סנהדרין לג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - ב

מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, באופן כזה:

מחזירין לזכות בדיני נפשות, בדינים שהם זכות גרידתא, כגון שחייבוהו בדיני נפשות על חילול שבת, שאז החזרה היא זכות עבורו בלי שתהא בכך חובה לצד שכנגדו, שהרי אין כאן צד שכנגדו. ואין מחזירין לחובה, היינו, לזכות שהיא חובה. כי אי אפשר לפרש כפשוטו, שאין מחזירים בדיני נפשות מזכות לחובה, כי דבר זה אינו אפילו בדיני ממונות. ואילו המשנה מחלקת בין דיני ממונות לדיני נפשות.

אך תמהה הגמרא: בדיני נפשות, חובתיה דמאן!? למי תהא חובה אם נחזיר לזכות בדיני נפשות!? ומתרצת: הא לא קשיא - חובתיה דגואל הדם. שאם נחזיר לזכות את דין הרוצח, תהא זאת חובה לגואל הדם, לפי שקשה בעיניו בדבר שניצול הרוצח של קרובו.

ותמהה הגמרא: וכי משום חובתיה דגואל הדם, קטלינן ליה להאי? נהרוג את זה, ולא נחזיר את דינו לזכות!?

ועוד קשה, מאי, מהו הלשון שנקט התנא שבדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה? והרי לדבריך מחזירים רק לזכות [שהיא חובה לשני]!?

ומסקינן: אכן קשיא.

רבינא אמר: אפשר לומר כחילוקו של רב חסדא, כאן שנטל ונתן ביד, כאן שלא נטל ונתן ביד. ועל מה שהקשינו בזיכה את החייב איך יתכן נטל ונתן ביד, יש לומר שמדובר בכגון שהיה לו בידו של המלוה משכון על החוב, ופטרו מן החוב, ונטלו הדיין למשכון ממנו, ונתנו ללווה. וכמו כן בטימא את הטהור, יש להעמיד דאגעי ביה שרץ, שטימאו בידים, ^[36] וכן יש בטיהר את הטמא יש להעמיד שהדיין עירבן לפירות הטמאים בין פירותיו הטהורים של הנשאל, וטימאן בכך את כולן.

שנינו במשנה: דיני נפשות כו'.

תנו רבנן: מניין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד: יש לי ללמד עליו זכות! מניין שמחזירין אותו? -

תלמוד לומר [שמות כג] "נקי אל תהרג". שמשמעות הכתוב היא, שאם המתחייב בדין הוא נקי מהחטא, אל תהרגנו, אלא תחזיר אותו ותשמע את לימוד הזכות שיש לאדם זה.

ומניין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, מניין שאין מחזירין אותו? -

תלמוד לומר [שמות כג] "צדיק אל תהרג". שמשמעות הכתוב היא, שהוא צדיק בדינו, שיצא זכאי, אך אין הוא נקי מהחטא.

אמר רב שימי בר אשי: וחילופא למסית. דכתיב [דברים יג] "לא תחמל ולא תכסה עליו".

רב כהנא מתני [דברים יג] מ"כי הרג תהרגנו".

בעא מניה רבי זירא מרב ששת: חייבי גליות, מניין? האם דינם לענין חזרה כדיני נפשות?

ומבארת הגמרא: אתיא גזירה שוה, "רצח, רצח". נאמר בחייבי מיתות "יומת הרוצח", ונאמר בחייבי גלויות "לנוס שמה רוצח".

חייבי מלקיות מניין? -

אתיא גזירה שוה "רשע - רשע".

תניא נמי הכי: חייבי גליות, מאי? - אתיא גזירה שוה רצח רצח. חייבי מלקות - אתיא גזירה שוה רשע רשע.

שנינו במשנה: ואין מחזירין לחובה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: והוא שטעה המזכה בדבר שאין הצדוקין מודין בו, שאין טעותו מפורשת בתורה אלא בדברי המשנה והגמרא. אבל טעה בדבר שאפילו הצדוקין מודין בו, מחזירין, זיל, קרי בי רב הוא! שהוא דבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים שהוא טעות, ואין פסק דין שכזה נחשב כלום.

בעא מיניה רבי חייא בר אבא מרבי יוחנן: טעה המזכה בנואף ונואפת, מהו? ^[37]

אמר ליה: אדמוקדך יקיד, זיל קוץ קרך וצלי. משל הוא: כל זמן שהאש במוקד דולקת, נצל אותה, קצוץ את הדלועים שלך, וצלה אותה עליהם. והנמשל הוא, בשעה שאתה שומע דבר, תן לבך להבין ולהוסיף לקח. וכיון ששמעת ממני שאם טעה בדבר שהצדוקים מודים בו הדין חוזר אפילו מזכות לחובה, הרי היה לך להסיק מאליו, שאם טעה בנואף ונואפת, שהוא דבר שהצדוקים מודים בו, חוזר הדין, כי אין כאן כל צד לזכות.

איתמר נמי, אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: טעה בנואף חוזר.

אך דנה הגמרא: אלא, היכי דמי "אין חוזרין" בדיני נפשות, שבהם נכללים גם נואף ונואפת?

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כגון שטעה בחיוב על ביאה שלא כדרכה, הנלמד מדברי הכתוב "משכבי אשה", שבשתי משכבות הכתוב מדבר, אחת כדרכה, ואחת שלא כדרכה, והוא דבר שאין הצדוקים בו, ודיין זה זיכה על ביאה שלא כדרכה.

שנינו במשנה: דיני ממונות הכל מלמדים זכות וחובה, דיני נפשות הכל מלמדים זכות.

ומדייקת הגמרא: "הכל" - ואפילו העדים שהעידו על המעשה המחייב אותו מיתה, יכולים לבוא וללמד עליו זכות להצילו ממיתה.

נימא מתניתין רבי יוסי ברבי יהודה היא, ולא רבנן.

דתניא: [במדבר לה] "ועד אחד לא יענה בנפש" - בין לזכות בין לחובה, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עונה לזכות, ואין עונה לח ובה.

אמר רב פפא: "הכל" האמור במשנה, הכוונה היא באחד מן התלמידים היושבים בשורות לפני הדיינים, ולא העדים, ודברי הכל היא.

הערות

^[36] ועשה כן כדי שלא יהא ספק בדבר. רש"י

^[37] בדין רוצח יתכנו טעויות רבות בדברים שאינם מפורשים, כגון שזיכהו משום שעל פי הערכתו המוטעית לא היה באבן שזרק בכדי להמית. אך בנואף ונואפת לכאורה אין במה לטעות כי הכל מפורש. רש"י

ואין מחזירין לחובה — מחזירין לזכות כוונתו: זכות גרידתא [בלבד], שאין בכך צד חובה לאחר, ואין מחזירין לחובה, כלומר, אף לזכות שהיא חובה.

ותוהים: בדיני נפשות את חובתיה דמאן [חובתו של מי] גורמים כאשר מזכים בדיני נפשות? ומשיבים: הא לא קשיא [דבר זה אינו קשה] שכן בכך גורמים את חובתיה [חובתו] של גואל הדם, שהרי הוא חפץ שיענישו את הרוצח. ותוהים על תירוץ זה: משום שיש בכך חובתיה [חובתו] וחוסר רצונו של גואל הדם קטלינן ליה להאי [הורגים אנו את זה] ואין מחזירים לזכותו כשיש טעם בדבר? ועוד, מאי [מה] לשון "בין" "בין" האמורה במשנה פעמיים? ומשיבים: אכן, קשיא [קשה הדבר]:

רבינא אמר: אפשר ליישב את שיטת רב חסדא כגון שהיה לו בידו לתובע משכון וכאשר זיכה את הנתבע נטלו ממנו הדיין למשכון, ונמצא איפוא שנטל ביד ממש.

טימא את הטהור במעשה בידים כיצד? — דאגעי ביה [שנגע בו] בשרץ וטימאו בידים טומאה גמורה. טיהר את הטמא כיצד הוא — שעירבן את פירותיו הטמאים בין פירותיו הטהורים.

א שנינו במשנה שבדיני נפשות אין מחזירים לחובה אלא לזכות. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מניין ליוצא מבית דין כשהוא על פי פסק דינם חייב, ואמר אחד: יש לי ללמד עליו זכות, מניין שמחזירין אותו לבית הדין לדיון מחודש בדינו? — תלמוד לומר: "נקי אל תהרג", שהוא חלק מדברי הכתוב "ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג, ז), ומשם נלמד שאם יש מקום לומר שנקי הוא מעוון — אין להורגו.

ומניין ליוצא מבית דין כשהוא על פי פסק דינם זכאי, ואמר אחד: יש לי ללמד עליו חובה, מניין שאין מחזירין אותו לבית הדין לדיון מחודש — תלמוד לומר: "צדיק אל תהרג", כלומר, מי שיצא צדיק בדינו, אף על פי שאינו נקי — אין הורגים אותו.

אמר רב שימי בר אשי: וחילופא [וחילוף הדברים, ההיפך] עושים בדיני המסית, דכתיב [שנאמר בו]; "ולא תחמל ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט). רב כהנא מתני [היה שונה] רעיון זה בהסתמך על כתוב אחר שנאמר במסית "כי הרג תהרגנו" (דברים יג, י).

בעא מניה [שאל אותו] ר' זירא מרב ששת: חייבי גליות מניין שדינם לענין חזרה כחייבי מיתה? והשיב: אתיא [בא נלמד הדבר] בגזירה שווה ממה שנאמר "רצח" "רצח", גם בדיני רוצח במזיד וגם בדיני הרוצח בשגגה.

ושאל: חייבי מלקיות מניין שאף אותם מחזירים? והשיב: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה מן המילים "רשע" "רשע" שנאמרו גם ברוצח וגם בדיני מלקות.

תניא נמי הכי [שנויה גם כן ברייתא] כעין זה: חייבי גליות מניין? — אתיא [בא, נלמד] מן המילים "רצח" "רצח". חייבי מלקות מניין? אתיא [בא, נלמד] מ"רשע" "רשע".

ב שנינו במשנה שאין מחזירין לחובה בדיני נפשות. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: והוא שטעה הדיין שזיכה בדבר שאין הצדוקין מודין בו, כלומר, טעה בדבר שאינו כתוב מפורש בתורה, ונלמד מן המסורת או מדברי חכמים (שלא קיבלו הצדוקים אלא את מה שכתוב במפורש בתורה). אבל אם טעה הדיין בדבר שהצדוקין מודין בו וכתוב במפורש בתורה, "זיל קרי בי רב" ["לך קרא בבית הרב"] הוא, כלומר, טעות כגון זו שמקורה בחוסר ידיעת המקרא מבטלת את הדין מעיקרו ומחזירים את הדין.

בעא מיניה [שאל ממנו] ר' חייא בר אבא מר' יוחנן: מי שטעה בנואף ונואפת, שסבר שבדיני העריות חייב רק הגבר ולא האשה, מהו הדין בכגון זה, האם חוזר בזה? אמר ליה [לו] בפתגם עממי: "אדמוקדך יקיד, זיל קוץ קרך וצלי" ["עד שהאש בוערת לך, קצוץ את דלעתך וצלה"], כלומר, השתמש בהזדמנות הבאה לידך ועשה מה שביכולתך, לאמור, יכול אתה להוסיף גם הלכה זו למה שלמדת קודם. איתמר נמי [נאמר גם כן], אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: טעה בנואף — חוזר.

ושואלים אלא אם כן היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] אותו מקרה שאין חוזרין גם אם טעו הדיינים בהלכה? אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כגון שטעה וזיכה בניאוף שהיה קשור גם בביאה שלא כדרכה, שרק מן המסורת יודעים שביאה בכל אופן חייבים עליה, ואם טעו בכך וזיכו את הנאשם — שוב אין מחייבים אותו.

ג שנינו במשנה שבדיני ממונות הכל מלמדים זכות וחובה, ואילו בדיני נפשות הכל מלמדים זכות ואין הכל מלמדים חובה. ושואלים: ובדיני נפשות הכל מלמדים זכות ואפילו העדים? ותוהים: אם כן נימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא ולא כשיטת רבנן [חכמים]?

דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בכתוב: "ועד אחד לא יענה בנפש למות" (במדבר לה, ל), וכוונתו: לא יענה ולא ידון העד עצמו בין לזכות בין לחובה, שהעד אינו רשאי להתערב במהלך הדיון. ר' יוסי בר' יהודה אומר: עונה לזכות, ואין עונה לחובה.

אמר רב פפא: אין הכרח לומר כן, ובמשנתנו לא דובר כלל בעדים אלא באחד מן התלמידים שהיה יושב שם, ודבר זה כדברי הכל הוא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but they do not bring him back to be judged with a claim to find him liable. When the mishna says: The court brings the accused back to acquit him, this is an acquittal alone and is not to anyone’s liability. When it says: But they do not bring him back to be judged with a claim to find him liable, this is an acquittal that is also a liability. The court does not bring the accused back to acquit him if this entails a liability to another.

The Gemara clarifies: A liability for whom? There is no other litigant in cases of capital law. The Gemara answers: This is not difficult, this is to the liability, i.e., the detriment, of the blood redeemer, as he desires that the murderer be killed, and he will no longer be allowed to kill him. The Gemara questions this explanation: Is it reasonable that due to the liability of the blood redeemer, we kill this one and do not reverse the verdict to acquit him even when there is a reason to do so? And further, what is the meaning of the term: Whether with a claim to exempt the accused, or whether with a claim to find him liable? It is clear that this is referring to two separate matters, not to two types of acquittal. The Gemara comments: This is difficult.

The Gemara cites another explanation of how one can find a judge giving the item from one to another with regard to the clause of: He exempts a liable party. Ravina said: It is possible in a case where the one who lodged the claim had in his possession an item belonging to the other litigant that functioned as collateral for a debt, and when the judge issued a verdict in favor of the other he took the collateral from him, thereby physically transferring it to the wrong party.

In the case from the mishna in tractate Bekhorot: He ruled that a pure item is impure, how could he cause a loss with his own hands? It is where he had the litigant’s ritually pure item touch a creeping animal to emphasize that he believes it was already impure, and he thereby imparted impurity to it. In that mishna’s case of: He ruled that an impure item is pure, how could he cause a loss with his own hands? It is where he mixed this impure produce of the litigant’s with the litigant’s ritually pure produce, and he thereby caused all of the produce to be considered impure.

§ The mishna teaches that in cases of capital law, the court brings the accused back to be judged again with a claim to acquit him, but does not bring him back to be judged with a claim to find him liable. To explain the terms “innocent” and “righteous” in the verse: “And the innocent and the righteous you shall not slay” (Exodus 23:7), the Sages taught: From where is it derived that with regard to one who is leaving the court having been found liable, and someone said: I have the ability to teach a reason to acquit him, from where is it derived that the court brings the accused back to be judged again? The verse states: The innocent you shall not slay, and the accused may in fact be innocent.

And from where is it derived that with regard to one who is leaving the court, having been acquitted, and someone says: I have the ability to teach a reason to find him liable, from where is it derived that the court does not bring the accused back to be judged again? The verse states: “The righteous you shall not slay,” and the accused was found righteous in his trial.

Rav Shimi bar Ashi says: And the opposite of this is the halakha with regard to one who entices others to engage in idol worship, as it is written concerning him: “Neither shall you spare, neither shall you conceal him” (Deuteronomy 13:9). He is brought back to court to find him liable, but not to acquit him. Rav Kahana teaches this last halakha citing a different verse concerning the enticer: “But you shall kill him [harog tahargennu]” (Deuteronomy 13:10). The repetition of the verb indicates that he is killed even in circumstances where transgressors of other prohibitions would not be.

Rabbi Zeira asked Rav Sheshet: From where is it derived that the halakha concerning those liable to be exiled to a city of refuge for killing unintentionally is the same with regard to retrying a court case as the halakha concerning one who killed intentionally, who is found liable to receive court-imposed capital punishment? Rav Sheshet answered: It is derived from a verbal analogy employing the term “murderer” stated with regard to one who kills intentionally (see Numbers 35:16) and the term “murderer” stated with regard to one who kills unintentionally (see Numbers 35:19).

Rabbi Zeira asked Rav Sheshet: From where is it derived that the halakha concerning those liable to receive forty lashes is the same with regard to retrying a court case as the halakha concerning one who killed intentionally, who is found liable to receive court-imposed capital punishment? Rav Sheshet answered: It is derived from a verbal analogy employing the term “wicked” stated with regard to one who kills intentionally (see Numbers 35:31) and the term “wicked” stated with regard to those liable to receive lashes (see Deuteronomy 25:2).

The Gemara comments: This is also taught in a baraita (Tosefta 7:3): From where is it derived that the halakha concerning those liable to be exiled for killing unintentionally is the same with regard to retrying a court case as the halakha concerning one who killed intentionally, who is found liable to receive court-imposed capital punishment? It is derived from a verbal analogy employing the term “murderer” stated with regard to one who kills intentionally and the term “murderer” stated with regard to one who kills unintentionally. From where is it derived that the halakha concerning those liable to receive forty lashes is the same with regard to retrying a court case as the halakha concerning one who killed intentionally, who is found liable to receive court-imposed capital punishment? It is derived from a verbal analogy employing the term “wicked” stated with regard to one who kills intentionally and the term “wicked” stated with regard to those liable to receive lashes.

§ The mishna teaches concerning cases of capital law: But the court does not bring him back to be judged with a claim to find him liable. Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: And this is the halakha only in a case where the judge erred with regard to a matter for which the Sadducees do not admit to its validity, i.e., he erred in a matter learned from tradition or established by the Sages. But if the judge erred in a matter for which the Sadducees admit to its validity, i.e., a matter that is written explicitly in the Torah, it is a topic that you could go learn in a children’s school, and such an error negates the verdict and is reversed.

Rabbi Ḥiyya bar Abba asked of Rabbi Yoḥanan: What is the halakha in the case of a judge who erred with regard to the judgment of an adulterer and adulteress, by ruling that only the man is liable but not the woman? Rabbi Yoḥanan said to him: While your fire is burning, cut your squash and roast it, i.e., seize the opportunity to add this case to the principle I taught you earlier. It was also stated: Rabbi Ami says that Rabbi Yoḥanan says: Concerning a judge who erred with regard to an adulterer, the court revokes the verdict.

The Gemara asks: Rather, what are the circumstances where the court does not revoke the acquittal? Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: In a case where he erred and acquitted the adulterer who engaged in sexual intercourse in an atypical manner, i.e., anal intercourse. The halakha that this is considered sexual intercourse is not explicit in a verse. Therefore, if a court acquits one so accused, the verdict is not revoked.

§ The mishna teaches that in cases of monetary law, all those present at the trial may teach a reason to exempt a litigant or to find him liable. In cases of capital law, all those present at the trial may teach a reason to acquit the accused, but not all present may teach a reason to find him liable. The Gemara asks: In capital cases, may all those present teach a reason to acquit, and even witnesses? The Gemara suggests: Let us say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, and not in accordance with the opinion of the Rabbis.

The Gemara explains: As it is taught in a baraita: The verse states: “But one witness shall not testify against any person that he die” (Numbers 35:30). A witness cannot state anything other than his testimony, whether to provide a reason to acquit the accused or to provide a reason to find him liable; this is the opinion of the Rabbis. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: A witness may answer to provide a reason to acquit, but a witness may not answer to provide a reason to find the accused liable. The mishna here seems to be in accordance with the minority opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda.

Rav Pappa says: When the mishna refers to all those present at the trial, it is not referring to the witnesses but to one of the students sitting before the court, and therefore all agree with the ruling of the mishna.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואין מחזירין לחובה חובתו דמאן הא היכי משכחת לה ואמרינן הא נמי משכחת לה זכות דרוצח וחובה לגואל הדם שכיון שאמרו לו פטור אתה נמצאו מחייבין לגואל הדם אם יהרגנו הריגה ואקשינן ומשום חובתו דגואל הדם אין מחזירין בזמן שטעו אלא קטלינן להאי ועוד מתניתין בין לזכות בין לחובה קתני תרי בין בין מניין לך לימא מתניתין חדא קתני לזכות שהיא חובה ועלתה בקושיא. רבינא אמר זיכה את החייב נמי משכחת לה שנשא ונתן ביד כגון שהיה ביד המלוה משכון ואמר ללוה פטור אתה ונטל המשכון מיד המלוה ונתנו ללוה. טימא הטהור דאגע בהו שרץ. טיהר הטמא שעירבן עם פירותיו. נמצא בכולן שעשה מעשה בידו. תוספתא. מכל אלה נתברר לדברי הכל כי מי שאינו מומחה שטעה בדבר משנה ולא נשא ונתן ביד חוזר והטועה בשיקול הדעת ונשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם. ומומחה שאין מי שגדול ממנו מה שעשה עשוי ואין משלם ונמצאו ששה שערים אחרים שצריכין מחקר ויש בהן לפנים ולפני לפנים. לידע משפטיהן. ואלה הן טעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד ומומחה שנשא ונתן ביד וטעה בדבר משנה. ומומחה שטעה בדבר משנה ולא נשא ונתן ביד ושאינו מומחה שטעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד. או שטעה בדבר משנה ונשא ונתן ביד או טעה בשיקול הדעת ונשא ונתן ביד כי חייבין ופטורין וחזרה והעמדה פוגעין זה בזה וצריכין להשים עיקרים לכללות שפוגעין זה בזה מי שיתברר דינן. אילו כולן דברי גאון זצ"ל הן:

דיני נפשות מחזירין לזכות. ת"ר מניין ליצא מב"ד חייב ואחד אמר יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. ומניין ליוצא זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו שהוא חייב שאין מחזירין אותו שנאמר וצדיק אל תהרוג וחילופה במסית. ואין מחזירין לחובה. א"ר יוחנן היכא אמרינן אם טעו ופטרו החייב שאין מחזירין אותו לחייבו בשטעו בדבר שאין הצדוקין מודין בו כגון אם חמיו וכיוצא בהן דאתיין מדרשא. אבל טעו בדבר שהצדוקין מודין בו מחזירין. מאי טעמא זיל קרי בי רב הוא:

בעא מיניה ר' חייא מר' יוחנן טעו בנואף ונואפת כגון שאמרו על הנואף הזהירה התורה שנאמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך. לנואפת לא הזהירה תורה מהו. א"ל אדמוקדך יקד קוץ קרך וצלי פי' עד שהאש יוקדת לצליית קרי ראה כמו שצולין אותן ורוץ חתוך וצלה גם אתה. כלומר אם אינך יודע צליית קרי הנה מוקדה לצליית רוץ ראה ולמוד. כך אם אינו יודע דין נואף ונואפת הא מקרא מלא מות יומת הנואף והנואפת. ילך וילמד. ואסקי' א"ר יוחנן טעו בנואף ונואפת מחזירין והיכי דמי שאין מחזירין כגון שטעה בהעראה שלא כדרכה:

כל מה שבארנו בסוגיא זו בענין נשא ונתן ביד בחייב את הזכאי הוא שנטל ממנו לפרוע לאותו התובע ובזיכה את החייב כגון שהיה משכון בידו של זה וכפאו להחזירה ונטל ממנו ביד ובטמא את הטהור שהגיע בהם שרץ טיהר את הטמא שעירבן עם פירותיו ולא סוף דבר שעשה הוא בעצמו אלא כל שכפה אחרים לעשות ועשו על פי צוויו:

כבר ביארנו במשנה שדיני נפשות מחזירין לזכות ולא לחובה כיצד הרי שיצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מחזירין אותו על זה נאמר ונקי אל תהרוג ר"ל כל שנקי מן העבירה יצא זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה אין מחזירין אותו על זה נאמר וצדיק אל תהרוג ר"ל שנצטדק בדין אע"פ שאינו נקי מן החטא וכן הדין בחייבי גלות מכח גזירה שוה של רוצח רוצח וכן הדין בחייבי מלקות מגזרה שוה של רשע רשע ואע"פ שבפרק ראשון לענין מכות בשלשה פסקנו כתנא קמא ולא כר' ישמעאל שהיה אומר בעשרים ושלשה מגזירה שוה זו הרבה מקומות בתלמוד בעניני גזירה שוה שלומדין אותה לענין אחד ולא לענין אחר שענין גז"ש הוא שהקבלה הוא שיש בתיבה זו גז"ש אלא שזה מקבל בה מרבותיו לענין זה וזה לענין אחר:

המסית אינו בכלל דין זה שהזכרנו ולא עוד אלא שדנין בו הפך הדברים ר"ל שמחזירין לחובה ולא לזכות כמו שיתבאר זה שאמרנו בשאר עבירות חוץ מן המסית שאין מחזירין לחובה כבר בארנו שלא נאמר אלא בשטעו בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל כל שטעה בדברים שהצדוקים מודים בו מחזירין אף לחובה ודבר שהצדוקים מודים בו הוא הדבר המפורש בתורה או שיש לדרוש מתוכה כן להדיא ושאין מודים בו הוא שאינו מפורש בתורה כן או שאין לדרוש ממנה כן להדיא מעתה טעה בנואף ונואפת אם טעה לפטור בביאה שלא כדרכה חוזר שהרי זה דבר שהצדוקים מודים בו שהרי משכבי אשה כתיב וכן אם טעה לפטור העראה בכדרכה שהרי את מקורה הערה כתוב אבל אם טעו לפטור בהעראה שלא כדרכה הואיל ואף הצדוקים אומרים כטעותם ואין מודין בה לחייב אין מחזירין וי"א שאף ביאה שלא כדרכה בכלל דבר שאין הצדוקים מודים בו ואינו כן כמו שהתבאר בהוריות:

פיסקא דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. תנו רבנן מנין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו תלמוד לומר נקי אל תהרג מדאיצטריך למיכתב נקי וצדיק על כרחך משמע נקי שאינו צדיק וצדיק שאינו נקי הילכך האי נקי משמע מן החיוב אעפ"י שלא נצדק בדין וצדיק משמע שנצדק בדין אעפ"י שיש לומר שאינו נקי. וחילופה במסית שמחזירין לחובה ואין מחזירין לזכות דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו רב כהנא מתני לה במסית מכי הרג תהרגנו ריבה:

תניא חייבי גליות מנין שמחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה תלמוד לומר רוצח רוצח לגזירה שוה נאמר בדיני נפשות יומת הרוצח ונאמר בחייבי גליות לנוס שמה כל רוצח מה להלן (סנהדרין כו'.) חייבי מלקיות מנין נאמר בדיני נפשות אשר הוא רשע ונאמר בחייבי מלקיות אם בן הכות הרשע כו':

פיסקא ואין מחזירין לחובה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שטעה בדבר שאין הצדוקים מודים בו כגון דבר שאינו ברור בתורה שבכתב אבל טעה בדבר שהצדוקים מודים בו כגון דבר המפורש בתורה שבכתב או שהכל יודעים אותו משיקול הדעת זיל קרי בי רב הוא כלומר דיין זה דומה כאלו לא למד בבית הספר אפי' תורה שבכתב וצריך לומר לו שילך ויקרא בבית רבו ואז ידין כלומר והואיל ובדבר ברור טעה אין זה דין וחוזר דלאו צדיק קרינא ביה. ויש לפרש זיל קרי בי רב הוא כלומר לא דברה תורה אלא במי שנצדק בדין שמקצת בני אדם טועין בו אבל בדבר שתינוקות של בית רבן יודעין אותו לאו צדיק קרינא ביה שהרי אומרים לו צא ולמד עם תינוקות של בית רבן ותדע שטעה זה:

בעא מיניה רבי חייא בר אבא מרבי יוחנן טעה בנואף ונואפת וזיכה שלא כדין מהו פירש רבינו שלמה ז"ל מי אמרינן לאהדורי לחובה דבשלמא רוצח איכא למיטעי במילי טובא דלא מיפרשי בהדיא כגון האומר האבן הרגה אותו מעצמה או במותרה מפי ההרוג ולא מפי העדים או באומר הוא היה רודפני ויכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל אלא הרגו אבל בנואף ונואפת ליכא טעותא לזכות אמר ליה אדמוקדך יקוד קוץ קרך וצלי בעוד שהאש דולקת קצץ דלועין שלך וצלה אותן כלומר כל זמן שאתה עוסק בשמועתך תן לבך להבין ולהוסיף לקח הרי שמעת טעה בדבר שהצדוקין מודין בו חוזר והאי דבר שהצדוקין מודין בו הוא. ורבינו חננאל ז"ל פירש טעה בנואף ונואפת כגון שאמרו על הנואף הזהירה תורה שנאמר ואל אשת עמיתך וגו' לנואפת לא הזהירה תורה מהו אמר ליה אדמוקדך וכו' פי' עד שהאש יוקדת לצליית קרי ראה כמו שצולין אותן ורוץ חתוך צלה גם אתה כלומר אם אינך יודע צליית קרי הנה מוקדה לצלייתם רוץ ראה ולמוד כך אם אינו יודע דין נואף ונואפת הא מקרא מלא כתיב מות יומת הנואף והנואפת ילך וילמוד. והאי פירושא לא דייק דאספק דקארי לה מאי קארי לה הא קרא בהדיא כתיב מות יומת הנואף והנואפת ואף רבינו שלמה ז"ל לא פירש לרבי חייא בר אבא דקא מיבעי' ליה בנואף ונואפת מאי קא מיבעיא ליה. ומסתברא לי דבביאה שלא כדרכה מיבעיא ליה כגון שטעה חכם שלא כדין מהו להחזיר לחובה מי אמרינן כיון דלא כתיב קרא בהדיא גבי נואף ונואפת לחייבו שלא כדרכה אין מחזירין או דילמא כיון דכתיב משכבי אשה הרי למדך הכתוב ששני משכבות יש באשה ומחזירין. ואהדר ליה רבי יוחנן דכי האי גונא דבר שהצדוקין מודין בו ומחזירין ובפירקא קמא דהוריות (ד'.) מוכח דביאה דנואף ונואפת שלא כדרכה דבר שהצדוקין מודין בו ולא חשיב דבר שאין הצדוקין מודין בו אלא בהערא' שלא כדרכה משום דכי כתיב ביאה שלא כדרכה בגמר ביאה הוא דכתיב דמשכבי אשה גמר ביאה משמע אבל בהעראה שלא כדרכה לא כתיב קרא בהדיא דהא מקורה הערה כדרכה משמע ואמטול הכי הוי דבר שאין הצדוקין מודין והיינו דאמר היכי דמי אין חוזרין דקתני במתני' דיני נפשות סתמא ואפי' עריות אין מחזירין לחובה אמר ר' אבהו כגון שטעו בהעראה שלא כדרכה דלא מפורש חיובא בהדיא כדפרישנא מיהו ילפי כולהו עריות מנדה להעראה שלא כדרכה ואין הצדוקין מודין בדבר ואם זכוהו שלא כדין כגון זה אין מחזירין לחובה:

תוספות בד"ה אתיא רשע רשע כו' וסוגיא דההוא פירקא גבי כדי רשעתו אליבא דרבא כו' עכ"ל דהך ג"ש דמכה מכה לאו מחייבי מיתות ילפינן אלא מדאתקש לבהמה כדמסיק התם ודו"ק:

בד"ה טעה בנואף כו' ועתה מפרש הש"ס ה"ד דבר שאין הצדוקים כו' עכ"ל ר"ל דלפי' רש"י הא דקאמר אלא היכי דמי אין חוזרין כו' קושיא הוא למאי דקאמר טעה בנואף חוזר כמו שפירש"י אבל לפירוש התוספות האי ה"ד אינו אלא פי' למאי דקאמר ליה אדמוקדך כו' ולאו קושיא היא כפי' רש"י דלדברי התוספות כבר ידע בנואף דכמה מילי הן לטעות לזכות דחוזר בו ומיהו הא דקאמר אתמר נמי כו' לא שייך הכא בתר הא בעיא לפי' התוספות אלא דקאי אדלעיל דקאמר ר"י טעה בדבר שהצדוקים מודים בו זיל קרי בי רב הוא וק"ל:

בגמרא בעי מיניה רבי חייא וכו' מרבי יוחנן טעה בנואף ונואפת מהו וכו' לפי שיטת רש"י אין הסוגיא מתיישבת דמאי הוה בעי רבי חייא הא משמע ממתניתין דאפילו בעדיות אין מחזירין כדפריך לקמן אלא ה"ד אין חוזרין ועוד אי הוה סבירא ליה לרבי חייא דנואף ונואפת הוי דבר שהצדוקין מודין בו מאי הוה בעי הא בהדיא אמר רבי יוחנן דדבר שהצדוקין מורים מחזירין ויתר הקושיות שיש להקשות למי שמעיין בסוגיא זו היטב ונראה שלפי פירש"י דבעא ד"ה לא הוה בלשון בעיא אלא הוי בלשון קושיא על מה שאמר דדבר שהצדוקים מודים בו מחזירין ובעי הוא על זה נואף ונואפת מהו כאלו אמר והא נואף ונואפת הוי דבר שהצדוקים מודים ואפילו הכי משמע ממתניתין דאין מחזירין דהא סתמא קתני דיני נפשות אין מחזירין לחובה ועריות נמי משמע והשיב אדמוקדך יקיד וכו' ר"ל תן לב להבין מעצמך וצריך לדעת ולמצא בנואף ונואפת גופיה אימתי מחזירין ואימתי אין מחזירין וע"ז נמשך אתמר נמי וכו' ומפרש אלא היכי דמי אין חוזרין ר"ל היכן מצינו בנואף ונואפת שאין חוזרין וחוזרין דקאמר רבי יוחנן והשיב בכדרכם חוזרין דדבר שהצדוקים מודים הוא בשלא כדרכה אין חוזרין דאין הצדוקים מודים בו וק"ל:

בתוס' ד"ה אתיא רשע רשע וכו' וי"ל דרבא אית ליה ג"ש דרשע רשע אלא דלהנך מילי קאמר דלא צריך גזירה שוה וכו' יש לדקדק מכל מקום תקשה לרבא מברייתא דהכא דלמה לה להברייתא למילף מגזרה שוה דרשע רשע דחייבי מלקות הוו כדיני נפשות נימא מלקות תחת מיתה עומדת דבשלמא גבי משלשין בממון ואין משלשין במכות לא קשיא דהתם משום הכי איצטריך לרבא למימר בעינן כאשר זמם וכו' דלא שייך לומר מלקות תחת מיתה עומדת דבמיתה לא שייך לשלש דאין מיתה לחצאים אבל במלקות ראוי לחלק אבל לענין דאין מחזירין לחובה קשיא הל"ל דמלקות הוי כדיני נפשות משום דמלקות תחת מיתה עומדת ונראה דרבא לא אמר סברא זו דמלקות תחת מיתה עומדת אלא אליבא דרבי ישמעאל לעיל בפ"ק דס"ל דמלקות הוה בכ"ג כדיני נפשות ואליביה קאמר רבא דלא צריך לזה ג"ש אלא דמסברא אית ליה לר' ישמעאל הכי אבל לרבנן לא ס"ל סברא זו ואם תקשה לך למה לא ילפי רבנן חייבי מלקות מדיני נפשות דבעי כ"ג מג"ש דרשע רשע קושיא זו קשיא אליבא דכ"ע דהא אליבא דאביי נמי ע"כ גם לרבנן אית להו גזירה שוה דרשע רשע דאם לא כן מנא להו לרבנן דאין משלשין במלקות וכן ההיא דאין העדים זוממין נידונים במלקות עד שנגמר הדין כמו בדיני נפשות ואפ"ה לית להו לרבנן דמלקות בעשרים ושלשה אלא ודאי צ"ל משום דמקרא ילפי דמלקות בשלשה סגי כדאיתא לעיל פרק קמא מנא הני מילי אמר רב הונא ושפטום שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עוד אחד הרי כאן שלשה:

רש"י בד"ה ואין מחזירין כו' שזה ניצול הס"ד:

רש"י ד"ה זכות גרידתא. לבעל דינו. כצ"ל:

תד"ה שעירבן (בסופו). חשיב כמו מזיד שה"ל לחכם לדקדק כו'. עי' בס"פ אלו מציאות ששגגת תלמוד עולה זדון ובפירש"י שם:

גמרא דכתיב ל"ת ול"ת עליו. דלשון חמלה נופל בנמצא לו זכות דראוי לחמול עליו וכסוי נופל בנמצא לו חובה שלא יכסוהו:

רש"י ד"ה כתיב. בח"מ יומת הרוצח. כצ"ל:

רש"י ד"ה טעה בנואף. וזיכה מהו. כצ"ל:

בא"ד הוא היה רודפני כו'. כצ"ל:

תד"ה שטעה. וי"ל דהכא מיירי בהעראה כו'. ק"ל א"כ ל"ל שלא כדרכה אפילו כדרכה נמי דהא העראה בא"א ל"י אלא מהיקישא דר' יונה בר"פ הבע"י. ואולי משום שארי עריות דילפינן שם במה"צ מנדה ואשת אח נקט של"כ. דבמה"צ אפשר שהצדוקין מודין:

מִנַּיִן שֶׁאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג" (שמות כג, ז). נראה לי בס"ד הכונה דהכתוב לפי פשוטו מוקשה דאיך סלקא דעתיה שיהרגו את הצדיק כדי שבא הכתיב לצוות על זה ולומר 'צַדִּיק אַל תַּהֲרֹג'? על כן מוכרח דהכתוב בא ללמד בכהאי גונא שזה יצא צדיק מן בית דין ובא אחד ואמר יש לי ללמד עליו חובה שלא תחזרהו לשמוע דבריו של זה כדי להרגו.
ומה שאמר וְחִילוּפָא לְמֵסִית דִּכְתִיב 'לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' (דברים יג, ט) פירוש אם יצא המסית מבית דין חייב ובא אחד ואמר יש לי ללמד עליו זכות 'לֹא תַחְמֹל עָלָיו' להחזירו וכן אם יצא מבית דין זכאי מכח איזה דבר שהיה נוגע בחוקי העדות וכיוצא ובא אחד ואמר יש לי ללמד עליו חובה דהיינו לסתור אותו חסרון שהיה מצד חוקי העדות שסמכו עליו ופטרו אותו 'לֹא תְכַסֶּה עָלָיו' אלא תחזרהו כדי לשמוע לימוד של זה ותהרגהו ורב כהנא מפיק לה מן 'כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ' (דברים יג, י) לשון כפול כנגד שני חלוקות אלו שאם יצא זכאי ובא אחד ללמד חובה תחזרהו להרגו ואם יצא חייב ובא אחד ללמד עליו זכות אל תחזרהו לפטרו אלא תהרגנו כפי שפסקו עליו.

אָמַר לֵיהּ: אַדְמוֹקְדָךְ יָקִיד, זִיל קוֹץ קָרָךְ וְצָלִי. פירש הרמ"ה ז"ל דרבי חייא שאל 'טָעָה בְּנוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת' כגון שטעה בדין הבא על אשת איש שלא כדרכה דחשב שהוא פטור כיון דבא שלא כדרכה, מַהוּ? והשיב לו רבי יוחנן דזה היא דבר מפורש בתורה דחייב ולכן בזה הצדוקין גם כן מודין דכתיב וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה (ויקרא כ, יג) 'מִשְׁכַּב אִשָּׁה' לא נאמר אלא 'מִשְׁכְּבֵי' ללמדך שיש שתי משכבות באשה דגם שלא כדרכה חייבין עליה עד כאן דבריו. ולזה אמר וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת (ויקרא כ, י) כפל הלשון 'אֶת אֵשֶׁת אִישׁ', 'אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ' חד לביאה כדרכה וחד לביאה שלא כדרכה.
והנה בזה נראה לי בס"ד לפרש אַדְמוֹקְדָךְ יָקִיד שאמר לו בלשון מוקד יקיד ולא אמר לו 'אדאישך בוער' זִיל קוֹץ קָרָךְ וְצָלִי לרמוז לו שדבר זה שהוא שואל מפורש הוא בפרשת קדושים שאמר הכתוב 'מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה' ללמד שיש באשה שתי משכבות שחייבין עליהם.
והנה נרמז בתיבת קדושים על קדושת ישראל שתמשך להם על ידי התורה אשר בקרבם כי התורה נקראת אֵשׁ דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם הֳ' (ירמיה כג, כט) ואין ישראל מתקדשים אלא רק אם יהיה לבם בוער באש התורה ונרמז זה בתיבת קְדוֹשִׁים חלק התיבה לשתים וקרי בה 'קדו שים' רצונו לומר קדו זו התורה שהיא אש, שים בלבך ובזה תהיה בכלל 'קְדוֹשִׁים' כיון שבתיבת קְדוֹשִׁים נרמז האש בלשון קדו לכך כאן רמז לו על פרשת קדושים בלשון 'קדו' ולא אמר לו 'אֵשׁ' בפירוש.
ובזה יובן לתרץ דקדוק אחד שאמר לו קוֹץ קָרָךְ וְצָלִי וקשא אין דרך לצלות קרא באש אלא צולין בשר באש אבל קרא שולקין ומבשלים אותו בקדרה! ובזה ניחא נקיט קרא שהוא לשון מקרא לרמוז לו דבר זה הוא קרא מפורש בתורה שאפילו הצדוקים מודין בו ואתה לא ידעת אותו.
או יובן בס"ד שאמר לו קוֹץ קָרָךְ כי כל דבר תפל נמשל לקרא וכמו שאמרו בגמרא (חגיגה י.) טָבָא חֲדָא פִּלְפַּלְתָּא חֲרִיפְתָּא מִמְּלֵי צַנָּא דְּקָרֵי [טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות] ורמז לו שאלה זו ששאל תפלה כמו קרא יען כי זה הוא דבר פשוט שאין צורך לשאול אותו.

בגמרא משום חובתא דגואל הדם קטלינן ליה להאי: אין לפרש דלכך לא אמרינן הכי כיון דחיובא דגואל הדם קילא טובא מחיובא דידיה דהכא ע"כ צ"ל כיון דכולהו י' דברים דחשיב במתניתן שבין דיני ממונות לדיני נפשות הטעם משום דבדנ"פ תליא בזכות וחובה מה שלא שייך בד"מ וכמ"ש התוס' ריש פירקן א"כ ע"כ חובה דגואל הדם לא דמי לחוב של רוצח דאל"כ ישוה דין רוצח לד"מ אבל מ"מ הכא בגמרא ע"כ הפירוש דמאי חזית לחייב זה שלא כדין כדי שלא לחייב הגואל הדם כדין דהא אם רצו להחזיר ע"כ דידעו דטעו ולמה לא יחזירו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב דאל"כ אכתי יקשה דלוקמא כגון שעדים העידו על אחד או ב' שעברו עבירה שחייבים עליה מיתה והוזמו ונגמר דינן למיתה ועתה ראו ב"ד שטעו בדין כגון באחד מן הדינים אם המזומים פסולים היו או לא שבתחלה סברו שאינם פסולים ועכשיו ידעו שפסולים הם ובזה קאמר שאין מחזירין דין העדים לזכות שהוא חיוב לאותן שהעידו עליו דאם אינם זוממין א"כ יעשה הדין בעוברי עבירה שנגמר על פיהם ובזה לא שייך קושית הגמרא דמשום חובתא דהאי קטלינן להאי דבהא בכה"ג דין חיובם שוה אלא ודאי כדאמרינן דהקושיא היא דלא נחייב את הזכאי שלא לחייב את החייב וזה שייך גם בכה"ג:

טימא את הטהור דאגעי ביה שרץ: לכאורה קשה דאיך שייך זה לפי תירוץ רבינא גם לפי מאי דס"ד מעיקרא אליבא דר"ח דהיינו כמו שסובר סתם גמרא אליביה דזיכה את החייב מקרי נשא ונתן ביד כיון דא"ל פטור אתה ג"כ ע"כ צריך לאוקמא טימא את הטהור וטיהר את הטמא בכה"ג דמוקמא ליה רבינא וא"כ איך שייך זה דוקא לתירץ רבינא ובשלמא לענין טימא את הטהור שפיר י"ל דלפי אוקימתא דגמרא לא צריכא לאוקמיה בנגע ביה שרץ כיון דבטעה בשיקול הדעת איירי דאין הדין חוזר. וא"כ האי טעמא גופא דאמרינן לענין זיכה את החייב דמקרי נשא ונתן ביד כיון דמה שהפסידו היה ע"י דבורו שפסק הדין משא"כ לענין חייב את הזכאי דההפסד בא ע"י הנתבע ששילם שלא כדין האי טעמא גופא שייך ג"כ לענין טימא את הטהור דהתם ג"כ בא ההפסד ע"י שהוא טימא לא יחזור עוד לטהרותו דבטעה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי ולכן א"ש דישלם מביתו כמו שנטל ונתן ביד ולכן דוקא רבינא דרצה לתרץ לענין זיכה החייב דהפסד שבא ע"י דבורו לא מקרי נטל ונתן ביד ואוקי בנטל המשכון גם לענין טימא את הטהור צריך לאוקמא באגע ביה שרץ שהוא ג"כ ע"י מעשה ממש. אבל אכתי קשה לענין טיהר את הטמא איך שייך זה לפי תירוץ רבינא דע"כ גם לפי אוקימתא קמייתא דר"ח צריך לאוקמא בעירבן הדיין עם פירותיו דאי בעירבן בעה"ב עם פירותיו וכמ"ש התוס' לפי ס"ד דמקשן דבכורות דמי זה ממש לחייב את הזכאי באמירה בעלמא ולא לקח מהנתבע לתת לתובע דלא מקרי נטו"נ ביד כיון דע"י דבורו לא בא ההפרש רק ע"י ששילם ואיהו דאפסיד אנפשיה וא"כ ה"נ ע"י שטיהר לא אפסדיה מידי רק איהו דאפסיד אנפשיה ע"י שעירבן עם פירות טהורות ולמה יתחייב הדיין לשלם אלא ע"כ דאסירי גם לפי אוקימתא דסתם גמרא אליבא דר"ח בעירבן הדיין עם פירותיו ואיך שייך זה דוקא לתירוץ רבינא ואפשר לומר דבאמת לא שייך זה לתירוץ רבינא רק הגמרא בתחלה מפרש האי דזיכה את החייב דתני במתניתן דבכורות ברישא עד דסלקי ליה בקושיא ורבינא מתרץ לה דאיירי בנטל משכון ואח"כ מסיים ג"כ פירושא דאחרינא דתני במתניתן שם בבתרייתא. אכן מה שיותר נראה בזה הוא ע"פ מה שנלע"ד לתרץ קושית התוס' לעיל ע"א בד"ה מה שעשה עשוי שהקשו דאיך שייך זה לגבי טיהר את הטמא ועוד אמאי משלם עיין שם. כיון דזה ברור מדלא הקשו התוס' ג"כ מטימא את הטהור דבזה אעפ"י שידעינן בבירור שטעה מ"מ כיון שטעותו בשיקול הדעת הוא אזלינן להחמיר ונשאר בטומאתו כדין חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר וכן מוכח ג"כ מהא דאמרינן בגמרא לעיל דאי טעה בדבר משנה אינו חוזר אף אי הפרה שטירף ר"ט בטעות לפנינו לא היתה מותרת עוד רק שהתוס' הקשו דזה ודאי שלא יועיל טעותו להקל לטהר את הטמא ידוע. אכן לפ"ז אם ע"י שטיהר את הטמא יצא לנו חומרא מצד אחר ודאי דצריכין להחמיר כיון שהחכם החמיר אף שהיה בטעות וכמו בטימא את הטהור וצריכים לשמור בו חומרת הטהור וחומרת הטמא וכמו שהדין בכמה ספקים דמספק נחמיר חומרת ב' הצדדים וידוע מה דאמרינן בכמה מקומות בש"ס דתרומה טהורה נתנה לאכילה שתיה וסיכה שהם הנאת הגוף דוקא ותרומה טמאה לשריפה וכן כתב גם הרמב"ם (ריש פי"א וריש פי"ב מה' תרומות) ולכן כתב שם דתרומה שנטמאת בספק לא אוכלים ולא שורפים אלא תהיה מונחת עד שתטמא טומאה ודאית ותשרף ע"ש. ולפ"ז זה שטהר את התרומה טמאה שהיתה ראוי מקודם לכן להסיקה תחת תבשילו או אם היה שמן להדליק בו את הנר ע"י שטהר אותה אסר תשמישים אלו דאסורין בתרומה טהורה כיון שאינם הנאות גופניים כאכילה וסיכה וא"כ השתא שנודע שטעה לא יותר עוד לשריפה כיון שכבר אסר וכמו באסר את המותר כנ"ל וגם לאכילה אינו מותר כיון דבאמת טמא הוא וא"כ ע"כ צריך להניח אותה עד שתפסיד וכמו בנטמאה מספק אם לא תטמא טומאה אחרת מעצמה וא"כ הפסיד לבעלים במה שטהר מה שהיתה שוה התרומה להדלקת הנר או להיסק וזה מה דקאמר במתניתן מה שעשה עשוי היינו דנשארה בטהרתה לחומרא ומאי דאפסיד ישלם מביתו כן היה הפירוש דמתניתן מקמי דאסיק דאיירי בנטו"נ ביד ומתורצים קושיות התוס' וא"כ לא צריכא לתירוצם דהוי ס"ד דאיירי בעירבן בעה"ב ומתורצים בזה הג' קושיות שהקשו על תירוצם בזה בשמעתין הא' בד"ה מה שעשה והב' בד"ה השתא נמי והג' בד"ה שעירבן עם פירותיו וממילא מתורץ ג"כ הא דדוקא לתירוץ רבינא צריך לאוקמא טיהר את הטמא בעירבן עם פירותיו דלפי אוקימתא דסתם גמרא אליבא דר"ח בלא"ה א"ש דכמו בזיכה את החייב כיון דע"י דיבורו גרים ההפסד דינו כמו בנטו"נ ביד וחייב לשלם כמו כן ג"כ לענין טימא את הטהור וטיהר את הטמא דבשניהם הוא גרים ההפסד ע"י טעותו ולא ע"י הבעלים ולכן חייב לשלם כמו בנטו"נ ביד אבל לפי אוקימתא דרבינא דדיבור לא מקרי נטו"נ ביד אף שע"י נעשה ההפסד גם הא דטיהר את הטמא וטימא את הטהור צריך לאוקמא ע"י מעשה ממש ואתי שפיר:

ת"ל צדיק אל תהרוג: לכאורה קשה כיון דע"כ מן הדין בלא שום קרא אמרינן דמחזירין בין לזכות בין לחובה. דהא אמרינן הכא בד"מ בלא שום דרשה א"כ ל"ל קרא דנקי אל תהרוג שמחזירין לזכות מה"ת דלא יחזיר כיון דאפילו בד"מ מחזירין כש"כ דמחזירין לזכות להציל נפש ועוד מדאצטריך קרא דצדיק אל תהרוג שאין מחזירין לחובה ע"כ דלזכות מחזירין ול"ל קרא. ואין לומר דאי לא הוי כתיב רק צדיק אל תהרוג לא הוי מוקמינן לנצטדק בדין אלא אשלא חטא דהיינו נגמר דינו לחובה שמחזירין זכות אבל אכתי לא הוי ידעינן שאין מחזירין לחובה כיון דבלא קרא מחזירין כמו בד"מ דזה אינו דע"כ לא מוקמינן להכי דא"כ לא לכתוב גם צדיק אל תהרוג דהא בלא קרא ג"כ ידעינן שמחזירין וי"ל דאי לא הוי כתיב רק צדיק אל תהרוג באמת הוי מוקמינן למחזירן לזכות וה"א באמת דבלא קרא אין מחזירין כיון שכבר נפסק הדין וגם בד"מ אין מחזירין ולכן מצרכינן קרא דמחזירין לזכות. ולכן כתיב נקי ג"כ וא"כ צדיק ע"כ אתי להורות שאין מחזירין לחובה וכיון דמצרכינן קרא להכי ע"כ מוכח דבלא קרא ה"א דמחזירין וכיון דאפילו לחובה מחזירין בדנ"פ בלא קרא כש"כ דמחזירין בד"מ וא"ש דמצרכינן ב' קראי:

מכי הרג תהרגנו: לרב כהנא קרא דלא תחמול לא מיותר הוא דנדרוש עוד לענין שמסית אין צריך התראה לקמן (דף ס"ד ע"א) ולענין דברים אחרים ולרב שימי ב"א הרוג תהרגנו לא מיותר דסבר כמ"ד דברה תורה כלשון בנ"א. ועיין מש"כ התוס' במנחות (דף י"ז ע"ב):

אתיא רוצח רוצח אתיא רשע רשע: קשה כיון דאין גז"ש למחצה א"כ למה ילפינן מגז"ש דוקא הך דינא דמחזירין לזכות ולא לחובה ולא ג"כ לענין שאר דברים שבין ד"מ לדנ"פ שהוזכרו במתניתן והרי בגמרא לא הוזכר זה רק לענין הך דינא. ונלע"ד דגז"ש דרוצח ורשע לא שייך אלא לאחר גמר דין דגלות ודמלקות או לענין גמר דין כי קודם שנגמר דינו לגלות או למלקות לא איקרי רוצח ולא רשע ולא נכלל זה כלל בהגז"ש. ולכן לענין שסותרין מחובה לזכות דהיינו אחר שכבר נעשה רוצח ורשע או שאין סותרין מזכות לחובה דהיינו לגמור דינו לחובה ולעשותו רוצח ורשע זה שפיר ילפינן בגז"ש דכמו שלא נעשה רשע לענין ד"נ אלא היכי דנגמר דינו מתחלה לחוב כמו כן לענין מלקות אבל בכל הני דמתניתן שהם קודם גמר דין ולא שייכי כלל לענין רשע ורוצח ואף דגומרין ביום וגומרים ביום של אחריו הוא ג"כ לענין גמר דין מכ"מ לא שייך בהו גז"ש דרשע ורוצח דלענין גומרין ביום לא שייך כן דהא אכתי לא ידעינן אם יהיה זכאי או חייב וכיון דלא איירינן מגמר דין דרוצח ודרשע לא שייך למילף כן בגז"ש. ולענין גומרים ביום שלאחריו לחובה ג"כ ליכא למילף בגז"ש דהא עיקר דרשה גבי דנ"פ גופא לא אתיא אלא מקרא דישעיה ואיך שייך למילף זה בגז"ש ולכן א"ש דכל הנהו דמתניתן לא ילפינן בגז"ש רק האי דמחזירין לזכות ולא לחובה. ובזה א"ש ויתורצו כל קושיות התוס' בד"ה אתיא רשע רשע דסברא זו שאמרנו דלא שייך מגז"ש דרשע ורוצח אלא מה שנוהג אחר גמר דין דוקא זה שייך דוקא אליבא דרבא. וי"ל דסוגיא דגמרא דכאן אליביה קיימי אבל אביי דיליף לעיל (דף י') דמלקות בכ"ג מגז"ש דרשע ע"כ דסובר דל"ד בעינן שיהיה רשע אלא כיון דאשכחן דחייב מלקות מקרי רשע א"כ דין מלקות מקרי דין דרשע ולכן מה שקודם גמר דין ג"כ ילפינן בגז"ש אליביה ולכן פליג רבא לעיל ויליף מלקות בכ"ג ממלקות תחת מיתה עומדת דלענין מה שקודם גמ"ד לא יליף בגז"ש אבל לענין לאחר גמ"ד ג"כ יליף גז"ש ולכן לא קשיא אליביה מברייתא דכאן וגם א"ש אליביה הא דילפינן שדין עדים זוממין אינו רק אחר שנגמר הדין מגז"ש זו במכות (דף ה') דבה"ג מודה וגם הא דדרשינן בב"ק (דף פ"ו ע"ב) מגז"ש זו דסומא אינו נלקה ואינו נהרג אתי ג"כ שפיר אליביה דהוא לאחר גמר דין. אבל במכות (דף ה' ע"א) לענין אין משלשין במכות שהוא קודם גמ"ד דהיינו אם נגמר דינו ואכתי לאו רשע הוא זה לא שייך למילף מגז"ש לרבא ולכן פליג שם ויליף מכאשר זמם וכיון דלאביי ילפינן מרשע כל דיני מלקות ולרבא דוקא מה שהוא לאחר גמר דין שאז נקרא רשע באמת א"כ א"ש ג"כ מה דפליגי לענין חייבי מלקות שוגגין דלאביי הוי בכלל גז"ש ולרבא לא הוי בכלל כיון דלא נקרא רשע באמת דשוגג הוא אבל לאביי עכ"פ דין מלקות הוי ולכן שפיר מצריך רבא שם בכתובות גז"ש דמכה מכה וגם ר"י סבא בעינן גז"ש דרשע ורוצח כרבא וגם א"ש הא דמצרכינן כדי רשעתו ולא ילפינן בגז"ש דרשע דאליבא דרבא ור' יוחנן אזלא הש"ס שם וכמו שהוא ג"כ לפי תירוץ התוס':

בא' מן התלמידי' ודברי הכל: קשה אם הוי ד"ה מאן לימא לן דלר' יוסי בר"י תלמיד אינו מלמד חובה כיון דלדידיה קרא דלא יענה למות גבי עדים כתיב דהא גם לרבנן שני לן בין עדים לתלמידים. וי"ל דהסברא דמחלקי רבנן הוא משום נוגע בעדות ובזה ודאי יש חילוק בין עדים לתלמידים אבל לר"י בר"י כיון דסובר דעדים מלמדין זכות א"כ לית ליה האי סברא דנוגע וא"כ הא דאין מלמדין חובה ע"כ משום והצילו העדים דמהדרינן אזכותא ובזה ליכא לחלק בין עד לתלמיד דכיון דעד אין מלמד ה"ה תלמיד:

בתוספת ד"ה שעירבן. וגבי חכם בעל הוראה אין לפטור מטעם: עיין בגיטין (דף נ"ג) שכתבו התוס' טעם אחר בזה דמסתמא אחרים הודיעו לו טעותו ולא שייך בזה כדי שיודיעוהו:

ד"ה אתיא רשע. וי"ל דרבא אית ליה גז"ש: עיין במהר"ם ובמכ"ה נעלמו ממנו דברי התוס' בב"ק (דף פ"ו ע"ב) דשם הקשו הם גופא קושייתו ולא תירצו כתירוצו:

בד"ה טעה בנואף. או שיתיר עצמו למיתה: צ"ע דאיך שייך חזרה לחוב בזה דהא באמת בענין שיתיר עצמו למיתה לקמן (דף מ"א) וליכא מאן דפליג ואפשר דבחבר קמיירי דלא בעי שיתיר עצמו למיתה כמ"ש התוס' שם:

בא"ד. וי"ל דמבעי ליה: לפי זה הא דקאמר בגמרא ה"ד אין חוזרין ומפרש בשלא כדרכה ה"ה דהוי מצי לפרש ג"כ בכה"ג שהקשו התוספת אלא דרצה לפרש טעות שהוא משום גוף הדבר שחטא בה ולא מה ששייך לענין עונש דוקא. ובזה אתי שפיר מה שקשה לכאורה אתירוץ הר"ן שתירץ על קושית התוס' לקמן בד"ה שטעו דדוקא לענין שלא כדרכה בא"א לא מודו הצדוקים מדכתיב לא תתן שכבתך לזרע ע"ש. ולפ"ז אכתי יקשה קושית הגמרא ה"ד שלא כדרכה לענין שאר עריות דהא אין מחזירין לחובה סתמא קתני במתניתן וכולי עריות נמי במשמע. אכן לפי הנ"ל א"ש דהא משכחת בכה"ג שכתבו התוס':

ד"ה אחד מן התלמודים. תימה כו' והדר אמר טעמא: ביישוב קושית התוס' י"ל ע"פ מה שפירש רש"י לעיל (דף י"ז) כי לפענ"ד לא פירש כפירוש התוס' דכאן דכתיב שם בד"ה ואי אמר טעמא דמראה פנים לזכות וחובה ומשום הכי מספקא ליה עכ"ל. והרי לפי פירוש התוס' בהאי אי אמר טעמא הפירוש דחזר מספקי ורצה להחליט לזכות או לחובה. ולכן נראה דרש"י סבר כך פירוש הגמ' דזה מבואר משמעתין דלקמן דהמזכין וכן המחייבין צריכין ליתן טעם לדבריהם דשנים שאין להם אלא טעם אחד לא יחשבו אלא לאחד למנין הדיינים והנה אינו יודע שייך ג"כ בטעם ובלא טעם בטעם שמראה פנים לזכות ולחוב ושקולים אצלו הסברות ובלא טעם היינו שלא ידע טעם לחייב או לזכות ומשום הכי אמר אינו יודע והיינו דקאמר הש"ס שם מ"ד האי דקאמר א"י כמאן דאיתא דמי דהיינו כשאמר א"י והוסיפו שנים ה"א דהאי דאמר א"י נחשב ג"כ למנין הדיינים לענין שאם רצה ליתן טעם למה אמר א"י דהיינו שרצה להסביר פנים לזכות וחובה שמעינן מיניה כמו טעם המזכין והמחייבים וא"כ הוא דיין כשאר הדיינים ולא הוי בתחלת הדין ב"ד שקול רק בגמר דין קמ"ל ר"א דאי אמר טעמא למה אמר א"י לא שמעינן מניה דנחשב כמאן דליתא ולכן תחלת הדין ג"כ הוי כב"ד שקול וזה קמ"ל ר"א דאין שומעין את טעמו כמו טעם האחרים וקרוב לזה פירש ג"כ המהרש"א עיין שם. ולפ"ז לא שמעינן מהתם אלא שאין שואלין לטעם מי שאמר איני יודע אבל אם רצה לחזור ולהחליט לזכות או לחיוב זה ודאי יכול כמו תלמיד דהכא. ולכן לפי פירוש רש"י שם מתורץ קושית התוס' דכאן. ובפלוגתא דפירוש הגמרא הנ"ל בין רש"י ותוס' נראה דפליגי ג"כ הרמב"ם והראב"ד בפ' ט' מה' סנהדרין ה"ב דכתב שם הרמב"ם באחד אומר א"י יוסיפו הדיינים ב' נמצא ה' נושאים ונותנים בדבר אמרו ג' מהם זכאי ושנים אומרים חייב ה"ז זכאי. עי' שם דמוכח שם מדבריו דאותו דאמר א"י יחשב ממנין הדיינים ואי אמר לזכות או לחובה ויחזור ממה שאמר א"י שמעינן ליה דכן מוכח ממה שכתב שם בין שהיה זה שאמר א"י הוא שאמר א"י בתחלה בין שאמר אחר כו' הרי ע"כ דזה שאמר בתחלה יכול לחזור בו וע"ז השיג הראב"ד שם וז"ל אני רואה בגמרא שאותו שאמר איני יודע אינו מן המנין ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה נמצא שאחר שהוסיפו אינן אלא ארבעה כו' עיין שם בדבריו וכן השיג ג"כ שם (פ"י ה"ב) אמה שכתב שם הרמב"ם היו אלו כנגד אלו ואחד אמר א"י וזה לשונו שם זה אי אפשר עכ"ל. והיינו ג"כ לפי שסובר דאותו שאמר א"י לא נחשב כלל ממנין הדיינים. ונלע"ד דהרמב"ם והראב"ד בפירוש גמרא הנ"ל פליגי דהראב"ד סובר כפירוש התוס' דהפירוש אי אמר טעמא לא שמעינן ליה הוא שלא יוכל לחזור עוד ממה שאמר איני יודע ולכן לא נחשב ממנין הדיינים ולכן שפיר השיג על הרמב"ם בשני מקומות הנ"ל דאיך יחשב עוד למנין הדיינים וגם איך יכול לחזור מדבריו עוד. אבל הרמב"ם נראה שסובר כפירש"י דכן מוכח ממה שכתב שם (פ"ט ה"ג) כל מי שאמר א"י אינו צריך לתת טעם לדבריו כו' כדרך שמראה המזכה כו' והמחייב כו' עיין שם. והכס"מ לא הראה מקומו שם מניין לו זה ולכן נראה דמפרש כפירש רש"י. ולכן זה הוא מה שהשמיענו ר"א דאי אמר טעמא לא שמעינן ליה דהיינו שאין שואלין את טעמו ולכן לא נחשב ממנין הב"ד וכבר הרגיש קצת בזה בלחם משנה שם. אבל במחכ"ה לא הרגיש בזה שהרמב"ם ורש"י פירשו כן פירוש הגמרא נגד פירוש הראב"ד הרי בפירוש שהרמב"ם פירש כפירוש רש"י. ולכן שפיר פסק דאותו שאמר א"י נחשב ממנין הדיינים לענין שאחר שהוסיפו שומעין את דבריו אם עדיין אומר א"י או אם חזר וחלט לזכות או לחובה דשפיר יכול לחזור לפי פירוש זה ומיושבים ב' השגות הראב"ד הנ"ל וגם קושית התוס' ל"ק לפי פירוש זה כנ"ל ורק התוס' שפירשו דאין שומעין לו שאינו יכול לחזור עוד הם הוצרכו לתירוצם. אכן אכתי קושיתם לשיטת הראב"ד במקומה עומדת כיון דהוא פירש ג"כ שאינו יכול לחזור עוד כפירוש התוס' כנ"ל א"כ לא שייך מה שתירצנו לפירוש רש"י ורמב"ם. וגם תירוץ התוס' לא שייך כיון דהוא השיג על הרמב"ם לענין ד"מ דהא לענין ג' איירי הרמב"ם שהוא ד"מ הרי שסובר שאפילו בד"מ לא יוכל לחזור עוד ממה שאמר איני יודע והרי אחד מן התלמידים יוכל לענות בד"מ. ונראה שהראב"ד סובר כפירוש היש סוברים שהביא הר"ן בשמעתין דהכל מלמדים זכות וחובה דקתני במתניתן לאו לענין מנין איירי רק לענין שאין משתקין אותו וכיון דלא נחשב דעתו לענין מנין א"כ בלא"ה קושית התוס' לק"מ דגם לענין א"י לא קאמרינן רק שלא נחשב דעתו עוד לענין מנין אם יחזור ולא שמשתקין אותו. אבל דעת הרמב"ם בפ"י מהל' סנהדרין היא דלענין מנין קאמרינן. וכן נראה ג"כ דעת רש"י ממה שכתב לקמן (דף ל"ד ע"א) בד"ה רואים אותו לענין מנין א"כ לא שייך לשיטתם מה שתירצנו לשיטת הראב"ד. וגם תירוץ התוספת נראה לפענ"ד דחוק קצת דאי דוקא לענין חובה לא יכול לחזור בו אבל לענין זכות יכול א"כ אכתי איך אמר ר"א במוסיפין עושין ב"ד שקול הא ליכא ב"ד שקול כיון דלזכות יכריע אם יענה אותו שאמר מתחלה א"י אם לא שנאמר דלענין זה לא נחשב לדיין רק לתלמיד שיכול ג"כ לענות לזכות ולא לחובה ולכן הוכיחו הרמב"ם ורש"י כפירושם וממילא ל"ק קושית התוס' וכנ"ל. ועיין עוד מה שכתבתי לקמן בזה:

זכות גרידתא. שהיא זכות לו ואינה חובה לבעל דינו כגון חלול שבת או אשת איש: ואין מחזירין לחובה לזכות שהיא חובה. דהא לחובה ממש לא מצית לפרושא דהא בדיני ממונות נמי ליתא: חובתיה דגואל הדם. שקשה בעיניו שזה ניצול: בין בין. קתני ברישא בין לזכות בין לחובה אלמא תרתי מילי קתני וליכא לפרושה לזכות שהיא חובה: רבינא. מהדר לאוקומי לתירוציה דרב חסדא דמתני' כשלא נשא ונתן ביד ודן את הדין כשנשא ונתן ביד ודקשיא לך זיכה את החייב מאי נשא ונתן ביד איכא כגון שהיה לו משכון לתובע מן הנתבע וזיכה הדיין את הלוה ואמר לו פטור אתה ונטל המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה: טימא את הטהור. נמי משכחת לה כשנשא ונתן ביד דנגע בהו שרץ כשבא לישאל לפניו על דבר הספק דנולד לו בטהרותיו ואמר לו הדיין טמאות הן ונטל שרץ והשליך עליהם שלא יהא עוד ספק בדבר והן לא היו אלא טהורות: טיהר את הטמא. ונטלו הדיין עצמו ועירבן עם שאר פירות של נשאל ונמצא שטעה והרי הכל טמא: נקי. משמע מן החטא ואע''פ שנתחייב בדין: צדיק. משמע שנצטדק בדין ואע''פ שאינו נקי: חייבי גלות מאי. מי הוו כדיני נפשות אי לא: כתיב בחייבי מיתות (במדבר לה) יומת הרוצח וכתיב (שם) בחייבי גלות לנוס שמה רוצח: רשע רשע. כתיב בדיני נפשות (שם) אשר הוא רשע למות וכתיב בחייבי מלקות (דברים כה) והיה אם בן הכות הרשע: תניא נמי הכי. בתוספתא תניא גבי הא מילתא דמחזירין לזכות: דבר שאין הצדוקין מודין בו. שאין טעותו מפורש בתורה בהדיא אלא במשנה או בדברי האמוראים: זיל קרי בי רב הוא. תינוקות של בית רבן יודעין שאינו כלום והדר: טעה בנואף ונואפת. זיכה מהן מי אמרינן מהדרינן ליה לחובה דבשלמא ברוצח איכא למיטעי במילי טובא דלא מיפרשי בהדיא כגון באומר אבן שהרגו בה לא היה בה כדי מיתה או במותרה מפי ההרוג ולא מפי עדים או באומר הוא היה רודפנו ויכול להציל באחד מאבריו ולא הציל אלא הרגו אבל בנואף ונואפת ליכא טעותא לזכותא: עד דמוקדך יקיד קוץ קרך וצלי. בעוד שהאש דולקת קצוץ דלועין שלך וצלה אותן כלומר בעוד שאתה עוסק בשמעתך תן לב להבין ולהוסיף לקח הרי שמעת ממני טעה בדבר שהצדוקין מודין בו חוזר והאי דבר שהצדוקין מודין בו הוא: אלא היכי דמי אין חוזרין. דקתני מתניתין סתם דיני נפשות אין מחזירין לחובה ועריות נמי במשמע: כגון שטעה. הדיין וזיכה בנואף ונואפת שלא כדרכה דלא מפרש חיוביה בהדיא דרבנן ילפי לה (לקמן דף נה.) ממשכבי אשה שני משכבות ואין הצדוקין מודין בו: הכל ואפילו עדים. שהעידו עליו יכולין ללמד עליו ראיות של זכות: אמר רב פפא. הכל דמתניתין לאיתויי תלמידים היושבין שורות לפני הדיינין קאמר דמלמדין זכות ואין מלמדין חובה ודברי הכל:

שעירבן עם פירותיו. הקשה רבינו אפרים לא יהא אלא כמטמא בידים דתנן בפ' הניזקין (גיטין ד' נב:) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור והא נמי בשוגג הוא ובשלמא לחזקיה דאמר התם (דף נג.) אחד שוגג ואחד מזיד חייב ומה טעם אמרו . בשוגג פטור כדי שיודיעו וגבי חכם בעל הוראה אין לפטור מטעם כדי שיודיעו דכי נמי מחייבת ליה מודע ליה אלא לר' יוחנן דאמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהיה כל אחד ואחד מטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני הכא לא שייך לחייב מהאי טעמא מיהו למאי דמוקי במסקנא שנטל ונתן ביד יש לחייב כמו מזיד דלמה לו לאדם ליטול וליתן ביד אבל למאי דסבירא ליה מעיקרא שעירבן בעה''ב קשה וי''ל דמכל מקום חשיב כמו מזיד שהיה לו לחכם לדקדק בהוראתו ולידע שבעה''ב יערב: אתיא רשע רשע תניא נמי הכי. תימה תקשה לרבא מבריי' דהכא דקאמר בפרק קמא (דף י.) דמלקות תחת מיתה עומדת ולית ליה ג''ש דרשע וכן בפרק קמא דמכות (דף ה.) גבי משלשין בממון ואין משלשין במכות אביי אמר אתיא רשע רשע ורבא אמר בעינן כאשר זמם וליכא ועוד אטו סתמא דהש''ס בפ''ק דמכות (שם:) כאביי גבי אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ואמר חייבי מלקות מניין אתיא רשע רשע ויש לומר דרבא אית ליה ג''ש אלא דלהנך מילי קאמר דלא צריך מיהו קשה דבפ' אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) גבי חייבי מלקות שוגגין דפטורין מן ממון קאמר אביי אתיא רשע רשע ורבא אמר אתיא מכה מכה ולרבי יוחנן קשה נמי אמאי מחייב . חייבי מלקות שוגגין בתשלומין ולא יליף ג''ש דרשע ועוד בההוא פירקא (דף לז.) קאמר והא מהכא נפקא מהתם נפקא כדי רשעתו ומסיק חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון והשתא במלקות וממון למ''ל קרא תיפוק ליה מג''ש דרשע רשע ויש לומר דרבא ורבי יוחנן לא דרשי התם גזירה שוה דרשע משום דלא הוי בגוף המלקות אלא לפטור ממון דבהדי מלקות וקרא דרשע בגוף המלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע והא דדריש רבא מכה מכה משום דגבי תשלומים כתיב מכה נפש בהמה ישלמנה אבל אביי דריש ג''ש דרשע רשע בכל מקום וסוגין דההוא פירקין גבי כדי רשעתו אליבא דרבא אתיא דלאביי למלקות ולממון לא צריך קרא דאתיא ג''ש דרשע רשע ומוקי חדא למיתה ומלקות כר''מ: טעה בנואף ונואפת מהו. פירש הקונטרס דבנואף ליכא טעות לזכות ותימה דהא איכא מילי טובא כי ההיא דפליגי בשילהי פ''ק דמכות (דף ז.) אי אמרינן במנאפין עד שיראו דרך מנאפין או עד שיראו כמכחול בשפופרת או חבר בעי התראה או שיתיר עצמו למיתה או שיהיו שני עדיו מתרין בו וי''ל דמבעיא ליה אם יש בנואף ונואפת דבר שאין הצדוקין מודין בו וקאמר רבי יוחנן אדמוקדך יקיד קוץ כו' בעוד שאתה עוסק בשמועתך שאמרתי לך שיש חילוק בין דבר שצדוקין מודין בו לדבר שאין צדוקין מודין בו תן לב להבין מה הן מודין ומה אין הם מודין ועתה מפרש הש''ס ה''ד דבר שאין הצדוקין מודין בו: שטעה שלא כדרכה. פ''ה דלא מפרש חיובא בהדיא דילפינן ממשכבי אשה שתי משכבות באשה ואין הצדוקין מודין וקשה דבדבר זה מודין כדמוכח בפ''ק דהוריות (דף ד.) דאמר שמואל אין ב''ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו ומסיק בגמ' דאמרי' (שלא) בכדרכה וכו' ופריך והא משכבי אשה כתיב ופי' דהצדוקין מודין בו וי''ל דהכא מיירי בהעראה דאמר בכדרכה אפי' בהעראה אסור שלא כדרכה בגמר ביאה אסור העראה שריא אע''ג דפריך התם אההיא שינויא מכל מקום לפי המסקנא דהתם איתוקם ההיא שינויא שפיר: אחד מן התלמידים. תימה הא אמר בספ''ק (דף יז.) דאי אמר איני יודע והדר אמר טעמא (למילתיה) לא שמעינן ליה ולא יהא אלא כאחד מן התלמידים וי''ל דהתם באומר טעמא לחובה והכא באומר טעמא לזכות:

דף לג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד