סנהדרין עו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - ב

אמר אביי: אכן, הכי קאמר רב כהנא משום רבי עקיבא: איזהו עני רשע ערום? ^[12] - זה המשהא בתו בוגרת. והיינו, שמחמת עניותו הוא מרשיע ואינו משיא את בתו.

ומביאה עתה הגמרא אימרה נוספת שאמר רב כהנא משום רבי עקיבא: ואמר רב כהנא משום רבי עקיבא: הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו, שבעצתו לך הוא מתכוין להנאתו.

אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן, והמחזיר אבידה לנכרי - עליו הכתוב אומר [דברים כט] "למען ספות הרוה את הצמאה, לא יאבה ה' סלח לו".

המילה "ספות" משמעותה חיבור, והכתוב מדבר על חיבור שבע בדבר עם צמא לדבר, כמו זקן השבע מתשמיש וצעירה הצמאה לו, וכמו המחבר אשה גדולה הצמאה לתשמיש, עם קטן, שאינו ראוי לתשמיש, והרי הוא כאילו שבע הימנו.

וכן המחזיר אבידה לנכרי, על אף שאין מצוה להשיב לו אבידתו, הרי בכך שהוא מחבר ומשוה נכרי עם ישראל, הוא מראה שאין מצות השבת אבידה חשובה לו מפני מצות בוראו, אלא שעושה אותה לפי הבנתו.

ולפי זה, יש לבאר ש"הרווה", אלו עובדי כוכבים, המרגישים עצמם כשבעים ואינם צמאים ליוצרם, ואילו ה"צמאה" היא כנסת ישראל, הצמאה ותאיבה ליראת יוצרה, ולקיים מצותיו. ^[13]

מיתיבי לרב יהודה אמר רב, האומר שאין זה ראוי להשיא אשה לבנו קטן, מברייתא: דתניא, האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, שמביא לה תכשיטים נאים, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, בהיותם עדיין קטנים ^[14] - עליו הכתוב אומר [איוב ה] "וידעת כי שלום אהלך, ופקדת נוך, ולא תחטא!"

ומתרצת הגמרא: סמוך לפירקן, שאני. שבזמן המועט הזה אין חשש שתזנה אשתו.

תנו רבנן: האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר [ישעיהו נח]: "הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם. אז תקרא, וה' יענה".

"ומבשרך אל תתעלם", זה הנושא בת אחותו ומקרב את קרוביו. וגם אהבת שכניו בכלל זה, כדברי הכתוב במשלי [כ] "טוב שכן קרוב מאח רחוק".

"הלא פרוס לרעב לחמך", כולל גם את המלוה סלע לעני בשעת דוחקו.

תנו רבנן: [ויקרא כ] "באש ישרפו אתו ואתהן" - אותו, ואת אחת מהן, דברי רבי ישמעאל.

משום שרבי ישמעאל סובר כי המילה "אתהן" משמעותה "את האחת מהן", ואין משמעותה "אותן", ולפיו אומר הכתוב כך: ואיש אשר יקח אשה [את אשתו. ואחר כך] יקח את אמה, באש ישרפו אותו ואת חמותו, אם אשתו.

רבי עקיבא אומר: "אתהן" משמעותו הוא "אותן", את שתיהן, וכך אמר הכתוב: באש ישרפו אותו ואת שתיהן. ומיד תבאר הגמרא את דבריו, כי ודאי אין שורפים את אשתו יחד עם חמותו, כי אשתו לא חטאה.

ומבארת הגמרא: מאי בינייהו? באיזו נפקא מינה להלכה, נחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל?

אמר אביי: לא נחלקו בהלכה, אלא רק משמעות דורשים, כיצד יש לדרוש את האיסור של אם חמותו, איכא בינייהו.

רבי ישמעאל סבר: "אתו ואתהן" - אותו ואת אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת "הינא". וכונת הכתוב היא לחמותו בלבד, ואילו דין השריפה של אם חמותו - מדרשא של גזירה שוה זמה זמה אתיא, וכמו ששנינו לעיל מנין לעשות למעלה כלמטה.

רבי עקיבא סבר, "אתו ואתהן" - אותו ואת שתיהן, כלומר, אם בא על שתי נשים אסורות מחמת אשה ואמה, כגון, אם לאחר שנשא את אשתו הוא בא על חמותו ועל אם חמותו.

ולדבריו, אם חמותו, הכא כתיבא. והיינו, אם חמותו מפורשת היא כאן, בתורה, ואין צורך ללומדה בגזירה שוה.

ואילו רבא אמר, לדברי הכל לא נאמרה אם חמותו בתורה במפורש בתורה, ומחלוקתם היא בהלכה למעשה, ולא במשמעות הדרשה, אלא איסור ועונש של חמותו לאחר מיתה של אשתו, איכא בינייהו. רבי ישמעאל סבר: חמותו לאחר מיתה - בשרפה, כמו בחיי אשתו, וכך אמר הכתוב: אותו ישרפו, ו"אתהן", את אחת מהן. והיינו, אפילו לא נשארה אלא אחת מהן, לפי שמתה אשתו ונשארה חמותו, עדיין ממשיך איסור חמותו ועונשה כמו בחיי אשתו.

ורבי עקיבא סבר: לאחר מיתת אשתו, אין היא אסורה באיסור חמור כדין חמותו, ואין חיוב מיתה עליה, אלא רק עבירת איסורא בעלמא, של "ארור שוכב עם חותנתו", היא. כי לפיו משמעות הכתוב "אתהן", היא שתיהן, ואמר הכתוב: כל עוד שתיהן קיימות, יש איסור חותנתו החמור שדינו בסקילה. ולא לאחר שנשארה רק אחת מהן, שנשארה רק חמותו לאחר מיתת אשתו.

מתניתין:

ואלו הנהרגין במיתת סייף -

א. הרוצח.

ב. ואנשי עיר הנדחת, שהודחו רוב יושבי העיר לעבוד עבודה זרה.

ועתה מבארת המשנה את דיני רוצח:

א. רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל, והרגו.

ב. ועתה מבארת המשנה את הדין הקרוי "מצמצם":

היה ראש חבירו בתוך המים, או היה חבירו בתוך האש, וכבש עליו, תקף את ראשו בכח באופן שישאר ראשו לתוך המים, שלא יוכל להרים את ראשו מתוך המים, או תקף את חבירו שהיה בתוך האש שלא יוכל לצאת מן האש אלא ישאר לתוך האור, ואינו יכול לעלות משם, ומת - חייב.

ג. אבל אם דחפו לתוך המים, או לתוך האור, ויכול לעלות משם, ומת - פטור, כי היות ויכול לעלות משם, אין מעשה הדחיפה למים או לאש נחשב כמעשה הריגה.

ד. שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש - פטור, כיון שהשיסוי אינו נחשב להריגה בידים, אלא לגרמא בלבד.

ה. השיך בו את הנחש, שהביא את הנחש אל חבירו באופן שהגיעו שיני הנחש עד ידי חבירו, ואז השיכו הנחש, רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין, וכפי שיבואר בגמרא.

גמרא:

אמר שמואל: מפני מה לא נאמרה "יד" בברזל כדרך שנאמר "יד" באבן? ^[15] לפי שהברזל ממית בכל שהוא. ^[16] תניא נמי הכי, רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית בכל שהוא, לפיכך לא נתנה תורה בו שיעור.

ומוסיפה גמרא: והני מילי דברזיה מיברז. שתוחבו לחוד הברזל בגוף הנרצח. אבל אם הכה בו בנרצח בארכו של כלי הברזל, ולא בחודו, אין הוא ממית בכל שהוא, ולכן אז צריך לשער אם יש בכוח הכאה שכזאת כדי להמית.

שנינו במשנה: וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם, ומת, חייב. דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול להעלות משם, ומת, פטור.

ומבארת הגמרא: רישא, האומרת שאם כבשו בכח ואינו יכול לעלות משם חייב, רבותא קא משמע לן, וגם סיפא, האומרת שאם דחפו בידים ויכול לעלות משם פטור, רבותא קא משמע לן.

רישא רבותא קא משמע לן: אף על גב דלאו איהו דחפו, אלא נפל למים מעצמו, וכבש את ראשו שלא יוכל לצאת מהמים, כיון דאין יכול לעלות משם, ומת - חייב.

סיפא רבותא קא משמע לן: אף על גב דדחפו, כיון דיכול לעלות משם, ומת - פטור. ^[17]

ועתה דנה הגמרא ביסוד הדין של "מצמצם", מהו מקורו, ובאיזה אופנים הוא נוהג.

"כבש", מנלן שחייב על מעשהו כדין רוצח בידים?

אמר שמואל: דאמר קרא [במדבר לה] "או באיבה", לרבות את ה"מצמצם", שמצמצם את חברו במקומו, שלא יקום מהמים או מהאש, ומכח שהייתו במקום זה הוא מת.

ההוא גברא דמצמצמא לחיותא דחבריה בשימשא, שצימצם את בהמת חברו בעמדה בשמש, שלא איפשר לה לעבור מן השמש לצל, ומתה שם מחום השמש.

רבינא מחייב לשלם את נזקיה, רב אחא בר רב פטר.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

רבינא מחייב מכח קל וחומר: ומה רוצח, שלא עשה בו שוגג כמזיד, שהרי ההורג את חברו בשוגג פטור ממיתה וחייב רק גלות, ולא עשה בו אונס כרצון, בכל זאת חייב בו את המצמצם בעונש מיתה כדין רוצח, על אף שרק גרם את מותו ולא רצחו בידים.

הערות

^[12] יש הרבה רשעים ערומים, אלא עני שהוא רשע ערום אין אלא זה בלבד. תוס'

^[13] לשון רש"י.

^[14] התוס' מקשים, הרי אין נישואין לקטן, אפילו לא מדרבנן. ומתרצים, שעל אף שאינה נשואה לו לקטן כלל, ואינה צריכה חליצה כאשר מת הקטן, בכל זאת, אין בעילתו של הקטן נחשבת לבעילת זנות, כיון שעושה זאת בדרך נישואין.

^[15] בספר מדבר [פרק לה] נאמר בפרשת רוצח, "באבן יד", ולמדו מכאן חכמים שיש לשער בגודל האבן אם יש בה כדי להמית, וכגון שיש בה שיעור כמלוא אחיזת היד.

^[16] רש"י ביאר, שהברזל יכול להמית בכל שהוא כגון בתוחב מחט ברזל לושט או בלבו, ואילו התוס' מקשים, שאם כן גם קוץ כל שהוא יכול להמית, ולכן הם מבארים שהברזל מזהם את הגוף וגורם למות האדם כתוצאה מהזיהום.

^[17] רש"י אומר שהפטור הוא מחמת שלא עשה הדוחף "שיעור מיתה", והיינו, שעל אף שמת מחמת דחיפה זו, אין הדחיפה הזאת כשלעצמה מחייבת, כיון שהיא דחיפה שאינה מחייבת את המיתה, שהרי היה יכול לצאת מן המים.

הכי קאמר [כך אמר]: איזהו עני רשע ערום שמפני עניותו נעשה רשע ערום — זה המשהא בתו בוגרת. כיון שהוזכרה שמועה זו מזכירים את מה שאמר רב כהנא משום (בשם) ר' עקיבא: הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו, שאם יש לו נגיעה בענין זה, מן הסתם לטובת עצמו הוא מיעצך.

באותו נושא אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, או המשיא אשה לבנו קטן שעדיין לא בגר והמחזיר אבידה לגוי הריהו גורם לעבירה, שהמשיא אשה בוגרת לזקן או לקטן שאינו יכול לספקה גורם לה לזנות עם אחרים, והמחזיר אבידה לגוי מוסיף להם רכוש יתר על מה שגזלו כבר מישראל, ועליו הכתוב אומר "למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלח לו" (דברים כט, יח-יט).

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה במלבושים ותכשיטים יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" (איוב ה, כד), ומשמע שיש מצוה בהשאת ילדים בגיל צעיר! ומשיבים: סמוך לפירקן שאני [שונה], שכיון שהם סמוכים לבגרותם, אין לחשוש ששהייה של זמן קצר תגרום לחטא, מה שאין כן בקטנים ממש.

באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו ועל ידי כך נושא אשה שהוא קרוב לה ומחבבה גם מקודם, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו שאין אחרים שילוו לו אז, על כל אלה הכתוב אומר: "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם... אז תקרא וה' יענה" (ישעיה נח, ז. שם ט). והאוהב את שכיניו נכלל במקרב את קרוביו, שנאמר: "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כז, י).

א לעצם ההלכה בבא על אשה ובתה, מביאים מדרש חכמים על הכתוב. תנו רבנן [שנו חכמים], מה שנאמר: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה הוא באש ישרפו אתו ואתהן ולא תהיה זימה בתוככם" (ויקרא כ, יד), כוונתו: אותו ואת אחת מהן, אותה שהיא אסורה עליו, שהרי את הראשונה נשא כדין, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אותו ואת שתיהן.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? כי וודאי אין ר' עקיבא סבור שיש להעניש גם את אשתו שנשא כדין משום שבא על קרובתה! אמר אביי: משמעות דורשים איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל], שחלוקים התנאים בשאלה כיצד מבינים את הכתוב עצמו, ומה נוסף לכך על ידי דרשה.

ר' ישמעאל סבר [סבור] ש"אתו ואתהן" משמעו — אתו ואת אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת "הינא", ו"אתהן" פירושו: את האחת. ואילו איסור הבא על אם חמותו שאף היא בשריפה — מדרשא אתיא [מלימוד של דרשה הוא בא], ואינו כתוב במקרא זה. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] ש"אתו ואתהן" — אתו ואת שתיהן יחד, ומתי צריך לשרוף את שתיהן — הרי זה רק כאשר בא על שתיהן בעבירה, והוא כאשר בא על חמותו ועל אם חמותו, שגם הראשונה אסורה עליו. ואם כן אם חמותו הכא כתיבא [כאן היא כתובה] במקרא עצמו, ולא מדרשה חיצונית.

רבא אמר: בענין אם חמותו הכל סבורים שאיסורה נלמד מדרשה, אבל כאן בדין הבא על חמותו לאחר מיתה של אשתו איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל], שר' ישמעאל סבר [סבור] שהבא על חמותו לאחר מיתה של אשתו — חייב בשרפה שהתורה מחייבת מיתה על כל אחת מהן, גם אם האחרת אינה קיימת עוד. ור' עקיבא סבר [סבור] שכאן אין עוד חיוב שריפה אלא איסורא בעלמא [איסור בלבד], שדין שריפה הוא רק כאשר קיימות שתיהן יחד.

ב משנה ועוד ממשיכים ברשימת חייבי מיתות בית דין. ואלו הם הנהרגין בסייף: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת שעבדו כולם עבודה זרה.

ופירוט דין הרוצח: רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל, או שכבש (לחץ) עליו לתוך המים או לתוך האור (האש) ואינו יכול לעלות משם, ומת — הרי זה חייב כרוצח על ידי מכה.

ואולם אם דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול הנדחף לעלות משם, אבל אירע שלא יצא, ומת — פטור הרוצח מדיני אדם, שהרי היה רק גורם למוות ולא עשה שום מעשה. שיסה (גירה) בו את הכלב שינשכהו והרגו, או ששיסה בו את הנחש — פטור, שהמשסה היה רק גורם בלבד. השיך בו את הנחש, כלומר, נעץ את שיני הנחש בבשרו, ר' יהודה מחייב אותו כרוצח, וחכמים פוטרין, שלדעתם אינו אלא גורם.

ג גמרא אמר שמואל, נאמר בדיני רוצח: "ואם באבן יד... או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימות רוצח הוא" (במדבר לה, יז-יח), שמשמע שצריך להיות שיעור מסויים לאבן ולעץ, ומפני מה לא נאמרה יד בברזל שנאמר סתם "ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא" (שם טז) — ללמד שהברזל ממית בכל שהוא, בדרך דקירה ונעיצה, ואין לקבוע בו שיעור גודל מסויים.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר "והיה העולם" שהברזל ממית בכל שהוא, לפיכך לא נתנה תורה בו שיעור. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא באופן דברזיה מיברז [שדקרו], שאז הברזל ממית בכל שהוא, אבל אם מכה אותו בברזל ודאי יש גם לברזל שיעור שאין חייבים בפחות ממנו.

ד שנינו במשנה שאם כבש עליו את חבירו לתוך המים ומת — חייב. ומעירים: רישא רבותא קא משמע לן וסיפא רבותא קא משמע לן [בראש, בתחילת המשנה דבר חידוש השמיע לנו, ובסופה דבר חידוש השמיע לנו] ומסבירים: רישא רבותא קא משמע לן [בראשה דבר חידוש השמיע לנו] אף על גב דלאו איהו [אף על פי שלא הוא עצמו] דחפו למים אלא נפל מעצמו, כיון שהוא מחזיקו (כובשו) שם עד שאין יכול לעלות משם ומת — חייב. וכן סיפא רבותא קא משמע לן [בסוף דבר חידוש השמיע לנו] שאף על גב [אף על פי] שדחפו הוא בעצמו, כיון שיכול הנדחף לעלות משם הרי גם אם מת — פטור.

ושואלים: כבש מנלן [מניין לנו] שהוא בכלל אלו שהורגים עליהם את הרוצח. אמר שמואל, שאמר קרא [הכתוב]: "או באיבה הכהו בידו וימת מות יומת המכה רצח הוא" (שם, כא) "או באיבה" לרבות את המצמצם, כלומר, הדוחק ("מצמצם") את חבירו למקום שאינו יכול להיות בו.

מסופר: ההוא גברא דמצמצמא לחיותא דחבריה בשימשא [אדם אחד שדחף וסגר את חית, בהמת חבירו בשמש], ומתה מחמת השמש, רבינא מחייב כאילו הזיקה הוא עצמו, ורב אחא בר רב פטר, כיון שלא עשה מעשה נזק בידיו.

ומסבירים את נימוקיהם: רבינא מחייב, כי לדעתו דבר זה קל וחומר הוא: ומה רוצח שלא עשה בו (בעונשו) דין שוגג כמזיד, ולא עשה בו אונס כרצון, שאין הרוצח באונס חייב על רצח, ובכל זאת חייב בו את המצמצם, שחייב מיתה אף שלא עשה מעשה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is what Rav Kahana is saying: Who is a pauper who, due to his poverty, becomes a conniving, wicked person? This is one who delays the marriage of his daughter who is a grown woman. And Rav Kahana says in the name of Rabbi Akiva: Beware of one who advises you according to his own interests, as he is likely motivated by personal gain.

Rav Yehuda says that Rav says: One who marries his daughter to an old man, and one who takes a wife for his minor son, and one who returns a lost item to a gentile are all individuals who are the cause of sin. Marriage to an old man or a minor leaves the woman unsatisfied and is apt to lead to licentiousness. One who returns lost property to gentiles adds to the property that they stole from Jews. With regard to each of them the verse states: “Lest there should be among you a man or a woman…whose heart turns away this day from the Lord…saying: I will have peace, even though I walk in the stubbornness of my heart, that the quenched shall be added to the thirsty. The Lord will not be willing to pardon him” (Deuteronomy 29:17-19).

The Gemara raises an objection to one element of the ruling of Rav from a baraita: One who loves his wife as he loves himself, and who esteems her by giving her clothing and jewelry more than he esteems himself, and one who instructs his sons and daughters to follow an upright path, and who marries them to appropriate spouses adjacent to their reaching puberty, ensures that his home will be devoid of quarrel and sin. Concerning him the verse states: “And you shall know that your tent is in peace; and you shall visit your habitation and shall miss nothing” (Job 5:24). The baraita indicates that it is a mitzva to marry one’s children to appropriate spouses while they are young, contrary to the statement of Rav that one who takes a wife for his minor son causes sin. The Gemara replies: Adjacent to their reaching puberty is different from marrying her to a minor, as there is no concern that his daughter will sin during the brief period until her husband reaches puberty.

The Sages taught: One who loves his neighbors, and one who brings his relatives close, and one who marries the daughter of his sister, an example of a woman that he knows and likes before taking her as his wife, and one who lends a sela to a poor man at his time of need, when he has no alternative source of funds, with regard to each of them the verse states: “Break your bread for the hungry, and the poor that are cast out bring to your house; when you see the naked, you shall clothe him, and hide not yourself from your own flesh…then shall you call, and the Lord will answer; you shall cry, and He will say: Here I am” (Isaiah 58:7–9).

§ The Sages taught with regard to the verse: “And if a man takes a woman and her mother, it is lewdness; they shall be burned with fire both him and them, and there shall be no lewdness among you” (Leviticus 20:14). What is the meaning of “both him and them”? It means him and one of them, as one woman is his wife. He is liable for engaging in intercourse with the other woman; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It means him and the two of them.

The Gemara asks: What is the difference between them? Clearly Rabbi Akiva does not hold that his wife is punished when he engages in intercourse with her relative. Abaye says: The difference between Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael is with regard to the interpretation of the meaning of the verse.

Rabbi Yishmael holds that the term “both him and them [et’hen]” means him and one of them, as in the Greek language one calls the number one heina. The prohibition in the verse is with regard to one who engages in intercourse with the mother of his wife. And the prohibition of engaging in intercourse with the mother of his mother-in-law is derived through an interpretation of the verses and is not written explicitly in the Torah. Rabbi Akiva holds that the term “both him and them” means him and both of them; the prohibition in the verse is with regard to one who engages in intercourse with his mother-in-law, and the prohibition for engaging in intercourse with the mother of his mother-in-law is also written here explicitly.

Rava says: Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva agree that the prohibition with regard to the mother of his mother-in-law is derived through interpretation, and the difference between them is with regard to one who engages in intercourse with his mother-in-law after the death of his wife. Rabbi Yishmael holds that one who engages in intercourse with his mother-in-law after the death of his wife is executed by burning. The verse indicates: Both him and one of them, meaning that he is liable to be executed by burning even if only one of the pair of his wife and mother-in-law is alive, i.e., when his wife is deceased and he engages in intercourse with his mother-in-law. And Rabbi Akiva maintains that in that case, one violates a mere prohibition and is not liable to be executed.

MISHNA: And these are the transgressors who are killed by decapitation in the implementation of the court-imposed death penalty: The murderer; and the residents of an idolatrous city, all of whom engaged in idol worship.

The mishna elaborates: In the case of a murderer who struck another with a stone or with iron, or held him in the water or in the fire, and the victim could not extricate himself from there and he died, the murderer is liable to be executed.

If one pushed another into the water or into the fire and that person could have extricated himself from there but failed to do so, and he died, the one who pushed him is exempt from punishment by a court, as he caused the death but did not actually kill the victim. For the same reason, if one set a dog against another and the dog killed him, or if one set a snake against another and the snake killed him, the one who set the dog or the snake is exempt from punishment. If he imbedded the snake’s fangs into another and caused the snake to bite him and kill him, Rabbi Yehuda deems him liable to be executed, as he is a murderer, and the Rabbis exempt him, as they maintain that he indirectly caused the individual’s death.

GEMARA: The verses state with regard to a murderer: “And if he struck him with a stone in hand, by which a man may die…or if he struck him with an instrument of wood in hand, by which a man may die, and he died, he is a murderer; the murderer shall be put to death” (Numbers 35:17-18). The term “in hand” indicates that one is liable for murder only if he utilized a stone or a wooden instrument that was of at least a certain measure. Shmuel says: For what reason was the term “in hand” not stated with regard to the iron instrument, as it is written: “But if he struck him with an instrument of iron, so that he died” (Numbers 35:16)? The reason is that an iron instrument of any size kills.

This is also taught in a baraita. Rabbi Yehuda HaNasi says: It is revealed and known before He Who spoke and the world came into being that an iron instrument of any size kills. Therefore, the Torah did not provide a measure for it. The Gemara comments: And this statement applies only when the murderer stabbed him with the iron instrument. But in a case where the murderer struck another with an iron instrument, he is liable only if the instrument was at least a certain measure capable of causing death.

§ The mishna teaches: Or held him in the water and that other person died, the murderer is liable. The Gemara comments: The first clause of the mishna teaches us a novel element, and the latter clause of the mishna teaches us a novel element. The first clause teaches us a novel element: Even though it was not he who pushed the individual into the water, since he held the victim and the victim could not extricate himself from there and he died, the one who held him in the water is liable to be executed. The latter clause teaches us a novel element: Even though he pushed the individual into the water, since the victim could have extricated himself from there but failed to do so and he died, the one who pushed him is exempt from punishment.

The Gemara asks: From where do we derive that one who held another in the water is liable to be executed? Shmuel says: It is derived from a verse, as the verse states: “Or in enmity he struck him with his hand and he died, the assailant shall be put to death; he is a murderer” (Numbers 35:21). The phrase “or in enmity” serves to include one who confines another in a place where he cannot survive.

There was a certain man who confined the animal of another in a place in the sun and it died from exposure to the sun. Ravina deemed the man liable to recompense the owner as though his action caused the death of the animal. Rav Aḥa bar Rav deemed him exempt from recompensing the owner, as it was not his action that caused the death of the animal.

The Gemara elaborates: Ravina deemed him liable to recompense the owner, and he derived it by means of an a fortiori inference: Just as with regard to a murderer, where the Torah did not render the legal status of one who kills unwittingly, who is exiled, like that of one who kills intentionally, who is executed, and did not render the status of one who kills due to circumstances beyond his control, who is exempt from punishment, like that of one who kills with intent, who is liable, nevertheless the Torah rendered one who confines another in a place where he cannot survive liable to be executed, even though he did not perform an action;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לעולם יהא אדם זהיר בזווג בנותיו שיזווגם כראוי להם שמא אם ישיא אותה לזקן המזוהם ולכיוצא בו יגרום לה ליבטל חנו אצלה ותתן עיניה באחרים וכן יזהר להשיאן סמוך לפרקן כדי שלא יבואו לידי זנות אלא שאין ראוי לו להשיא אשה לקטן שביאת הקטן אינה אלא כמו זנות ומ"מ סמוך לפרקו מותר ומעתה כל שנשא אשה מותר להתיחד עמה ואע"פ שביבמות אמרו שלא תקנו נשואין לקטן והיה לנו לומר שבעילתו בעילת זנות עד שיגדיל ויקדש קדושין גמורין לא נאמר כן אלא ליפטר מן החליצה ומן הייבום וכן מן הגט לדעת קצת אבל מ"מ לענין זה יש לו שם נשואין שאין בעילתו בעילת זנות שאם לא כן האיך היה משבח את המשיאן סמוך לפרקן וזהו שאמרו בפרק הכותב צ' א' שהקטן שהשיאו אביו אשה כתובתה קיימת אלמא רגילין היו לעשות כן ואם אינן כלום האיך הכתובה קיימת והרי מוקדמת היא כך כתבוה חכמי התוספות ומ"מ אין לראיה שלהם הכרח אלא בסמוך לפרקן והם כתבוה בסתם ונראה שכך הוא דעתם אף בקטן הרבה ומ"מ לכשיגדיל מתיחד בפני עדים לשם קידושין ורבותי' ז"ל אסרוה על ידי מעשה שמאחר שאם קדשה אחר מקודשת לשני ואסרוה לקטן כדין אשת איש אף קודם הקידושין הרי היא כפנויה דעלמא ובקטנה הוא שנתקנו נשואין שלא ינהגו בה מנהג הפקר אבל בקטן אין נשואין כלל והם פירשו סמוך לפרקן במקום זה למה שאמרו במקום אחר בן שמונה עשרה לחופה שישיאם קרוב לזמן זה או קודם לו הרבה וכענין מה שאמרו אנא נסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשיטנא גירא בעיניה ואע"פ שבקצת מקומות אתה צריך לפרש כן כגון בענין הסימנין לא כל המקומות שוים בו לפירוש אחד אלא כל אחד לפי ענינו ומה שהביאו ממה שנאמר בכתובות שכתובתה קיימת בדיעבד ושמא השיאו אביו והפרישוהו וגדל אצלה ואחר שגדל ביאתו לקדושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא שבביאה ראשונה אחר גדלות צריך עדי ייחוד אם אינו מקדשה בשאר הדרכים וזהו פירוש שעל מנת כן קיימה כלומר שאחר שגדל קיימה על דעת הכתובה שכתב לה כשהוא קטן ואע"פ שבשעת כתיבה אינה כלום שהרי בלא כתובה אינו רשאי לשהות ולבא אליה אא"כ ביאה ראשונה שהוא בא עליה לשם קדושין שלא לעשות בעילתו בעילת זנות וכן ראיה ממה שאמרו במסכת קידושין המקדש בפחות משוה פרוטה אע"פ ששילח סבלונות לאחר מכן אינה מקודשת וכן קטן שקדש אלמא קטן שקדש כקדושין שבפחות משוה פרוטה הם שאינם כלום ולענין כתובה שנכתבה כשהוא קטן יראה לי שלא אמרו קיימת אלא לעיקר כתובה אבל לענין הנדוניא אין הקטן בר הקנאה כלל שהרי תוספות שלו אינו כלום כמו שהתבאר בסוף פרק הכותב:

כל המוסר את בתו שלא לשם אישות עובר בלאו שנאמר אל תחלל את בתך להזנותה וכן היא שמסרה עצמה שלא לשם אישות הרי היא בכלל זה אלא שלאו זה אינו מן המנין לדעת גדולי המחברים:

עובדי האלילים וכיוצא בהם מבעלי האמונות הקדומות אע"פ שהוזהרנו בגזילתם ובגניבתם ובכל מיני רמאות הבאים מצדנו אין אנו מצווים בחזרת אבדתם כלל במקום שאין שם חלול השם וכבר בארנו דבר זה בב"ק:

האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה ומשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וכו':

האוהב את שכניו ומקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וי"י יענה ומ"מ בממציא לעני מעות מצד שנותן עיניו בנכסיו הרי זה רשע ערום ומצותו עבירה אצלו ונעשה סניגורו קטיגורו כמו שכתבנוה במסכת חגיגה:

המשנה השניה והכוונה בה להתחיל בבאור החלק השני ואמר אלו הן הנהרגין ר"ל בסייף רוצח ואנשי עיר הנדחת ר"ל הנדחים אבל לא המדיחים ואח"כ הוא מתחיל בעניני הרציחה על איזה צד חייב בה ועל איזה צד פטור ממנה ואמר רוצח שהכה את רעהו בין באבן בין בברזל חייב ופירוש הדבר באבן שיש בה כדי להמית וכן בברזל אם הכהו בעשת של ברזל אבל אם הוא חד כגון שפוד או סכין והרגו בחודו אין כאן שעור אלא אפילו במחט חייב כבש עליו לתוך המים או לתוך האש ר"ל שנפל זה למים או לאש והיה רוצה לעלות וכבשו זה לשם בידיו עד שמת או עד שלא נשאר בו כח לעלות חייב אע"פ שלא דחפו הוא ופי' בגמ' שאף במצמצם כן ר"ל שאינו כובשו בידיו אלא שעושה איזה מעשה שמונע עלייתו מצד שהוא מצמצם לו מקום עמידתו שלא יוכל לצאת משם וכל שכן אם דחפו לשם שאינו יכול לעלות וכן אם הניח ידו על פיו וחוטמו עד שהניחו מפרפר וכיוצא בזה אבל אם דחפו והיה יכול לעלות ולא עלה ומת פטור אע"פ שהוא דחפו שיסה בו את הכלב שיסה בו נחש פטור שאין זה אלא גרמא השיך בו נחש שהוליכו אצלו והגיע שיני הנחש בבשרו ר' יהודה מחייב שלדעתו ארס נחש בין שיניו הוא עומד והרג בידים הוא והנחש פטור וחכמים פוטרים מפני שלדעתם ארס נחש מעצמו הוא מקיא ולא בין שניו הוא ונמצא שאינו הורג בידים בהגעת שיניו בבשרו ולפיכך משיך בסייף [פטור] והנחש בסקילה ואע"פ שבשור האצטדין אמרו שפטור הואיל ואחרים הגיחוהו טעם הדבר מפני שהקרן הוא כארס בין השנים הא אם השיך בו את הכלב חייב והכלב אינו נסקל והלכה כחכמים ואפילו שיסה אע"פ שפטור ממיתת בית דין חייב הוא בידי שמים ויד המלכות רשאה להרגו בדינא דמלכותא או אפילו בית דין דרך הוראת שעה אם ראו העולם צריך לכך ולענין נזיקין בעלים משלמים.

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שבארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו בברזל שכל שהרגו דרך חודו אין בו שיעור דווקא שתחבו במקום שהנקב כדי להמית כגון בושט או בלב וכיוצא באלו ושמא תאמר ואף בעץ כן וכמו שאמרו ששפדו בייחור של תאינה ודאי כך הוא אלא שמ"מ צריך שיעור בעביה מה שאין כן בברזל:

כשם שביארנו לענין מיתה שהכובש את חברו לתוך המים חייב כך לענין נזיקין אם כבש את בהמתו של חברו במים או שמנע עלייתה ומתה או שהיתה הבהמה בחמה ומנעתה שלא לצאת משם ומתה מתוך החום חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה ויש פוסקין שהוא פטור ממה שנחלקו בזו רב אחא ורבינא והלכה כדברי המיקל ואינו כלום שלא נאמר אלא במחלוקת סתם כלומר רב אחא ורבינא חד אמר וכו' ואנו אומרים הלכה כדברי המיקל והוא רב אחא אבל בזו הנזכר בפירוש שרבינא מחייב לא נכלל בכלל זה ולא עוד אלא שזהו דינא דגרמי והלכה רווחה בענין ממון לדון דינא דגרמי ולא הוצרך לבאר דין זה אלא לדעת מי שאינו דן דינא דגרמי ומעתה אף כל אותם שיתבארו בסמוך באדם לפטור בנזיקין חייב מכח דינא דגרמי:

אמר ר"י אמר רב המשיא בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן שהזקן והקטן אין בהן כח לקיים מצות עונה ונשותיהן נזקקות לאחרים והמחזיר אבידה לכותי במקום שאין ח"ה עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה הזקן והקטן על שם שאין מתאוין לתשמיש נקראין רוה כמי שנפשו רויה כגון רוה ששבע מים ואינו מתאוה לשתות והאשה שהגיעה לעונת תשמיש נקראת צמאה והיינו דכתיב למען ספות הרוה את הצמאה כלומר שמצרף הרוה את הצמאה מלשון עולותיכם ספו על זבחיכם. (ירמיה ז') וכן המחזיר אבידה לכותי שמצרף מצות השבת אבדה לכותים שהן שבעים ואין מתאוים ליוצרם כהשבת אבדה לישראל שהן צמאין ליוצרם וכתיב לא יאבה כו'. ואותבינן והמשיא אשה לבנו קטן לאו מעליותא היא והא תניא האוהב את אשתו כגופו כלומר שחס עליה כמו שהוא חס על גופו אבל יתר מגופו לא שייך למימר שהרי אהבה דבר המסור ללב היא ואין אדם יכול לאהב את אחר יתר מגופו אבל לענין כיבוד דבר שאיפשר הוא שהרי יכול לכבדה יתר מגופו במלבושים שנאים יותר משלו. והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה מזרזן במצות וביראת המקום. והמשיאן סמוך לפרקן כדי שלא יבואו לידי חטא עבירה כשמגיעין לפרקן. עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך זו אשתו אימתי אשתו עמו בשלום כשאוהבה כגופו ומכבדה יתר מגופו ופקדת נוך מה שבנוך והיינו בניו ובנותיו ומאי ופקדת לפקדן ולשים עיניך על דרכיהן כדי להדריכם בדרך ישרה ולא תחטא כמשמעו ואמילי דגופיה קא מזהר ליה אי נמי הכי קאמר ולא תחטא כיון שעשית כן ניצלת מן החטא. קתני מיהת סמוך לפירקן ואע"ג דקטנים נינהו. ומפרקינן סמוך לפירקן שאני דלא סגיא דלא חזו לתשמיש כל דהו. ואית דאמרי דכיון דסמוך לפירקן הוא משום שנה או חצי שנה אינה מזנה עליו אלא ממתנת לו מעט עד שיגדיל:

תנו רבנן האוהב את שכניו כו' עליו הכתוב אומר כו' הני כולהו מעין ג"ח נינהו וכלהו כתיבי בקראי דלעיל מהאי המקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו תרוייהו נפקי לן מדכתיב ומבשרך לא תתעלם והיינו טעמא דנקט בת אחותו שאין לך בקרובותיו שמותרת לינשא לו קרובה לו מבת אחותו ובת אחיו אלא שבת אחותו עלובה מבת אחיו מפני שהאשה עלובה יותר מן האיש לפיכך גמילות חסד דנישואי בת אחותו עדיפא מבת אחיו והאוהב את שכניו נמי מהכא נפקא לן דכיון דרבי' המקרב את קרוביו הרי שכניו בכלל דכתיב טוב שכן קרוב מאח רחוק והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו דכתיב הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסתו. ואית דאמרי דהאי דנקט בת אחותו לפי שרוב בנים דומים לאחי האם. ולאו מילתא היא חדא דכולה מילתא משום גמילות חסדים נקיט לה ותו אדנסיב בת אחותו לנסוב אחריתי דמעלו אחי דידה טפי מיניה דידיה:

תנו רבנן באש ישרפו כו' ודייקינן מאי בינייהו דעל כרחיך רבי ישמעאל ורבי עקיבא לאו בעיקר דינא פליגי דר' ישמעאל סבר אחת מהן נשרפת ור' עקיבא סבר שתיהן נשרפות דבמאי אי באשתו וחמותו בהא לימא ר"ע שתיהן נשרפות אשתו מאי עבדא ואי בחמותו ואם חמותו בהא לימא ר' ישמעאל אותו ואת אחת מהן הא ודאי תרוייהו בשריפה נינהי כדדרשינן בריש פרקין מנין לעשות למטה כלמעלה אלא על כרחיך דכ"ע חמותו ואם חמותו בשריפה ואם כן במאי פליגי אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו כלומר מר סבר הכי עדיף טפי למדרש ומר סבר הכי עדיף טפי למדרש ר' ישמעאל מוקים ליה לקרא באשתו וחמותו ומהשתא על כרחיך מאי אתהן את אחת מהן שנבעלה באיסור והיינו חמותו אבל אם חמותו לר' ישמעאל לא כתיבא בהדיא אלא מדרשא קא אתיא כדתניא בריש פרקין מנין לעשות למטה כלמעלה כו' ורבי עקיבא משמע ליה אתהן את שתיהן דוקא הילכך צריך לאוקומי לקראי דאשה ואת אמה בחמותו ואם חמותו דקיימן תרוייהו עליה באיסור שריפה וקאמר רחמנא דאי בא על שתיהן ישרפו אותו ואת שתיהן ואם חמותו הכא כתיבא. רבא אמר חמות שבא עליה לאחר מיתת אשתו איכא בינייהו כלומר לעולם אימא לך לא שנא ר' ישמעאל ולא שנא רבי עקיבא תרוייהו האי אשה ואמה דקרא באשתו וחמותו מוקמי לה ודכולי עלמא חמותו בשריפה ואשתו מותרת והאי את שתיהן דקאמר רבי עקיבא לאו למימרא דתרוייהו בשריפה אלא בהא קא מיפלגי רבי ישמעאל סבר אותו ואת אחת מהן כלומר אע"ג דליתיה לאשתו בחיים מיחייב אחמותו ורבי עקיבא דריש אותו ואת שתיהן כלומר לא מיחייב עד דאיתינהו לתרוייהו בחיי' ואם בא על חמותו לאחר מיתת אשתו אין כאן עונש שריפה אלא באיסורא בעלמא כדבעי' למימר קמן אבל אם חמותו דכולי עלמא לא כתיבא הכא אלא מדרשא אתיא. וקי"ל כרבא ואליבא דרבי עקיבא אלא מיהו צריכינן לברורי לך דהאי דאמר רבא חמות לאחר מיתה לרבי עקיבא באיסורא בעלמא לאו למימרא בלאו וכרת דמהיכא תיפוק לי אי מכרת דעריות התם לא כתיבא חמות כלל ואי מגזירה שוה דזמה זמה כי כתיבא זמה דשריפה בחיי אשתו כתיבא וא"כ כי ילפת לה אזהרה וכרת נמי מהתם לא תילפינהו אלא בחיי אשתו וכי תימא א"כ מאי איסורא איכא איכא דקאי בארור דכתיב ארור שוכב עם חותנתו והתם חמותו סתמא כתיב ואיכא למימר דכי מיעטה קרא לחמות לאחר מיתה משריפה אבל מלאו וכרת לא מיעטה וכי תימא מנא תיתי לי הא קרא דילפי' מיניה חמותו כי כתיב בחיי אשתו כתיב לא רישא דקרא דאתי מיניה גזרה שוה משמע בין מחיים בין לאחר מיתה דכתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא כלומר והרי הוא חייב עליהן כבת אשתו שנאמר בה זמה והדר כתיב באש ישרנפו אותו ואתהן כלומר ואם שתיהן קיימות תשרף חמותו ואשתכח דכי מיעטה קרא לחמות לאחר מיתה משריפה בלחוד הוא דמיעטה והאי דאמרינן באיסורא בעלמא לאו למעוטי לאו וכרת קאמרינן אלא לאו וכרת לגבי מיתת ב"ד איסורא בעלמא קרי ליה ודמיא לההיא דאמרינן בקידושין בפרק האומר לחבירו (ס"ב.) אם לא שכב הינקי ואם שכב לא הינקי נ"א ולא חנקי אלא איסורא בעלמא ומשמע אם שכב לא (הנקי) [חנקי] במי המרים ולא הנקי לגמרי אלא איסורא בעלמא כלומר תעמוד באיסורא דהיינו לאו וכרת ולא תנקי גופה מיד במי המרים קמ"ל הנקי אלמא כרת האמור בתורה איסורא בעלמא מיקרי הואיל ואין נפרעים ממנו מיד הכא נמי גבי חמות כרת ולאו קרי איסורא בעלמא ומילתא צריכא עיונא:

מתני' ואלו הן הנהרגין סליק מנשרפין ומפרש נהרגין לאסוקי ארבע מיתות דתאני להו מעיקרא בפרק ארבע מיתות והיינו דקתני ואלו הן הנהרגין וסתם הרג בסייף משמע כדקתני לה בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ב:) מצות הנהרגין כו' הרוצח ואנשי עיר הנדחת עיר הנדחת דכתיב לפי חרב רוצח דכתיב גבי עבדו נקם ינקם ותניא נקימה זו איני יודע מה היא כשהוא אומר והבאתי עליכם חרב הוי אומר נקימה זו חרב אשכחן עבד בר חורין מנא לן קל וחומר קטל עבדא בסייף בר חורין בחנק וכולה כדמפרש לה בפרק ארבע מיתות. רוצח שהכה את רעהו באבן או באגרוף וכבש עליו כו' כלומר אע"פ שהיה מוטל במים או באור קודם לכן כיון שבא זה ותקפו שם ולא היה יכול לעלות משם משכבשו חייב. דחפו כו'. סיפא נמי רבותא קמ"ל שאע"פ שהיה עומד חוץ למים ולאור ובא זה ודחפו לתוך המים או לתוך האור כיון שהיה יכול לעלות משם ולא עלה פטור דלאו גירי דידיה אהנו ביה. שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש שיסה לשון גירה פטור דגרמא בעלמא הוא. השיך בו את הנחש שאחז ראשו של נחש ונעץ שיניו בבשרו של חבירו ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין ובגמרא מפרש במאי פליגי:

אמר שמואל מפני מה לא נאמרה יד בברזל כמו שנאמר באבן באבן יד דמשמע אבן שיוכל לאחוז בה ויכהו בה כשהיא בידו שנמצא מקצתה בידו ומקצתה בולט מחוץ ולשון הכאה הכי משמע ואם היתה קטנה מאד אינו מת בה שהרי אין בולט ממנה אלא דבר מועט שאין בו שיעור מיתה אבל הברזל אפילו אין בולט הימנה אלא כל שהו יש בו שיעור מיתה לפיכך לא נאמר בו יד שהרי יכול לנעצו בבשרו בלא אחיזה. תניא ר' אומר גלוי וידוע כו' לפיכך נתנה בו תורה שיעור כמו שנאמר באבן אשר ימות בה ודוקא דברזיה מברז לשון נקב לשון ברזא דחביתא אבל אם הכהו בברזל לארכו הרי הוא כאבן ושיעורא בעי שלא החמירה תורה בברזל אלא מפני שפיו חד ויכול לתחבו בלבו או בושטו ומת:

פיסקא כבש עליו כו' רישא רבותא קמ"ל כו' כלומר הא דקתני רישא גבי חיובא כבש עליו וסיפא גבי פיטורא דחפו לאו דוקא הוא אלא הוא הדין דרישא היכא דדחפו ואינו יכול לעלות דחייב וגבי סיפא נמי הוא הדין היכא דכבש עליו ויכול לעלות דפטור והאי דנקט רישא כבש עליו וסיפא דחפו רישא רבותא קמ"ל כו' פשוטה היא וכבר פרישנא במתני'. כבש מנא לן אמר שמואל דאמר קרא או באיבה או לרבות את המצמצם והיינו כבש כלומר שתוקפו במקום שהוא עומד בו בכיון כדי שלא יזוז לכאן ולכאן מלשון מצמצם ואמרינן בב"ק (ל'.) מצמצם מ"ט פטור שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. ומצמצם לענין נזקין פליגי בה רב אחא בר רב ורבינא ר"א פטר ורבינא מחייב רבינא מחייב ק"ו מרוצח ומה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון לענין חיוב מיתה חייב בו את המצמצם כדילפינן לעיל נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון היכא דעבד מעשה בידים ונפקא לן בפרק (ארבעה אבות) [כיצד הרגל] מקרא יתירא דפצע תחת פצע אינו דין שיחייב בהן את המצמצם רב אחא בר רב פטר אמר קרא מות יומת המכה כו' סופיה דקרא דאו באיבה דרבינן לעיל מצמצם מיניה הוא ואמר קרא רוצח הוא מיעוטא למעוטי נזקין מחיובא דמצמצם וקי"ל כרבינא דבתרא הוא:

בפירש"י בד"ה ולרבי עקיבא כו' כגון לקח את אשה ואת אמה ואם אמה עכ"ל מפירושו דהכא נראה דפירוש אשה ואמה דקרא איירי באשתו ואמה ממש ואתהן לא קאי עלייהו אלא אאמה ואאם אמה אבל רש"י בחומש לא פירש כן אלא דלפי דרש זה יהיה אשה ואמה דקרא תרוייהו באיסור דהיינו אמה ואם אמה ואתהן עלייהו שפיר קאי וק"ל:

בד"ה לא נאמר יד כו' דבעינן שיעורא אבל בברזל כתיב כו' עכ"ל אבל בחומש פירש רש"י דמפיק הך דרשה מאשר ימות ע"ש והוא ע"פ [הספרי] ועיין ברא"ם:

תוס' בד"ה רוצח כו' אי דלא שכיחי רבים אנוס הוא כו' עכ"ל לכאורה קשה מה הביאו ראייה דלענין חיוב נזקין ליכא ראייה מהתם ולענין רציחה מה צריך ראייה דודאי אונס פטור ממיתה ברוצח ויש לומר דלענין פטור מגלות מייתי ראייה מהתם ואונס כרצון נמי דקאמר הכא דלא עשה כן ברוצח היינו נמי לענין גלות דלענין מיתה כבר אמר דלא עשו בו שוגג כמזיד וק"ל:

המשיא בתו לזקן כו' למען ספות גו'. עיין פירש"י באורך ולי נראה לפרש ע"פ מ"ש אבר יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע דהיינו שהיא מוסיף ומעורר לו תאוה יתירה על ידי טעם ביאה וכן בתו הגדולה טרם שיודעת טעם ביאה אינה מתאוה כל כך וכשמשיאה לזקן או לקטן והיא טועמת טעם ביאה מוסיף ומעורר לה תאוה יתירה ולפי שאינה מקבלתו לזקן ולקטן מזנה עליו והרי זה ממש למען ספות הרוה שהיתה שבעה ורוה מתשמיש את הצמאה שמוסיף לה תאוה וצמאה לתשמיש ע"י שהשיאה לזקן ולקטן:

שם האוהב את אשתו כו' והאוהב את שכיניו כו' מבואר ביבמות פרק הבא על יבמתו וע"ש:

רש"י בד"ה רוה את כו' לדבר זקן כו' שבע וכן גדולה לקטן והמחזיר כו' עליהם רוה כו' הד"א:

בד"ה תקרא וה' כו' פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו כצ"ל והד"א והס"ד:

בד"ה לרבי ישמעאל כו' מדרשא דזמה אתיא כו' כצ"ל:

בד"ה השיך שאחז כו' של חבירו הס"ד:

תוס' בד"ה והמלוה סלע כו' צרות רעות זה הממציא כו' כצ"ל:

בד"ה רוצח כו' וכגון אפילה וקרן זוית כו' כצ"ל:

תד"ה והמלוה. ואם כו' היו מניחין אותו. כצ"ל:

במשנה רוצח שהכה א"ר באבן כו'. נראה דחשיב כאן כולהו ד"מ ב"ד. אבן הוא סקילה ברזל סייף מים חנק אור שרפה. ואשמעינן דלא נהרג באותו מיתה שהרג דס"ד דנילף ק"ו מעדים זוממין עיין מכות (ב ב) בתוס':

גמרא זה המשהא בתו בוגרת. נ"ב זהו אם מוצא להשיאה בלא נדוניא:

שם המשיא את בתו לזקן כו'. נ"ב צ"ע שאין נזהרים בזה ונ"ל שאין פירוש זקן לענין זה בן ששים [כמ"ש ספ"ה דאבות] אלא כל שאין לו גבורת אנשים אבל כל שישען על ביתו ויעמוד ומוליד וסימניו בפ"ק דחולין [כד:] דהיינו ילד נושא אפילו בתולה ואינו חושש. גם זה שאמרו בתו ודאי לא בכל בת אמרו אלא בתו נערה דרמיא עליה קרויה בתו ואם הוא משיאה על כרחה על זה הדברים אמורים אבל אם עושה מדעתה ואחר שהגיעה לפרקה. כ"ש הבוגרת שרשאה להנשא למי שתרצה אבל הבעולה אף אם היא ילדה נראה פשוט שאינה בכלל זה שאם רוצה היא בו א"צ לחוש לא הוא ולא היא:

אָמַר רַב כַּהֲנָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: אֵיזֶהוּ עָנִי רָשָׁע עָרוּם? זֶה הַמַּשְׁהֶה בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת (ויקרא יט, כט). פירש רש"י שמשהא אותה בשביל מלאכה. ויש להבין מה ערמה עושה בשהייה זו? ונראה לי בס"ד כשבאים לישאנה בחנם דצריך להשיאה בעל כרחו הוא אומר אין אני משיאה אלא עד שתגדל עוד ותהיה שלימה לידע ולהרגיל בעסק הבית כדי שתמצא חן בעיני בעלה ותשמשו תשמיש טוב. או יובן מערים לתת דופי ושם רע באלו הרוצים לישאנה בחנם והוא דופי בשקר כי כונתו להשהותה אצלו כדי שיהנה ממלאכתה ותשמיש שלה.

וְהַמַּחֲזִיר אֲבֵדָה לְעַכּוּ"ם. הנה בירושלמי בבא מציעא (בפרק אלו מציאות הלכה ה') אמרו דשמעון בן שטח החזיר אבידה לעכו"ם וכן איתא במדרש רבא פרשת עקב, ועוד הביאו בירושלמי דרבותינו הזקנים קנו כרי חטים מאנשי הצבא ומצאו בו צרור של דינרים והחזירו להם, ועוד מייתי התם עובדא ברבי שמואל שהחזיר אבידה למלכה. ועל זה קשא מאחר דכאן קאמר עליו נאמר לֹא יֹאבֶה הֳ' סְלֹחַ לוֹ (דברים כט, יח) איך הותר להם להחזיר לעכו"ם משום קידוש השם?
ונראה לי בס"ד דכאן איירי בהיכא דמתעסק בהשבת אבדה עסק הרבה שעושה בשבילה שמוש בגופו וגם מאבד זמן בעבודה כגון שראה שור נדח בדרך וצריך לו טורח וטיפול גדול עד שיחזרנו לו או ראה ממונו של עכו"ם נפסד וצריך לו טיפול הרבה ואבוד זמן להצלתו ועל זה קאמר 'לֹא יֹאבֶה הֳ' סְלֹחַ לוֹ' שהוא מאבד כמה שעות וגם מאבד כח גופו בשביל זה שהוא עכו"ם דהא כתיב בעכו"ם לֹא תְחָנֵּם (דברים ז, ב) לא תתן להם מתנת חנם (עבודה זרה כ.) והרי זה נותן מתנת חנם מכח גופו וגם כמה שעות מחייו וזמנו. אבל בהיכא דמצא מרגלית כהך דשמעון בן שטח או צרור דינרים בעובדא דרבותינו הזקנים או תכשיט בהך דרבי שמואל שאין בזה איבוד זמן וגם ליכא טורח הגוף וחסרון כח שרי להשיב מפני קידוש השם אף על פי שזה הוא עכו"ם דהא לא נתן לו מתנת חנם בזה וליכא בזה משום 'לֹא תְחָנֵּם'.

גמרא מפני מה לא נאמרה יד בברזל. עי' מרדכי פרק הגוזל קמא סימן קלח:

בגמרא ה"ק איזהו עני רשע ערום זה המשהה ק"ק מה ערמה יש כאן דאין חכמה ותחבולה בזה שאינו רוצה להשיאה כדי שיהי' לו שפחה לשמשו ועוד איך שייך שהוא משהה אותה בוגרת תקדש איהי לנפשה דהא בוגרת אין לאביה רשות לקדשה ולעיל ע"א בד"ה זה המשהה פי' רש"י שמתאוה להפקירא ומזנה ונראה שרצה לתרץ זה דהיינו מתוך שאינו משיאה גם היא לא תנשא דבהפקירא ניחא לה אכן לפי האמת דמתרץ איזהו עני רשע ערום ל"צ עוד לזה אלא משום דאביה נותן לה עצה לפי דרכו כשרוצה להנשא שלא תנשא לאותן האנשים שעי"כ תהי' לו לשפחה וזה ערמתו ולכן א"ש הא דהביא מימרא בתרא דת"כ משום ר הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו דדמי להך מימרא קמייתא:

מיתיבי האוהב את אשתו כגופו: א"ל כיון דטעמא דריא"ר לעיל הוא משום למען ספות הרוה את הצמאה וזה לא שייך רק בגדולה וקטן וכמו שפי' רש"י וא"כ מאי פריך דלמא והמשיאן סמוך לפרקן איירי בקטנה לקטן דלא שייך למען ספות הרוה וגם ריא"ר לעיל למה קאמר והמשיא אשה לבנו קטן דוקא ולא ג"כ המשיא קטנה לגדול די"ל דהא ל"צ למימר דכבר אמר הכי בריש פ"ב דקידושין אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ולכן א"ש ג"כ דע"כ לא איירי בקטנה לקטן דא"כ תקשה אמימרא דריא"ר בקידושין ולכן פשיטא ליה ג"כ דהאי סמוך לפרקן אבנו קאי וכמו שכתבו התוס' דאבתו ליכא למימר דאסור לקדשה כשהיא קטנה ולפ"ז מה שכתבו התוס' משמע הכא דאבנו נמי קאי האי נמי אינו מדוקדק לפי הנ"ל:

אותו ואתהן: עיין ביבמות (דף צ"ה) דדריש ר"י אליבא דכ"ע ור' יוסי אליבא דב"ש דרשא אחריתי מזה:

במתניתן באבן או בברזל: הא דנקט הני תרתי דוקא ולא ג"כ בעץ דכתיב ג"כ בקרא משום דבכלל אבן הוא ג"כ עץ דשיעורן שוה ולא נקט ברזל אלא משום דממית בכל שהוא ולא בעי שיעורא א"נ י"ל לפי מה שכתבו התוס' במכות (דף ב' ע"ב) בשם ר"ת ומה הסוקל אינו נסקל פי' דנידון בסייף כשאר רוצח ע"ש אכן באמת מנ"ל נימא לפי האמת שם ק"ו איפכא ומה הבא לסקל ולא סקל מיתתו בסקילה הסוקל לא כש"כ וצ"ל דליכא למימר הכי דבפי' רבתה תורה או השליך עליו בצדי' וימות דהוא סקילה וכן באבן יד הכהו לדין רוצח ולפ"ז י"ל דהך אתי מתניתן לאשמועינן דבכל מיתות שהמיתו נידון בסייף ונקט באבן שהוא סקילה או בברזל שהוא סייף וכבש לתוך המים שהוא חנק כדאמרינן בדין ד' מיתות לא בטלו או לתוך האור שהוא שריפה ובכולם נידון בסייף דוקא:

בגמרא מפני מה לא נאמר יד בברזל: עיין במהרש"א שהקשה אפי' רש"י בחומש שפי' דמפני שלא נאמר בברזל אשר ימות בו כדכתיב באבן ובעץ מזה יליף דברזל לא בעי שיעור והכא משמע ממה שלא נאמר יד בברזל אתיא והן אמת דבירושלמי בסוגיא זו דריש ג"כ ממה שלא נאמר אשר ימות בה אך היא גופא תקשה למה נקיט רש"י דרשת הירושלמי ושבק דרשת הש"ס שלנו. ונ"ל דבלא"ה קשה ג"כ אדרשת שמואל דאי משמע מיד דכתיב גבי אבן ועץ דשיעורא בעינן ל"ל קרא דאשר ימות בה כלל גבייהו לכן נ"ל דבאמת עיקר דרשא מדלא כתיב ביה אשר ימות בה אתיא והיינו דקאמר רבי לפיכך לא נתנה תורה בו שיעור פי' שיעור דאשר ימות בה אלא דא"כ אפשר למיטעי דמיחייב אהכאת ברזל אפילו לא היתה ההכאה כדי להמית כגון שהכהו בחתיכת ברזל קטנה שלא הי' בה כדי להמית להכי כתיב כלי ברזל ולא כתיב בי' יד לומר לך דמכ"מ לא מיחייב בכל שהוא אלא כשהרגו ע"י כלי ברזל וכלי שמפני קטנותו אין לו בית יד דהיינו ע"י מחט שנקרא כלי וטבילה בעי כשנטמא ובהכי גלי רחמנא דעכ"פ בעינן הכאה כדי מיתה דהיינו ע"י מחט דברזי' מברז וא"כ שמואל דיליף מדלא נאמר יד והירושלמי דיליף מדלא כתיב אשר ימות תרווייהו חדא דרשא הוא ולא פליגי. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' אפי' רש"י דא"כ אפי' קוץ נמי דז"א דקוץ בלא בית יד לא מקרי כלי עץ כמו מחט דמקרי כלי ואי יש לו בית יד א"כ באמת הוא בכלל עץ יד ומיחייב עליו וביותר מוכרח שיטת רש"י דגם בירושלמי נקט בפי' ע"י מחט ושיטה זו שכתבנו לשיטת רש"י דרבי מדלא כתיב אשר ימות דרש מוכח ג"כ מלשון הרמב"ם (פרק ג' מה' רוצח) ע"ש:

ברש"י ד"ה ולר"ע. כגון לקח את אשה: נראה דאין כוונתו לומר דאשה דקרא היא אשתו אלא קרא איירי באמה ואם אמה אחר שנשא בתם לאשה וכן פי' ביבמות (דצ"ד) ובפירושו על התורה ועיין במהרש"א:

בד"ה ר"ע סבר. אלא אסור ארור שוכב עם חותנתו: מזה נראה דכוונתו דליכא לאו וכרת רק הך איסור אכן לא כן דעת התוס' ביבמות דצ"ד ע"ש ובמה שכ' המהרש"ל והמהרש"א שם אכן לשיטת רש"י לכאורה קשה דאי מארור שוכב עם חותנתו אתיא א"כ גבי אם חמותו ואם חמיו דלא שייך איסור זה ליכא איסור כלל לאחר מיתה ואכתי קושית הגמ' שם ביבמות במקומה עומדת דליתני לר"ע אם חמותו ואם חמיו אלא ע"כ מוכח לכאורה כדעת התוס' דנשאר לאו וכרת וזה שייך גם לענין א"ח וא"ח. והנה א"ע ראיתי ברמב"ן ורשב"א פרק נושאין על האנוסה שהרגישו בזה וכתבו דגם א"ח וא"ח הוי בכלל שוכב עם חותנתו. אכן לפענ"ד די בזה ליישב דעת התוס' וגם הרמב"ם ז"ל לפרש הך איסורא בעלמא דקאמר הכא היינו לאו וכרת אף שדחוק בלשון קצת כדי שלא נצטרך לדחוק יותר ולפרש דא"ח וא"ח בכלל שוכב עם חותנתו הוא ועיין מש"כ בספרי ע"ל שם ד"ה אלא לרבא. עוד פליג הרמב"ן שם על הרמב"ם שכתב דבבתה ובת בתה ובת בנה ג"כ ליכא שריפה כיון דלא אתיא אלא מחמותו א"כ לא עדיף מניה אבל הוא סבר דאיכא שריפה ע"ש ולפי דעתו שפי' כפי' רש"י דבחמותו ליכא רק איסורא בעלמא וא"ח וא"ח הוי בכלל חותנתו הוצרך לזה כיון דבתה וב"ב וב"ב ודאי ליכא בכלל חותנתו א"כ אי ליכא שריפה ליכא איסורא כלל ויקשה קושית הש"ס ביבמות דליתני בתה ובת בתה וב"ב לר"ע אבל להרמב"ם לשיטתו דסובר כשיטת התוס' דבחמותו ג"כ כרת איכא וזה שייך גם גבי ב"ב וב"ב לכן שפיר פירש דהם גם כן אינם בכלל שריפה:

(עו ב תוספות) ד"ה והמלוה וכו' וקשה דבפ"ק דחגיגה אמרינן וכו'.—באו"ז ח"א הל' צדקה סי' י"ד מתרץ דההיא דחגיגה כגון שהיו לו מאתים זוז חסר דינר, ורצו ליתן לו אלף דינרים שמותר לקבלן, ובא אחד והמציא לו דינר להשלים מאתים כדי להפסידו אלף שרצו ליתן לו. וזהו שאמרו שם "הממציא מעות לעני", וכאן אמרו "המלוה מעות לעני בשעת דוחקו" לטובתו.

משנה. ואלו הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת. רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל, וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייב. דחפו לתוך המים, או לתוך האור, ויכול לעלות משם, ומת פטור. שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש פטור. השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' רוצח ושמירת נפש ה"א) וז"ל כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנ' לא תרצח, ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף שנאמר נקם ינקם, מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף, בין שהרג את חבירו בברזל בין ששרפו באש מיתתו בסייף עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה"ט) וז"ל הדוחף את חבירו לתוך המים או לתוך האש אומדין אותו אם יכול לעלות משם פטור ממיתת בית דין ואם אינו יכול לעלות חייב, וכן אם כבש עליו בתוך הים או בתוך האש עד שלא נשאר בו כח לעלות ומת חייב אף על פי שאינו הוא הדוחף בתחילה. והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיות, או שכפתו והניחו בצנה או בחמה עד שמת, או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח, או שהכניסו למערה או לבית ועישן עליו עד שמת, או שהכניסו לבית של שיש והדליק עליו נר עד שהמיתו ההבל, בכל אלו נהרג עליו שזה כמי שחנקו בידו עכ"ל. ומבואר דרוצח שעשה מעשה רציחה בידים חייב מיתה, ומצמצם הוי כהורג בידים. אולם אם אדם גרם שחבירו יהרג אינו חייב מיתת ב"ד וכדמבואר ברמב"ם (פ"ב מהלכות רוצח ושמירת הנפש ה"א – ה"ב) וז"ל כל ההורג חבירו בידו כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש, הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו הרי זה נהרג בבית דין. אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין עכ"ל. ובה"ד (שם) פסק וז"ל וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו עכ"ל. ומלשון הרמב"ם מבואר דיש חילוק בין הדין שמלך הורג רצחנים שאינם חייבים מיתת ב"ד והדין שב"ד הורגן, דמלך יש לו כח לתקן תקנה קבועה לעולם מדין המלכות שיהרגו, משא"כ ב"ד אין הורגין אותן אלא כהוראת שעה מפני שהשעה צריכה לכך. וכן משמע נמי מלשון הרמב"ם (פ"ג מהלכות מלכים ה"י) וז"ל כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם עכ"ל. ומבואר דיש למלך את הכח להרוג את מי שאינו מחוייב מיתת ב"ד כדי לתקן העולם ולהטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם, ומשמע דיש למלך כח לתקן תקנה קבועה לעולם להרוג את מי שהרג שלא בראיה ברורה או ההורג בלא התראה וכו'. ועיין ברמב"ם (פי"ח מהלכות סנהדרין ה"ו) וז"ל גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, ובזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה, אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא עכ"ל. ומדקדוק לשונו משמע דיש ב' דינים נפרדים דב"ד הורגין את מי שאינו מחוייב מיתת ב"ד כגון בהודאת פיו משום הוראת שעה ויש דין בפ"ע שיש למלך כח להרוג את מי שאינו מחוייב מיתה בב"ד, ולכן דקדק לומר דזה שהרג יהושע את עכן היה או מדין הוראת שעה או מדין מלכות. ונראה דמלך הורג הרצחנים שאינם מחוייבים מיתת ב"ד מדין עונש, משא"כ ב"ד הורגין מי שאינו מחוייב מיתה בב"ד רק בתורת הוראת שעה ובתורת גדר.
תוס' ד"ה רוצח שלא עשה בו אונס כרצון.
הנה בגמ' ב"ק (דף ג:) מבואר דאליבא דרב מבעה זה אדם. ויש לחקור בתשלומי אדם המזיק האם יסוד המחייב הוא ביטול חובת שמירה, דהיינו דפשיעת הבעלים בשמירת המזיק שלהם מחייבתם לשלם את הנזק, וכמבואר במשנה (ב"ק דף ט:) וז"ל כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו עכ"ל, וכי היכי דחיוב תשלומין בממונו המזיק הוא מחמת פשיעת הבעלים וביטול חובת שמירה כמו"כ יסוד החיוב באדם המזיק הוא מחמת ביטול חובת שמירה, או דילמא שהמחייב דתשלומין באדם המזיק הוא עצם מעשה הנזק שעשה ולא במה שפשע בשמירת גופו, שהרי מסתבר לומר שבאדם אינו חל חלות שם מזיק ואינו חל על גופו חובת שמירת נזקין, דדוקא כשנמצא ברשותו של אדם חפצא של מזיק כשור או אש ובור אזי חל על הבעלים חיוב שמירה לשומרו מלהזיק. אמנם לגבי אדם הואיל ואינו נקרא בשם מזיק לא חל עליו חיוב שמירת מזיקים, ויסוד חיובו הוא שמתחייב לשלם עבור עצם מעשה ההיזק שעשה ולא בגלל פשיעה בשמירת גופו.
והנה איתא במשנה ב"ק (דף כו.) שאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, ובסנהדרין (עב.) כתוב בין באונס בין ברצון. וחלוקים הראשונים בדין זה. שיטת התוס' (בסוגיין ובב"ק דף כז: בד"ה ושמואל אמר) שאדם המזיק חייב באונס כעין אבידה אבל באונס כעין גניבה פטור. וכתב הרב המגיד בפ"ו מהל' חובל ומזיק (הל"ד) ששיטת הרמב"ם אינה כן אלא שאדם המזיק פטור דוקא באונס גמור. וניתן לבאר את מחלוקתם עפ"י החקירה הנ"ל ביסוד המחייב של אדם המזיק. לדעת התוס' המחייב של אדם המזיק הוא הפשיעה בשמירת גופו כמו המחייב בשאר המזיקין, ולכן אדם שהזיק חייב רק כשפשע בשיעור של כעין אבידה. אולם אם נאנס כעין גניבה פטור כי לא פשע בשיעור הפשיעה המחייב. מאידך הרמב"ם, לפי הה"מ, סובר שמעשה המזיק מחייב אדם, ולפיכך אדם המזיק חייב בכל אופן שהזיק ואינו פטור אלא באונס גמור שאינו נחשב למעשה אדם בכל התורה כולה וכדכתיב ולנערה לא תעשה דבר.
והנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהל' חובל ומזיק (הל"ג) וז"ל וכן אם היו שניהן ברשות או שניהם שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל דין זה אינו מחוור דאפילו שניהם ברשות או שלא ברשות ולא הוה ידע ביה אם הזיקו חייבין אבל הוזקו זה בזה פטורין עכ"ל. ולכאורא נראה שביאור שיטת הרמב"ם שהמחייב של אדם המזיק הוא ביטול חובת השמירה המוטלת עליו (שלא כדנ"ל בשיטתו), ולכן אם הוא ברשות אזי אינו חייב לשמור את עצמו כ"כ, ולפיכך אם היזק שלא בכוונה הריהו פטור. אך אף אדם שברשות חייב לשמור את עצמו מלהזיק בכוונה ולכן אם הוא הזיק בכוונה הריהו חייב. אמנם אם ננקט בשיטת הרמב"ם כנ"ל דס"ל דהמחייב באדם המזיק הוא עצם מעשה הנזק שעשה א"כ צריך עיון בביאור הבחנתו בין ברשות ושלא ברשות ובין כוונה לשלא בכוונה. ובאמת זהו יסוד השגת הראב"ד על הרמב"ם שהמחייב הוא מעשה מזיק ולכן הראב"ד סובר שאין לחלק בין ברשות לבין שלא ברשות דמ"מ אם הזיק חייב, דעצם מעשה ההיזק הוא המחייב. אך מה שהבחין הראב"ד בין הזיקו לבין הוזקו צריך ביאור. ומסתבר שהראב"ד סובר שבהוזקו זה בזה בשב ואל תעשה אין כאן מעשה נזק המחייב, דהמחייב בהוזק הוי האי - שמירה, ולכן כששניהם ברשות והוזקו זה בזה פטורים. משא"כ בציור דהזיק המחייב הוי עצם מעשה ההיזק ולכן אין חילוק בין שניהם ברשות או שלא ברשות דאף בשניהם ברשות חייב מחמת עצם מעשה ההיזק. אמנם לפי"ז צ"ע לפי הראב"ד למה קיי"ל דכשניזק ברשות המזיק אזי המזיק פטור, והרי עצם מעשה ההיזק הוא המחייב בהזיק. וי"ל דכה"ג חשיב אונס גמור, ומשו"ה המזיק פטור.
לאור ביאור זה ברמב"ם שהמחייב באדם הוא אי - שמירה ניחא מה שכלל רב אדם המזיק עם שאר אבות הנזיקין (במשנה ב"ק ב.) שאף אדם חייב כשאר מזיקים משום אי - שמירה. ואילו לפי מש"כ בשיטת הראב"ד ניתן לומר שרב מנה אדם המזיק בין שאר אבות הנזיקין דוקא באופן שהזיק בשב ואל תעשה, כגון שנתקל הניזק במזיק, דבכה"ג יסוד המחייב הוא אי - שמירת גופו ובכן דומה למחייב של שאר אבות הנזיקין המתחייבים מחמת חסרון שמירה. ויתכן שאף רש"י סובר כהראב"ד וגם לדעתו מדובר במשנה רק בנזק ע"י שב ואל תעשה של המזיק, וניחא מה שמנה רב אדם בתוך שאר אבות הנזיקין המחוייבים לשלם משום פשיעת הבעלים.
אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהלכות חובל ומזיק הט"ז) שפסק וז"ל המזיק את חבירו בכוונה בכל מקום חייב בחמשה דברים, ואפילו נכנס לרשות חבירו שלא ברשות והזיקו בעל הבית חייב, שאע"פ שיש לו רשות להוציאו אין לו רשות להזיקו, אבל אם הוזק זה שנכנס בבעל הבית הרי בעל הבית פטור, ואם הוזק בו בעל הבית חייב מפני שנכנס שלא ברשות, היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורין עכ"ל. ומשמע דרק אם הוזקו זה בזה פטורין אבל אם הזיקו זה את זה חייבין. וצ"ע דביארנו דהרמב"ם (פ"ו מהל' חובל ומזיק ה"ג) סובר דהמחייב דאדם המזיק ממון הוי ביטול חובת שמירה, ובשניהם ברשות פטור כשהזיק שלא בכוונה משום דלא הוי ביטול חובת שמירת גופו, ולפי"ז צ"ע למה לענין חובל פסק (בפ"א מהל' חובל ומזיק ט"ז) דשניהם ברשות והזיקו זה את זה חייבין.
וי"ל דהרמב"ם מחלק בין חיוב מזיק לבין חיוב חובל בחבירו, דבחובל המחייב הוי מעשה החבלה ולא החסרון באי - שמירת גופו, משא"כ בחיוב של אדם המזיק המחייב הוי החסרון בשמירת גופו. ולכן לגבי חובל פסק הרמב"ם דאע"פ דשניהם ברשות אם הזיקו זה את זה חל חיוב תשלומין דה' דברים, דעצם מעשה החבלה מחייב תשלומי חבלה. משא"כ לענין אדם המזיק ממון פסק דבשניהם ברשות פטורים אף כשהזיקו זה את זה דמכיון דשניהם ברשות אין כאן ביטול חובת שמירת גופו. ונראה להוסיף דתשלומי חבלה הן עונש על עבירת הלאו ד"פן יוסיף להכותו", ולכן עצם מעשה החבלה הוא המחייב, דבחובל המחייב הוא רשעות הגברא והעבירה שעשה וכדמוכח משיטת ר' יהודה דסומא שחבל בחבירו פטור משום דסומא פטור מעונשין, ואילו במזיק ממון המחייב אינו העבירה אלא שהתורה הטילה עליו חיוב ממון מחמת שפשע בשמירת גופו, ופשיטא דסומא שהזיק את ממון חבירו חייב לשלם. ולכן בחבלה כשהזיקו זה את זה פסק הרמב"ם דחייב לשלם ה' דברים אע"פ דשניהם ברשות משום שעכ"פ עשה מעשה העבירה דחבלה ומשו"ה חייב גם כשהוא ברשות. משא"כ בחבלה כשהוזקו זה בזה שניהם פטורים כי בהוזקו וכשיש רשות חסר מעשה עבירה.⁵²¹
והנה מדברי התוס' שלפנינו משמע דס"ל בהו"א כשיטת הראב"ד שהמחייב דאדם המזיק הוי עצם המעשה היזק, שכתבו וז"ל ויש ענייני אונס דאפילו נזקין פטור כמו שמחלק בירושלמי בין בא וישן אצל הכלים להיה ישן כבר והביאו כלים אצלו וכגון אפילה וקרן זוית דפרק המניח (שם דף כז:) ובהגוזל בתרא (שם דף קיב.) ובפרק אלו נערות (כתובות דף לד:) הניח להן אביהן פרה שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין וכו' מה שנהנו אבל מה שהזיקו לא ובפרק הפרה (ב"ק דף מז.) גבי נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות שפוטר שם את בעל הבית כשהזיק את הנכנס היכא דלא הוי ידע ביה עכ"ל, ומשמע דס"ל דחל פטור רק היכא דיש אונס גמור, וכגון בהניח להן אביהן פרה שאולה וטבחוה ואכלוה דלא ידעו כלל דזוהי פרה שאולה והוי אונס גמור, וכן בנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות דבעה"ב פטור משום דלא הוי ידע ביה דהוי אונס גמור, ולכאורה אי נימא דהמחייב הוי עצם מעשה ההיזק אזי ניחא דחל פטור רק באונס גמור דבכה"ג לא חשיב מעשה דידיה ופטור. אבל אם המחייב הוי הפשיעה בשמירת גופו אזי י"ל דאף אם לא הוי אונס גמור הריהו פטור מאחר דלא פשע בשיעור פשיעה המחייבת. אולם מסוף דברי התוס' שכתבו וז"ל וי"ל דרוח שאינה מצויה הוי כעין אבידה ומחייבין ביה המזיק ונתקל לרבי יהודה הוי כעין גניבה דפטרינן ביה אדם המזיק כדאמר בהשואל (ב"מ דף צד:) דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה עכ"ל, מבואר דתוס' למסקנא חילקו בין אונס כעין אבידה דאדם המזיק חייב לבין אונס כעין גניבה דאדם המזיק פטור, ומשמע דס"ל דיסוד המחייב הוי הפשיעה בשמירת גופו מלהזיק ולכן ס"ל דרק באונס כעין אבידה חייב.
⁵²¹ ועיין ברשימות שיעורים מס' בבא קמא דף ב. ד"ה ארבע אבות נזיקין ובדף לא: ד"ה זה בא בחביתו.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

הכי קאמר איזה עני רשע ערום. שבשביל עניות מרשיע זה המשהה וכו' והכי אתמר אין לך עני רשע ערום בישראל אלא המשהה בתו בוגרת: לפי דרכו. להנאתו: למען ספות. לחבור כמו ספו שנה על שנה (ישעיה כט): רוה את הצמאה. שבע בדבר עם צמא לדבר זקן וילדה זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע וכן גדולה לקטן: והמחזיר אבידה לכותי. השווה וחבר כותי לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לכותי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם: רוה. עובדי כוכבים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם צמאה זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו: והמכבדה. בתכשיטין נאין: סמוך לפירקן. עדיין קטנים הם: סמוך לפירקן שאני. דלאו היינו קטן כולי האי דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו: תקרא וה' יענה. לעיל מיניה כתיב הלא פרוס לרעב לחמך וגו' ומבשרך אל תתעלם היינו נושא בת אחותו ומקרב את קרוביו ואוהב את שכניו נמי כמקרב את קרוביו דכתיב (משלי כז) טוב שכן קרוב מאח רחוק ומלוה סלע לעני בשעת דוחקו בכלל פרוס לרעב לחמך וכי תראה ערום: אתהן. משמע ליה לר' ישמעאל את האחת מהן שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא וה''ק קרא ואיש אשר יקח את אשה זו אשתו והדר את אמה באש ישרפו אותו ואת חמותו: ר''ע אומר אותו ואת שתיהן. מפרש ליה הש''ס ואזיל במאי קא מיפלגי הא ודאי לשרוף את אשתו לא קאמר ר''ע: משמעות דורשין. לשון משמעות המקרא דורשין: לר' ישמעאל אתהן חדא הוא. ואחמותו קאי ואם חמותו מדרשא דזמה אתיא כדאמר לעיל מנין לעשות למטה כלמעלה וכו': לר''ע אתהן תרתי משמע. חמותו ואם חמותו וה''ק ישרפו אותו ואתהן הן שתי אמהות כגון לקח את אשה ואת אמה ואם אמה: רבא אמר חמותו שבא עליה חתנה לאחר מיתת בתה איכא בינייהו. אבל אם חמותו לתרווייהו מדרשא אתיא: ר' ישמעאל סבר חמותו לאחר מיתה בשריפה. כמחיים דה''ק קרא אפי' אין מתקיימת אלא אחת מהן תשרף דהא ודאי אאשתו לא קאמר קרא דתשרף: ר''ע סבר. אתהן שתיהן משמע וה''ק אם אשתו קיימת תשרף חמותו ואם לאו אין כאן עונש שריפה אלא איסור ארור שוכב עם חותנתו: מתני' כבש. פרמי''ר בלע''ז אוחז ראשו של חבירו ותוקפו במים כדי שלא יוכל להרים ראשו וננער ומת: שיסה. גירה: השיך. שאחז את הנחש בידו והוליכו והגיע שיני נחש בידו של חבירו פלוגתא דרבי יהודה ורבנן מפרש בגמ': גמ' לא נאמר יד בברזל. כמה שנאמר (במדבר לה) באבן יד בכלי עץ יד משמע שיש בה מלא אחיזה דבעינן שיעורא אבל בברזל כתיב ואם בכלי ברזל הכהו: שהברזל ממית בכל שהוא. על ידי תחיבה שתוחב לו מחט בושט או בלבו: דברזיה מיבריז פונש''ט בלע''ז אבל הכהו לארכו דרך הכאה שיעורא בעי: אף על גב דלאו איהו דחפו. אלא שנפל מעצמו ובא זה וכבש עליו ולא נתנו להרים ראשו: שיכול לעלות משם. אדם אחר כיוצא בזה ושעה גרמה לו: פטור. הדוחף דלא עביד שיעור מיתה: או לרבות את המצמצם. היינו כובש שצמצמו שם שלא יקום:

איזהו עני רשע ערום. רשע ערום איכא טובא כדמפרש בסוטה בפרק היה נוטל (דף כ. ושם) אבל עני רשע ערום ליכא אלא האי לחודיה: סמוך לפירקן. משמע הכא דאבנו נמי קאי וקשה דבפרק חרש (יבמות דף קיב:) אמרינן דקטן לא תקינו ליה נישואין ואמר בהאשה רבה (שם דף צו:) דנשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום אלמא בעילת זנות היא וי''ל דלא חשיב מיהא בעילת זנות דהא אמר בפרק הכותב (כתובות דף צ.) דקטן שהשיאו אביו אשה כתובתה קיימת: והמלוה סלע לעני כו'. משמע דמצוה קעביד וקשה דבפ''ק דחגיגה (דף ה. ושם) אמרינן צרות רבות ורעות זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו ומפרש ר''ת דהכא במלוה לצורך מזונות אבל התם מיירי כשהמלכות דוחקת לגבות ממנו מס וגולגוליות וארנוניות ואם לא היה מוצא היו מניחין אותו ועכשיו גורם זה המלוה ודוחקתו המלכות ולימים בא המלוה וטורף ביתו ושדותיו ומפסיד והיינו צרות רבות ורעות והיינו דקאמר התם זוזי לעללא לא שכיח כלומר לקנות תבואה לתליתא שכיח כלומר כשדוחקין אותו למכור או למשכן ביתו ושדותיו כמו תלויה וזבין (ב''ב דף מז:) ובקונטרס פירש שם דקאי אאם טוב ואם רע זה הנותן מעות לעני בפרהסיא וקאמר זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו וזוזי לעללא לא שכיח מפרש להמציא צדקתו לעני בשעת הדחק ולא בשעה שקודם הדחק שיוכל לבקש מזונותיו לקנות תבואה בשעת הזול שהיה מרויח לתליתא שכיח לקנות פת מן הפלטר מדי יום יום שיפסיד והיינו אם טוב ואם רע וקרי תליתא על שם שתולין הפת בסל ומיהו לאו אורחיה למעבד הכי כדאמר בערבי פסחים (דף קיא. ושם) תלאי בביתא קשה לעניותא מיהו יש לפרש דקרי ליה תליתא משום דדרשינן (מנחות דף קג.) והיו חייך תלויים זה הסומך על הפלטר ואית דגרסי איפכא לעללא שכיח כשקונה תבואה ביחד מצוי פת בביתו לתליתא לא שכיח כשלוקח פת מן הפלטר אין הפת מצויה בביתו: שברזל ממית בכל שהוא. פירש בקונטרס שתוחב לו מחט בושט או בלבו וקשה דא''כ אפילו קוץ נמי אלא נראה משום דאמר בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלד.) ובפרק בהמה המקשה (חולין דף עז:) ובהערל (יבמות דף עו.) דברזלא מיזרף זריף: רוצח שלא עשה בו אונס כרצון. כי ההיא דפרק המניח (ב''ק דף לב: ושם) הסותר את כותלו לאשפה אי דלא שכיחי רבים אנוס הוא וכן היתה לו אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם לענין נזקין חייב לענין גלות פטור שלהי פרק כיצד (שם דף כו: ושם) ויש ענייני אונס דאפילו נזקין פטור כמו שמחלק בירושלמי בין בא וישן אצל הכלים להיה ישן כבר והביאו כלים אצלו וכגון אפילה וקרן זוית דפרק המניח (שם דף כז:) ובהגוזל בתרא (שם דף קיב.) ובפרק אלו נערות (כתובות דף לד:) הניח להן אביהן פרה שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין וכו' מה שנהנו אבל מה שהזיקו לא ובפרק הפרה (ב''ק ד' מז.) גבי נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות שפוטר שם את בעל הבית כשהזיק את הנכנס היכא דלא הוי ידע ביה ועוד

דף עו - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד