סנהדרין עד ע"א

דף עד - א

ג. רב פפא אמר: המשנה מדברת במפותה כשהאח פיתה את אחותו, ולא אנסה, [ומפתה גם משלם קנס] - ולא צריכים להעמיד את המשנה כדעת יחיד, רבי יהודה, אלא דברי הכל היא, שאף חכמים מודים שאם הנערה אינה מקפדת כלל על פיגמה - לא ניתן להצילה בנפשה.

ד. אביי אמר: לעולם מדובר באנוסה, ומדובר באופן שהמציל יכול להציל את האשה, בקטיעת אחד מאיבריו של המאנס הרודף, ועל ידי הקטיעה ימנע מלבצע את זממו, כגון לקטוע רגלו לבלתי ירוץ אחריה -

ואם אכן יכול לעשות כן, חייב לעשותו, ואסור להרגו.

ולכן משלם קנס, הואיל ואינו חייב מיתה.

ומשנת רבי יונתן בן שאול היא הסובר כן.

דתניא שנינו ברייתא: רבי יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו או אחר הערוה, והמציל בין הנרדף ^[1] בין איש אחר יכול להצילו בקטיעת אחד מאבריו, ולא הציל בקטיעה, אלא הרגו -

נהרג עליו כדין רוצח, כיון שלא הורשה להרגו ^[2].

הגמרא מבררת טעמו של רבי יונתן בן שאול, מדרשת הכתובים.

מאי טעמא דרבי יונתן בן שאול.

דכתיב (שמות כא): "וכי ינצו אנשים [זה עם זה, ונתכוין להכות את חבירו] ונגפו אשה הרה [אחד מהם הכה אשה] ויצאו ילדיה. ולא יהיה אסון [באשה] - ענש יענש [לשלם דמי ולדות לבעל]... ואם אסון יהיה [באשה] ונתתה נפש תחת נפש".

ומה פירוש "ונתתה נפש תחת נפש"?

אמר רבי אלעזר: במצות שבמיתה הכתוב מדבר שהתכוון להרוג את חבירו "במזיד", והרג את האשה, דכתיב: "ואם אסון יהיה ונתתה נפש [של הרוצח] תחת נפש [של האשה]".

ואף שרדף אחרי חבירו להרגו, והתיר עצמו למיתה מדין רודף -

אפילו הכי, אמר רחמנא: "ולא יהיה אסון - ענוש יענש". ומשלם דמי הוולדות.

ולמה, הרי חייב מיתה ותשלומין כאחד? - אי אמרת בשלמא, שאם יכול להציל באחד מאבריו - לא ניתן להצילו בנפשו - היינו דמשכחת לה, לכן יתכן דיענש ממון, כי מדובר כגון: שיכול המציל להציל את הנרדף, והוא האיש השני, בקטיעת אחד מאבריו של הרודף -

וכיון שאינו חייב מיתה - משלם דמי וולדות.

אלא אי אמרת, שאף אם יכול להציל באחד מאבריו - נמי ניתן להצילו בנפשו, ולהרגו, קשה -

היכי משכחת לה איך יתכן דיענש דמי וולדות, הלוא חייב מיתה?

ומכאן למד רבי יונתן בן שאול, שביכול להציל באחד מאבריו, לא ניתן להצילו בנפשו.

הגמרא דוחה את הראיה.

דילמא לכן משלם, כי שאני הכא דינו שונה, היות דמיתה לזה הנרדף ותשלומין לזה לבעל האשה -

כלומר, אף אם נסבור שביכול להציל באחד מאבריו, ניתן להצילו בנפשו, עדיין אין כאן דין "קם ליה בדרבה מיניה", כיון שאינם כאחד, כי המיתה והתשלומין אינם באים לו על ידי אדם אחד, ולכן אינו יכול להיפטר מתשלומין לבעל האשה, מטעם היותו חייב מיתה לאדם אחר לגמרי.

הגמרא דוחה את הדחייה.

לא שנא אין חילוק בין חיוב מיתה ותשלומין לאדם אחד, לבין חיוב מיתה ותשלומין לשני בני אדם, בכל אופן פטור מתשלומין, כמו שיבואר ^[3].

וחוזרת ראיית רבי יונתן בן שאול, ולכן משלם דמי וולדות כי אינו חייב מיתה, כיון שהמציל היה יכול להציל באחד מאבריו.

הגמרא מסייעת למה שאמרה "לא שנא", ובכל אופן פטור מתשלומין.

דאמר רבא [רבה]: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ובשעת רדיפתו שיבר את הכלים שהיו בדרכו, בין אם הכלים הם של נרדף, ובין של אדם אחר -

פטור ^[4] ואף שהמיתה הוא להנרדף והתשלומין לבעל הכלים - מאי טעמא? כי מתחייב בנפשו הוא, נפשו להריגה ניתנה ופטור מתשלומין.

רבא אומר דין שני [ואינו שייך לסוגיא הנ"ל]:

ונרדף ששיבר את הכלים במנוסתו מפני הרודף [וניצל ולא נהרג] -

אם הכלים הם של הרודף - פטור לשלם על הכלים.

ואם הם של כל אדם - חייב.

טעמו של רבא הוא: כשהכלים של רודף - פטור, מפני שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו ^[5], כלומר, לא מסתבר שמותר להורגו וגופו הותר להריגה, ואילו את ממונו אסור להזיק.

ואם הכלים הם של כל אדם ושברן ה"נרדף"

- חייב, שמציל עצמו בממון חבירו, כלומר, אף אם היה שוברן "כדי להינצל", היה אסור לו, ועל כל פנים היה חייב לשלם עליהם [כמבואר במסכת בבא קמא], וכל שכן אם שיברן תוך כדי מנוסתו.

רבא אומר דין שלישי, והוא -

אם המציל, ורבא קוראהו: "רודף שהיה רודף אחר הרודף" להצילו -

ושיבר את הכלים, בין אם הם של הרודף, בין של הנרדף, בין של כל אדם - פטור.

ולא מן הדין - פטור ^[6].

אלא, מפני תקנת חכמים, מפני שאם אי אתה אומר כן - ותחייבו לשלם, אין לך כל אדם שמציל את חבירו מיד הרודף, כי יאמר: מה לי ולצרה זאת להתחייב לשלם על הנזקין שאעשה בעת הצלתי את הנרדף.

שנינו במשנתינו: אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת ועובד עבודה כוכבים, - אין מצילין אותן בנפשן.

זו דעת התנא של משנתינו, ואילו בברייתא, נחלקו תנאים ברודף לעבוד עבודת כוכבים, וברודף לחלל את השבת.

תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר: העובד עבודת כוכבים - ניתן להצילו בנפשו -

ונלמד מדרשת קל וחומר.

ומה ברודף אחר הערוה שהוא פגם הדיוט, וזו קולתו. - דינו חמור עד כדי שניתן להצילו בנפשו -

עבודת כוכבים, החמורה, שהיא פגם גבוה כופר בה', האם לא כל שכן שנחמיר עליו ולהצילו בנפשו.

ותמהינן: וכי עונשין מן הדין?!

[מדין קל וחומר אפשר לדרוש דינים ואיסורים וחיובים, ולא עונשים.] ^[7]

ומתרצינן: אכן, קא סבר רבי שמעון בן יוחאי: עונשין מן הדין!

ועוד תניא: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו.

והטעם: סבר לה כאבוה כאביו רבי שמעון, שעובד עבודת כוכבים מצילין אותו בנפשו -

ואתיא ונלמד שבת בגזירה שוה "חילול חילול" מעבודת כוכבים.

נאמר בשבת (שמות לא): "מחלליה מות יומת", ונאמר בעבודת כוכבים (ויקרא יח): "ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל". מה עבודת כוכבים ניתן להצילו בנפשו, אף שבת ניתן להצילו בנפשו.

הסוגיא הבאה היא בדין "קידוש השם".

מי שנאנס לעבור על אחת ממצות ה', כגון שגוים אונסים אותו, ואם לא יעבור יהרגוהו -

האם חייב למסור נפשו להריגה ולא יעבור, או לעבור ולשמור נפשו.

ויש בדין זה אופנים שחייב להיהרג ואופנים שיכול לעבור, וכן יש חילוק באיזה מן המצוות אנסוהו.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: היו חילוקי דעות בענין זה, ונמנו עמדו למנין, וגמרו את הדין בעליית בית נתצה [שם האיש] בעיר לוד שם דנו בכך, והוחלט:

על כל העבירות שכתובים בתורה, אם אומרין לאדם: "עבור! ואז אל תהרג" -

אכן יעשה כן: יעבור ואל יהרג, מפני שאמרה תורה (ויקרא יח): "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'". היינו שחוקי ומשפטי התורה ניתנו ל"וחי בהם" - ולא שימות בהם.

חוץ משלושת עבירות הללו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, כמבואר בהמשך ^[8].

הגמרא מבארת ודנה, במה שאמרו, שעל עבודת כוכבים ייהרג ואל יעבור.

ורמינן: ועבודת כוכבים לא יעבור?!

והא תניא שנינו ברייתא: אמר רבי ישמעאל: מנין אנו למדים, שאם אמרו לו לאדם: "עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג"! מנין, שיעבוד ואל יהרג?

תלמוד לומר: "וחי בהם" - "ולא שימות בהם".

אם כן, יכול הייתי לומר: אפילו באופן שאונס זה היה פרהסיה, בפני רבים, גם יעבוד עבודת כוכבים?

תלמוד לומר (שם כב): "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל". ובפרהסיה יש חילול ה', שהכל למדין ממנו לחלל קדושת ה', ואמרה התורה "ונקדשתי", מסור נפשך על אהבת יוצרך! ^[9]

הרי שעבודת כוכבים בצינעה, יעבור ואל יהרג?

ומתרצינן: רבי ישמעאל אכן סובר כן, ואילו ההלכה נפסקה כרבי אליעזר החולק עליו, וסובר, שמה שחילקה התורה בין בפרהסיה לבין בצינעה, הוא בשאר מצוות, אבל עבודת כוכבים - אף בצינעה יהרג ואל יעבור.

אינהו חכמים אלו שנמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, דאמור אמרו דינם כרבי אליעזר. דתניא שנינו ברייתא: רבי אליעזר אומר:

אמרה התורה (דברים ו): "ואהבת את ה' א-לקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

"ואהבת" ^[10] היינו שלא תמירנו בעבודת אלילים.

ויש לבאר: אם נאמר בכל נפשך - למה נאמר בכל מאודך - ואם נאמר בכל מאודך - למה נאמר בכל נפשך? אם התורה באה לומר לאהוב את ה' כדבר החביב מאוד, תאמר את החביב משניהם ^[11]?

ומתרץ רבי אליעזר: התורה דיברה לכל סוגי בני אדם: אם יש לך שגופו חביב עליו מממונו, עליו לאהוב את ה' בגופו, כלומר למסור נפשו להריגה על אהבת ה', ולכן נאמר "ובכל נפשך" -

ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו ^[12], עליו לאהוב את ה' בכל ממונו, כלומר למסור ממונו כדי לימנע מעבודת כוכבים ^[13], ולכך נאמר: "ובכל מאודך" שהוא "מאוד" חביב עליו.

ולדעת רבי אליעזר חייבים למסור הנפש להימנע מעבודת כוכבים, ובכן, חכמים אלו סברו כמוהו.

הרי למדנו לדין עבודת כוכבים שיהרג ואל יעבור -

ומנין אנו למדים לדין גילוי עריות ושפיכות דמים שיהרג ואל יעבור? כמו דדרשה רבי.

דתניא שנינו ברייתא: רבי אומר: אמרה התורה בפרשת אונס נערה המאורסה (דברים כד): "ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש - כן הדבר הזה".

ויש להקשות: וכי מה למדנו מרוצח מעתה, למה המשילה התורה "משל" מרוצח, הרי מובן מאליו, שהנערה פטורה כיון שהיא אנוסה? [מבואר לעיל (עג א)].

והביאור הוא: הרי דין רוצח זה בא ללמד על נערה המאורסה, ונמצא למד הימנה. -

מקיש התורה משווה רוצח לנערה המאורסה, כדי ללמדנו: מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו - אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. [דרשה זו הובאה כאן דרך אגב ומבואר לעיל].

ועוד מקיש נערה המאורסה לרוצח, כדי ללמדנו: מה רוצח, אם גוי אומר לו: "רצח! והרוג את הנפש! ואם לא, הנני הורגך! דינו שיהרג ואל יעבור -

אף נערה המאורסה וכן כל העריות, אם גוי אומר לה: להיבעל למי שהיא אסורה לו באיסור ערוה, ואם לא, יהרגוה - דינה שתהרג ואל תעבור ^[14].

ולדין זה הקישה התורה נערה המאורסה לרוצח.

ומבררת הגמרא, רוצח גופיה שממנו למדנו נערה המאורסה, מנא לן? מנין לנו שדינו ליהרג ולא יעבור?

סברא הוא, שלא תדחה נפש חבירו מפני נפשו, דאם יהרוג את חבירו, יש כאן שתי עוולות, איבוד נפש של חבירו ועבירה על איסור רציחה שעובר הרוצח, ואילו אם הגוי יהרגהו, אף שיש כאן איבוד נשמה, אבל אין כאן עבירת ישראל על איסור רציחה.

דאף אם אמרה התורה "וחי בהם" ולא שימות בהם, הוא רק באופן שאם אכן יעבור - לא יאבד נשמה של ישראל, אבל אם בין כך ובין כך ייאבד נשמה של ישראל, למה יעבור על איסור רציחה -

ומי יודע, נפש של מי יקרה בעיני יוצרו יתברך שמו, ומי אומר לו שנפשו יקרה יותר, לכן לא יידחה ציווי התורה: "לא תרצח", ויהרג ואל יעבור!

ומספרת הגמרא עובדא שאמרו בה סברא זו.

דהיה עובדא, איש ההוא דאתא שבא לקמיה לפני רבה, ואמר ליה לרבה: אמר לי מרי דוראי הגוי אדון העיר שהנני מתגורר בה: "זיל לך קטליה לפלניא הרוג את פלוני ! ואי לא תעשה כן, קטלינא לך אהרוג אותך". ושאל את רבה, מה יעשה.

אמר ליה רבה: לקטלוך תן לו שיהרוג אותך, ולא תיקטול ואתה אל תהרוג! כי -

מאי חזית למה נראה בעיניך דדמא דידך סומק טפי שהדם שלך אדום יותר, דילמא יתכן, שדמא דההוא גברא שהדם של האיש ההוא שציווך אדון העיר להורגו - סומק טפי אדום יותר?

כלומר, רבה ענה כן בדרך מליצה: האם ברציחתך יש יותר עוולה מרציחתו, האם ידוע לך שדמך חביב ונאה לפני הקב"ה יוצרך - יותר מדם חביריך?! ^[15]

וזו הסברא שעל שפיכות דמים חייבים למסור את הנפש, וממנו נלמד נערה המאורסה.

הגמרא ממשיכה לבאר התנאים שעל פיהם אמרו יעבור ואל ייהרג.

כי אתא כשהגיע רבי דימי מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: לא שנו שבשאר עבירות יעבור ואל ייהרג, אלא שלא בשעת [השמד] גזירת המלכות, אבל אם הגוי אונסו בשעת גזירת המלכות לעבור אפילו על מצוה קלה [ובהמשך יבואר מה היא מצוה קלה] - יהרג ואל יעבור! כדי שלא ירגילו הגוים להמריך את לבבות בני ישראל ^[16].

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת גזירת מלכות, לא אמרו שבשאר עבירות יעבור ואל ייהרג, אלא אם הגוי אונסו לעבור עבירה בצינעה, אבל אם הוא בפרהסיה ^[17], אפילו אם אונסו לעבור על מצוה קלה - ייהרג ואל יעבור!

ומבררינן: מאי מצוה קלה?

אע"פ שהותרה הרצועה להציל את הנרדף בנפשו של רודף כבר ביארנו שכל שהוא יכול להצילו באחד מאבריו עושה וכל שהיה יכול להצילו בכך ולא עשה אלא שהמיתו הרי זה שופך דמים אלא שאין בית דין ממיתין אותו:

המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור הכהו בלא כונה ומת פטור נגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה האשה פטור מדמי ולדות אע"פ ששוגג הוא באשה שכל שיש בדבר דין מיתה אלו היה מזיד לא חלקת בו בשוגג ופירוש המקרא ואם יש שם דין אסון ודין נתינת נפש תחת נפש יפטר אבל אם נתכון לחבירו ונגף את האשה הואיל ואפילו היה במזיד פטור מן המיתה משלם דמי ולדות על הדרך שביארנו בתשלומיהן בב"ק:

כל שכתבנו בכאן ובמקומות אחרים שאין אדם מת ומשלם דוקא בשמיתה ותשלומין אלו באין כאחד על ידי אחד אבל אם מיתה באה בשביל אחד והתשלומין בשביל אחר הרי זה מת ומשלם א"כ למה אמרו רודף שהיה רודף אחר חבירו אם להרוג אם לדבר עבירה ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור טעם הדבר מפני שמצד רדיפתו נתחייב בנפשו אף לבעל הכלים ונרדף ששבר את הכלים של רודף פטור שאין ממונו חביב מגופו של אחרים חייב שהמציל עצמו בממון חבירו חייב מושיע שרדף אחר הרודף להציל ושבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו מיד הרודף:

רב פפא אמר במפותה דלא ניתן להצילה בנפשו ודברי הכל דאפי' רבנן לא פליגי עליה דר"י אלא במקפדת על פגמה אבל בשאין מקפדת אפי' רבנן מודו: אביי אמר לעולם באנוסה וביכול להציל מאחד מאיבריו שלא ניתן להצילה בנפשו ורבי יונתן בן שאול היא. מאי טעמא דר' יונתן בן שאול דכתיב וכי ינצו אנשים ונגפו וא"ר אלעזר במצות שבמיתה שמתכוונין להמית זה את זה הכתוב מדבר דכתיב ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש דאי בשאין מתכוונין להמית זה את זה אמאי ונתת נפש תחת נפש שוגג הוא אלא במתכוין להרוג את חבירו והכה את האשה הכתוב מדבר ואפ"ה אמר רחמנא ולא יהיה אסון ענוש יענש אי אמרת בשלמא כל היכא דיכול להציל את הנרדף באחד מאיבריו של רודף אין מצילין אותו בנפשו היינו דמשכחת לה דיענש כגון שיכול להציל באחד מאיבריו שלא ניתן להצילו בנפשו ונמצא שאין כאן חיוב מיתה כלל ולפיכך משלם אלא אי אמרת לעולם ניתן להצילו בנפשו ואפי' בזמן שיכול להציל באחד מאיבריו היכי משכחת לה דחייביה קרא לשלומי דמי ולדות האי רודף הוא והו"ל מתחייב בנפשו ואין מת ומשלם.

וסברינן לאקשויי עלה ודילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה מיתה לנרדף ותשלומין לבעל האשה ודחינן לא שנא מיתה ותשלומין לנרדף ולא שנא מיתה לזה ותשלומין לזה גבי דינא דרודף חדא מילתא היא מ"ט כיון דמיתתו ביד כל אדם הו"ל כמאן דמיחייב נמי מיתה לבעל האשה דאמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מ"ט מתחייב בנפשו הוא אלמא מיתה לנרדף ותשלומין לאחר פטור.

הא דאמרינן הכא דאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו בדאפשר ליה לאיתצולי באנפא אחרינא קאי אבל אי לא סגיא בלאו הכי מותר דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ג וג"ע וש"ד וה"מ לכתחלה לענין איסור אבל לענין חיובא לא שנא הכי ולא שנא הכי מיחייב דלענין תשלומין מיהת מידי דאפשר הוא ומיבעי ליה לשלומי לחבריה ממוניה ואמטול הכי קא נקיט לה גמרא טעמא משום דאסור להציל עצמו בממון חבירו דכיון דלכתחלה כי יכול להציל ע"י דבר אחר אסור להציל עצמו בממון חבירו כי אין יכול להציל ע"י דבר אחר נהי דלכתחלה מותר להנצל על איבוד ממון חבירו אבל לענין תשלומין מידי דאפשר הוא ומיחייב ושאר השמועה פשוטה היא:

פיסקא אבל הרודף אחר הבהמה כו' תניא ר"ש בן יוחאי אומר העובד ע"ג ניתן להצילו בנפשו מק"ו ומה פוגם הדיוט שמתכוין לבזות את ההדיוט ניתן להצילו בנפשו פוגם גבוה שכופר במקום על אחת כמה וכמה ולא מצינן למיפרך מה לפוגם הדיוט שכן עושה בו מעשה דאפ"ה פוגם גבוה חמיר טפי. תניא ר"א ב"ר שמעון אומר המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו סבר לה כר' שמעון אבוה דאמר העובד ע"ג ניתן להצילו בנפשו ואתיא בג"ש דחילול חילול מע"ג כתיב הכא מחלליה מות יומת וכתיב התם ומזרעך לא תתן ולא תחלל מה להלן ניתן להצילו בנפשו אף כאן ניתן להצילו בנפשו:

אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי ס"א בן יהוצדק נמנו וגמרו כל עבירות שבתורה כו'. ע"ג דתניא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך למה הוצרך לומר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך אפילו נפשך ניטלת על ייחודו יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך אפי' ממונך ניטל:

עריות ושפיכות דמים דתניא רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו כו' וכי מה למדנו מרוצח מעתה לענין אונס הרי הרוצח בא ללמד לנערה מאורשה ונמצא למד ומה בא ללמד מקיש נערה מאורשה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יהרוג את חברו אף נערה מאורשה יהרג הבועל ואל יעבור. ולא מצינן למימר אף נערה מאורסה תהרג ולא תיבעל לו דהא אמרינן לקמן דאסתר קרקע עולם הואי ואפי' לרבא הנאת עצמן שאני אין לך הרודף אחר נערה מאורסה שאינו עושה להנאת עצמו ותו הא אמרי' לעיל במקפדת על פגמה ומניחתו שלא יהרגנה דניתן להצילה בנפשו אליבא דרבנן.

ומאי נמצא למד מאי נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו של רודף אף רוצח ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף כדאמרי' לעיל. ואיבעי' לן רוצח גופיה מנא לן דיהרג ואל יעבור ומהדרי' סברא הוא שלא ניתנו מצות לידחות אצל פיקוח נפש משום דכתיב וחי בהם אלא מפני חיבוב נפשן של ישראל לפני המקום אבל הכא גבי רוצח דבין הכי ובין הכי [איכא] איבוד נשמה לא ניתנה מצות המקום לידחות ואם תאמר אני ראוי להאריך ימים יתר מזה וקא מיקיים בי וחי בהם טפי דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי כלומר אדום ובריא ונפשך יקרה בעיני המקום וראוי לחיות יתר מחבירך כדי שתאמר מוטב ידחו חייו של זה שהן מעוטין מפני חייך שהן מרובים דקא מיקיים בך וחי בהם טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי והוא ראוי לחיות ולהאריך ימים יתר ממך ונפשו יקרה בעיני המקום יתר מחייך. ויש לפרש שלא ניתנו מצות לידחות אצל פיקוח נפש אלא כדי שיחיה ויקיים מצות הרבה כדאמרינן התם (יומא פ"ה:) חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אבל הכא גבי רציחה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וראוי להאריך ימים יתר מחבירך כדי שתאמר ידחו חייו שהן מעוטין ואינן מספיקינן לקיים בהם מצות הרבה מפני חיי שהן מרובין וראויים לקיים בהם מצות הרבה דילמא דמא דחברך סומק טפי. כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה אמר לי מרי דורי בעל דירתי ויש אומרים שכך היה נקרא כלומר אמר לי אדוני פלוני זיל קטליה לפלניא כו':

כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו דבשאר עבירות יעבור ואל יהרג אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפי' בשאר עבירות יהרג יאל יעבור מפני קידוש השם ותו משום דאתי למסרך. ויש אומרים שלא ירגילו העכו"ם להמריך את הלבבות בכך:

כי אתא רבין א"ר יוחנן אפילו שלא בשעת השמד נמי לא אמרן יעבור על שאר עבירות ואל יהרג אלא בצינעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור מפני קידוש השם כדיליף לה ואזיל מונקדשתי בתוך בני ישראל. מאי מצוה קלה אמר רבה בר' יצחק אמר רב אפי' ערקתא דמסאנא כך שמענו שבאותו זמן היו רגילין ישראל לקשור סנדליהן ברצועות שחורות והעכו"ם באדומות ואמר רבי יוחנן שאפילו אמרו לו בפרהסיא קשור סנדלך ברצועות אדומות וכן לענין כל דבר שאין ישראל רגילין בו ועשוין לשנות בו ממנהג העכו"ם דלית ביה אלא משום ובחוקתיהם לא תלכו יהרג ואל יעבור:

גמרא וכי ינצו אנשים גו' ושיבר את הכלים בין של נרדף ובין של כל אדם כו' כי אתא רבין אמר רבי יהודה אפילו שלא בשעת גזירת כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה סבר לה כאבוה כו' חילול מעבודת כוכבים כו' לא תתן להעביר למולך ולא תחלל עכ"ל קצת קשה דהא רבי אלעזר בר' שמעון סבירא ליה לעיל בפרק ד' מיתות דמולך לאו עבודת כוכבים הוא ויש ליישב כמו שפירש רש"י גבי שלשה כריתות בעבודת כוכבים כו' דאי נמי מולך לאו עבודת כוכבים הוא מכל מקום קרי ליה עבודת כוכבים כו' ע"ש ובתוספות שם וק"ל:

בתוס' ד"ה דקסבר עונשין מן הדין וכו' כדפרי' פ' ד' מיתות עיין שם בתוספות דף נ"ג ע"ב ד"ה השתא יש לומר אמו שאינה אשת אביו וכו':

גמ' דאמר רבה רודף שהיה רודף כו' כצ"ל. ונ"ב ה"ג רבה כו' כדמוכח בפרק בתרא דב"ק וכן פירשו התוספות בפרק אלו נערות בד"ה רב אשי אמר בזר שאכל תרומה כו' דף ל"א:

שם ושיבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף כו' נמחק בין של רודף:

שם שלא יהא ממונו חמור מגופו כו' בנפשו סבר לה כו' דתניא ר"א אומר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אם נאמר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה רודף שהיה רודף אחר רודף חבירו להורגו כו' כצ"ל:

גמרא דכתיב וכי ינצו אנשים. המציין לדברים טעה כי הכוונה על קרא דמשפטים:

שם אינהו דאמור כר"א דתניא כו'. מכאן סתירה מפורשת לפי' הגר"א ז"ל בס' שנ"א בפ' הרואה דכוונת הש"ס בכ"מ על סיפא דברייתא המובאה שם בגמרא (סא ב) רע"א בכל נפשך אפי' נוטל א"נ. אבל ר"א ע"כ ס"ל דבכ"נ אין הכוונה על מסירת נפש ממש דא"כ אין לך אדם שממונו יהיה חביב עליו יותר מנפשו ע"ש. והכא אמר הש"ס בהדיא דאינהו כר"א וע"כ צ"ל דיגיה כר"ע ובהגהותיו כאן לא תקן:

רש"י ד"ה מה רוצח יהרג ואל יעבור. אם אמר כו'. כצ"ל:

גמ' יעבור ואל יהרג חוץ. עי' סוטה י' ע"ב תוס' ד"ה נוח:

בגמרא אביי אמר ביכול להצילו באחד מאבריו: הרמב"ם (פ"א מהל' נערה בתולה) כתב דהבא על אחת מחייבי כריתות בין ע"י אונס בין ע"י פיתוי ולא התרו בהם שאינם נלקים משלמין קנס ע"ש ולפי סוגיא דלפנינו ק"ל כיון דפסק שם דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין ופסק ג"כ בפ"א מה' רוצח דחייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו א"כ לדידיה קשה ג"כ קושית הגמרא דכאן ותירוץ קמא דהגמרא לא שייך דהוא פסק בפ"א מה' איסורי ביאה דהעראה זו הכנסת עטרה וגם תירוץ רב פפא לא שייך דכתב בפירוש בין באונס בין במפתה ולא משכחת במתניתן שלא יהרגנה כתי' רבא דהרמב"ם לא פסק כר' יהודה וא"כ לא משכחת אלא בבא עליה שלא כדרכה מקודם כתי' רב חסדא או ביכול להצילו באחד מאבריו כתי' אביי ולפ"ז ה"ל להרמב"ם לפרש זה בפירוש כיון דמבואר בגמרא הכי ולא לסתום בסתמא שמשלם קנס דמשמע בכל גווני:

ור' יונתן בן שאול היא: מלשון זה משמע דרבנן פליגי אר"י בן שאול ומטעם זה הקשה הלח"מ בפ"ט מה' מלכים על הרמב"ם דפסק כוותיה ע"ש. ולפענ"ד אדרבה מוכח מכאן דאדרבה כ"ע ס"ל הכי דלכאורה קשה מי דחק לאוקמי ביכול להצילו באחד מאבריו דווקא הא לעיל קאמרינן בברייתא דיש לה מושיע אין מצילין אותו בנפשו א"כ לוקמיה ביש לה מושיע אע"כ דכ"ע אית להו הך דריב"ש וא"כ הך יש לה מושיע גופא יש לפרש הכי דיכול להושיע בהצלת אחד מאבריו ועכ"פ ליכא נפקותא בין ב' אוקימתות הללו כיון דתרווייהו כ"ע ס"ל. אלא דקשה מאי מוכיח ריב"ש מהך דלא יהיה אסון דניתן להצילו באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו דילמא התם איירי ביש לו מושיע לגמרי וזה לא ניתן להצילו ברוצח כמו בנערה המאורסה דכתיב קרא בפי' דהא רוצח מנערה המאורסה אתיא:

קסבר עונשין מן הדין: א"ל דאכתי אזהרה מנ"ל דאזהרה ליכא למילף מק"ו דהא במכות (דף י"ז ע"ב) קאמרינן לר"ש דאין מזהירין מן הדין די"ל דאזהרה לא מצרכינן לרודף לחוד דבכלל אזהרה דעע"ז הוא ולא מצרכינן ילפותא אלא לענין עונש דבזה לא שייך דהוא בכלל עונש דעע"ז דאינו עד לאחר שעבר:

חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד: עיין בר"ן שמסופק בבא על הבהמה אי ניתן להצילו בנפשו ודעתו לפי המסקנא דניתן אכן לכאורה צ"ע כיון דהא דכל העריות ילפינן מנערה המאורסה ע"כ לאו משום דח"כ הן כמוה דא"כ נרבה גם משאר ח"כ ומיתת ב"ד וגם לאו משום דניתנו להצילם בנפשם הוא דזה לא שייך בבהמה ואי משום דילפינן עריות מנערה המאורסה בהיקשא דר' יונה א"כ לא נרבה זכר ובהמה דהם אינם בכלל היקשא לפי חד תירוץ של התוס' ביבמות (דף נ"ד ע"ב) וצ"ל דלפי הך תירוצא באמת בבהמה יעבור ואל יהרג:

והא תניא אמר ר' ישמעאל: ק"ק לפי מש"כ התוס' לעיל (דף ס"א ע"ב) בשם י"מ דהא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם ע"ז וע"ז דהתם איירי בע"ז שהכל עובדים מאהבה ומיראה דומיא דהתם ע"ש ובה אמרינן יעבור ואל יהרג א"כ מאי פריך מהא דר"י ומנ"ל לומר דר' ישמעאל פליג אהא דלמא ר' ישמעאל איירי בע"ז כה"ג דעובדין מאהבה ומיראה וכבר הקשו התוס' גופא קושיא כה"ג והוצרכו לשנות דעדיפא מניה משני וזה לא שייך כאן דמי עדיפא לעשות פלוגתא חדשה בין התנאים:

ת"ל וחי בהם. א"ל כיון דבג"ע ושפ"ד ע"כ גם ר"י מודה דיהרג ואל יעבור מהני טעמי דאמרינן לקמן דהרי ר"י באמת לא קאמר רק ע"ז א"כ מאי קאמר מוחי בהם אכתי נילף ע"ז בק"ו דלעיל מנערה המאורסה דבזה לא שייך אין עונשין מן הדין דאין זה עונש דאיך שייך עונש קודם שעבר עבירה די"ל דלא שייך ק"ו הנ"ל לדידן כיון דע"ז לא ניתן להצילו בנפשו ועריות ורוצח נתנו א"כ הרי בלא"ה קיל ע"ז מהם:

לכך נאמר בכל מאדך: ק"ק למה מצרכינן בכל מאודך מהיכי תיתי שלא יתן כל ממונו דהא גם בכל נפשך לא בעינן אלא מדכתיב וחי בהם וזה לא שייך לענין ממון ואי משום דיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו והוי בכלל וחי בהם א"כ בשאר מצות דלא קאי עליהם בכל מאודך דלא איירי רק בע"ז כמו בכל נפשך לא יחוייב ליתן ממונו כדי להציל עצמו מעבירה וזהו נגד דעת הר"ן פ' לולב הגזול שפסק כוותיה הרמ"א ביו"ד (סי' קנ"ז) ע"ש:

הרי זה בא ללמד ונמצא למד: ק"ק הרי בא ללמד ג"כ לענין יהרג ואל יעבור והתוס' לעיל הרגישו בזה ופירשו דאף למד קאמר אכן הול"ל הכי והלשון משמע דהעיקר הוא מה שנמצא למד וגם הכא נקט הך דרשה דיהרג ואל יעבור לבסוף משמע דלאו עיקר דרשה הוא. והנראה בזה דודאי היכי דהוקשו ב' דברים להדדי מבלי דפרט הכתוב לענין מה הוקשו ומי הוקש למי בזה אמרינן אין היקש למחצה והוקשו בכל דרכי ההיקש ולכל הצדדים אבל היכא דפרט הכתוב מה נקיש ולענין מה נקיש כגון הכא דכאשר יקום איש ע"כ לענין הך דינא דאיירי ביה קרא הוקש וזה לא שייך לענין אונס דלא ידעינן ברוצח ג"כ אע"כ דקאי אהך דואין לה מושיע דסיפא דקרא דאיירי בניתן להצילו בנפשו ובזה רוצח ללא ללמד אתי אלא נמצא למד ואף דמקשינן נערה המאורסה ג"כ לרוצח לענין יהרג ואל יעבור היינו משום דאין היקש למחצה אבל ע"כ עיקר היקש דקרא לאו היינו הך כיון דלא איירי בקרא שם מהך דיהרג ואל יעבור וכן הוא ג"כ בהך דמשכבי אשה דהביאו התוס' לעיל דודאי עיקר ההיקש לאו לענין העראה איירי דהא מזה לא איירי קרא שם אלא מביאה גמורה ואיך יאמר על זה משכבי אשה אע"כ אתי לחייב אשה בשלא כדרכה ובזה נמצא למד וכן גם כן בהיקש דצבי ואיל דגם שם עיקר ההיקש ודאי לאו לענין מתנות אתי דביה לא איירי קרא שם רק לענין זביחה ובזה ג"כ נמצא למד:

ברש"י ד"ה ויכול. הנרדף או דרואהו להציל בא' מאבריו: ע' במ"ל (סוף ה' חובל) שכ' בשם הרא"ם דהנרדף עצמו א"צ להצילו בא' מאבריו וזה דלא כדעת רש"י דכאן אכן הסוגיא דהכא מוכח כדעת רש"י דאל"כ אכתי יקשה למה בלא יהיה אסון ענוש יענש הא ניתן להצילו בנפשו ע"י הנרדף:

ד"ה סבר לה. ומזרעך לא תתן להעביר למולך: לפי מש"כ התוס' לעיל דלכך לא ילפינן ג"כ הני דפ' הנשרפין לקמן משום דהכא חלול במקום מיתה עומדת א"כ ע"כ לאו מהך קרא דמזרעך לא תתן יליף דהתם לא כתיב מיתה אלא מקרא דאם העלם יעלימו דפ' קדושים דשם כתיב חלול במקום מיתה אכן גם לשיטת רש"י יש ליישב מה שהקשו התוס' דא"כ נילף גם הני דפ' הנשרפים מגז"ש זו די"ל ע"כ לא מרבינן כיון דכולהו הם חייבי כריתות ומיתה בידי שמים א"כ אי ס"ד דמרבינן הני ל"ל חטא לחייבי כריתות דעריות נילף מהני דליכא בהו פגם ואעפ"כ נתנו להצילם בנפשם ח"כ דעריות דאית בהו פגם לכ"ש דהא הך תנא סבר עונשין מן הדין אבל השתא דלא מרבינן אלא שבת לא שייך להקשות דא"כ מות לחייבי מיתות ב"ד ל"ל נילף בק"ו משבת דהא אצטריך למיתות ב"ד דקילי מסקילה א"נ אי לאו מות הוי מרבינן אפילו חייבי לאוין ג"כ כמבואר לעיל:

בד"ה סברא הוא. דאיכא תרתי איבוד נשמה ועבירה: הא דבעינן הך טעמא דאיכא עבירה ג"כ היינו דאי רק משום דמאי חזית דדמך סומק טפי אין לנו לחייבו שיהרג דהוא יאמר שמקפיד על אבוד נשמתו טפי ולכן בעינן דאיכא עבירה ג"כ והיינו דבכה"ג לא התירה התורה משום וחי בהם כלל כיון דממנ"פ איכא איבוד נשמה ונשארה עבירה דרציחה:

דתניא, רבי יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו.
ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' רוצח הי"ג) וז"ל כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו עכ"ל. ויש להסתפק האם ביכול להצילו בא' מאבריו תו לא הוי רודף, דפקע מיניה שם רודף, או"ד דאע"פ שיכול להצילו בא' מאבריו מ"מ הוי רודף דכוונתו להרוג את חבירו אלא שאם הוא יכול להציל את הנרדף בלי להרוג את הרודף אזי אסור להצילו בנפשו. והנה ממה שפסק הרמב"ם (הנ"ל) שאם היה יכול להציל בא' מאבריו והרגו הריהו חייב מיתה אך אין ב"ד ממיתין אותו משמע קצת דס"ל דהוי רודף. ויל"ע מה הדין אם יכול להפסיק את הרדיפה ע"י שידבר עם הרודף ויוכיחו בדברים דאזי היה מפסיק מלרדוף, ולא דיבר עמו והרגו האם זה נחשב שהיה יכול להצילו בא' מאבריו או לא, דיתכן דדוקא ביכול להצילו באחד מאבריו עדיין מיקרי רודף ומשו"ה אם הרגו אין ב"ד ממיתין אותו (וכדפסק הרמב"ם), משא"כ באופן שהיה מפסיק רדיפתו אם היו מדברים עמו ומוכיחין אותו והיה מפסיק את הרדיפה מעצמו י"ל דפקע מיניה שם רודף לגמרי וההורגו חייב מיתה בב"ד.
ועוד יש להסתפק אליבא דר"י בן שאול מהו הדין באופן שאדם א' יכול להציל את הנרדף באחד מאבריו של הרודף ויש שם אדם שני שאינו יכול להציל את הנרדף אא"כ הורג את הרודף, האם מותר לו להרוג את הרודף או לא, דאי נימא דביכול להציל בא' מאבריו אזי פקע מיניה שם רודף א"כ י"ל דגם השני אינו יכול להורגו, משא"כ אם עדיין הוי רודף אלא שאסור להרגו כשיכול להצילו בא' מאבריו י"ל דרק לאדם הראשון אסור להורגו אבל מותר לשני להורגו. ועוד יש לעיין בזה מהו הדין לשיטת הראב"ד (פ"ט מהל' מלכים ה"ד, ועיין ברדב"ז שם) שאם הורג רודף שהיה יכול להצילו בא' מאבריו דחייב מיתה בב"ד, מה הדין באופן שלגבי אדם א' הוי יכול להצילו בא' מאבריו ולגבי אדם שני הוי אינו יכול להצילו בא' מאבריו. דלכאורה לפי הראב"ד כשיכול להציל בא' מאבריו פקע מיניה שם רודף ומשו"ה אם הרגו הראשון הריהו חייב מיתה בב"ד, וא"כ אף השני אסור להורגו דמאחר שיכול הראשון להצילו בא' מאבריו פקע ממנו שם רודף ואסור אף לשני להורגו.⁴⁷⁰
דאמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף ובין של כל אדם פטור מאי טעמא מתחייב בנפשו הוא. ונרדף ששיבר את הכלים, של רודף פטור, של כל אדם חייב. של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, של כל אדם חייב שמציל עצמו בממון חבירו.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ח מהלכות חובל ומזיק ה"ד) וז"ל נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום אף על פי שהמלך אנסו להביא, במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב בשלא הגיע הממון לרשות האנס, אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה המוסר שהראה הרי זה פטור מלשלם, שכיון שעמד האנס בצד האוצר כבר אבד כל מה שיש בו וכאילו נשרף. והשיג עליו הראב"ד וז"ל נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום אף על פי שהמלך אנסו להביא. א"א גם בזה על דרך הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן בדין שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומאין יתחייב לו זה שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו וכו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות מגמ' זו על שיטת הראב"ד (שם) דפקו"נ פוטר מתשלומין, דא"כ אמאי חייב הנרדף לשלם. וי"ל דהתם מיירי שייחד לו העכו"ם ממון חבירו דאזי סובר הראב"ד דאם מסר לעכו"ם כדי להציל את נפשו הריהו פטור מתשלומין. אך באופן שלא ייחד לו עכו"ם ממון מסוים למסור לו אזי הוא חייב לשלם דכל א' יכול לטעון למה בחרת את ממוני, דהיית יכול להציל את עצמך בממון של אדם אחר. וי"ל דהראב"ד יפרש דבסוגיין מיירי שהיה הנרדף יכול להציל את עצמו באופן אחר ומשו"ה חייב לשלם.⁴⁷¹
והנה יש להסתפק ביסוד הדין שאם הזיק הנרדף כליו של רודף הריהו פטור האם זהו מדין הצלה שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו דמדניתן להצילו בנפשו כל שכן שניתן להנצל בממונו (וכ"כ התוס' בד"ה שלא), או"ד דהוי דין מסוים בפנ"ע דהזיק כליו של הרודף פטור, וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ח מהל' חובל ומזיק הי"ג) וז"ל רמב"ם נרדף ששבר כלים של רודף פטור לא יהיה ממונו חביב עליו מגופו עכ"ל. ונפ"מ באופן שמשבר כליו של הרודף כדי להנקם ממנו ולא להציל את עצמו, דלפי תוס' י"ל דחייב, משא"כ להרמב"ם י"ל דפטור.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' חובל ומזיק הי"א) שפסק בנוגע למוסר וז"ל ואסור לאבד ממונו של מסור ואף על פי שמותר לאבד גופו שהרי ממונו ראוי ליורשיו עכ"ל. וצ"ע מ"ש מוסר מרודף, דהרי בפ"ח מהל' חובל ומזיק (ה"י) פסק הרמב"ם וז"ל מותר להרוג המוסר בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות, ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להרגו וכל הקודם להרגו זכה עכ"ל. וצ"ע דכמו שנרדף שהזיק כליו של רודף פטור דלא יהא ממונו חביב עליו מגופו ה"נ י"ל לגבי מוסר ולמה פסק הרמב"ם שאסור לאבד את ממונו של מסור. ויתכן דשאני רודף דחל עליו חיוב מיתה ויש חיוב להורגו ומשו"ה אם הזיק הנרדף את ממונו הריהו פטור, משא"כ במסור דיש רק רשות להורגו ליכא היתר להזיק את ממונו. ויש להביא ראייה דיש רק רשות להרוג את המוסר מהא דמוסר חייב לשלם ואם היה חייב מיתה אזי היה פטור מדין קלבד"מ ועל כרחך דיש רק רשות להרוג את המוסר ולכן מוסר חייב בתשלומין⁴⁷², ולפיכך אסור להזיק את ממונו, משא"כ ברודף דחל עליו חיוב מיתה ומשו"ה אם הזיק הנרדף את ממונו פטור דלא יהיה ממונו חביב יותר מגופו.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכו' כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
בסוגיא דיהרג ואל יעבור
א
ביאור מחלוקת הראשונים בדין מי שעבר באונס על ג' עבירות ועבר ולא נהרג
והנה קיי"ל דפקו"נ דוחה כל עבירות שבתורה דכתיב וחי בהם, ודרשינן ולא שימות בהם, אמנם מבואר בגמ' דבג' עבירות חמורות ועל שאר עבירות בשעת השמד או בפרהסיא חל דין דיהרג ואל יעבור. ולפום ריהטא י"ל דיש חילוק בין דין יהרג וא"י בג' עבירות לבין דין יהרג וא"י בשעת השמד ובפרהסיא, דבג' עבירות חמורות אין פקו"נ דוחה את העבירה מחמת חומר האיסור ולא חל בכלל המתיר של פקוח נפש וממילא חל דין דיהרג ואל יעבור. משא"כ בשאר עבירות בשעת השמד או בפרהסיא י"ל דמעיקר הדין פקו"נ חל לדחות את העבירה דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם, ומצד עצם העבירה אין חילוק בין אם עבר על העבירה בפרהסיא או בצנעא ובין אם עבר בשעת השמד או לא, אלא דבפרהסיא או בשעת השמד חל מחייב בפנ"ע של קידוש ה', ומשו"ה אינו חל היתר דפקוח נפש להתיר את הלאו, דמחמת מצות קידוש ה' פקע ההיתר דפקו"נ.
ועוד יש להעיר דלכאורה יש חילוק בג' עבירות עצמם דבשפיכות דמים ליכא היתר דפקו"נ משום הסברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, משא"כ בעבודה זרה וג"ע דמסברא היה ראוי להתירן משום פקו"נ, אלא דיש גזה"כ דלא חל בהם היתר ד"וחי בהם". אמנם לפי"ז צע"ק בהיקש שבגמ' (עד.) "מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור", והרי חלוקים הם ביסוד דינם והיאך אפשר להקישן זה לזה. (ויבואר לקמן באות ג' תירוץ לקושיא זו).
והנה עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד) וז"ל כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ולא נהרג הרי זה מחלל את השם וכו' ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו וכו' שנא' ונתתי פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא ולא אונס ולא מוטעה עכ"ל. ובכס"מ הביא שיטת הרמ"ך דכל מי שעבר ולא נהרג ב"ד ממיתין אותו. ועיין בר"ן (סנה' סא: ד"ה איתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה) שכתב בשם רבנו דוד (והיא שיטה שלישית דלא כהרמב"ם ודלא כהרמ"ך), דבג' עבירות אם עבר אזי הדין הוא דנהרג, משא"כ בשאר עבירות בשעת השמד או בפרהסיא אם עבר ולא נהרג הוא פטור. וצ"ב ביסוד פלוגתתם.
ונראה לבאר דלכאורה יש חילוק בין דין פקו"נ לדין אונס, דפקו"נ מהוה מתיר לעשות את מעשה האיסור ואילו אונס אינו מהווה חלות מתיר אלא חלות פטור מעונשין⁴⁷³. ובפשטות בג' עבירות ליכא חלות דין מתיר דפקו"נ אולם יתכן שחל פטור אונס אף בג' עבירות. ונראה דזהו הביאור בשיטת הרמב"ם (פ"ה הל' יסוה"ת ה"ד) דאע"פ דליכא היתר דפקו"נ בג' עבירות חמורות וחל בהם דין יהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג אינו נענש דמ"מ הוי מעשה באונס ומשו"ה פטור מעונשים. אמנם הרמ"ך (עיין בכס"מ שם) חולק על הרמב"ם וסובר דליכא כאן פטור אונס וכל מי שעבר ולא נהרג ב"ד מענישין אותו. וי"ל דהרמ"ך סובר דרק באופן שהוכרח לעבור על העבירה באופן שאנס מכריחו בידיים בגופו והוא עובר בשב ואל תעשה ואינו יכול למנוע את עצמו מלעבור על העבירה אזי הוי אונס דפטור מעונשין בדומה לציור שבפסוק ד"ולנערה לא תעשה דבר" שאנסוה בגופה והיא עוברת בשב ואל תעשה ואינה יכולה למנוע את העבירה. משא"כ כאן שעבר בקום ועשה מדעתו אע"פ שעבר מחמת פחד המות לא הוי אונס, וחייב.^{474 475}
ויל"ע בביאור שיטת רבנו דוד דלכאורה לא ס"ל כשיטת הרמ"ך דרק אם עבר בשב ואל תעשה הו"ל אנוס, דהרי רבנו דוד סובר דאם עבר על עבירה קלה בפרהסיא אינו חייב מיתה, ולכאורה היינו משום דהוי אונס, ומוכח דרבנו דוד סובר דבעבר עבירה מחמת פחד מות הוי אונס. וצ"ע א"כ מהי סברת רבנו דוד שאם עבר על ג' עבירות ולא נהרג דחייב מיתה. ונראה דרבנו דוד סובר דחל פטור אונס רק היכא שחל היתר דפקו"נ, דהיינו בשאר עבירות, ואילו בג' עבירות חמורות ליכא היתר דפקו"נ, דהאיסור חמור כ"כ שאין פקו"נ חל להתיר את העבירה, וכמו כן י"ל דמחמת חומר האיסור ליכא נמי פטור דאונס, ולכן רבנו דוד סובר שאם עבר על ג' העבירות החמורות ולא נהרג הוא חייב מיתה. משא"כ בשאר איסורים דחל בהם מתיר דפקו"נ חל נמי פטור אונס, אלא דבפרהסיא חייב למסור נפשו על שאר איסורים משום מצות קידוש ה', אך אם עבר על שאר איסורים בפרהסיא ולא נהרג אינו חייב מיתה, דבשאר איסורים חל פטור אונס. וכן משמע מלשון הר"ן (סא: ד"ה איתמר) וז"ל אלא שה"ר דוד ז"ל מחלק בין אלו הג' עבירות ובין שאר מצות דבשאר מצות הוא משום עשה דונקדשתי ולפיכך אין ממיתין עליה בפרהסיא או בשעת הגזירה, אבל באלו הג' עבירות שהם מחמת חומר עצמן אימא לך דאפילו באונס ימיתוהו ב"ד אם התרו בו עכ"ל. כלומר דבשאר עבירות בפרהסיא חל היתר דפק"נ לגבי עצם העבירה אלא דחל חיוב ליהרג ולא לעבור משום מצות קידוש ה', ומשו"ה אם עבר ולא נהרג אינו חייב מיתה, דבשאר עבירות חל פטור אונס. משא"כ בג' העבירות החמורות דדין יהרג ואל יעבור הוא מפאת חומר האיסור, ומשו"ה אם עבר עליהן ולא נהרג הוא חייב מיתה ולא חל בג' עבירות פטור של אונס. ואילו הרמב"ם סובר דאע"פ שאין היתר דפקו"נ חל בג' עבירות חמורות מ"מ פטור אונס שפיר חל. והרמב"ם אינו מחלק בין ג' עבירות חמורות לשאר עבירות בפרהסיא או בשעת השמד.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ו) וז"ל כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו עכ"ל. וצ"ע דמ"ש חולה שנתרפא בע"ז דעונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו מהעובר על ג' עבירות מחמת יראת המות, דהאנס יהרגנו אם אינו עובר על העבירה, דאינו נענש משום דהוי אונס. וי"ל דלא מיקרי אונס אלא באופן שאדם אחר מאנסו ומכריחו לעבור על העבירה, משא"כ בחולה שיש בו סכנה שהחולה מתרפא מרצונו לא הוי אונס אלא פקו"נ ומאחר דליכא היתר דפקו"נ בג' עבירות אם עבר מענישין אותו בעונש הראוי לו.⁴⁷⁶
אמנם עיין ברמב"ן במלחמות ה' (דף יח. מדפי הרי"ף) שכתב וז"ל ועוד דאמרינן לקמן באותו שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינה ימות ואל תבעל לו ולמ"ד אשת איש הות שפיר דג"ע הות ואסור, והא התם להנאת עצמו של בועל היה ואפילו הכי אסור אלמא אף להנאת עצמו אסור, וא"ת שאני התם דליכא אונסא לאיתתא ומשו"ה אסיר דאע"ג דאיהו אניס איהי לא אניסא, הא לאו מילתא היא דכיון דאיהו אניס אונסא דגופיה וכו' הואיל ואיכא איבוד נפש מישראל אונס מיקרי עכ"ל. ומבואר דס"ל דהחולה עצמו חשוב כאונס, ואף לאדם אחר חשיב אונס דאיבוד נפש מישראל חשיב כאונס. ולפי"ד הרמב"ן לכאורה אין חילוק בין מתרפאין לאונס ע"י עכו"ם אנס, דאף חולה חשיב אונס. ובפשטות הרמב"ן חולק על הרמב"ם שחילק בין חולה שעבר ונתרפא בג' עבירות שב"ד מענישין אותו ואילו העובר באונס ולא נהרג פטור מעונשין.
אולם הגר"ח זצ"ל ביאר את דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ו) שכתב דחולה שעבר ונתרפא בע"ז ג"ע ושפכ"ד דב"ד מענישין אותו בעונש הראוי לו, שאין הכוונה למיתה או מלקות אלא הכוונה היא לעונש כעין מכת מרדות או נידוי ושמתא, ולא בעונש של מיתה ומלקות דאף חולי הוי אונס, ופטור ממלקות ומיתה. ולפי"ז מדוייק היטב לשון הרמב"ם דבהל' ד' כתב דמי שעבר ולא נהרג שאין ב"ד מלקין אותו או ממיתין אותו, ואילו בהל' ו' כתב דאם עבר ונתרפא בע"ז או ג"ע ושפ"ד "עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו", ולא כתב שב"ד מלקין או ממיתין אותו, דבאמת אף בחולי חל פטור אונס שאין ב"ד מלקין וממיתין אותו אלא דמענישין אותו עונש הראוי לו כמו מכת מרדות או נידוי ושמתא.
ב
ב' דיני אונס: דין מעשה עבירה באונס בשב ואל תעשה ודין עבירה בקום ועשה מחמת פחד מות
אולם יתכן לפרש את שיטת הרמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד) באופן אחר, דהנה עיין בהמשך הסוגיא (עד:) דהקשה הגמ' "והא אסתר פרהסיא הואי, אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר הנאת עצמן שאני", והקשו הראשונים (עיין בתוס' ד"ה והא) דלמה לא הקשה הגמ' דתיהרג משום דהוי גילוי עריות. ותירץ הריב"ם וז"ל דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מחייבי למסור עצמה משום עריות עכ"ל. ודבריו צ"ב, דהרי בגמ' ב"ק (לב) איתא דהשווה הכתוב אשה לאיש דכתיב "ונכרתו הנפשות העושות", ומבואר דאף בשב ואל תעשה איכא מעשה עבירה גמורה דגילוי עריות מצד האשה, והיא חייבת בעונש כמו האיש הבועל העובר בקום ועשה,⁴⁷⁷ ואם חומר העבירה של עריות מפקיע את ההיתר דפקו"נ א"כ אמאי סובר הריב"ם דמהני טעמא קרקע עולם לענין שאינה מחוייבת למסור את נפשה משום איסור עריות.
והנה עיין בנימוקי יוסף (דף יז: מדפי הרי"ף ד"ה קרקע עולם) וברמב"ן במלמחות ה' (דף יז: בדפי הרי"ף ד"ה אמר הכותב) שביארו סברת אביי דקרקע עולם היתה דר"ל דכל היכא שיוכלו להעבירו בעל כרחו לעבור העבירה אפילו אם ימסור את נפשו אזי גם אם יהרגוהו אם לא יעבור אינו צריך למסור את נפשו ליהרג⁴⁷⁸.
ועוד נראה לבאר דיש ב' דיני אונס, דהיכא דהוי מעשה באונס בשב ואל תעשה כגון שכפפוהו לכרוע בפני ע"ז או שבאו עליה בעל כרחה ליכא מעשה עבירה כלל. משא"כ באופן שעושה את העבירה בקום ועשה אבל עשה את העבירה מחמת פחד מות י"ל דבכה"ג אע"פ שהוא אנוס ופטור מעונשין מ"מ חל מעשה עבירה. ולפי"ז י"ל דאסתר לא היתה מחוייבת למסור את נפשה למיתה מחמת איסור עריות דמכיון דקרקע עולם היתה ועברה בעל כרחה בשב ואל תעשה ליכא מעשה עבירה בכלל. ולפי"ז יתכן לומר תוספת ביאור בסברת הרמב"ן והנימוקי יוסף דר"ל דמאחר שאף אם תמסור עצמה למיתה יכופו אותה לדבר עבירה, וכשמכריחה בידיים בגופה לעבור והיא עוברת בשב ואל תעשה לא הוי מעשה עבירה, משו"ה מותר לה לעבור ולא ליהרג.
ועפי"ז יש לבאר דברי הריב"ם דס"ל דפשיטא שלא היתה אסתר מחוייבת למסור את נפשה למיתה משום עבירת גילוי עריות מכיון דקרקע עולם היתה דעברה בעל כרחה בשב ואל תעשה דליכא מעשה עבירה כלל, ורק הקשו בגמ' דמ"מ היה לה למסור את נפשה משום דהוי עבירה בפרהסיא ויש בזה מחייב בפנ"ע של קידוש ה'. ותירץ אביי דמכיון שקרקע עולם היתה לא היתה מחוייבת למסור את נפשה אע"פ דהוי בפרהסיא דבקרקע עולם ליכא מעשה עבירה כלל, וליכא בכהאי גוונא מצוה של קידוש ה'.
ג
האם חל דין מתיר של פקו"נ בג' עבירות אלא דחייב להתנהג בשב ואל תעשה משום מצות קידוש ה'
אולם יתכן לפרש את דברי הריב"ם (בתוס' ד"ה והא) באופן אחר, דס"ל שאף שבג' עבירות חל המתיר דפקו"נ מ"מ יש עדיין האוסר מצד חומר העבירה, ואילו בשאר עבירות שבתורה מצות פקו"נ ודין וחי בהם דוחה את האיסור לגמרי וחל היתר לעבור על העבירה, משא"כ בג' עבירות י"ל דפקו"נ שקול כנגד העבירה ואין היתר לעבור על העבירה אלא הדין הוא שיתנהג בשב ואל תעשה מחמת חובת קידוש ה', וכמו ברציחה דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דעל כן דינו להשאר בשב ואל תעשה ה"נ בג' עבירות הדין הוא שיתנהג בשב וא"ת משום מצות קידוש ה'. (ודלא כמש"נ לעיל באות א' דבג' עבירות חמורות לא חל כלל המתיר דפקו"נ, דמחמת חומר האיסור פקע ההיתר של פקוח נפש וממילא חל הדין דיהרג וא"י משום עצם האיסור מכיון שלא חל המתיר של הצלת נפשות, אלא י"ל דבעצם חל המתיר של פקו"נ אך אין בו כח לדחות את האיסור והמתיר והאיסור הן שקולים ומצות קידוש ה' חלה ומכרעת שיתנהג בשב ואל תעשה ויקדש שם שמים). ולפי"ז ניחא הלימוד דמקשינן נערה מאורסה לרוצח דבשניהם יש מצד א' דין פקו"נ להתיר את האיסור אך מצד שני יש אוסר מצד האיסור ולכן חל דין קידוש ה' להכריע ביניהם שיתנהג בשב ואל תעשה ויקדש שם שמים. ונראה דמשו"ה ס"ל לריב"ם דחל היתר של קרקע עולם בגילוי עריות, דמכיון דהאשה הויא קרקע עולם ועוברת על האיסור דג"ע בשב ואל תעשה אין היא מחוייבת למסור את נפשה וליהרג. והיינו משום דאף בג' עבירות חל דין וחי בהם ומצות פקו"נ, אלא דהאיסור דג"ע שקול כנגד פקו"נ, ולא חל היתר מפאת מצות פקו"נ לעבור על העבירה, אלא הדין הוא שיתנהג בשב ואל תעשה מחמת חובת קידוש ה', ומאחר שהיא עוברת בשב ואל תעשה אינה מחוייבת למסור את נפשה למיתה.⁴⁷⁹
ולפי"ז יתכן לומר דהרמב"ם נמי סובר כסברת הרמ"ך דהיכא דעבר ולא נהרג לא הוי אונס, דאונס אינו אלא באופן שהוכרח לעבור על העבירה בעל כרחו, משא"כ כאן שעבר מדעתו ומרצונו מחמת פחד המות לא מיקרי אונס. והביאור במה שכתב הרמב"ם שאם עבר ולא נהרג אינו נענש היינו משום דחל מתיר דפקו"נ אף בג' עבירות חמורות, והא דלכתחילה ליכא היתר לעבור על העבירה הוא משום דפקו"נ שקול כנגד האיסור ואזי חל חיוב לקדש שם שמים ולהשאר בשב ואל תעשה, אבל אם עבר אינו נענש בב"ד דמ"מ חל חלות דין מתיר דפקו"נ. אמנם פירוש זה דחוק בלשון הרמב"ם, ויותר מסתבר דהטעם שאינו נענש הוא משום דהוי אנוס, ואונס פטור מעונשין. ועוד יש להוכיח שאין זה הביאור ברמב"ם מהא דפסק בחלאים שאם עבר ונתרפה בע"ז ב"ד מענישין אותו עונש הראוי לו, ואם הרמב"ם סובר שחל פטור עונשים מחמת ההיתר דפקו"נ צ"ע מ"ש דהמתרפה בע"ז מענישין אותו.
אולם לכאורה יש להביא ראייה לביאור זה בסוגיא משיטת הבעה"מ (דף יז: מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר) דס"ל דחל היתר להנאת עצמן בג' עבירות חמורות, וסברתו צ"ע דלכאורה מצד חומר האיסור של גילוי עריות ליכא שום חילוק בין אם האנס מכריחה לעבור עבירת ג"ע להנאת עצמו או לא. וי"ל דהבעה"מ סובר דאף בג' עבירות חמורות חל המתיר דפקו"נ - אך אין בכוחו לדחות את האיסור - דשקולים הם מצות פקו"נ וחומר האיסור, וממילא חל מצות קידוש ה' שיתנהג בשב ואל תעשה ויהרג. אך היכא דהעכו"ם מכריחה לעשות את העבירה של גילוי עריות להנאת עצמו אזי ליכא חילול ה' ולא חל מצות קידוש ה' וממילא מותר לעבור ולא ליהרג מחמת המתיר של פקוח נפש. אולם אי נימא דמחמת חומר האיסור לא חל כלל המתיר של פקוח נפש וממילא חל דין דיהרג ואל יעבור מחמת חומר העבירה (וכש"כ לעיל באות א'), אזי צ"ע למה סובר הבעל המאור דיש היתר דבהנאת עצמן אינו חייב ליהרג בג' עבירות, והרי מצד חומר העבירה אין חילוק בין אם האנס מכריחו לעבור להנאת עצמו או לא. ומוכח דהבעל המאור סובר דאף בג' עבירות חמורות חל המתיר דפקו"נ אך אין בכוחו לדחות את האיסור - דשקולים הם מצות פקו"נ וחומר האיסור, וממילא חל מצות קידוש ה' שיתנהג בשב ואל תעשה ויהרג. אמנם היכא דהעכו"ם מכריחו לעשות את העבירה להנאת עצמו אזי ליכא חילול ה' ולא חל מצות קידוש ה' וממילא מותר לעבור ולא ליהרג מחמת המתיר של פקוח נפש.^480
470 לכאורה צ"ל דספקו של רבינו זצ"ל מיירי באופן שהשני אינו יודע דהראשון היה יכול להצילו בא' מאבריו, והשני הרג את הרודף, דמספק"ל האם פקע שם רודף מיניה מחמת דיכול הראשון להציל בא' מאבריו והשני חייב על הריגתו או"ד דעדיין הוי רודף אלא דבאופן שיכול להציל בא' מאבריו אזי אסור להרוג את הרודף, די"ל דאיסור זה חל על הראשון ולא על השני. אמנם אם השני יודע דהראשון הו"ל יכול להציל בא' מאבריו אזי לכאורה אף ביחס לשני הו"ל יכול להציל בא' מאבריו ע"י מעשה הצלה של הראשון, ואסור לשני להורגו.
⁴⁷¹ ועיין באבן האזל (פ"ח מהל' חובל ומזיק ה"ד) דיש לחלק בין אם היה האונס על זה הממון או שזה הממון גרם להצלה, ובנרדף ששיבר כלים אין האונס על עצם הכלים, אלא דע"י שבירת הכלים הנרדף מציל את עצמו ומש"ה חייב לשלם. ואף שהוא מותר מ"מ לא נפטר מתשלומין מכיון דאין האונס על דבר הניזוק, ולענין זה הוי כמו בדין דחיה, משא"כ בציור של הראב"ד דפטור מלשלם מכיון שהאונס הוא על עצם המעשה של מסירת ממון חבירו ואין איסור בזה דפקו"נ דוחה כל התורה כולה, ומכיון דהותרה משום פקו"נ הריהו פטור מלשלם.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' חובל ומזיק הט"ו) וז"ל ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל וכו' עכ"ל. ויש לבאר כוונת השגת הראב"ד דאזיל לשיטתו (פ"ח חובל ומזיק ה"ד) דפקו"נ פוטר מתשלומין, וכמו שהמוסר ממון חבירו לאנס עכו"ם פטור מתשלומין מפאת ההיתר דפקו"נ ה"ה הזורק את המשא לים פטור מתשלומין, מדין היתר דפקו"נ, ואין צריך לפוטרו משום דהמשא הוי רודף. אמנם צ"ע להרמב"ם דס"ל דהמשא הוי רודף, דלמה לא נאמר ג"כ בהל' ד' דממון חבירו הוי כרודף, והמוסרו לעכו"ם יהיה פטור מתשלומין כמו המסלק משא מספינה שעומדת להשבר. וי"ל דהתם אין הממון עצמו הרודף, אלא העכו"ם המאנס הו"ל הרודף, ומשו"ה סובר הרמב"ם דאינו פטור מתשלומין על מסירת ממון חבירו מדין רודף, דלא חל על הממון חלות שם רודף, ואף ע"פ שנאנס חייב לשלם. משא"כ במשא שבספינה דעצם המשא הוי כמו רודף, ופטור מתשלומין מדין הצלת הנרדף. (רבינו זצ"ל)
⁴⁷² וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"ח מהל' חובל ה"י) וז"ל מותר להרוג המוסר בכל מקום עכ"ל, אך צ"ע דמסוף ההלכה (שם) משמע דמצוה להורגו שכתב וז"ל ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להורגו וכל הקודם להורגו זכה עכ"ל, דמשמע שאחרי התראה יש מצוה להורגו. ויתכן דהריגת מוסר הוי מצוה קיומית ולכן כתב הרמב"ם "וכל הקודם להורגו זכה" דר"ל דקיים מצוה קיומית. ועיין במנחת חינוך מצוה רלו אות ה'.
⁴⁷³ דעבירה באונס הוי מעשה עבירה וכדחזינן מנוסח הוידוי ביוה"כ שמתודין על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון, דמשמע דאונס מהוה מעשה עבירה אלא דפטור מעונשין. והגר"ח זצ"ל היה רגיל להוכיח דמעשה עבירה באונס נחשב למעשה עבירה מהא דחל דין יהרג ואל יעבור בג' עבירות, דאע"פ שנאנס – שאם לא יעבור יהרגוהו חייב למסור נפשו שלא לעבור על העבירה, ומהרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד) מבואר דאם עבר ולא נהרג פטור מעונשין משום דהו"ל אונס, ומוכח דחייב למסור נפשו ולא לעבור על ג' העבירות אפילו באונס, ופשיטא דקיום מצות קידוש השם הזו חלה כשנמנע מלעשות עבירה, ומוכח דעבירה באונס הוי מעשה עבירה. משא"כ בשאר עבירות שבתורה דחל המתיר של פקו"נ, דליכא מעשה עבירה כלל, ואינו חייב למסור נפשו שלא לעבור באונס דפקו"נ, ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף כח: ד"ה אנוס הוא (עמ' קצ"ט), וברשימות שיעורים למס' שבועות דף כה. ד"ה שבועה שלא אישן (עמ' ע"ג), וברשימות שיעורים למס' ב"מ דף פב: בענין אדם המזיק אות ג' (עמ' תקנ"ח).
⁴⁷⁴ ועיין בסוגיא לעיל (עג:) דנחלקו ר"י ורבנן האם מותר להרוג את הרודף אחר הערוה היכא שמניחתו שלא יהרגנה, דרבנן סברי שמותר ור"י אוסר. ולכאורה יתכן לפרש את פלוגתתם בב' אופנים: א) י"ל דנחלקו האם חל דין רודף שמצילין אותו בנפשו רק ברודף אחר חבירו להרגו ולא ברודף אחר הערוה, דר' יהודה סובר דרק באופן שרודף אחר חבירו להרגו חל דין רודף ולכן כשרודף אחר נערה ומניחתו שיבעול כדי שלא יהרגנה ליכא דין רודף ואסור להורגו, משא"כ רבנן ס"ל דחל דין רודף אף ברודף אחר הערוה ב) א"נ לכו"ע חל דין רודף אף ברודף אחר הערוה, ור"י ורבנן נחלקו דר' יהודה סובר דבמניחתו שלא יהרגנה היא אינה נחשבת לאנוסה שעושה את המעשה מדעתה ומרצונה ואע"פ שאינה עושה כן אלא כדי שלא יהרגנה לא הויא אנוסה, דרק באופן שהכריחוה לעבור על העבירה בשב ואל תעשה הויא אנוסה (וכסברת הרמ"ך), והדין שהורגין את הרודף אחר הערוה הוא רק באופן שהיא אנוסה בעבירת העריות. ואילו רבנן ס"ל דאע"פ שעשתה את המעשה מדעתה ומרצונה הויא אנוסה מאחר שאינה עושה את העבירה אלא כדי להציל את עצמה שלא יהרגנה (וסברת רבנן היא כשיטת הרמב"ם דהעושה עבירה מחמת פחד מות הוי אנוס). ויש להעיר על שיטת הרמ"ך דקיי"ל כרבנן וא"כ לכאורה מוכח דאף בעובר בקום ועשה מחמת פחד מות הוי אונס ודלא כשיטת הרמ"ך. וי"ל דהרמ"ך יפרש את יסוד המחלוקת בין ר' יהודה ורבנן כאופן הראשון דנחלקו האם חל דין רודף רק ברודף אחר חבירו להורגו או אף ברודף אחר הערוה. (רבינו זצ"ל)
⁴⁷⁵ וע"ע ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף כח: ד"ה אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה. דקיי"ל דעשיית מזיק באונס אינה מחייבת בבור, ורבינו זצ"ל נסתפק מה הדין אם עושה מזיק מפני אונס דפקו"נ האם הוא חייב לשלם או לא, וכגון כשאנסוהו לכרות בור ברה"ר. דיתכן שזה יהיה תלוי בשאלה אם העושה מעשה בגלל פקו"נ נחשב כאנוס לעשות את המעשה או לא. דהרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה הל"ד) פסק בג' העבירות דעליהן נאמר הדין דיהרג ואל יעבור שאם מישהו יעבור על העבירה כדי שלא ייהרג שפטור מעונש בי"ד וז"ל ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו בי"ד אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים בהתראה שנא' בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס וכו' ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר כו' עכ"ל. לרמב"ם מעשה עבירה שנעשה משום פקו"נ חשוב אונס. ואמנם הגר"ח זצ"ל היה רגיל להוכיח מכאן שמעשה אנוס חשוב למעשה עבירה, שהרי בג' עבירות יש מצות יהרג ואל יעבור, ופשוט שמצות קידוש השם הזו חלה רק כשנמנע מלעשות מעשה עבירה. מוכח מכך שעבירה באונס חשובה עבירה, אלא שבשאר עבירות המתיר של פקו"נ חל ובג' עבירות אין היתר חל. עכ"ז מי שעשה עבירה מפני פקו"נ אנוס הוא ופטור מעונשים. אולם בכסף משנה שם הביא שהרמ"ך חולק על הרמב"ם ולדעתו מי שעבר על אחת מג' עבירות כדי שלא ייהרג חייב עונש בי"ד. ויתכן לבאר את דברי הרמ"ך בשתי דרכים: א) י"ל שהרמ"ך סובר שאין בפקו"נ דין אנוס. אך בשאר עבירות פקו"נ מתיר ובג' עבירות אין מתיר. ולפיכך בג' עבירות אם עבר מחמת פקו"נ חייב שאינו אנוס ורק במקום אונס ממש במציאות חל דין אונס כגון בנערה המאורסה שנאנסה בשדה. ב) יתכן שסובר כרמב"ם שאמנם בפקו"נ חל שם אונס אלא שסובר שבג' עבירות כשם שאין חלות לדין פקו"נ להתיר כמו"כ אין חלות - דין אנוס לפטור מעונש. ולפי"ז דין דעשיית המזיק מחמת פקו"נ תלוי בשני הביאורים האלו ברמ"ך. אם ננקוט כביאור הראשון שסובר שאין פקו"נ נחשב לאונס עשיית המזיק מחמת פקו"נ מחייבת כי איננה עשייה באונס. ואילו אליבא דהביאור השני אף הרמ"ך סובר שמעשה דעלמא שנעשה מחמת פקו"נ חשוב לאונס ובכן עשיית המזיק מחמת פקו"נ מהווה עשיית המזיק באונס ופטור.
והנה בנוגע לדין אדם המזיק ופקו"נ נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ח מהל' חובל ומזיק (הל' ב' - ד') וז"ל הרמב"ם: בד"א כשהראה המוסר מעצמו, אבל אם אנסוהו עכו"ם או ישראל אנס להראות והראה הרי זה פטור מן התשלומין. ואם נשא ונתן ביד אף על פי שהוא אנוס חייב לשלם. המציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל גם בזה ע"ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן הדין שאין לך דבר עומד בפני פקו"נ ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו בפירוש כו' עכ"ל. עיין בהג"מ ובלחם משנה שם. וביאר הגר"מ זצ"ל שהרמב"ם סובר שיש ב' אופני חיוב מסור: א) מסור שהראה את הממון; ב) מסור שנשא ונתן את הממון ביד. מסור שהראה את הממון אינו חייב מדין מזיק דעלמא שהרי אינו אלא גרמא בנזקין ופטור. כי האנס עצמו לקח את הממון. יוצא שהמוסר אינו המזיק אלא העכו"ם. מסור שהראה לעכו"ם חייב לשלם מדין נפרד של מסור, והוא חיוב מיוחד שחל עקב חלות השם רשע של מסור בגברא,ובהתאם לכך במקום שהמסור נאנס באונס למסור את הממון הואיל וא"א לקרותו בשם מסור כי אינו רשע, אינו חייב לשלם. ואילו כשנשא ונתן ביד חייב המסור מדין אדם המזיק דעלמא, ומזיק דעלמא מחמת פקו"נ חייב לשלם. מאידך הראב"ד סובר שמזיק שהזיק בידים משום פקו"נ פטור ולפיכך סובר שמסור שנשא ונתן ביד משום פקו"נ פטור. והנה נחלקו הראשונים בדין אדם המזיק באונס. שיטת התוס' (ב"ק דף כז: בד"ה ושמואל אמר כו') שאדם המזיק באונס גמור פטור ואדם המזיק חייב רק באונס כעין אבידה. ואילו שיטת הרמב"ן (ב"מ דף פב ב) שאדם המזיק באונס גמור חייב. ושיטת נ"י שאדם המזיק פטור באונס גמור ואלא"ה חייב.
אך דעת הרמב"ם בענין זה טעונה עיון. מההלכה שלפנינו בנשא ונתן ביד משום פקו"נ שחייב יוצא שלרמב"ם מזיק באונס גמור חייב, שהרי הרמב"ם סובר בנוגע ליהרג ואל יעבור שאם עבר פטור משום שאנוס הוא. ואם מזיק מחמת פקו"נ חייב ניתן להסיק שהרמב"ם כשיטת הרמב"ן שמזיק באנוס גמור חייב. ואילו בפ"ו מהל' חובל ומזיק (הל"ד) פסק הרמב"ם וז"ל היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב. היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים הוא וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. לרמב"ם פטור ב"מכה בידי שמים" ומוכח שהרמב"ם סובר שאדם שהזיק באנוס גמור פטור כדעת נ"י, וכן כתב המגיד משנה שם. ונראה שיש ליישב את הסתירה בשלשה אופנים:
א) יתכן שהרמב"ם כרמב"ן שאדם המזיק באונס גמור חייב, וכפי שעלה מפסקו בנשא ונתן ביד, אלא שהבחין בין אדם המזיק בקום ועשה לבין אדם המזיק בשב ואל תעשה. כשאדם הזיק בקום ועשה חייב אף באונס גמור שהרי עשה מעשה היזק. מעשה היזק בקום ועשה באונס שמה מעשה היזק ומחייב אותו. ואילו אדם שהזיק בשב ואל תעשה אינו חייב משום מעשה ההיזק שעשה כי בשב ואל תעשה חסר לו מעשה מזיק אך חייב משום שפשע בשמירת גופו. לכן באונס גמור פטור שהרי לא פשע כלל בשמירת גופו. לפי"ז יתכן שהשמטת השליבה נחשבת כאדם ההזיק בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה, ולפיכך פטור באונס גמור.
ב) א"נ, מעיקרא דדינא פקו"נ חל כמתיר של איסורים. אלא שנוסף לדין של מתיר פקו"נ גם חל כפוטר של עונשים. כל זה בנוגע לעבירות ועונשיהן. ברם חיוב המזיק לשלם אינו חלות עונש אלא חיוב ממון דעלמא. ומאחר שדין פקו"נ להתיר אינו חל במזיק ה"ה שאינו חל פקו"נ כפוטר, ומשום כך פסק הרמב"ם שמזיק בפקו"נ חייב. מאידך אונס הבא מכח "מכה בידי שמים" חל מעיקרא דדינא כפוטר, ולפיכך חל גם לפטור תשלומי מזיק.
ג) יתכן שהרמב"ם סובר שאונס בגופו משום מכה בידי שמים מפקיע את מעשה האדם מעיקרו ולפיכך חל בו פטור אף באדם המזיק - שהרי אם אנוס בגופו מן השמים לא עשה מעשה מזיק כלל. ברם אונס מחמת פקו"נ אינו מפקיע את מעשה הגברא אלא שחל כפטור עונש. משום כך אינו חל במזיק שחיובו הוא חיוב ממון דעלמא ולא עונש, ולפיכך חייב.
סברא זו אף נוגעת לדברי הגר"ח זצ"ל הנ"ל שאמר שלרמב"ם אנוס נחשב למעשה עבירה, והסתייע ממה שפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' יסוה"ת (הל"ד) שיש דין קידוש השם בג' העבירות החמורות - ועכ"ז פסק שאם עבר פטור מעונשין. ומוכרח שאנוס מהווה מעשה עבירה המחייב בקידוש השם. אך כ"ז נכון בנוגע לאנוס מחמת פקו"נ, אבל אינו מוכרח בנוגע לאונס בגופו מחמת מכה בידי שמים כי יתכן שאונס כזה אינו מעשה עבירה כלל.
ובנוגע למה שנסתפקנו אם עשיית מזיק משום פקו"נ חייב או לא. לפי הביאור הראשון מאחר שהרמב"ם סובר שחל דין פקו"נ באדם המזיק, אלא שהבחין בין מי שהזיק בקום ועשה לבין מי שהזיק בשב ואל תעשה, ה"ה שיחול דין פקו"נ ואנוס בעשיית המזיק ויפטר בעשיית המזיק - וכמבואר בסוגיין. מאידך אם ננקוט כביאור השני שלרמב"ם אין דין פקו"נ חל בנוגע לניזקין ה"ה בנוגע לעשיית המזיק. ואם עשה את המזיק משום פקו"נ צ"ל חייב, כי דין פקו"נ חל דוקא בנוגע לעבירות ועונשין ולא בחיובי ממון דנזקין ואין דין הצלה דפקו"נ פוטר בנזקין.
⁴⁷⁶ עיין באור שמח (פ"ה יסוה"ת ה"ו).
⁴⁷⁷ ולכאורה יש עוד ראייה לזה, דקיי"ל בחייבי לאווין כגון אלמנה לכהן גדול דגם האשה הנבעלת לוקה כמו האיש (רמב"ם פי"ז מהל' איסורי ביאה ה"ה) ולא אמרינן דאשה הנבעלת הויא קרקע עולם והיא אינו עושה מעשה והו"ל לגבה כלאו שאין בו מעשה, ולא תלקה. ועל כרחך דהתורה קבעה דבאיסורי ביאה מעשה ביאה של האשה הוי מעשה עבירה ללקות עליו. וא"כ י"ל דאף בנוגע לעבירת גילוי עריות, דביאה בשב ואל תעשה הוי מעשה עבירה גמורה דגילוי עריות,
⁴⁷⁸ עיין בנימוקי יוסף (דף יז: מדפי הרי"ף ד"ה קרקע עולם בא"ד.) וז"ל והא דאמרינן קרקע עולם לפי שיכולין לכוף אותה על כך בע"כ ובכי הא אין לה למסור עצמה למיתה שהרי אפשר שאפילו תמסור עצמה יכופו אותה לדבר עבירה ובכי האי גוונא שרי ואפילו בשלשה עבירות חמורות דאי לא למאן דאמר [שם] אל תקרי לבת אלא לבית דאשת איש היתה אמאי לא מסרה עצמה למיתה על כך וליכא למימר דמשום דלהנאת עצמו הוא שרי דבג' עבירות הללו לא שרי משום הנאת עצמן כדאמרינן גבי העלה לבו טינא לקמן אלא ודאי משום דקרקע עולם היא לא מסרה עצמה למיתה וה"ה לכל דבר שבידיהם להעביר בעל כרחנו שאין לנו למסור עצמנו למיתה בשב ואל תעשה כגון אסתר ואפילו בשעת השמד כדאמרינן (שבת דף מט.) גבי אלישע בעל כנפים שנטל תפילין מראשו כשראה קסדור ושעת השמד היתה ואעפ"כ נטלם הוא לפי שהיה בידם להעביר עכ"ל. ועיין ברמב"ן במלחמות ה' (דף יז: בדפי הרי"ף ד"ה אמר הכותב) וז"ל ולא אמר אביי קרקע עולם היא אלא בשאחרים אונסין אותה שתבעל ואל תהרג מאחר שיכולין לבעול אותה על כרחה עכ"ל.
⁴⁷⁹ וכ"כ הגאון ר' אלחנן וסרמן זצוק"ל בקובץ הערות סימן מ"ח אות ב' – ג'. ועיין בגליונות החזון איש על חידושי רבנו חיים הלוי פ"ה מהל' יסוה"ת ה"א ד"ה וכיון דילפינן מרוצח.
⁴⁸⁰ אולם לכאורה יתכן לבאר את שיטת הבעה"מ דחל מתיר דהנאת עצמן אף בג' עבירות החמורות באופן אחר, דס"ל דדין יהרג ואל יעבור בג' עבירות חל מפאת חילול ה', ומצות קידוש ה', ולא מפאת עצם חומר האיסור וחומר מעשה העבירה. ולפיכך סובר דכשעכו"ם מכריחה לעבור על עבירת גילוי עריות להנאת עצמו חל היתר דא"צ ליהרג ולא לעבור משום דבהנאת עצמן ליכא חילול ה', ולא חל מצות קידוש ה' דיהרג ואל יעבור. משא"כ במתרפאין דהוה מעשה עבירה בכוונה דאזי לא חל היתר דפקו"נ וחל דין יהרג ואל יעבור מחמת חומר העבירה, וע"כ הדין הוא דיהרג ואל יעבור ואין היתר דהנאת עצמן במתרפאין.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

רב פפא אמר. הא דקתני אחותו יש לה קנס במפותה קאמר דבת קנסא נמי היא ולהצילה לא ניתן דהא אינה מקפדת: אביי אמר. לעולם באנוסה וכגון דיכול המציל להציל באחד מאבריו של זה שלא ניתן להורגו מעתה ור' יונתן בן שאול היא: ויכול. הנרדף או הרואהו להציל באחד מאבריו ולא הציל אלא בנפשו נהרג עליו: במצות שבמיתה. שהוא מתכוין להרוג את חבירו והכה את האשה הכתוב מדבר: דכתיב ואם אסון יהיה. ואי לא מתכוין להרוג דשוגג הוא אמאי מקטיל אלא לאו ש''מ במתכוין וסתם רוצח ניתן להצילו בנפשו כדאמרינן לעיל וזה רודף היה שהיה מתכוין ואפ''ה כתיב דאם לא יהיה אסון שאין כאן חיוב מיתה ענוש יענש דמי ולדות. אי אמרת בשלמא וכו'. כגון שיכול הרואה להציל באחד מאבריו דהוא לא ניתן להורגו הלכך אין כאן מיתה ויענש: אלא אי אמרת וכו'. אמאי יענש הא רודף הוא וניתן להציל בנפשו: דילמא שאני הכא. להכי משלם ואע''ג (דליכא) צד מיתה משום דמיתה לזה ותשלומין לזה המיתה והתשלומין אינן באין לו ע''י אדם אחד שהמיתה באה עליו בשביל חבירו שהיה מריב עמו והתשלומין דבעל האשה הן דאיניש דעלמא הוא הלכך לא מיפטר מתשלומין דהאי משום חיוב מיתה דמיחייב אאידך: לא שנא. אם היה כאן חיוב מיתה אין חילוק להתחייב תשלומין בין שהמיתה באה עליו בשביל בעל התשלומין בין שבאה עליו בשביל אחר פטור: מתחייב בנפשו הוא. ברדיפה זו שהרי ניתן להציל בנפשו ואע''ג דכלים הללו של שאר כל אדם הן דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור: ורודף שהיה רודף. אחר חבירו להורגו וזה רודף אחריו להצילו ושיבר את הכלים וכו': סבר לה כאבוה. בעבודת כוכבים דעונשים מן הדין והדר יליף שבת בחלול חלול מעבודת כוכבים מחלליה מות יומת (שמ ת לא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל (ויקרא יח): נתזה. שם האיש: יעבור ואל יהרג. וחי בהם ולא שימות בהם: חוץ מעבודת כוכבים וכו'. לקמן יליף לה: בפרהסיא. לקמן מפרש כמה פרהסיא: לא תחללו. בפרהסיא איכא חלול השם וצריך לקדש את השם וזהו ונקדשתי שמוסר נפשו על אהבת יוצרו: ואהבת את ה' אלהיך. משמע שלא תמירנו בעבודת כוכבים: לכך נאמר וכו'. כלומר תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך: מה רוצח יהרג ואל יעבור. ואם אמר לו הוי רוצח והרוג את הנפש ואם לאו הריני הורגך יהרג ואל יעבור: סברא הוא. שלא תדחה נפש חבירו דאיכא תרתי אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות: מרי דוראי. אדון עירי ונכרי הוה: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך הלכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב''ה וכאן שיש אבוד נפש חבירו לא ניתן דבר המלך לדחות שצוה על הרציחה: ואפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. שלא ירגילו העובדי כוכבים להמריך את הלבבות לכך:

שלא יהא ממונו חביב עליו. דמדניתן להצילו בנפשו כל שכן דניתן בממונו: קסבר עונשין מן הדין. לא דמי לעונשין מן הדין דאפליגו בה אביי ורבא לקמן בפ' הנשרפין (ד' עו.) כדפרישית בפרק ד' מיתות (ד' נג: ד''ה השתא) והא דאיצטריכא לעיל חד למעוטי עבודת כוכבים היינו נמי למאן דאמר עונשין ומ''ד אין עונשין הוה משני חד למעוטי בהמה דדמי לעריות ואידך איידי דכתיב נער כתיב נמי נערה: