דיש בזה כיון דנדחה נדחה.- והנה לפ"ז כשאמר ר' יוחנן הא דהפריש קרבן והמיר דת ע"כ כוונתו גם באופן שהמיר דת כשנעשה הקרבן פסוה"מ, וגם בזה יש עליו תורת דיחוי, מטעם כיון שנדחה ידחה ולהכי לא מצי הש"ס לומר בהצריכותא דשאני התם דהיתה הדיחוי גם על הדמים, - משום דע"כ מיירי גם ר' יוחנן באופן שהיתה הדיחוי על הדמים לחודייהו, - ואמרינן דיחוי על הדמים, - הנה כמו כן כשאנו דנין בהא דנשתטה היינו על הקרבן לחודיא בדבר הקרבה גם כן יש לדון תורת דיחוי,

יא ובזה יש ליישב קושיות התוס' שהקשו לרש"י מדוע אמר ש"מ תלת כיון שע"כ דיחוי דמעיקרא הוא ג"כ דיחוי בדמים. - דהלא לפי מה שמבואר ע"כ יש דיחוי בדמים באופן שלא הוי כלל דיחוי דמעיקרא, והוא באופן זה שהמיר דת אחר שנעשה הקרבן בעל מום, והוא קרבן שנראה ונדחה. ויש בזה רק דיחוי דמים גרידא, ומכל זה אנו דנין עליהם דין דיחוי- וכמש"נ.

יב כתב הרמב"ם בפרט"ו מה' מעה"ק ה"ד בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חצי' שלו וחזר ולקח חצי האחר והקדישו הר"ז קדשה וקריבה, אעפ"י שמתחילה דחוי' היתה כשהקדיש חצי' אין הדחוי מעיקרו דחוי ואעפ"י שהיא קדושת דמים, הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים, והרי נראית כולה להקרבה לפיכך תיקרב ועושה תמורה.- והנה דברי הרמב"ם תמוהין טובא במה שכתב ואעפ"י שהיא קדושת דמים דמשמע מזה דיותר שייך דחוי בקד"ד מקדושת הגוף, וזה אינו דהלא קדושת הגוף יותר עדיפא וטפי שייך לומר דחוי בקדושה"ג, ובקדש"ד נוח יותר לומר שאין דחוי, והקשה כן הכס"מ בשם המאירי, - עוד תמוה דלמה צריך לטעם דאין בעלי חיים נדחין להא דקדוש"ד כיון שכבר אמר דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי. - ועי' בלח"מ. עוד תמוה דמסגנון לשונו משמע דלא יספיק הא דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי לענין קדושת דמים, ומדוע.

יג וביותר תמוה לי טובא, וחדתא היא, דהלא משמע מדברי הרמב"ם דנתפסה קדושת דמים בבהמה זו שהקדיש חצי'. - ותמוה לפי מה שפסק בפר"א מה' תמורה הי"ט וז"ל בהמה שחצי' קודש וחצי' חול לא עושה תמורה ולא נעשה תמורה, והביאור בזה שאין לה קדושת דמים השייכים להגוף, והוא באופן כזה אשר אינה יוצאה מידי קדושה"ג.- דיש בכחה לעשות התפסה לתמורה, וע"כ שהקדושה בזה כהקדש עצים ואבנים בלבד, ובאופן קדושה כזו אין לה שייכות לענין דחוי. - ובאמת גם על הסוגיא יש לתמוה דהלא דברי הרמב"ם לקוחים מהתוספתא דתמורה פר"א. - והיאך פליג על זה ר' יוחנן, - ואמר דשייך בזה דחוי.

יד ונראה לומר דהרמב"ם סבר דדיחוי בדמים, היינו דהדמים גם כן נדחים להיות משמשין עבור צרכי קרבן, והוא מפני שדחוי הבהמה מהקרבה פועלת גם על הדמים למ"ד בעלי חיים נדחין. - והיינו דהבהמה עם הדמים הכל אחד, הוא, ומה שהקשה הריטב"א מהא דהמפריש נקבה לפסחו וכו' דהדמים הולכים למטרת קרבן - אפשר לומר דשאני התם דכיון דאין נקבה ראוי' לפסח, הנה תחילת ההקדש לשם דמים בא, ולא שייך לומר דהבהמה נדחת מפסח כיון שאין פסח בא מנקבות, הר"ז כאילו לא הוקדש מעולם לקרבן זה וממילא לא נקרא זה ענין דחוי, - וממילא לא חל דחוי על הדמים. - משא"כ בבהמה שהקדיש חצי' הרי הבהמה ראוי' להקרבה, עבור הקרבן הזה שהקדישו המקדיש, ורק סיבה אחרת יש בזה מפני שעדיין חסר שלימות להקרבן. - וחסרון זה אינו פסול הגוף, דהרי ראוי חסרון זה להיות נשלם, והוא כשיקנה החצי השניי' של הבהמה ויקדיש. -ומטעם זה אינו דומה למפריש נקבה לפסחו, שהחסרון אינו במציאות להיות נשלם, דנקבה לעולם לא תהי' זכר, - וכמו כן גם בהפריש זכר בן שתי שנים לאשם -ואין להקשות דלפ"ז מאי פריך הש"ס בכריתות כ"ז לר' אושעי' דאמר בטמא מקדש עשיר שהפריש קן והעני דהואיל ונדחה ידחה מהא דמפריש נקבה לפסחו, הלא איכא למימר דשאני התם דאין שם דיחוי כזה, - ליתא דהתם פריך לר' שמעון דאמר דהקרבן עצמו קרב עולה, וזה ודאי קשה, - אבל לנידון סוגיא דידן שפיר יש לומר כמו שכתבנו לענין הדמים, דשם ליתא הדחוי להדמים, והכא בבהמה שהקדיש חצי' יש דחוי על הדמים, כדלעיל.

טו ובזה נבוא לבאר דברי ר' יוחנן, דהנה לדברי התוספתא דתמורה דבהמה שהקדיש חצי' אין לה קדושה"ג, ובהכרח הרי היא בקדושת דמים, היינו דמים ממש והוא דהחצי' שהקדיש לעולה אין בה קדושה"ג כלל, אלא הדמים שיש בהחצי' שלה הר"ז כמעות ממש שהופרש להיות לוקח עולה מהדמים האלו. - אף שאין בהם קדושת עולה, - אבל יש בזה דין שאסור לשנות מהדמים לאיזה ענין אחר, אלא הרי הם הדמים האלו בקדושת עולה לקנות עולה,

טז אמנם יש בזה ענין דחוי. - והוא דהדמים ראוין לקנות עולה, - ומטעם זה נתפסת הבהמה עצמה בקדושת עולה, - וכיון שאינה ראוי' להקרבה היא עצמה, ממילא גם הדמים נדחים, אבל לפ"ז תיקשה דינא דהתוספתא מדוע אמר התנא שאין בבהמה זו שום קדושת הגוף. - וע"כ צריך לומר דהבדל יש בין אם מקדיש בהמה זו לעולה, או אם הקדיש לצרכי עולה. והוא כדתנן בתמורה כ"ו בשאמר על הבהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום, הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולות, ולכן התנא דהתוספתא סובר דבשהקדיש חצי' של הבהמה הרי זה כהקדיש בהמה טמאה או בע"מ, ולא נחתה קדושה על הבהמה כלל.

יז והנה הדין בבהמה שהקדיש חצי', נראה שאין לדמות לבהמה טמאה, משום דהרי הוא במין שמקריבין, ובהכרח שהיא בדמיון לבהמה טריפה. והיינו דהחצי' שהקדיש ואין להקדש אלא חצי' וגם האברים שהנשמה תלוי' בהן, ממילא דין חצי' זו כדין טריפה - ואם נחתה קדושה"ג לטריפה מצינו דפליגי בזה שמואל ור' אושעי' בתמורה י"ז, דשמואל סובר דנחתה לזה קדושה"ג - וצריכה מום קבוע לפדות עליו, סובר דאין זה אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד והנה סוגיא זו וגם ר' יוחנן ע"כ סברי כשיטת שמואל. וממילא נדחה להאי חצי' קדושה"ג. - אבל התוספתא ע"כ אזלא בשיטת ר' אושעי'. - והנה הרמב"ם דפסק בה' תמורה כהתוספתא. הנה פסק גם במקדיש טריפה כר' אושעי' דאין זה אלא כמקדיש עצים ואבנים. - והרי הן חולין לכל דבר. וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה, כמבואר בפר"ג מאימ"ז ה"י.

יח והנה יוצא מזה דשיטת ר' יוחנן וסוגיא זו סוברת דנחתה קדושה"ג להחצי' שהקדיש. ושייך בזה שפיר ענין דחוי. - אבל להרמב"ם שלא נחתה קדושה"ג להחצי' שהקדיש, ממילא לא שייך לומר דיחוי כלל, - אבל לפ"ז דברי הרמב"ם תמוהים מאד, היאך פסק הכא בדבר הדיחוי- ולמה להרמב"ם לומר הכא דאין בעלי חיים נדחים, אשר לפי שיטתו אין כאן דיחוי כלל, - עוד תמוה דלפי מה שכתבנו תיקשה מדוע תפס ר' יוחנן שיטת שמואל במקום שיש ברייתא בתוספתא החולקת -וצע''ג ט בספר קרית ספר להמבי"ט כתב וז"ל בהמת השותפין וכו' אין הדיחוי מעיקרו דיחוי, דבעלי חיים אינם נדחים, - ותמוה דמה שייך דבשביל דבע"ח אינם נדחים, להכי דיחוי מעיקרו אינו דיחוי, ואם היו בע"ח נדחין הוי אמרינן דיחוי מעיקרו הוי דיחוי, ותמוה מה ענין זה לזה. הלא מצינו גם בדברים שאינם בע"ח דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי,

א דף י"ב ע"א מגדף בה ר' אבהו א"כ פסח כשר לבן בתירא היכי משכחת לה אי דאפרשי' וכו' אלא אמר ר' אבהו תהא לאחר חצות- ויש לעיין לפום מה דמבואר בפסחים צ"ו דפסח דורות בעי ביקור ד' ימים קודם, וא"כ ע"כ דהוי מוקדש מקודם - והנה לכאורה אפשר לומר דמהני הבדיקה גם בהיותו חולין, וא"כ שפיר משכחת להפסח ביקור ד' ימים קודם ההקדש. - ומזה יש להוכיח דהבדיקה דד' ימים שפיר דמי אף בהיותו חולין.

ב וכן יש להוכיח מדברי המכילתא בא דאיתא שם, ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה. ארבעה עשר שכשר לשחיטה אינו דין שהוא כשר ללקיחה יעוי"ש, מבואר מזה דהלקיחה הנאמרה בעשירי ע"כ אינו אלא למצוה גרידא, אבל בדיעבד אינו מעכב, ואם היתה הלקיחה בי"ד גם כן שפיר דמי. - ויש לעיין דאם נעשה הלקיחה בי"ד, ולקיחה זו היינו הקדש, נמצא דעד יום י"ד הי' חולין, והנה בדבר הבדיקה דד' ימים ע"כ נעשה בהיותו חולין, וא"כ מוכח מזה דהבדיקה שפיר דמי אף בהיותו חולין

ג אמנם נראה דע"כ דין זה במחלוקת שנוי', - והוא בהא דאיתא בסיפרא ויקרא, תמים יקריבנו תמים יקדישנו, ר' יוסי אומר תמים יקריבנו יבקרנו, ויקריבנו. -ביאור הדברים דת"ק סבר דהבדיקה הוא ענין בפני עצמו הנוהג בקרבן, -ואינו ענין להקרבה, רק דין הוא בקדושת הקרבן, ור' יוסי סבר דהבדיקה הוא ענין אשר נוהג רק בדין הקרבה, -ודין זה איתא גם בדבר בדיקת הד' ימים שבתמיד ופסח דלר' יוסי ענין הבדיקה הוא מפני ההקרבה, ובעינן שיהי' מבוקר ד' ימים קודם ההקרבה, והיינו שצריך הקרבן שמירה ממומין ד' ימים קודם, אמנם לרבנן דר' יוסי ע"כ ענין הבדיקה מטעם הקדושה, והיינו דבעינן שקדושת הקרבן תהי' בבהמה מבוקרת, - ונפק"מ דלר' יוסי גם אם נעשה הביקור ד' ימים בעודם חולין שפיר דמי, משא"כ לרבנן בעינן שתהי' הביקור דוקא בקדושה, וזהו שאמרו תמים יקריבנו, תמים יקדישנו וע"כ הא דאיתא במכילתא די"ד כשר ללקיחה, זהו אליבא דר' יוסי דוקא.

ד והנה לפ"ז לאחר שנלמד דפסח דורות לא הוי מקחו מבעשור, וזה נלמד מקרא, וא"כ אם אמרינן דפסח דורות בעי ביקור ד' ימים קודם שחיטה ע"כ נעשה הביקור בהיותו חולין, וזה לא מהני לרבנן דר' יוסי. דלרבנן דר' יוסי אין ללמוד מהיקש דועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה לחייבו לפסח דורות בביקור ד' ימים קודם שחיטה, משום דאין דנין אפשר משאי אפשר, דש"ה בפסח מצרים דמקחו מבעשור, והי' קדוש מבעשור, ובעינן שהבדיקה תהי' נעשית בקדושת הקרבן, משא"כ בפסח דורות שע"כ חולין הוא ד' ימים קודם שחיטה, ואין בדיקה נוהגת בחולין.

ה ובזה יש לבאר הא דאיתא בברייתא פסחים מ"ד ע"ב הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט וכו' וקשה הא חסר בזה הבדיקה דד' ימים, - וכבר עמד בזה, בספר קהלת יעקב. אמנם בדברינו אפשר לומר דמיירי שם אליבא דר' יוסי דסבר דשפיר דמי אם הבדיקה נעשית בעודה חולין, וא"כ מצי מיירי שהי' השה מבוקר ד' ימים קודם בעודו חולין ובאופן שאח"כ נעשה מוקצה, וכמובן.

ו והנה יש לתמוה טובא בדבר השמטת הרמב"ם לדין זה דפסח בעי ביקור ד' ימים קודם, ומצאתי במנח"ח מצוה ה' שעמד בזה בתמי'. יעו"ש- והנה לפי מה שמבאר הגאון מלבי"ם שם בספרא שע"כ דעת הרמב"ם כרבנן דר' יוסי יעו"ש. - לכן אפשר לומר דמטעם זה השמיט האי דינא דפסח דורות טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה, מהטעם שכתבנו לעיל דע"כ אין לנו לימוד לזה, מהטעם שכתבנו לעיל. - אך יש לעיין כיון דסתמא דש"ס בפסחים צ"ו ע"כ אזלא אליבא דר' יוסי, וגם סתמא דמכילתא שכתבנו לעיל ג"כ אזלא אליבא דר' יוסי, - והובא מכילתא זו גם בילקוט - ולית מאן דפליג עלה שם, וידוע דר' יוסי נימוקו עמו ואפילו כנגד רבים, כמבואר בעירובין מ"ו ע"ב, - וא"כ מדוע בוחר רבינו לפסוק בזה שלא כר' יוסי.

ז אמנם אם נאמר כדעת הגאון מלבי"ם דדעת הרמב''ם כרבנן דר' יוסי דבעינן ביקור דוקא בקודש אתי שפיר הא דהשמיט הרמב"ם כל עיקר דין ביקור בפסח - והוא, דהנה הכא בסוגיא דבן בתירא ע"כ אחת משתים, או דסבר דלא בעינן ביקור כלל בפסח דורות, או דסגי ביקור בעודו חולין כר' יוסי. ובחר הרמב"ם לפרש הסוגיא הלזו דסוברת דלא בעי פסח כלל ביקור, והוא מדלא נחית הש"ס לזה. - וביותר כיון שכבר מוכרע כרבנן דבעינן ביקור בקדושה, א"כ ע"כ מוכח דסוגיא זו אינה סוברת כלל הא דביקור ד' ימים בפסח, ולזה שפיר השמיט זה הרמב"ם מהלכה.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

דאיתקש לנרות. ובהעלות אהרן וגו' והיינו בין הערבים דקטורת: יאוחר דבר. יאוחר פסח לתמיד דאע''ג דכולה יומא זמניה אי שהייה עד זמן שחיטת התמיד תמיד קודם לו: אין דהא''ר יוחנן. במסכת ברכות: הלכה. כדברי האומר היו לפניו ב' תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין ששהא ולא התפלל של מוספין עד זמן חבירתה משהינן לה: ובין הערבים דכתיב גבי קטורת ונרות למה לי. הואיל ומיניה לא הוי משמע לן בין הערבים ממש ומבעי לן קרא אחריני לפרושי: ועוד. תני בתוספתא תיובתא לר' אושעיא דקתני השיב רבי תחת בן בתירא כו': לדברי ר' יהושע. דאמר כאילו נשחט בי''ג: שאין מקצתו ראוי. לשמו הלכך לא קרינן ביה פסח בזמנו אלמא דרבי דס''ל כבן בתירא ומשום דמקצתו ראוי לשמו הוא דקאמר טעמיה: ואם איתא. דבן בתירא שחרית מכשר לשמו כולו ראוי לשמו הוא: מגדף בה. בהא דרבי יוחנן: א''כ. דבין לשמו ובין שלא לשמו פסול: פסח כשר. בזמנו לשמו לבן בתירא: היכי משכחת לה אי דאפרשיה האידנא. בי''ד בשחרית: דחוי מעיקרא הוא. דבשעת הפרשה לא חזי למידי ושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר דחוי מעיקרא הוי דחוי לגמרי שלא להירצות עוד: ואי דאפרשיה מאתמול נראה ונדחה הוא. דכי אפרשיה חזי להקריבו שלא לשמו וכי מטיא י''ד שחרית לא חזי למידי ונראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה לדברי הכל בשלמא לרבנן פסח אינו נדחה כלל או מלשמו או משלא לשמו דעד זמן שחיטתו חזי לשלמים ובזמנו חזי לפסח אלא לבן בתירא דחוי הוא: תהא לאחר חצות. משכחת לה פסח כשר לבן בתירא במפריש לאחר חצות דהיינו זמן שחיטתו וחזי לשמו: אפי' תימא מצפרא. ואין כאן דחוי מעיקרו הואיל וראוי היום אין כאן חסרון זמן ראייתו: ליל שמיני נכנס. הולד להתעשר וקיימא לן בבכורות בפרק מעשר בהמה (דף נז.) מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר: הא לילה. ליל שמיני חזי ולא הוי מחוסר זמן: לקדושה. ראוי להקדישו ואע''ג דלא חזי לילה להקרבה קאמרינן דמקדיש ליה אלמא לילה אין מחוסר זמן הואיל ומחר יהיה ראוי: לימא קסבר ר' יוחנן כו'. מדאיצטריך לן לשנויי אליביה במפריש לאחר חצות דאי לא שמיע לך מיניה בעלי חיים נדחים ראוי להפרישו לעולם דדלמא אין דחוי אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם במס' יומא (דף סב.): הקדיש חציה. אחד מהם: ועושה תמורה. דהא אינה דשותפין: ואינה קריבה. הואיל ובתחילת הקדשה לא נראה להקריב דחצייה היתה חולין ודחוי מעיקרו הוא הלכך אינה קריבה עוד ותרעה ולוקחין בדמיה אחרת:
בעלמא דרשינן אחד מן המיוחד שבעדרו (מגילה דף כח.): ובין הערבים דכתיב בקטורת ונרות למה לי. בין הערבים דתמיד ניחא ליה לכדאמר בריש תמיד נשחט (פסחים דף נח.) דזימניה מכי ינטו צללי ערב: ואם איתא כוליה ראוי הוא. ולא מצי לתרץ דנקט מקצתו ראוי משום רבי יהושע משום דהכי פריך מנא ליה לר' אושעיא דבן בתירא מכשיר פסח שחרית אי משום דפסול שלא לשמו דלמא טעמא משום דמקצתו ראוי דהא חזינן הכא דטעם טוב הוא אבל לדברי ר' אושעיא דאינו תופסו לטעם טוב א''כ מאי פריך רבי לרבי יהושע הלא בכולו ראוי הוא תליא מילתא: הג''ה אי דאפרשיה האידנא דחוי מעיקרא הוא. דלא דמי למחוסר כפורים דלא חשיב דחוי קודם הבאת קרבנו דאין זמנו עד שיטהר ויטבול אבל האי לא חזי לפסח ושלמים אע''פ שהיה זמן שלמים: רב פפא אמר אפילו תימא מאורתא לילה אין מחוסר זמן בריש מנחות (דף ה.) משמע דרב פפא ס''ל יש מחוסר זמן לבו ביום וצריך לחלק בין מחוסר זמן דהכא להתם: לילה אין מחוסר זמן. וכן משמע בברייתא ובחגיגה (דף ט:) לרבי יוחנן וכן במנחות פרק שתי הלחם (דף ק.) ובנזיר (יח:) וביומא פרק אמר להם הממונה (דף כט:): לילה לקדושה יום להרצאה. הקשה הרב רבי יוסף דבתמורה (דף י.) משמע דתם במעי תמימה קדוש דקדושה חלה אעובר במעי אמו והיאך קדוש בין לבר פדא בין לר' יוחנן והא לילה לקדושה דוקא אבל קודם לכן לא: יום להרצאה. תימה תיפוק לי מביום צוותו ולמה לי דכתיב ביום השמיני וי''ל דאי לא כתיב אלא והיה שבעת ימים תחת אמו הוה אמינא אם שחט בלילה אם עלו לא ירדו והשתא קמשמע לן דהוי מחוסר זמן ותרד [אפילו לר''ש] דאין פסולו בקודש ובפ' בתרא (לקמן קיב:) נמי תנן מחוסר זמן ששחטו בחוץ אינו בכרת דאם עלו לא ירדו מוכח התם דקרי מתקבל לפתח אהל מועד וחייב כרת בחוץ ולר''י דאמר (לקמן דף פד.) בשחיטת לילה אם עלה תרד י''ל למ''ד בפרק בתרא (שם קכ.) אין לילה בבמה השתא שהוא מחוסר זמן אם שחט לילה אחר שביעי פסול אף בבמה וקשה למאן דאמר יש פסול לילה בבמה יש לומר דמודה אף ר''י דבבמה שחיטת לילה לא תרד: הג''ה קדושה ואינה קריבה. לא דמי לרגלה של זו עולה דתמכר לצורכי עולה (תמורה דף יא:) דהתם אינה דחויה כיון דבידו לקדשה: ש''מ בעלי חיים נדחין. וא''ת מאי קמ''ל ר' יוחנן מתני' היא בפ' מי שהיה טמא (פסחים צז:) המפריש נקבה לפסחו כו' ואמרי' עלה בגמ' (צח.) ש''מ תלת וכי תימא משום דאיכא פלוגתא דתנאי בבעלי חיים נדחין בפ' שני שעירי (יומא דף סד.) ואשמועינן ר' יוחנן דבעלי חיים נדחין הא א''ר יוחנן חדא זימנא וי''ל דמפריש נקבה דחייה בידים ואפי' [רב] מודה התם דבעלי חיים נדחין ומיהו קשה מאכל חלב והמיר דתו דהוי דחייה בידים ועוד דהוי נראה ונדחה ולמה ליה לרבי יוחנן לאשמועינן וצריך לדקדק בכל הנך מימרות דר' יוחנן הנך תלת דבעלי חיים נדחים ובשני מקומות דפליגי רב ור' יוחנן בההיא דבפרק שני שעירי ובההיא דלקמן פ' קדשי קדשים (דף נט.) גבי מזבח שנפגם: ושמע מינה יש דיחוי בדמים. פי' בקונט' בדבר שאין בו אלא קדושת דמים לא תימא שאין דחוי מעיקרא (אין בו) אלא בקדושת הגוף וא''ת א''כ דחוי מעיקרא ודחוי בדמים הכל אחד דכל דחוי מעיקרא אין בו אלא קדושת דמים וי''ל דמשכחת לה בקבל דם בכלי שיש בו מים דראשון ראשון דחוי וחזר ונהפך למראה דם ובפ' התערובת (לקמן דף עח.) אמרי' דדם לתוך מים ראשון ראשון בטל ולענין כיסוי אינו כן דאין דחוי אצל מצות וה''ר חיים מפרש יש דחוי בדמים שדוחה תמורה שלא לקרב ואמרי' כאן דאין קדושה אלא לדמים לא אלימא להתפיס התמורה לדחותה מקדושתה לעשותה כיוצא בה וכפי' זה משמע מתוך גירסת הספרים דכריתות דגרסי' התם (דף כח.) כך ש''מ בעלי חיים נדחין דקתני ואינה קריבה וש''מ קדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא בה וש''מ יש דחוי בדמים דקתני קדושה למאי לדמים ודחוי מעיקרו לא קתני התם ומיהו ה''ר חיים גריס דחוי מעיקרו ולא גריס יש דחוי בדמים וכן יש כמה ספרים ולפי' קשה מההיא דמפריש נקבה לפסחו דלא קאמר התם תמורתה כיוצא בה ואמרי' עלה יש דחוי בדמים וכן בפ' בתרא דכריתות (דף כח.) דקאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני כו' דקאמר ש''מ תלת ולא שייכא תמורה [דאין תמורה בעופות] ורבינו ש''י פי' בתשובה כמו שפי' וכתב דבר זה למדתי פירושו ממס' כריתות דגרסי' התם בלשון זה ש''מ קדושת דמים מדחה כלומר ש''מ אפי' שלא קידשה מתחילה להקרבת גופו אלא קדושת דמים כגון הקדיש חציה וחציה שני חולין והכי נמי פרשינן ליה יש דיחוי בדמים כגון נקבה לפסחו לא חזיא גופא לפסח אלא לדמיה וכי אקדשה לדמים אקדשה ואיידי דדחויה היא דלא חזיא לאקרובי גופא לדבר שהוקדשה לה אמרי' תדחה
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד