דף פא - ב
אמר ליה רבא לרב אדא: אדא ברי [אדא, בני]! וכי בתרי קטלי קטלת ליה [וכי רוצה אתה להמיתו בשתי מיתות]!? והרי כבר נתחייב בשריפה, ואף שחל עליו איסור אשת איש, הרי הוא נידון בחמורה, ואין להוסיף עליו מיתה נוספת.
מתניתין:
מי שלקה ושנה, לקה שתי פעמים על שתי עבירות, ושוב עבר בשלישית:
בית דין מכניסין אותו לכיפה [מקום העשוי לפי מידת גובהו של הנידון], ומאכילין אותו שם שעורין המתנפחים במעיו, עד שכריסו מתבקעת.
גמרא:
ומקשינן: וכי משום דלקה ושנה, בית דין כונסין אתו לכיפה!?
אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש:
הכא במלקות של כריתות עסקינן, כשלקה ושנה בעבירות שהוא חייב עליהן כרת [ומלקות] עוסקת המשנה, ומשום כך כונסין אותו לכיפה, דגברא בר קטלא הוא [הרי בידי שמים יכריתוהו] וקרובי הוא דלא מיקרב קטליה [אלא שעדיין לא נתקרבה מיתתו], וכיון דקא מוותר לה נפשיה [מאחר שמפקיר את עצמו לעבירות], מקרבינן ליה לקטליה עילויה [מקרבים אנחנו את מיתתו עליו].
אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא:
תא אסברא לך [בוא ואסביר לך את דין המשנה]:
לא שנו אלא במלקיות של כרת אחת, כלומר: דוקא אם שנה באותה עבירה עצמה, אבל אם היו המלקיות שלקה של שתים ושל שלש [1] כריתות, דהיינו: כמה עבירות, אין מכניסין אותו לכיפה, ומשום דאיסורי הוא דקא טעים ולא מוותר כולי האי [רוצה הוא לטעום טעם של אותם עבירות, ואין זה מפקיר עצמו לעבירות כל כך].
שנינו במשנה: מי שלקה ושנה בית דין מכניסין אותו לכיפה:
משמע: שנה ללקות אף על גב דלא שילש ללקות, מחזיקים אנו אותו בחזקת רשע; ואם כן:
לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] דלא כרבן שמעון בן גמליאל; דאי רבן שמעון בן גמליאל, הא אמר: עד תלת זימני לא הויא חזקה [עד שלש פעמים אין זו חזקה], ולדבריו אין לנו להכניסו לכיפה אלא כשהוחזק ללקות שלש פעמים?
אמר רבינא:
אפילו תימא משנתנו כרבן שמעון בן גמליאל היא, ומכל מקום כיון שלקה שתי פעמים, והתרו בו בשלישית ועבר, כונסין אותו לכיפה משום דקסבר התנא של משנתנו: עבירות שעבר לאחר התראת מלקות - הן שמחזיקות אותו ברשע, ולא המלקיות שלקה, והרי עבר שלש פעמים בהתראת מלקות. [2]
מיתיבי לרבינא מהא דתניא: עבר עבירה שיש בה מלקות:
פעם ראשונה ושניה מלקין אותו, וכשעבר פעם שלישית כונסין אותו לכיפה; אבא שאול אומר: אף בשלישית מלקין אותו, ורק ברביעית כונסין אותו לכיפה. [3]
מאי לאו, דכולי עלמא - בין תנא קמא ובין אבא שאול - סברי: מלקיות הן שמחזיקות לענין הכנסה לכיפה, ובפלוגתא דרבי - הסובר: בשתי פעמים הוי חזקה - ורבן שמעון בן גמליאל קמיפלגי.
כלומר: מאחר שמצינו לאבא שאול שהוא אכן סובר: רק לאחר שלש מלקיות כונסין אותו לכיפה, וטעמו משום שהוא סובר "מלקיות מחזיקות", וסובר הוא כרבן שמעון בן גמליאל שאין חזקה אלא בשלש פעמים; אם כן מסתבר, שתנא קמא של הברייתא והתנא של משנתנו הסוברים שלאחר שתי פעמים כונסין אותו לכיפה, אין זה משום שהם סוברים "עבירות מחזיקות", אלא אף הם מודים ש"מלקיות מחזיקות" [כדעת אבא שאול], אלא שהם סוברים כרבי, הסובר שבשתי פעמים הוי חזקה.
ומשנינן: לא, דכולי עלמא - הן אבא שאול והן תנא קמא והתנא של משנתנו - אית להו דרבן שמעון בן גמליאל דבשלש פעמים הוי חזקה, והכא בהא קמיפלגי:
דמר - תנא קמא והתנא של משנתנו - סבר: עבירות מחזיקות. [4]
ומר - אבא שאול - סבר: מלקיות מחזיקות.
ומקשינן על שני הפירושים שנאמרו לעיל בביאור מחלוקת אבא שאול וחכמים: והדתניא:
אין התראה מועילה לחייב את האדם, אלא כשהתיר את עצמו למלקות או למיתה במפורש.
אם התרו בו ושתק שהראה בעצמו כמקבל התראה, אך לא קיבלה במפורש; ושוב התרו בו והרכין ראשו, ורמז בכך שהוא מקבלה:
פעם ראשונה ושניה מתרין בו ואין מלקין אותו, ופעם שלישית כונסין אותו לכיפה -
כלומר: שתי התראות אלו, אף שאינן מועילות לחייבו מלקות, מכל מקום מועילות הן לענין זה, שאם יעשה כן בשלישית כונסין אותו לכיפה, כי הוחזק להיות רשע שעבר על התראת מלקות. [5]
אבא שאול אומר: אף בשלישית מתרין בו ואין עושים לו כלום, ורק כשיעשה כן ברביעית כונסין אותו לכיפה.
ותיקשי: הרי התם מלקות ליכא, שנאמר: מלקיות מחזיקות ואין לחייבו אלא ברביעית, ובהכרח שאף לאבא שאול עבירות מחזיקות, ואם כן במאי קמיפלגי!? [6]
אמר רבינא [7] לפרש את מחלוקת תנא קמא והתנא של משנתנו עם אבא שאול:
לכולי עלמא "עבירות מחזיקות", ולכולי עלמא בשלש פעמים הוי חזקה, וכשעבר שלש עבירות יש לנו לחייבו בכיפה, אלא בכיפה צריכה התראה, קמיפלגי -
כלומר: אכן כשעבר שלש פעמים על ההתראה שהתרו בו למלקות, נעשה רשע לחייבו בכיפה, אלא שסובר אבא שאול: אין מכניסין אותו לכיפה אלא כשהתרו בו לכך, ולכן אינו חייב על השלישית אלא על הרביעית כשיתרו בו לכיפה. [8]
ומאי "כיפה" מה היא כיפה זו שאנו מכניסין אותו לתוכה?
אמר רב יהודה: גובהה של כיפה כמלא גובה קומתו של המתחייב. [9]
והיכא רמיזא [היכן יש רמז בכתוב] שיש להמית את הרשע בכיפה? [10]
אמר ריש לקיש: דכתיב "תמותת רשע - רעה", כלומר: מי שהוחזק רשע, תמיתתו רעתו, ולמדנו: המוחזק רשע בר מיתה הוא.
אגב דברי ריש לקיש, מביאה הגמרא עוד מדבריו: ואמר עוד ריש לקיש:
מאי דכתיב: "כי גם [טרם בוא העת והפגע] לא ידע האדם את עתו, [כי פתאום יבואו] כדגים שנאחזים במצודה רעה " -
מאי "מצודה רעה"? אמר ריש לקיש: חכה [אינה אלא כמין מחט ודג גדול נלכד בה] -
כלומר: כדגים גדולים הנאחזים פתאום בחכה שהיא קטנה וחלשה, ואינו דומה לנאחז ברשתות על ידי מארב ותחבולות. [11]
מתניתין:
ההורג נפש שלא בעדים, [12] מכניסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שם לחם צר ומים לחץ, כלומר: מעט לחם ושתיה. [13]
גמרא:
ומקשינן עלה: וכי מאחר שאין עדים על הריגתו, אנן מנא ידעינן [מנין אנו יודעים שהרג]!?
אמר פירש רב: הכא במאי עסקינן בעדות מיוחדת, היינו: כגון שהיו שנים רואים אותו, האחד מחלון זה והשני מחלון אחר, ואין עדותם מצטרפת לחייבו מיתת בית דין אף שאמת הדבר, ולכן מכניסין אותו לכיפה. [14] ושמואל אמר: כגון שהרג שלא בהתראה.
ורב חסדא אמר אבימי: כגון דאיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות, היתה הכחשה בין העדים, אך לא היתה הכחשה זו באחת משבע חקירות שחוקרים את העדים, אלא בכל אלו הושוו ביניהם, אך בבדיקות שבדקו אותו שם היתה הכחשה ביניהם, וכדתנן [לעיל מ א]:
מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים [שהיו מעידים עליו שהרגו תחת תאנה, ובדק בן זכאי: תאנה זו עוקציה גסין או דקין], ובדיקה זו בדיקא יתירא היא, ואף שאם הוכחשו בה אין הורגים אותו במיתה שנאמרה בו, מכל מקום מכניסין אותו לכיפה.
שנינו במשנה: ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ:
ומקשינן: מאי שנא גבי כיפה דהכא, דקתני: נותנין לו לחם צר ומים לחץ, ומאי שנא גבי כיפה התם במשנה הקודמת, דקתני: מאכילין אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת!?
אמר תירץ רב ששת:
אידי ואידי בין כאן ובין כאן: נותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו [בני מעיו], והדר [ולאחר מכן] מאכילין אותו שעורים שהם מתנפחים במעיו, עד שכריסו מתבקעת מאחר שקטנו בני מעיו.
מתניתין:
הגונב את הקסוה, הגונב כלי שרת מן המקדש, כמבואר בגמרא.
וכן המקלל בקוסם, כלומר: המברך את השם בשם עבודת כוכבים, ויתבאר יותר בגמרא. -
וכן הבועל ארמית [גויה] - [15]
העושה את אחד מאלו: קנאין [בני אדם כשרים המתקנאין קנאתו של מקום ונוקמים נקמתו] פוגעין [16] בו, ממיתים אותו בשעה שרואים אותו עושה את המעשה. [17]
כהן ששימש במקדש בטומאה, אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין להלקותו, [18] אלא פרחי כהונה [בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח בהם] [19] מוציאין אותו חוץ לעזרה מפני הטומאה, [20] ומפציעין שם את מוחו בגזירין של עצים. [21]
זר ששימש במקדש:
רבי עקיבא אומר: מיתתו בחנק על ידי בית דין.
וחכמים אומרים: מיתתו בידי שמים.
גמרא:
שנינו במשנה: הגונב את הקסוה... קנאין פוגעין בו:
ומפרשינן: מאי "קסוה"?
אמר פירש רב יהודה: כלי שרת; וכן הוא אומר [במדבר ד ז] בענין פריקת המשכן ומשאו: "ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת, ונתנו עליו את הקערות ואת הכפות ואת המנקיות ואת קשות הנסך [הם קנים שהיו על השולחן, ומסוככים על לחם הפנים]". [22]
שואלת הגמרא: והיכא רמיזא, היכן רמוזה מיתתו בכתוב?
ומפרשינן: דכתיב [במדבר ד כ] "ולא יבואו לראות כבלע [לשון גניבה הוא שמבליעים ומחביאים] את הקודש, ומתו". [23]
שנינו במשנה: והמקלל בקוסם... קנאין פוגעין בו:
תני רב יוסף ברייתא שמתפרש שם מה הוא מקלל בקוסם: כגון שמקלל כלפי מעלה ואומר "יכה קוסם [כלומר: שם עבודה זרה] את קוסמו [כלפי מעלה מתכוין] ", [24] כי חשוב בעיניו הקוסם הזה, שיש בו כח לקלל בו.
רבנן - ואיתימא רבה בר מרי - אמרי: כגון שמקלל את חבירו ואומר "יכהו קוסם, לו ולקונו ולמקנו [היינו לקב"ה שהוא קונה את העולם ומקנה לבריות את טובו]". [25]
שנינו במשנה: והבועל ארמית קנאין פוגעין בו:
בעא מיניה רב כהנא מרב [שאל רב כהנא את רב]:
הערות
[1] אף על גב דבשתי מלקיות סגי, מכל מקום אין מחייבים אותו אלא כשעבר בשלישית, ושייך לומר "של שלש כריתות".
[2] לשון רש"י הוא: עבירות מחזיקות אותו, בחזקת רשע הוא (ו) בהתראה ולא במלקות, ומשמע, דבעינן עבירות שעבר בהתראה ; ובהמשך הסוגיא, מבואר, דלא בעינן התראה המחייבת למלקות, אלא אפילו אם לא קיבל עליו התראה כדין, עבירותיו מחזיקות אותו, ומכל מקום מבואר שם בלשון רש"י בד"ה התרו בו ושתק "שהרי הוחזק רשע בשלש עבירות של התראת מלקות", וכן כתב עוד רש"י בד"ה אמר רבינא "לא הוחזק עד שלש עבירות של התראת מלקות", [וכן היא משמעות לשון רש"י כאן] ; ועל פי דבריו נתבאר בפנים. אך ב"יד רמה" [ד"ה והא דתניא] כתב, דאם כי בעינן שיעבור בהתראה, היינו ד"לשווייה מזיד הוא דבעינן, כי היכי דתתברר לן מילתא דוותר נפשיה לקטלא, מדחייב נפשיה שתים או שלש כריתות"; וראה עוד בהערות בהמשך הענין.
[3] כתב רש"י: וכיון דלקי על השלישית, אף על גב דאיתחזיק השתא רשע, לא מעיילינן ליה לכיפה [מיד], דבתרי דיני לא דיינינן ליה; וראה מה שכתבו התוספות על דבריו.
[4] ראה ב"יד רמה" שהאריך לבאר לפי זה את לשון משנתנו "מי שלקה ושנה" ולא אמרו "מי שעבר ושנה".
[5] על פי לשון רש"י שכתב: "הוחזק רשע בשלש עבירות של התראת מלקות"; וראה מה שנתבאר בהערה 2.
[6] תוספת ביאור: הגמרא דוחה מכח ברייתא זו, את שתי האפשרויות שנזכרו לעיל בביאור מחלוקתם, דהיינו: האחד: לכולי עלמא מלקיות מחזקות, ונחלקו במחלוקת רבי ורשב"ג. השני: נחלקו אם מלקיות מחזקות, או עבירות מחזיקות. כי לפי שני הפירושים דלעיל, אבא שאול על כל פנים סובר "מלקיות מחזיקות", ואילו מכח ברייתא זו הרי מבואר, שאף לאבא שאול "עבירות מחזיקות", ומכל מקום אינו נכנס לכיפה אלא ברביעית, ואם כן מה היא סברת מחלוקתם, שאלו סוברים בשלישית נכנס לכיפה, ואילו אבא שאול סובר: רק ברביעית נכנס לכיפה! ? ואין לומר: לכולי עלמא עבירות מחזיקות, ואבא שאול סובר כרשב"ג, וחכמים כרבי, ומשום שאם כן לאבא שאול ייכנס בשלישית שהרי עבר שלש עבירות, ולחכמים יכנס בשנית כי עבר שתי עבירות; ורק אם היינו סוברים ש"מלקיות מחזקות" אז אינו נכנס אלא ברביעית, כי מאחר שכבר לקה על השלישית, אי אפשר להכניסו לכיפה עליה, כי בשני דינים אין דנים אדם, ובהכרח נמתין עד הרביעית; אבל אם עבירות מחזיקות, כיון שהוחזק בשנים או שלשה פעמים לעבור, נכניסנו לכיפה על העבירה שבה הוחזק.
[7] אף שלא אמרה הגמרא "אלא", תירוץ אחר הוא, ויתכן שלא אמרה הגמרא "אלא", משום שרבינא עצמו יש לומר שמעיקרא נתכוין לפרש כן.
[8] ואם תאמר: למה לא יתרו בו בשלישית שייכנס לכיפה, ולמה צריך להתרות בו בשלישית למלקות, ולא לחייבו אלא עד הרביעית; והניחא לפי מה שפירש רש"י דבעינן שלש התראות של מלקות, ניחא; אך לפי ה"יד רמה" למה לא נתרה בו בשלישית לכיפה! ? ובאמת ב"יד רמה: מפרש את דעת אבא שאול באופן אחר, ולעולם כבר בשלישית כונסין אותו לכיפה, ולא נחלקו אלא בדין זה עצמו, אם כונסין אותו בלי התראה מיוחדת לכיפה או צריך להתרות בו לכיפה. וראה שם בד"ה ואיכא דאמרי, שהביא גם פירוש כדברי רש"י, והקשה עליו.
[9] נתבאר על פי רש"י; וכתב הרש"ש, דמהרמב"ם בפירושו למשנה ומה"יד החזקה" נראה, שגם אורכה ורוחבה לא היתה אלא כמידתו של המתחייב.
[10] כתב רש"י: ודאי הלכה למשה מסיני היא הך עונש דכיפה, ומיהו היכא רמיזא מקצת; וראה בחידושי הר"ן שהאריך בזה, אם הלכה למשה מסיני הוא.
[11] נתבאר על פי רש"י; וב"יד רמה" כתב: דמצודה רעה היא חכה, שמשעה שהדג נאחז בה, הוא מצטער מחמת שנוקבת את חיכו, מה שאין כן בשאר מצודות.
[12] כתב הרמב"ם [פרק ד מרוצח] אחר שהביא את דין המשנה: ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין, אלא אם נתחייב מיתה ממיתין אותו, ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו, שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העוונות הן מעבירות בין אדם להקב"ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עוון זה, הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה, ולא יצילו אותו מן הדין, שנאמר "אדם עשוק בדם נפש:. ". וראה לעיל עט ב שמצינו כיפה גם גבי שור שהרג, וראה מה שנתבאר שם בהערות.
[13] פסוק הוא בישעיה [ל יט] "ונתן לכם ה', לחם צר ומים לחץ".
[14] א. כתב רש"י: בעדות מיוחדת: דשנים מעידין עליו, ועדותן אמת, אלא שאין מיתתו מסורה לבית דין, כגון שנים רואים אותו מחלון זה ואחד מחלון זה, דאמר במסכת מכות [ו ב] דלא מיקטל עליה, ומיהו הכא תנינן דעייל לכיפה; אבל על פי עד אחד מוציא דיבה בעלמא הוא. והרמב"ם [רוצח ד ח] מפרש "עדות מיוחדת": ההורג נפשות, ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת, אלא ראהו האחד אחר האחד. ב. כתב ב"קובץ שיעורים" [חלק ב סימן לט אות ג] לפרש בשיטת הרמב"ם, דאדם טריפה שהרג דמבואר בגמרא לעיל עח א שהוא נהרג משום "ובערת הרע מקרבך", שהטעם הוא, משום דכיון דטריפה אין לו נפש אי אפשר לקיומי ביה "ונתתה נפש תחת נפש" דכתיב ברוצח, ומה שנהרג הוא משום דכתיב "ובערת הרע מקרבך"; וכן פירש ב"ערוך לנר" שם דמשום כך צריך לבוא לדין "ובערת הרע מקרבך" ; והובא כל זה בהערות שם. ובגדר הדבר כתב שם ב"קובץ שיעורים": פירוש, דאף על גב דליכא בזה משום דיני נפשות, מכל מקום מצוה לבער את הרע אפילו היכא דליכא דיני נפשות, ודוגמא לזה ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה, והיינו על ידי עדות מיוחדת דפסולין לדיני נפשות [וכשרים לדיני ממונות], מכל מקום כיון דכשרים לכל עדות שבתורה נאמנין להכניסן לכיפה, דליכא בזה משום דיני נפשות אף שהוא מת על ידי כיפה; ומזה נראה שלא כדעת הגאון רבי עקיבא איגר, שרצה לומר דעדי קינוי וסתירה כיון שמשקין אותה הוי כדיני נפשות שעל ידי השקאה תמות, [ועדות מיוחדת אינה כשירה בזה], וצריך עיון דלא עדיפא מכיפה. [ולפי דבריו: בעדות מיוחדת כגון זו של הרמב"ם, דהיינו כשראה האחד אחר חבירו, שבזה נחלקו תנאים אם עדותן מצטרפת, ואפילו בדיני ממונות, וכמבואר לעיל ל א, יהא הדין דרק לרבי יהושע בן קרחה מכניסין אותו לכיפה, אבל לדעת החולק, אין מכניסין אותו לכיפה, כיון שאין עדותן כשירה אפילו לדיני ממונות].
[15] היינו בפרהסיא לעיני עשרה מישראל, וכמבואר בגמרא עבודה זרה לו ב, וברמב"ם איסורי ביאה יב ד.
[16] כתב רש"י: פוגעין: ממיתין, כמו [מלכים א ב] "לך ופגע בו"; אבל לשון הרמב"ם [עבודה זרה ב ט] הוא: "קנאים פוגעים בו והורגים אותו".
[17] אבל לאחר מעשה, אין מיתתו מסורה לבית דין, והלכה למשה מסיני הוא, רש"י; וכן איתא בגמרא לקמן פב א: "ולא עוד אלא שאם פירש זמרי, והרגו פנחס, נהרג עליו"; וסובר רש"י שבכולם אין קנאין פוגעים בו אלא בשעת מעשה, אכן דעת הרמב"ם ושאר פוסקים אינו כן, אלא דוקא בבועל ארמית בעינן בשעת מעשה ; "ערוך לנר", [והא דבכהן ששימש בטומאה מוציאין אותו לחוץ, יש לומר: או דאינו כדין השאר, וכדעת הרדב"ז שהובאה בהערה 21; או משום דאי אפשר להורגו בעזרה]. והוסיף: גם לא ידעתי כלל, איך שייך באחרינא "בשעת מעשה", דקודם שהגביה את הקסוה אשר על ידי זה נעשית שלו וקנאה בהגבהה, עדיין לא גנב, ולאחר שהגביה כבר הוא לאחר מעשה [לא נתבארה כוונתו היטב, כי בכלי שרת אין מעילה ולא נעשה שלו, וכל שעה שהיא בידו גנב הוא] ; וכן במקלל בקוסם, דאי אפשר לכוון אותו רגע דוקא שעובר! ?
[18] על פי הרמב"ם [פרק ד מביאת מקדש]: אף על פי שאם עבד בטומאה אינו חייב בבית דין אלא מלקות, אחיו הכהנים לא היו מביאין אותו לבית דין [להלקותו, וכן הבין ב"תוספות יום טוב"], אלא מוציאין אותו לחוץ, ופוצעין את מוחו בידן, ואין ממחין עליהם בכך.
[19] על פי הרע"ב.
[20] דבהר הבית חוץ לעזרה מותרין טמאי מתים, ומת עצמו, "תוספות יום טוב"; וראה בחידושי הר"ן כאן, אם צריך להוציא אותו גם חוץ לחיל שהרי "החיל מקודש הימנו שאין טמא מת נכנס לשם, וכל שכן מת עצמו שצריך שלא ימיתוהו שם", ראה שם; וראה בזה גם במהר"י קורקוס, ברדב"ז וב"משנה למלך" בהלכות ביאת מקדש ד ב.
[21] ראה ברדב"ז פרק ד מביאת מקדש הלכה ב, שהאריך הרבה בביאור דין זה, והביא שם בשם הר"ן שדין זה הלכה למשה מסיני הוא דומיא דקנאין פוגעין בו, וציין למה שכתב בתשובה להוכיח שאין כן דעת הרמב"ם.
[22] א. נתבאר על פי רש"י בחומש על הפסוק [שמות כה כט] האמור בשולחן "ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו:. אשר יוסך בהן", ורש"י בבמדבר ציין לשם; [וצריך ביאור: למה לא הביאה הגמרא את הפסוק בשמות המוקדם! ?]. ב. כתב ב"תוספות יום טוב" אחר שהביא את דברי הגמרא: כלומר, שהקסוה הוא שם מושאל, ומצאתי לו חבר במשנה ג פרק ד מכלים; ["קוסין הצידוניים"; וראה שם ברע"ב שציין לסוגייתנו].
[23] פשוטו של מקרא: שלא יבואו הלויים לראות כשמכניסים את כלי הקודש לתוך הנרתיק שלהם, אלא הכהנים נכנסים תחילה ומכסים, ואחר כך באים הלויים לשאתם.
[24] לשון ה"יד רמה": יכה קוסם את קוסמו, כלומר, למי שנתן בו כח לקסום, והיינו כלפי מעלה.
[25] הרמב"ם [עבודה זרה ב ט] לא הביא את כל זה, ולא כתב אלא "מי שגידף את השם בשם עבודת כוכבים, קנאים פוגעים בו והורגים אותו, ואם לא הרגוהו קנאים ובא לבית דין אינו נסקל, עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים".
משנה. מי שלקה ושנה בית דין מכניסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורין, עד שכריסו מתבקעת.
עיין בגמ' וז"ל משום דלקה ושנה בית דין כונסין אותו לכיפה, אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש הכא במלקיות של כריתות עסקינן, דגברא בר קטלא הוא, וקרובי הוא דלא מיקרב קטליה. וכיון דקא מוותר לה נפשיה מקרבינן ליה לקטליה עילויה". ופרש"י (בד"ה דמוותר נפשיה) וז"ל דמפקיר עצמו לעבירות עכ"ל. ונראה לבאר דהמחייב של עונש כיפה אינו עצם מעשה העבירה אלא המחייב הוא מה דמוותר נפשיה ומפקיר עצמו לעבירות. ומשום כך יש חילוק בין אם עבר עבירה רק פעם אחת או דלקה ושנה דבפעם שלישית מכניסים אותו לכיפה. דאם המחייב היא עצם מעשה העבירה אזי אין מקום לחלק בין אם עבר פעם אחת או ג' פעמים, ומוכח דהמחייב של כיפה הוא מה שמפקיר עצמו לעבירות וחל בו חלות שם מומר בגברא, ומשו"ה חייב בכיפה לאחר שעבר ג' פעמים דמפקיר עצמו לעבירה וחל בו שם מומר בגברא.
ולכאורה יש להביא סמך לכך דמצינו שיש חילוק בין דין רשע דפסול לעדות ובין דין מומר דשחיטתו פסולה, דעיין בתוס' במס' חולין (דף יד. ד"ה השוחט) דס"ל דלא נעשה מומר לגבי שחיטה ע"י שחילל שבת פעם אחת, דאיתא במשנה שם "השוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשירה", ותוס' מוקי לה דמיירי דשחט במזיד ואעפ"כ שחיטתו כשירה ולא נעשה מומר בעבירה פעם אחת, וס"ל לתוס' דלא חל חלות שם מומר בגברא ע"י שעבר עבירה פעם אחת ורק אם עבר כמה פעמים אזי חל חלות שם מומר בגברא ושחיטתו פסולה. אמנם לענין פסול עדות לא מצינו שצריך לעבור על העבירה הפוסלת כמה פעמים, ואפילו אם עבר על עבירה דגזל פעם אחת הריהו נפסל לעדות. ונראה דלענין פסול עדות עצם מעשה העבירה פעם אחת מפקיע את הנאמנות של העד ופוסלו לעדות, משא"כ דין מומר לגבי שחיטה דתלוי בחלות שם מומר שבגברא שחל ע"י שעבר ג' פעמים דאזי חל חזקה שמפקיר את עצמו לעבירות, וחל בו חלות שם מומר בגברא. ונראה דדין כיפה תלוי בחלות שם "עובר עבירה" וחלות שם מומר, ולכן חל דין כיפה רק בשנה ושילש דמפקיר עצמו לעבירות.
גמ'. מי שלקה ושנה. שנה אף על גב דלא שילש, לימא מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל דאי רבן שמעון בן גמליאל הא אמר עד תלת זימני לא הויא חזקה. אמר רבינא אפילו תימא רבן שמעון בן גמליאל קסבר עבירות מחזיקות. מיתיבי עבר עבירה שיש בה מלקות פעם ראשונה ושניה מלקין אותו, ושלישית כונסין אותו לכיפה. אבא שאול אומר אף בשלישית מלקין אותו, ברביעית כונסין אותו לכיפה. מאי לאו, דכולי עלמא מלקיות מחזיקות, ובפלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל קמיפלגי, לא דכולי עלמא אית להו דרבן שמעון בן גמליאל, והכא בהא קא מיפלגי, דמר סבר עבירות מחזיקות, ומר סבר מלקיות מחזיקות.
והנה הת"ק ואבא שאול נחלקו בדין מי שעבר עבירה שיש בה מלקות פעמיים ולקה, דת"ק סובר דבשלישית כונסין אותו לכיפה, ואילו אבא שאול סובר דבשלישית מלקין אותו וכונסין אותו לכיפה רק לאחר פעם הרביעית שחטא. ובגמ' מוקי לה דפליגי אי מלקיות מחזיקות או עבירות מחזיקות, דאם עבירות מחזיקות אזי אדם נכנס לכיפה תיכף לאחר מעשה העבירה השלישית המחזיקה אותו למומר דמוותר נפשיה לעבירה, משא"כ אם מלקיות מחזיקות אזי אין מכניסין אותו לכיפה אלא לאחר מעשה העבירה הרביעית. וצ"ב ביסוד המחלוקת שבין ת"ק ואבא שאול. דהרי כו"ע סברי כרשב"ג דחלה חזקה בג' פעמים, וא"כ לכאורה חל עליו שם מומר דמוותר נפשיה לעבירה כשעבר בפעם השלישית, וא"כ צ"ב מהי סברת אבא שאול דאין מכניסים אותו לכיפה עד שיחטא פעם רביעית. ומהי יסוד המחלוקת אי עבירות מחזיקות או מלקיות מחזיקות.
ונראה לבאר דיש לחקור בגדר המחייב דכיפה האם המחייב הוא החלות שם מומר שבגברא בלבד, או דחל עונש של כיפה למי שעבר עבירה של כרת בהיותו מומר, דהנה החיוב דכיפה הוי חיוב דנפשות ומיתת ב"ד (דכונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת), ולכאורה אין עונש דנפשות על עצם השם מומר שבגברא, ורק אם הגברא הוא מומר שמפקיר עצמו לעבירות ואח"כ עשה עבירה של כרת אזי העבירה מחייבת עונש של כיפה. ולכאורה י"ל דנחלקו בזה הת"ק ואבא שאול, דלפי הת"ק שסובר עבירות מחזיקות חל חיוב דכיפה בעבירה שלישית, דס"ל לת"ק דעצם השם רשע ומומר שבגברא שחל מחמת מעשה העבירה הוא המחייב של העונש דכיפה, ומשו"ה ס"ל דכונסין אותו לכיפה מיד לאחר העבירה השלישית, דחל בגברא חלות שם מומר כשעבר עבירה פעם שלישית. משא"כ אליבא דאבא שאול דסובר מלקיות מחזיקות דס"ל דחל חיוב כיפה על מי שחל בו שם מומר ואח"כ עבר על עבירה שיש בה כרת, ומשו"ה ס"ל דכונסין אותו לכיפה לאחר העבירה הרביעית.
ועוד נראה לבאר דיש ב' דינים בקביעת חלות שם רשע על הגברא: א) יש דין שעצם מעשה העבירה מחיל שם רשע על הגברא העובר העבירה, ב) יש עוד הלכה בפנ"ע דהגמר דין למיתה או מלקות מחיל חלות שם רשע בגברא. ונראה להביא ראייה ליסוד זה דאיתא בגמ' (לעיל מז.) היו בה (בעיר הנדחת) קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו, והוינן בה אמאי ימותו כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו, א"ל אביי מי סברת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה". ומבואר בגמ' דקדשי מזבח שבעיה"נ ימותו ואינן קריבין משום דזבח רשעים תועבה (עיין ברש"י שם ד"ה היו בה קדשים). וצ"ע דהרי קיי"ל דכל המומתין מתודין (מג:), ולכאורה אף אנשי עיר הנדחת בכלל זה, וא"כ לכאורה מיירי שעשו תשובה לפני שהומתו, וקיי"ל דתשובה מכפרת על כל העבירות, וא"כ מדוע רק הקשה הגמ' דאמאי קיי"ל דקדשי מזבח ימותו דליקרבו מכיון שנתכפרו במיתה, תיפוק"ל דיקרבו משום שנתכפרו מחמת שעשו תשובה לפני שהומתו. ונראה דמבואר מכאן דיש ב' דינים בחלות שם רשע שבגברא: א) חל חלות שם רשע מחמת מעשה העבירה, ב) חל חלות שם רשע מחמת עצם גמר הדין בב"ד. ונראה דחלות שם רשע שחל מחמת הגמר הדין לא פקע עד שיתקיים גמר הדין ויענש, משא"כ חלות שם רשע שחל מחמת מעשה העבירה פקע ע"י תשובה בלבד. וי"ל דמשו"ה דקדקו בגמ' להקשות "כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה", דע"י קיום מיתת ב"ד פקע מעלייהו חלות שם רשע, ותו לא הוי זבח רשעים תועבה, ואע"פ דחלות שם רשע בגברא שחל מחמת מעשה העבירה פקע ע"י תשובה בלבד, וקיי"ל דכל המומתין מתודין (ואפילו אנשי עיר הנדחת), ומיירי שעשו אנשי עיה"נ תשובה, מ"מ עדיין קדשי מזבח שבעיה"נ פסולין להקרבה מדין זבח רשעים תועבה, ומשום דלא פקע מאנשי עיר הנדחת חלות שם רשע שבגברא שחל עליהן מחמת הגמר דין למיתה - עד שנתקיים העונש, ומשו"ה נקטה הגמ' דאע"פ שעשו תשובה מ"מ הוי זבח רשעים תועבה עד שימותו.
ועוד יש להביא ראייה ליסוד זה דיש ב' דינים בקביעת חלות שם רשע בגברא, מדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' טוען ונטען ה"י) שכתב וז"ל לעולם כזה דנין לחשוד עד שילקה בבית דין, אם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה עכ"ל, ומשמע שאינו חוזר לכשרותו עד שילקה ויעשה תשובה, ותשובה לבדה אינה מועילה. וצ"ב דלכאורה תשובה מפקיע ממנו חלות שם רשע. וי"ל דתשובה רק מפקיע את השם רשע שבגברא שחלה עליו מחמת מעשה העבירה, אך חלות השם רשע שבגברא שחל מחמת הגמר דין לא פקע עד שיתקיים העונש, ולכן רק לאחר שלקה שנתקיים העונש אז פקע ממנו חלות שם רשע שחל מכח הגמר דין, דאזי הריהו חוזר לכשרותו לעדות ולשבועה.
ודרך אגב יש להעיר דלכאורה יש סתירה ברמב"ם דבפי"ב מהל' עדות (ה"ד) כתב וז"ל וז"ל כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בבית דין חוזר לכשרותו עכ"ל, ומשמע דחוזר לכשרותו בתשובה או מלקות לבד, וצ"ע דבפ"ב מהל' טוען ונטען (ה"י) משמע דבעי מלקות ותשובה ביחד כדי שיחזור לכשרותו. ועיין בכס"מ (פי"ב מהל' עדות ה"ד) שנתקשה בזה וכתב לתרץ דמש"כ הרמב"ם בהל' עדות מיירי באופן שלא נתחייב מלקות וכגון דליכא התראה דאזי סגי בתשובה לבד, משא"כ בהל' טוען ונעטן מיירי שנתחייב מלקות ואזי בעינן תשובה ומלקות ביחד להכשירו. ומבואר דבעינן שיתקיים העונש של מלקות כדי להפקיע את השם רשע שחל בו מחמת הגמר דין למלקות. ועוד ראייה לזה דקיי"ל (רמב"ם פי"ג מהל' סנהדרין ה"ו) דאין מתאבלין על הרוגי בית דין, וצ"ע דהרי כל המומתין מתודין (מג:) וא"כ הרי הוא עשה תשובה לפני שהמיתוהו, ולכאורה פקע מיניה חלות שם רשע ע"י תשובה, ולמה אין מתאבלין עליהן. ועכצ"ל דתשובה מועילה להפקיע חלות שם רשע שחל מחמת מעשה העבירה, אך חלות שם רשע שחל מחמת הגמר דין לא פקע עד שיתקיים העונש, ורק לאחר הקבורה ואיכא צערה מתקיים העונש ופקע שם רשע מיניה, אך מכיון דאבילות מתחילה מסתימת הגולל ובאותה שעה עדיין חל בהרוגי ב"ד חלות שם רשע אמרינן דהואיל ונדחו ידחו (כדמבואר בגמ' לעיל מז:).
ולפי"ז נראה לבאר את המחלוקת בין ת"ק ואבא שאול בסוגיין, דת"ק סובר עבירות מחזיקות וחל חיוב כיפה בעבירה השלישית, ואילו אבא שאול סובר דמלקיות מחזיקות וחל חיוב כיפה בעבירה הרביעית. וי"ל דת"ק ואבא שאול נחלקו האם השם מומר שמוותר נפשו לעבירות, שמחמת זה חל עליו חיוב כיפה, חל ע"י מעשה העבירה, או דהשם מומר לענין חיוב כיפה תלוי בחלות שם רשע שחל מחמת חיוב העונש והגמר דין. דלפי הת"ק דסובר "עבירות מחזיקות", י"ל דהחלות שם רשע שחל מחמת מעשה העבירה מחזיקו למומר ומוותר בנפשו, וס"ל לת"ק דב"ד מטילין עליו עונש של כיפה משום עצם החלות שם רשע ומומר שבגברא, ומשו"ה ס"ל דחל עונש כיפה בעבירה השלישית. משא"כ לפי אבא שאול שסובר "מלקיות מחזיקות", ס"ל דחל עליו חלות שם מומר לגבי חיוב כיפה ע"י חלות שם רשע שחל מחמת גמר הדין וחיוב העונש, וכשלקה בשלישית חל עליו שם רשע מחמת גמר הדין והעונש, אך אין מכניסין אותו לכיפה עד שיעבור פעם רביעית. ונראה דאבא שאול סובר דהעונש של כיפה אינו חל מחמת החלות שם מומר ורשע שבגברא בלבד, דכיפה מהווה חלות חיוב עונש מיתה, ובעלמא ליכא חיוב מיתה רק משום החלות שם שבגברא, וס"ל דחיוב כיפה חל על מי שחל בו שם מומר ואח"כ עבר על עבירה שיש בה כרת, ומשו"ה ס"ל שבעבירה רביעית מכניסין אותו לכיפה.543
וי"ל דיש עוד נפ"מ בין ת"ק ואבא שאול אם עשה תשובה ואח"כ שוב חזר ועבר על אותה עבירה, האם מועילה תשובתו בעד העבירה הראשונה, או"ד דמכיון שחטא עוד פעם פקע תשובתו דמיעקרא והוי ליה כאילו לא עשה תשובה כלל, דהרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ב) כתב וז"ל ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו' וכן יתנחם על שעבר וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם עכ"ל, ומשמע דאם חטא אח"כ אזי נתברר למפרע דתשובתו לא היתה תשובה כלל544. ושיטתו היא כנגד דעת בעל חובת הלבבות (שער התשובה פרק ד') והמאירי (חיבור התשובה משיב נפש מאמר א' פרק ט') שכתבו שאם עשה תשובה וחזר לחטאו תשובתו מועילה עכ"פ לשעתה. וי"ל דלפי החובת הלבבות והמאירי יש נפ"מ בין מ"ד "עבירות מחזיקות" למ"ד "מלקיות מחזיקות" באופן שעשה תשובה בינתיים על העבירות הראשונות האם מועיל תשובה כדי שלא יחול עליו דין עונש דכיפה, די"ל דלמ"ד עבירות מחזיקות אי אפשר להכניסו לכיפה דכבר פקע ממנו חלות שם רשע שחל מחמת מעשה העבירה ע"י תשובה, משא"כ למ"ד מלקיות מחזיקות המחייב של עונש כיפה הוא חלות השם רשע שחל מחמת הגמר דין, ורק קיום העונש מפקיע את השם רשע שמחמת גמר הדין, דתשובה רק מפקיע חלות שם רשע שחל מחמת מעשה העבירה, וא"כ י"ל דמכניסין אותו לכיפה בעבירה שלישית אע"פ שעשה תשובה על העבירות הראשונות.
אמנם רש"י ותוס' בסוגיין פירשו את הגמ' באופן אחר, דרש"י (ד"ה ומר סבר לא הוחזק עד שילקה ג' מלקיות) מפרש דלמ"ד מלקיות מחזיקות בעינן עבירה רביעית כדי להתחייב בחיוב כיפה משום דבתרי דיני לא דיניינן ליה. ונראה לבאר דרש"י סובר דהמחייב של עונש כיפה הוא השם רשע בגברא לבד, (ולא כהצד שהמחייב של כיפה הוי מעשה העבירה שיש בה כרת הנעשה ע"י גברא שחל בו חלות שם רשע ומומר). והטעם דס"ל דבעינן מעשה עבירה רביעית כדי להתחייב בעונש של כיפה הוא משום דלאחר ג' עבירות של מלקות נגמר דינו כרשע דמלקות וא"כ א"א לחייבו דין עונש אחר – כלומר עונש דכיפה מחמת חלות שם רשע דמלקות, ולכן בעינן שיעבור עבירה רביעית דאזי חל עליו גמר דין וחלות שם רשע לענין כיפה. ועיין בתוס' (ד"ה ומר) וז"ל פי' בקונטרס לא הוחזק עד שילקה ג' מלקיות, וכיון דלקה על השלישית אף על גב דהשתא איתחזק רשע לא מעיילינן ליה לכיפה דבתרי דיני לא דיינינן ליה. ועל חנם דחק לפרש כן דמלקיות מחזיקות היינו שאין מתייסר אף על פי שהלקוהו ב' וג' פעמים ואינו נמנע מלעבור שוב לא יתייסר עכ"ל. ונראה דתוס' הקשו דאם הפשט אליבא דרש"י הוא דלמ"ד מלקיות מחזיקות כשהלקוהו על העבירה השלישית תו א"א להכניסו לכיפה בעבירה השלישית משום דתרי דיני לא דיינינן, א"כ י"ל שבאופן שהתרו בו ושתק התרו בו והרכין ראשו דאע"פ שקיבל עליו התראה וחלה ההתראה לענין להחזיקו לרשע מ"מ לא לקי שלא התיר עצמו למלקות א"כ אמאי קאמר אבא שאול דמכניסין אותו לכיפה רק כשעבר בפעם רביעית, והרי כאן לא נענש על העבירות הראשונות וא"כ למה לא נכניסנו לכיפה בפעם השלישית דלא יהיה בזה חסרון של תרי דיני לא דיינינן. ועוד נראה לבאר דיש ב' דינים בחזקה: א) יש חזקה שחלה בנוגע להבא וכגון מתו אחיו מחמת מילה וקטלנית, דיש לחשוש להבא שמא יארע זאת אף בעתיד, ב) יש חזקה שחלה על לשעבר ומועילה החזקה להחיל עליו חלות שם - וכגון חזקת מומר לענין שחיטה, שאם הוי מומר לחלל שבת חל עליו שם מומר דשחיטתו פסולה, ואין זה משום דאיכא חשש שמא יחלל שבת אף בעתיד. ורש"י ותוס' נחלקו בסוגיין דחל חיוב כיפה מחמת חלות שם מומר בגברא האם זהו מחמת חזקה לשעבר וחלות שם מומר, דלרש"י חיוב כיפה תלוי בחלות שם מומר בגברא שחל ע"י שעבר ג' פעמים אלא דא"א להענישו בכיפה בפעם שלישית משום דתרי דיני לא דיינינן. ואילו תוס' ס"ל דדין כיפה הוא משום חזקה להבא דחל עליו חלות שם מומר ומפקיר נפשו לעבירה, דחיישינן שיתנהג ככה גם לעתיד, ורק לאחר שלקה ג' פעמים ואעפ"כ עשה עבירה אח"כ פעם רביעית אזי חלה חזקה להבא דמוותר נפשיה לעבירה שלא נמנע מלעבור העבירה אע"פ שהלקוהו ג' פעמים, ולכן רק בפעם הרביעית מכניסים אותו לכיפה.
משנה. ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה.
ובגמ' איתא "מנא ידעינן, אמר בעדות מיוחדת", ופרש"י (בד"ה עדות מיוחדת) וז"ל דשנים מעידין עליו ועדותן אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב"ד כגון שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דאמרינן במכות (דף ו:) דלא מיקטיל עליה, ומיהו הכא תנינן דעייל לכיפה, אבל ע"פ עד א' מוציא דבה בעלמא הוא עכ"ל. ומבואר דעדות מיוחדת מהני לגבי חיוב עונש דכיפה אע"פ שאינה מועילה בדיני נפשות בעלמא, ולכאורה מוכח מכאן דהא דעדות מיוחדת לא מהני בד"נ דעלמא אינו מפאת חסרון בנאמנות העדים ובבירור הדבר, אלא דיש הלכה מיוחדת שאין ב"ד הורגין ד' מיתות ב"ד עפ"י עדות מיוחדת והוא דין מדיני הצלה ד"והצילו העדה". דאם נימא דיש חסרון בנאמנות העדים א"כ צ"ע למה סומכין על עדותן לחייבו עונש כיפה, ומוכח דהא דאין מועיל עדות מיוחדת בד"נ לחייבו ד' מיתות ב"ד הוי הלכה מסוימת בקיום מיתת ב"ד מגזה"כ ד"לא יומת על פי עד אחד – אחד אחד" (מכות דף ו:). אך שפיר חל צירוף בין העדים ונאמנים לברר הדבר לגבי עונש של כיפה.
ויש להביא ראייה ליסוד זה מהגמ' במכות (דף ו:) דבמשנה תנן "היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת, ואם לאו הרי אלו שתי עדיות, לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשניה פטורה". ובגמ' שם איתא "אמר רב נחמן עדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות, דכתיב לא יומת על פי עד אחד, בדיני נפשות הוא דאין כשירה, אבל בדיני ממונות כשירה. מתקיף לה רב זוטרא אלא מעתה בדיני נפשות תציל, אלמה תנן הוא והן נהרגין קשיא". ופרש"י (בד"ה בדיני נפשות) וז"ל כששנים רואין מחלון זה ושנים מחלון זה והוזמה כת האחת תצטרף עדות זו להיות כולם ככת אחת להציל את הזוממין ואת הנדון שתהא עדותן בטלה כיון דבעלמא מצטרפת יש טעם כאן להצילו ורחמנא אמר והצילו העדה עכ"ל. ומבואר דיש נאמנות לעדים בעדות מיוחדת וחל צירוף כת ביניהן אף בד"נ אלא דיש דין "והצילו העדה" שלא ימיתו ב"ד עפ"י עדות כזו, ומשו"ה הקשה הגמ' דמכיון שאף בעדות מיוחדת חל צירוף כת נימא דמדין נמצא א' קרוב או פסול תיבטל כל העדות.
ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' רוצח ה"ה) וז"ל וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם עכ"ל. ותירץ הכס"מ וז"ל וי"ל דלא בע"א קאמר רבינו אלא היינו בעדות מיוחדת, כלומר שהעיד עד אחד היום וחבירו למחר, או שראהו אחד אחר האחד וכמ"ש רבינו בפ"ד גבי ההורג נפשות שלא בעדים שכונסין אותו לכיפה ואוקמוה בגמרא בעדות מיוחדת עכ"ל. ומבאר דיש חלות דין נאמנות לעדות מיוחדת לברר אפילו בדיני נפשות, אלא דיש מצוה על הב"ד שלא להעניש במיתת ב"ד עפ"י עדות מיוחדת, אבל לענין בירור עצם הרציחה בנוגע להריגת גואל הדם שפיר מועיל עדות מיוחדת.
אמנם מצד הסברא היה נראה לומר דיש ב' סוגי עדות מיוחדת, דבציור שא' רואה אותו מחלון זה וא' רואה אותו מחלון זה, דשניהם ראו אותו מעשה אזי י"ל דחל צירוף ביניהן לענין בירור הדבר אלא דיש הלכה מסוימת שאין ב"ד מענישין עפ"י עדות כזו. משא"כ היכא שהעידו על ב' מעשים שונים אע"פ שבדיני ממונות מועיל עדותן, וכגון הלואה אחר הלואה דמצטרפין (לא.) היינו משום דבד"מ חל העדות על החיוב, משא"כ בדיני נפשות דבעינן שיעידו על המעשה. וי"ל דבעדות מיוחדת בד"נ כשהעידו על ב' מעשים לא חל צירוף והוי כעדות עד אחד וליכא דין כיפה. אך עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' רוצח ה"ח) וז"ל ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי עכ"ל. וצ"ע דלכאורה כשראוהו אחד אחר האחד הו"ל כראיית שני מעשים שונים, והו"ל עדות מיוחדת שאינה מצטרפת וחשיב כעד אחד, ואמאי מכניסין אותו לכיפה.545
גמ'. שמואל אמר שלא בהתראה.
וצ"ע דלעיל איתא דאליבא דאבא שאול כיפה בעי התראה. וי"ל דאבא שאול מיירי בחייבי כרת, משא"כ כאן מיירי לגבי רוצח, וי"ל דחל חיוב מיוחד דכיפה ברוצח אפילו בלי התראה. וסמך לכך יש להביא מדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' רוצח ה"ט) שכתב לגבי עונש של כיפה, וז"ל ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין אלא אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו, שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין שנ' אדם עשוק בדם נפש וכו' עכ"ל. ונראה עוד לומר דלפי אבא שאול לא תתכשר עדות מיוחדת והכחשה בבדיקות בכיפה של חייבי כריתות, דהתם כיפה מהווה חלות שם עונש ב"ד כשאר עונשי ב"ד ובעינן עדות מעליא לעונש של כיפה, משא"כ ברוצח חל דין מסוים של כיפה בלי התראה ובלי עדות מעליא.
גמ'. רב חסדא אמר אבימי כגון דאיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות כדתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים.
ופרש"י (בד"ה בעוקצי תאנים) וז"ל בדיקות יתירא הוא ונהי דבן זכאי פטר ליה בההוא הכחשה מקטלא מיהו עדות אמת הוא ועייל לכיפה עכ"ל. לכאורה צ"ע דלעיל (דף ל:) נחלקו רבא ונרהדאי בדין הכחשה בבדיקות בדיני ממונות, דרבא סובר דעדותן פסולה ואילו נהרדעי מכשירין, וצ"ע דלכאורה לפי רבא ליכא בירור ואמאי מועיל עדות כזו לענין עונש דכיפה. וי"ל דר' חסדא ס"ל כשיטת נהרדעי דעדותן כשירה. ועוד י"ל דרק בהכחשה בבדיקות דבן זכאי דהן בדיקות יתירות מועיל העדות לענין כיפה.
משנה. הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית קנאין פוגעין בו.
ובגמ' איתא "מאי קסוה אמר רב יהודה כלי שרת וכו' והיכא רמיזא ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו". ועיין ברמב"ם בספה"מ (שורש שלישי) שאין ראוי למנות מצוה שאינה נוהגת לדורות, והשיג הרמב"ם על הבה"ג וז"ל וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה ומנה בעבור שהצר לו היכולת ולא יבאו לראות כבלע את הקדש (ס"פ במדבר). ומנה לא יעבוד עוד (בהעלותך ח) בלוים. ואלו גם כן אינן נוהגות לדורות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנה' פא ב) רמז לגונב את הקסוה לא יבואו לראות, ויש די ספוק באמרם רמז ושפשטיה דקרא אינו כן. ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים וכו' עכ"ל. וי"ל דלפי הרמב"ם האיסור לגנוב כלי שרת אינו מהוה חלות שם איסור בפנ"ע אלא דזה נכלל באיסור מעילה, דיש ב' גדרים באיסור מעילה: א) איסור הנאה מהקדש, ב) איסור הוצאה מרשות הקדש, ובאיסור הנאה מהקדש חל חיוב תשלומין דחומש ואשם, ואילו לגבי איסור הוצאה וגזילה מהקדש חל חיוב מיוחד דהגונב כלי שרת מהקדש דקנאין פוגעין בו. והרמב"ם סובר שהפסוק "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש" אינו אלא רמז דיש איסור הוצאה מהקדש, אך לפי הרמב"ם האיסור הוי חלות שם איסור לאו דמעילה דהוצאה אלא דיש הלל"מ דעל איסור הוצאת כלי שרת מהקדש קנאין פוגעין בו, ולפיכך לא מנה הרמב"ם איסור נפרד בפנ"ע של "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו". אמנם עיין ברמב"ן (בהשגות לספה"מ שורש שלישי), ונראה דס"ל לרמב"ן דהבה"ג סובר דיש לאו מיוחד לגזול כלי שרת מהקדש מהפסוק "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש" דעונשו הוא שקנאין פוגעין בו, ואין העונש חל משום חלות איסור מעילה ושלא כהרמב"ם.546
משנה. והמקלל בקוסם.
עיין ברמב"ם שפירש דמקלל בקוסם היינו בשם עבודה זרה שכתב (פ"ב מהלכות עבודה זרה ה"ט) וז"ל מי שגידף את השם בשם עבודת כוכבים קנאים פוגעים בו והורגים אותו ואם לא הרגוהו קנאים ובא לבית דין אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים עכ"ל.
משנה. והבועל ארמית קנאין פוגעין בו.
יש לעיין בדין קנאין פוגעין בו האם הוא חלות חיוב מיתה שחל בשעת מעשה העבירה או דהוי רק היתר ומצוה בעלמא. ועיין ברמב"ן במלחמות ה' (עד:) דמשמע דס"ל דהוי חיוב, שכתב דמי שחל בו דין יהרג וא"י ואינו מוסר את נפשו למיתה קנאין פוגעין בו, ומשמע דס"ל דקנאין פוגעין בו הוי חיוב. וכן משמע מדברי הגרע"א זצ"ל (כתובות כט. בתוס' ד"ה ועל הכותית) שנקט דהבא על הנכרית פטור מקנס משום דחל דין קלב"מ מכיון דקנאין פוגעין בו, ומבואר דס"ל דקנאין פוגעין בו הוי חיוב מיתה ולא רק חלות היתר.547 אמנם עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' איסורי ביאה ה"ד) וז"ל כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הל"מ הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פי"ח מהלכות סנהדרין ה"ו) וז"ל הגונב כלי שרת מן המקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית אין בית דין נזקקין להן, אלא הקנאין פוגעין בהן וכל שהורגן זכה עכ"ל, ומלשונו משמע דס"ל דהוי היתר ורשות אבל לא חיוב מיתה.548
543 דשני הנידונים תלויים זה בזה, דאם חלות שם מומר ורשע שבגברא חל מחמת מעשה העבירה, משום שעבר ג' פעמים על עבירה שחייב כרת, אזי י"ל דעצם החלות שם רשע שבגברא מחייב עונש של כיפה, וזוהי שיטת הת"ק. משא"כ אליבא דאבא שאול דחל חלות שם רשע מפאת עצם העונש דמלקות, לכאורה לא מסתבר לומר דעצם השם רשע ומומר שבגברא מחייבו עונש דכיפה, דהרי עונש דכיפה מהווה חלות חיוב מיתה, והיאך יתכן דיתחייב חיוב מיתה מחמת חלות שם רשע ורשעות דחל מפאת חיוב מלקות. ולפיכך נראה לומר דאבא שאול סובר דחל חיוב כיפה בעבירה רביעית משום דיסוד החיוב מיתה דכיפה חל על מי שהוא מומר ועבר אח"כ עוד עבירה שיש בה כרת, דאזי חייבוהו מיתה ע"י כיפה מהלל"מ (עיין בר"ן ד"ה מי שלקה). ויוצא דת"ק ואבא שאול נחלקו האם השם רשע וחלות שם מומר שבגברא חל מחמת מעשה העבירה או מחמת הגמר דין וחיוב העונש, והאם עצם החלות שם שבגברא מחייב עונש דכיפה או דגברא שחל בו שם מומר ואח"כ עשה עבירה שיש בה כרת חייב כיפה מחמת העבירה שעשה כשהוא מומר. (רבינו זצ"ל)
544 ועיין בספר הליקוטים ברמב"ם דפוס פרנקל מש"כ בשם הספר יגל יעקב שג"כ דייק כנ"ל בשיטת הרמב"ם. ועיין בס' אור ישראל – כוכבי אור להגר"י סלנטר זצ"ל סימן ז' ד"ה ומעתה. ועיין במבי"ט בס' בית אלוקים שער התשובה פרק ו'. ועיין בלח"מ שם שפירש דברי הרמב"ם באופן אחר.
545 ועיין בשו"ת בית הלוי (ח"ב סימן ל"ט).
546 ויתכן דיש נפ"מ בגונב כלי שרת בשוגג, האם חל דין קלבד"מ לפוטרו מדתנא דבי חזקיה דאם חיוב קנאין פוגעין בו במזיד הוא משום מעילה אזי בשוגג חל פטור קלבד"מ מתנא דבי חזקיה. אך אם החיוב דקנאין פוגעין בו הוא חלות שם איסור בפני עצמו וכהבה"ג אזי לא חל פטור קלבד"מ לפוטרו מחיוב מעילה בשוגג דמהוה איסור אחר.
547 ועיין בדברי יחזקאל ס' כ"ג.
548 וכן מבואר מדברי הרא"ש (פ"ט סימן ד') וז"ל ואם פירש זמרי והרגו פינחס נהרג עליו. ואם נהפך זמרי והרג לפינחס לא היה נהרג עליו שהרי רודף (גמור) הוא. לפי שאין מצוה להורגו אלא רשות בעלמא. אבל אינש אחרינא נהרג עליו דלאו רודף גמור הוא כיון דברשות קעביד. ולזמרי דוקא ניתן להציל עצמו בנפשו של פינחס אבל לא לאיניש דעלמא. דלכל איניש איתיהיב רשותא להרוג את זמרי הלכך לית ליה רשות להצילו בנפשו של פינחס עכ"ל. ומבואר דס"ל דדין קנאין פוגעין בו הוי רק רשות. ועיין במשנה למלך פ"א מהל' רוצח הט"ו וז"ל נסתפקתי ברוצח בשגגה שיש רשות לגואל הדם להורגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אם נהרג עליו. ומסתברא דאינו נהרג עליו וסמך לדברי זמרי דאמרינן (סנהדרין פ"ב.) נהפך זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו, ועדיין אין בידי ראיה מכרחת לזה. וכן נסתפקתי ברודף אחר חבירו להורגו וכן רודף אחר הערוה שניתן להצילו בנפשו אם נתאמץ הרודף והרג את המציל אם נהרג עליו. ונראה דבאלו נהרג עליו דדוקא גבי זמרי דליכא מצוה גבי פנחס אלא רשות אמרינן נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג אבל רודף אחר חבירו או אחר הערוה דאיכא מצוה להצילו וכמ"ש רבינו אם הרג רודף למציל נהרג עליו. וכן יש לדקדק מדברי רי"ו ז"ל במישרים נל"א ח"ב שכתב ואם הבועל נהפך והרגו לקנאי אפילו בשעת מעשה אינו נהרג כי רודף היה הקנאי כי אינו מצוה להרגו אלא ברשות בעלמא ע"כ. הרי שתלה הדבר לפי שאינו מצוה להורגו ודוק. ורוצח בשגגה דינו כדין בועל ארמית שהרי רשות היא ביד גואל הדם ולא מצוה ודוק עכ"ל. ומבואר דהמשל"מ נקט דקנאין פוגעין בו הוי רק היתר ורשות ומשו"ה אמרינן דאם נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
210ימים לסיום הש״ס