סנהדרין לב ע"ב

דף לב - ב

ואם כן, אם טעו הדיינים, ופסקו שלא כהלכה, לא ישלמו למפסיד את ההפסד שגרמו לו, שהרי אם היו יכולים לדרוש ולחקור, יתכן והיו מגיעים לחקר האמת!? ומתרצת הגמרא: אם תאמר שאין הדיינים צריכים לשלם עקב טעותם, אם כן, כל שכן שתנעול דלת בפני לווין. לפי שיחששו המלווים שמא יטעו הדיינים לרעתם, וגם אם יצליחו להוכיח את טעותם לא ישלמו להם הדיינים, ויימנעו המלווים מלהלוות את כספם.

התירוץ השני הוא של רבא [ומצויין באות ר' מתוך חרפ"ש].

רבא אמר: אין צורך לומר שמשנתנו נשנית לפני התקנה של נעילת דלת, אלא מתניתין דהכא אינה עוסקת בכל דיני ממונות, אלא עוסקת רק בדיני קנסות, שגם הם נקראים "דיני ממונות", אך אין בהם את החשש של נעילת דלת.

ואידך, המשנה והברייתא של שטרי חוב מאוחרים, עוסקת בהודאות והלואות, שיש לחוש בהם לנעילת דלת, ובהן תיקנו חכמים שידונו בלי דרישה וחקירה. ^[21]

התירוץ השלישי הוא של רב פפא [ומצויין באות פ' מתוך חרפ"ש]

רב פפא אמר: אידי ואידי, זה וזה, מדברים בהודאה והלואה. ^[22] אלא כאן, במשנתנו, מדובר בדין "מרומה", ^[23] שאז יש לחקור ולדרוש היטב, כדי להוציא הדין לאמיתו. ^[24]

ואילו כאן - בדין שאינו מרומה.

ומצינו חילוק שכזה כדאמר ריש לקיש.

דריש לקיש רמי, הקשה, שלכאורה יש סתירה, בדברי הכתוב:

מצד אחד כתיב [ויקרא יט] "בצדק תשפט עמיתך". אמר הכתוב "צדק" רק פעם אחת, ולא כפל לשונו לומר "בצדק צדק תשפוט עמיתך". ואם היה כופל את המילה "צדק", אז היינו לומדים שצריך הדיין לדקדק היטב כל כך ולחקור ולדרוש, אך הכתוב לא אמר כך.

ומאידך, כתיב [דברים טז] "צדק צדק תרדף", ומשמע מכפילות הלשון "צדק" שיש לו לדיין לדקדק היטב בדברי העדים ולחקור ולדרוש.

הא כיצד תתיישב הסתירה הנראית, לכאורה, בדברי הכתובים? כאן - בדין מרומה, יש לך לדרוש ולחקור היטב.

כאן - בדין שאין מרומה.

והתירוץ הרביעי הוא של רב אשי [וסימנו ש' מתוך חרפ"ש]

רב אשי אמר: מתניתין, את הסתירה בין המשנה כאן למשנה ולברייתא של שטרות המאוחרים, יש לתרץ, כדשנין, כמו שלשת התירוצים שתירצו שלשת האמוראים.

ואילו את הסתירה, לכאורה, של קראי, שהקשה ריש לקיש, יש ליישב, שאין הפסוק של "צדק צדק תרדוף" בא ללמד על הצורך בדרישה וחקירה של העדים, אלא הוא בא לומר, צדק את הדין שלך, וצדק את הפשרה שלך, בשוה. דהיינו, שתדון את הדין או תעמוד על פשרה, לפי הענין, לפי ראות עיניך, ולא תרדוף תמיד אחר אחד מהם בדוקא, אחר הדין בדוקא או אחר הפשרה בדוקא, שלכן אמר הכתוב פעמיים "צדק", ללמד שיש לרדוף אחר הצדק בשוה, אחד לדין, ואחד לפשרה. ^[25]

כדתניא: "צדק צדק תרדף" - אחד לדין, ואחד לפשרה.

כיצד מצינו שיש לרדוף אחר הצדק של הדין, וכיצד יש לרדוף אחר הצדק של הפשרה?

כגון אם היו שתי ספינות עוברות בנהר במקום צר, ופגעו ונפגשו זה בזה. אם עוברות שתיהן יחד במעבר הצר, שתיהן טובעות. ואם יעברו בזה אחר זה - שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון, על מדרון של הר תלול, ופגעו ונפגשו הגמלים במעלה ההר זה בזה. אם עלו שניהן יחד, שניהן נופלין, יתדרדרו שניהם למטה, בזה אחר זה - שניהן עולין.

הא כיצד יש לנהוג?

אם היה המפגש בין ספינה טעונה וספינה שאינה טעונה - תידחה הספינה שאינה טעונה מפני טעונה.

ואם היתה ספינה אחת קרובה להגיע למחוז חפצה, וספינה אחרת שאינה קורבה - תידחה קרובה מפני שאינה קרובה.

וזהו הצדק של הדין.

אבל, אם היו שתיהן קרובות, או היו שתיהן רחוקות - אז הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו. שאחת מהן תעבור ראשונה, והשניה תדחה, אך הראשונה תשלם פיצוי לשניה על עיכוב הזמן.

וזהו הצדק של הפשרה.

ומביאה הגמרא ברייתא ובא לימוד נוסף הנלמד מהפסוק הזה: תנו רבנן: "צדק צדק תרדף" - הלך אחר בית דין יפה. יש לו לאדם להגיש את תביעת דינו בבית הדין המעולה ביותר שבסביבתו.

הלך אחר בית דינו של רבי אליעזר ללוד, שם ישב בית דינו. או הלך אחר רבן יוחנן בן זכאי למקום הנקרא "ברור חיל".

וכיון שהזכירה הגמרא את המקום "ברור חיל", היא מביאה ברייתא אחרת המספרת כיצד נהגו בברור חיל בשעת השמד:

תנא: בשעת השמד, כאשר גזרו הגויים שלא למול, היו היהודים מפרסמים את קיום מצות המילה על ידי סימנים מוסכמים, וכך ידעו הכל על המשתה של ברית המילה, והיו באים לשם.

כאשר היו נשמע קול ריחים במקום הנקרא "בורני", היה הדבר לאות על קיום מצות המילה והמשתה אחריה, כי קול הריחיים מזכיר את שחיקת הסממנים לרפאות בהם את התינוק הנימול. והיה הדבר לאות, כאילו היה הכרוז מכריז: שבוע הבן! שבוע הבן! דהיינו, ברית המילה, הנעשית ביום השמיני, לאחר שחלף שבוע ימים מזמן הלידה.

ואם היה אור הנר נראה ביום בברור חיל ^[26]

- הרי זה סימן כאילו עמד הכרוז והודיע: משתה של ברית מילה מתקיים שם! משתה שם!

תנו רבנן: "צדק צדק תרדף", הלך אחר חכמים לישיבה:

הישיבה היתה מקום הועד של חכמים, ושם גם היה יושב בית דין יפה, ולכן יש ללכת אחר רבי אליעזר ללוד, לפי ששם היתה הישיבה שבאיזור. אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל. אחר רבי יהושע לפקיעין. אחר רבן גמליאל ליבנא. אחר רבי עקיבא לבני ברק. אחר רבי מתיא לרומי. אחר רבי חנניה בן תרדיון לסיכני. אחר רבי יוסי לציפורי. אחר רבי יהודה בן בתירה לנציבין. אחר רבי יהושע לגולה, בפומבדיתא, ^[27] אחר רבי לבית שערים.

ואם יש צורך לדון בסנהדרי גדולה, הלך אחר חכמים, סנהדרי גדולה, ללשכת הגזית.

שנינו במשנה: דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה:

ודנה הגמרא: אם קיבלו הדיינים בדיני נפשות את העדות, ודרשו וחקרו את העדים, ועתה הם באים לשאת ולתת בדבריהם, וצריכים הם לפתוח בזכות, כמבואר במשנה, היכי אמרינן, מה אומרים עתה הדיינים לעדים כדי לפתוח בזכות?

ומביאה הגמרא כמה דעות של אמוראים:

א. אמר רב יהודה הכי אמרינן להו לעדים המעידים לחובת הנידון: מי יימר כדקאמריתו!? מי יאמר לנו שאכן כך הוא כדבריכם, ולא באתם הנה בעצה אחת ביניכם לחייב את הנידון מיתה!? ובכך הם פותחים פתח של זכות, בהרתיעם את העדים במלים הללו, כשאנו נותנים להם להבין כאילו הם אינם נאמנים בעדותם.

אמר ליה עולא: והא חסמינן להו! אם נכחיש את נאמנותם, הרי אנו חוסמים אותם בכך מלהעיד עדותם, ויחזרו בהם מיד תוך כדי דיבור, ותתבטל העדות, ולא נוכל לחייב אדם שחייב מיתה בעונש המגיע לו.

אך תמהה הגמרא על טענתו של עולא: וליחסמו! אכן יש לנו לגרום לחסום עדותם, ויחזרו בהם!

מי לא תניא, האם לא שנינו שכך צריך לעשות?

דתניא, רבי שמעון בן אליעזר אומר: מסיעין מעבירים את העדים לפני קבלת עדותם, ממקום למקום, שבכל פעם אומרים להם לבוא ולהעיד במקום אחר, כדי שתיטרף דעתן, ויחזרו בהן.

ותמהה הגמרא על התמיהה: מי דמי!? הרי התם, שם בברייתא, כאשר דוחים את העדים ממקום למקום לפני קבלת העדות, הרי רק ממילא קא מידחו העדים, ולא נדחים בידים. כי לפני קבלת העדות לא מוטלת החובה על בית דין לקבל עדותם, ולכן מותר להם לגרום, בדרך של "ממילא", שלא יעידו העדים לחייב אדם מיתה.

אבל הכא, כאן שכבר התקבלה עדותם בבית דין, הרי אם נפתח בזכות ונערער את נאמנותם כדי שיחזרו בהם מעדותם, קא דחינן להו בידים! ^[28]

ב. אלא, אמר עולא: הכי אמרינן הדיינים לנידון [כדי לפתוח בזכות]: האם יש לך עדים להזימם?

ובכך אין אנו דוחים את העדים, ואין העדים חוזרים בהם אם הם עדי אמת. שהרי יודעים הם שהוא לא יכול להזימם. אך מאידך, יש בכך פתיחה לצד זכות, לפי שמעוררים בית הדין את הנידון לחזר אחרי עדים שיוכלו להזים את העדים המעידים נגדו, ואז הוא ינצל מהעונש שלא מגיע לו.

אמר ליה רבה, תמה רבה על הסברו של עולא, ואמר לו: וכי פותחין בזכותו של זה הנידון, שהעידו עליו שחייב מיתה, על ידי שמעוררים אותו להביא עדים מזימים שיזימו את העדים הראשונים, בשעה שהיא חובתו של זה!? הרי לגבי העדים, דבר זה הוא פתיחה לחובתם, כי אם יבואו עדים אחרים ויזימום, הם יהיו חייבים מיתה, ומה טעם יש לפתוח בזכותו של זה, לחזר אחרי עדי הזמה, בשעה שהיא חובתו של האחר!?

ותמה עולא: ומי הויא "חובתו"? מדוע הזמת העדים בשלב הזה, שעדיין לא פסקו בית הדין את דינו של הנידון, נחשבת כדבר שהוא לחובתם? והרי אם יזימום מיד עתה, הם לא ייענשו בעונש של עדים זוממים, שהרי -

והתנן במסכת מכות: אין עדים זוממין נהרגין, עד שיגמר הדין! -

אמר לו רבה: אנא, הכי אמינא, כך תמהתי ואמרתי: אילו שתיק האי, הנידון, עד דמיגמר דיניה, ומייתי עדים אחרים, ומזים להו לעדים שזממו לחייבו מיתה, הרי הויא ליה חובתו של זה! ולכן אין לנו לפתוח אפילו עתה בזכותו של זה, הנידון, ללמדו לחזר אחרי עדי הזמה, כיון שיתכן שבסופו של דבר, זה יהיה חובה לזה, לעדים שבאו לחייבו מיתה.

ג. אלא, אמר רבה, הכי אמרינן ליה בית דין לנידון: האם יש לך עדים להכחישן? ודבר זה אינו לחובת העדים הראשונים, כי עדות מוכחשת רק בטילה, אך לא מענישים את העדים עליה.

ד. רב כהנא אמר: כך פותחים הדיינים בזכות, ואומרים לעדים: מדבריכם נזדכה פלוני. שלפי ראות עינינו, לא נחייבו מיתה על פי דבריכם, אלא סופו לצאת זכאי. ודברים אלו כשלעצמם הם הפתיחה בזכות.

ה. אביי ורבא, דאמרי תרוייהו, אמרינן ליה בית דין לנידון: אי לא קטלת, אם אכן לא הרגת נפש, לא תדחל, אין לך ממה לירא, כי תצא זכאי בדינך!

ו. רב אשי אמר: כך פותחים בזכות, שמריזים בית דין ואומרים: כל מי שיודע לו לנידון הזה ללמד עליו זכות, יבא וילמד עליו.

תניא כוותיה דאביי ורבא.

דתניא, רבי אומר: נאמר בכהן את האשה במי סוטה, שגם שם מדובר בענין של נפשות, שאם זינתה האשה הרי היא מתה משתיית המים [במדבר ה]:

"אם לא שכב איש אותך, הינקי ! ואם לא שטית", וגומר.

כדי שלא תנעול דלת בפני לווין רבינא אמר דיני ממונות דתנינן הכא דיני קנסות הן ולעולם בעו דרישה וחקירה והני מתניתי דתני מאוחרין [כשרין] בהודאות והלוואות. רב פפא [אמר] כולהו בהודאות והלוואות ומתניתין דהכא בדין מרומה לפיכך צריך דרישה וחקירה כדכתיב צדק צדק תרדוף רב אשי אמר מתניתין כדשנין קראי אחד לדין בצדק תשפוט עמיתך והאי דכתיב צדק צדק תרדוף לפשרה. כדתניא שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זו כנגד זו וכן גמלים במעלות בית חורון אם עוברות שתיהן [שתיהן] נטבעות וכן גמלים טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני טעונה. וכן קרובה ורחוקה. אבל אם שתיהן טעונות שתיהן קרובות או שתיהן רחוקות מטילין פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו:

ת"ר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אחר ריב"ז לברור חיל. תנא אור נר בברור חיל משתה שם. קול רחיים של גריסין בבורני שבוע הבן שם. פי' בימי הגזרה היה להן סימן וכל מי שהיה רואה נרות דולקים באסקופה יודעין שבאותה חצר סעודת הכנסת כלה. וקול רחיים מילה שם בחצר והכל נכנסין. והלך אחר ר' אלעזר ללוד:

ת"ר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אחר חכמים לישיבה אחר ר' יהושע לפקיעין אחר ר' עקיבא לבני ברק אחר רבן גמליאל ליבנה ור' מתיא בן חרש לרומי ור' חנניה בן תרדיון לסיכני ור' יוסי לציפורי וחנניה בן אחי ר' יהושע לגולה אחר ר' לבית שערים אחר חכמים ללשכת הגזית:

דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה. היכי פתחינן לזכות ושקלי וטרו ופשוטה היא. ואסיק' אביי ורבא דאמרי תרווייהו אמרינן ליה אי לא קטלת לא תדחל דלא מיקטלת תניא נמי הכי ר' אומר אומר אני אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי מיכן שפותחין בתחלה לזכות בדיני נפשות:

כבר ביארנו שלא הופקעו דיני ממונות מדרישה וחקירה אלא שלא תנעול דלת בפני לווים ומעתה אין לך לשאול א"כ אף אם טעו לא ישלמו שהרי יאמרו אלו הארכנו בדרישה וחקירה לא טעינו שהרי מ"מ אם אתה אומר כן כל שכן שאתה נועל דלת ומעתה אם טעו ישלמו על הצדדין שיתבאר ענינם בפרק זה:

דיני קנסות אין בהם תורת נעילת דלת ומתוך כך צריכין דרישה וחקירה שהרי אף למומחין הם צריכים אבל גזילות וחבלות יש מהם שצריכים דרישה וחקירה ויש שאינם צריכין דרישה וחקירה אלא שהם כדיני ממונות גמורים והם דבר המצוי ושיש שם חסרון כיס כמו שביארנו בפרק ראשון וגדולי המחברים לא הפליגו באלו אלא כלם כדיני ממונות לידון בבבל ושלא להיות בדין דרישה וחקירה אבל עדות מקח וממכר הרי הוא כדיני ממונות ואינן בדין דרישה וחקירה וראיה לדבר בבתרא פרק בתרא קע"א ב' במה שאמרו בשטרי מקח וממכר שהמאוחרים פסולים והוצרכו לבא בה מטעם חששא רחוקה כמו שהזכרנוה שם ואלו היה בדין דרישה וחקירה היו פסולים מאליהם מתורת שאם הכשרנום לא יהו יכולין לבא לידי הזמה אלא ודאי כהודאות והלואות הם:

כל שאמרנו בדיני ממונות שאינם בדרישה וחקירה דוקא בדין שאינו מרומה אבל כל שהדיין רואה דין מרומה רשאי להכניסו בכלל דרישה וחקירה ואף חובה עליו לעשות כן אלא שיזהר הדיין וידע לפני מי הוא דן וכבר כתבנוה למעלה:

יש דברים שאין מדת הדין שולטת בהם ואתה צריך לחזר בהם אחר מה שראוי יותר ולהכריע את האחד למה שאין מדת הדין מחייבתו דרך פשרא ומדה מעולה והוא שאמרו כתוב אחד אומר בצדק תשפוט עמיתך וכתוב אחד אומר צדק צדק תרדף כאן לדין כאן לפשרא כיצד שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זו בזו אם עברו שתיהן בבת אחת טובעות בזו אחר זו שתיהן עוברות וכן שני גמלים שהיו עולים במעלת בית חורון ופגעו זה את זה עברו שניהם בצד אחת נופלים בזה אחר זה עוברים כיצד נעשה טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה קרובה לעירה ורחוקה מעירה תדחה הקרובה מפני הרחוקה שתיהן קרובות או רחוקות שתיהן טעונות או אין טעונות הטל פשרא ביניהם ומעלות שכר זו לזו וכן כל כיוצא בה כל שאנו רואים שיכול לסבול העכוב ביותר ידחה מפני חברו וכן בריא מפני חולה וכל כיוצא בזה אף לענין הדין אמרו שאם היו לפני הדיין הרבה בעלי דינין מקדימין יתום לאלמנה ואלמנה לתלמיד חכם ותלמיד חכם לעם הארץ ואשה קודמת לאיש מפני שבשתה מרובה ואם הכל שוה מקדימין לקודם:

כל שיש לו לאדם בית דין חשוב במקומו לא יהא הולך לדון אצל האחרים שאינם חשובים כמותו שעיקר הדבר לסדר טענותיו לבית דין החשוב והוא שאמרו צדק צדק תרדוף הלך אחר בית דין יפה:

זה שביארנו במשנה שבדיני נפשות פותחין לזכות ולא לחובה מ"מ אין גוערין בעדים כגון שיאמרו להם שמא שקר אתם אומרים או מי יאמר שאתם אומרים אמת שאם כן נמצינו חוסמין את העדים ויכבשו עדותם ואף לדעת האומר מסיעין אותם ממקום למקום כדי שתטרף דעתם עליהם מ"מ אם נדחו מאליהם נדחו אבל אנו אין דוחין אותן בידים וכן אין אנו פותחין לנדון אם יש לו עדים להזימן שאין פותחין בזכותו של זה לחובתו של זה ואע"פ שאין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין הרי אלו שתק עד שיגמר הדין והביא עדים והזים שמא היינו אנו סיבה לכך אלא שאומרין לו אם לא עשית דבר זה אל תבהל לעדותם על דרך מה שאמרו אם לא שכב איש אותך הנקי ובתלמוד המערב אמרו שאומרין זה לזה בפניו כמתמיהים אפשר שזה הרג את הנפש:

רב פפא אמר לא תוקים מתני' דהכא בקנסות ואינך בהודאות והלואות אלא אידי ואידי בהודאות והלואות ולא קשיא מתני' דהכא בדין מרומה שהדיינין מבינין מתוך טענת בעל דין ומתוך דבריהם של עדים שעידי שקר הן לפיכך נבדקין בדרישה ובחקירה כדי שיצא הדין לאמיתו ואינך מתניאתא דלא מצרכי דרישה וחקירה מיירי בדין שאינו מרומה כדר' שמעון בן לקיש דרמי כתיב בצדק תשפוט עמיתך ומשמע דלא בעי דרישה וחקירה כולי האי דהא לא כתיב ביה צדק צדק כדכתיב באידך קרא וכתיב צדק צדק תרדוף לא קשיא כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה ואפי' מדאורייתא נמי לא בעי דרישה וחקירה אלא בדין מרומה מאי אהניא לן תקנתא דרבנן אי לדין מרומה דלא ניבעי דרישה וחקירה הא לא ס"ד למימר דודאי לא עבדי רבנן תקנתא לאפוקי ממונא שלא כדין.

ורב אשי אמר מתני' כדשנין כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה וקראי אחד לדין ואחד לפשרה כלומר דמהני קראי לא נפקא לן לפלוגי בין דין מרומה לדין שאינו מרומה דהא קראי מיבעי לן לדרשא אחרינא וכי נפקא לן מדר' חנינא נפקא לן דאמר כי לא בעינן דרישה וחקירה מדרבנן הוא וכי תקון רבנן בדין שאינו מרומה אבל בדין מרומה לא תקון רבנן. וראיה להאי פירושא דרב אשי כרב פפא מתריץ לה למתניאתא מדאיצטריך למימר מתניתא כדשנין דאי ס"ד למדחייה לשינוייא דר' פפא לגמרי קאתי לשמועי' דקראי לדרשא אחרינא קאתו וממילא שמענא דליתא לדרב פפא ומתניתין אי כרבי חנינא אי כרבא אלא להכי איצטריך למימר מתניתא כדשנין לאשמועינן דאע"ג דלא מוקי להו לקראי כריש לקיש מתניתא כרב פפא מוקי להו ומאחר דמוקי להו כרב פפא ומפיק להו לקראי לדרשא אחרינא על כרחיך כר"ח סבירא ליה כדפרשינן ומאי טעמא טרחינן לאוקומיה מימריה דרב אשי כר' חנינא משום דסוגיין דהא דר' חנינא הלכה היא:

נקיטינן השתא מיהא שמעתא דדיני קנסות וכל מידי דלא דיינינן ליה בבבל בעו דרישה וחקירה כדרבא דכולהו חד טעמא נינהו לא שנא בדין מרומה ולא שנא בדין שאינו מרומה דעד כאן לא פליגי רב פפא ורב אשי עליה דרבא אלא בהודאות והלואות ובדין מרומה אבל בקנסות מודו ליה והודאות והלואות היכא דהוי דין מרומה בעי דרישה וחקירה ואי לא הוי דין מרומה לא בעי דרישה וחקירה ולא תימא הני מילי בהודאות והלואות לחודייהו אלא אפי' בדיני מקח וממכר וירושות וכיוצא בהן ואפי' חבלה דשכיחא ואית בה חסרון כיס לא בעינן דרישה וחקירה מפני תיקון העולם וראיה להא מילתא מההיא דאמר בגט פשוט (קע"א:) גבי שטרי חוב המאוחרין לא שנו אלא בשטרי חוב אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין מאי טעמא זימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי ומתרמו ליה זוזי ביני ביני וזאבין לה מיניה וכי מאטי תשרי הדר מפיק ליה לההוא שטרא ואמר ליה הדרי זבינתא מינך טעמא דחיישינן להכי אבל משום דרישה וחקירה לא מיפסיל ותו דסוגיין בכוליה תלמודין דכל היכא דעבדינן תקנתא בהודאות והלואות עבדינן נמי תקנתא בהנך כדאמרינן התם (פ' החובל פ"ד:) לענין מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס התם שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות [אלמא אע"ג דהודאות והלואות] מדר' חנינא נפקא לן ואפ"ה קא מטפינן נמי כל מידי דדמי להו דשמע מינה דכולהו חד דינא אית להו:

ברם צריך את למידע כי אמרינן דהודאות והלואות לא בעו דרישה וחקירה הני מילי דאי לא מסהדי באיזה יום ובאיזה חדש ובאיזה מקום לא מיבטלא סהדותייהו אבל היכא דאסהידו באיזה יום ובאיזה חדש ובאיזה מקום ואתו סהדי ואוזמונהו קיימא עלייהו הזמה דעד כאן לא תקינו רבנן אלא דלא ליבעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל היכא דאמרי אינהו ביום פלוני ואיתזמו לא תקינו רבנן לאוקומי סהדותייהו וסוגיין בכוליה תלמודין הכי רהיט והא דתנן שטרי חוב המאוחרין כשרין וכן הא דתניא שטר שכתוב באחד בניסן בשמיטה כו' לאו דמסהדי סהדי דחתימי בשטרא אגופא דהלואה דהואי באחד בניסן בשמיטה דא"כ למה לי לאיירויי בשטר כלל לשמעינן בעדות על פה וכ"ש בעדות בשטר אלא כגון שמעידין על כתב ידן דיקא נמי דקתני היאך אתם מעידין על שטר זה ולא קתני היאך אתם מעידין שפלוני הלוה את פלוני מנה ביום פלוני אבל בעדות על פה קיימא עלייהו הזמה ולא תימא עד דאתו סהדי ומוזמי להו אלא אפי' היכא דמתכחשי אינהו בחקירות דתליא בהו הזמה עדותן בטלה כדאמר רב יהודה (לעיל סנהדרין ל':) עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות בבדיקות אין בחקירות לא והתם בהודאות והלואות קמיירי כדמפרש ואזיל וכי תימא מאי שנא עדות בשטר דמכשרינן להו ולא קיימא עלייהו הזמה ומאי שנא עדות על פה דקיימא עלייהו הזמה לא דמי דאלו מלוה בשטר ליכא לברורי טפי ממאי דכתיב בשטרא וכיון דהאי זימנא דכתיב ביה בשטרא סהדי הוא דכתבי ליה מדעתייהו ולא מחמת חקירת ב"ד איכא למימר שמא אחרוהו וכתבוהו אבל מלוה על פה היכא דאתו סהדי ואסהידו קמן בבי דינא כיון דאנן קא חקרינן להו אימת אוזפיה ואמרי ביום פלוני לא חיישינן שמא אחרו זמן ההלואה דהא אנן כי קא שיילינן להו באיזה יום אדעתא דלימרו לן יומא דהלואה גופה קא שיילינן להו ואינהו נמי כי קא מסהדי קמן בגוה בתורת הכי קא מסהדי ואמטול הכי ליכא למיתלי ולא מידי:

תניא צדק צדק תרדוף וכתיב בצדק תשפוט עמיתך אחד לדין בצדק תשפוט עמיתך דהכי משמע לישנא דתשפוט גבי דינא קאי כדכתיב ושפטתם צדק צדק את הדין ואחר כך חתכהו (לעיל סנהדרין ז':) ואחד לפשרה צדק צדק תרדוף ומדלא כתיב בה לשון משפט שמע מינה גבי פשרה קאי והאי דכתיב חד צדק גבי דין ותרי גבי פשרה משום דדין לא בעי עיונא וצילותא כולי האי אלא למפסקיה אליבא דהילכתא וליכא למיחש שמא יחייב את הזכאי ויזכה את החייב אבל פשרה צריכא עיונא טפי ולעיין לפי שיקול הדעת ולראות מי מהן אומר אמת ועל מי ראוי להחמיר יותר. ואית דמפרשי דכי קאמרינן אחד לדין ואחד לפשרה תרווייהו אקרא דצדק צדק תרדוף קאי כלומר דאיצטריך למכתב ביה צדק צדק תרי זימני אחד לדין ואחד לפשרה כלומר צדק דין שלך צדק פשרה שלך. כיצד שתי ספינות כו' שורת הדין טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני טעונה היו שתיהן שאינן טעונות או שהיו שתיהן טעונות זו קרובה לעבור וזו אינה קרובה לעבור תדחה שאינה קרובה מפני קרובה כללו של דבר מי שטירחו מועט מחבירו ונוח לו להתעכב יתר מחבירו הוא נדחה מפני חבירו היו שתיהן קרובות שתיהן רחוקות שתיהן טעונות ומשאן שוה וכחן שוה הטיל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו כלומר הרוצה לעבור תחלה יעלה שכר לחבירו כפי מה שנתעכב על ידו והמרבה בשכר הוא עובר תחלה:

תנו רבנן צדק צדק תרדוף הלך אחר בית דין יפה כו'. ואיידי דאדכרינן הכא ברור חיל אייתינן האי מתניתא אחריתי דקתני בה קול ריחים בבורני כו' בשעת השמד קא מיירי דגזרו עלייהו שלא למול ושלא לשמוח שמחה של מצוה כגון משתה של הכנסת כלה והיו יריאים להוציא קול ולהודיע לבני אדם בפירוש לפיכך קבעו סימנין הללו קול רחים סימן לשחיקת סמנין הצריכין למכת התינוק והשומע קול ריחים יודע ששבוע הבן שם ונכנס לשם המילה קרי שבוע הבן על שם שהיא באה בסופו של שבוע בתחלת יום שמיני ואור הנר בברור חיל סימן למשתה של הכנסת כלה והרואה אותו נכנס לשם והאי דקאמר שבוע הבן שבוע הבן משתה שם משתה שם כלומר שסימנין הללו עדים על הדבר כאלו היו מכריזין עליהן ששבוע הבן שם שבוע הבן [שם] וכאלו מכריזין שמשתה שם משתה שם שכן דרך הכרוז לכפול את דבריו כדי שיתבארו לכל: תנו רבנן צדק צדק תרדוף הלך אחר חכמים לישיבה כגון אחר ר' אליעזר ללוד וכן אחר כל אחד ואחד למקום הקבוע בו:

פיסקא דיני נפשות פותחין לזכות. ואיבעיא לן היכי אמרינן להו בשלמא היכא דאתרמיא להו זכותא מעיקרא כגון שלא נמצאת עדותן נכונה או שלא היה חייב מיתה בעדותן שפיר אלא היכא דנמצאת עדותן מכוונת ובאו לישא וליתן בדבר ועדיין לא מצאו לו זכות היכי אמרינן ליה אמר רב יהודה אמרינן להו לסהדי מי יימר כדקאמריתו דילמא שקורי משקריתו. ומקשינן עלה והא קא חסמינן להו יש מפרשים דכי קשיא לן משום דאתו למהדר בהו בתוך כדי דיבור דילן [ולא מסתבר דליהדר בתוך כדי דיבור דילן] לא אמרינן. אלא הכא היינו טעמא משום דמשמע דכי קא מיירי מקמי חקירה קא מיירי מדמייתי עלה ההיא דתניא מסיעין את העדים כו' כדי שתטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן ואי לאחר חקירה היכי מצו למיהדר בהו אלא לאו קודם חקירה והיינו דקא קשיא לן והא קא חסמינן להו ואתו למהדר בהו דהא קודם חקירה קא מיירי וכל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד יכול לחזור בהן דגרסינן בירושלמי בפרק האשה שנתאלמנה תני וכן עדים שהעידו לטמא או לטהר לאסור ולהתיר בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו נאמנין משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו אין נאמנין רבי שמעון אומר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ודחינן ליה לקושיין ולחסמינהו מי לא תניא מסיעין את העדים קודם חקירתן ויש אומרים קודם קבלת העדות ואינו נראה. ממקום למקום כדי שתטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן. ומתמהינן מי דמי התם ממילא קא מידחו הכא קא דחינן להו בידים וכתיב ובערת הרע. אלא אמר עולא אמרינן ליה לבעל דין יש לך להזימן לאלו. א"ל רבה וכי פותחין בזכותו של זה שהיא חובתן של עדים שהרי אנו מזכירין אותו לחזור על עידי הזמה ואם הביא עדים והזימום נמצאו אלו חייבין מיתה. ומתמהינן חובתו של זה הא מקמי גמר דין קיימינן ואי נמי הוה מייתי השתא סהדי ומוזים להו לא הוה מחייבי מיתה דתנן אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ומהדרינן הכי קא מקשינן כיון דאלו שתיק האי עד דמיגמר דינא ומייתי עדים אחריני ומוזים להו הוו מחייבי אשתכח דכי אמרינן ליה מעיקרא יש לך עדים להזימן לאלו הויא לה חובתן של עדים דאיפשר דשתיק עד דגמרי ליה לדיניה והדר מייתי סהדי ומוזים להו להני. אלא אמר רבה אמרינן ליה יש לך עדים להכחישן לאלו דאית ליה זכותא לבעל דין דמיבטלא סהדותא דהני ואינהו לא מיחייבי מיתה. היכי דמיא הזמה והיכי דמיא הכחשה הזמה כגון דקאמרי להו לסהדי עמנו הייתם הכחשה דקאמרי עמנו היה ההורג או הנהרג במקום פלוני וכי האי גונא מיבטלא סהדותא דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה ואינהו לא מיחייבי דאמר קרא והנה עד שקר העד עד שחסרה גופה של עדות. רב כהנא אמר הכי קאמרינן ליה לאחר חקירה מדבריכם נזדכה פלוני כלומר מה הועיל לכם להעיד עליו והלא מדבריכם נזדכה כלומר סופו לצאת זכאי לפי מה שהדין נוטה בעינינו ואחר כך נושאין ונותנין בדבר. אביי ורבא דאמרי תרווייהו הכי אמרינן ליה אי לא קטלת לא תדחל כדי שלא יבהל ולא יוכל לחפש אחר זכיותיו. רב אשי אמר כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד. תניא כוותייהו דאביי ורבא דאמרי אי לא עבדת לא תדחל מדכתיב אם לא שטית הנקי ומדקא יליף תנא מינה פתיחה לדיני נפשות לזכות שמע מינה פתיחה כי האי גונא הוא:

בד"ה אור הנר כו' מכאן נהגו להדליק נר במילה כו' עכ"ל המנהג שלנו להדליק הנר במילה גופה ולא במשתה כדקאמר תלמודא דידן אלא ע"פ הירושלמי דגריס בהיפך קול מגרוס כו' משתה שם אור הנר שבוע הבן ניחא כמנהגנו וע"ש הכתוב ליהודים היתה אורה ששון וגו' והמילה נקראת כן שש אנכי על אמרתך וק"ל:

בד"ה היכי אמר כו' לימא אחר כדי דיבור אמרי' להו אע"ג דאין פתיחה זו מועלת כו' עכ"ל הכי משמע להו מכל הני אוקימתות דלקמן דפותחין בפתיחה שאינה מועלת וק"ל:

בא"ד וי"ל דה"מ לשנויי הכי אלא דשפיר משני כו' עכ"ל משמע דבלאו הכי משני שפיר ולא תקשי לשינויא דקאמר עולא דהיכי אמרי' יש לך עדים להזימם הא חסמינן להו בתוך כדי דיבור דשתיק עד דגמיר דינא ומייתי עדים ומזים להו כדמסיק די"ל לעולא אפשר לפתוח לו כן בזכות שלא בפני העדים דלא ליחסמו ועוי"ל שהעדים יודעים שהאמת אתם ואין כאן מי שיזים להו ולא יחסמו וק"ל:

בית דין יפה כו'. דלשון תרדוף משמע ליה דבבעלי דינין מיירי ובדיינין כבר נאמר בצדק תשפוט עמיתך מדכתיב לשון כפול צדק צדק בבעלים דריש לדקדק להם שילכו וירדפו אחר ב"ד היפה שבאותו הדור כדמסיק וק"ל:

בגמ' רב פפא אמד אידי ואידי בהודאות והלואות כאן בדין מרומה כאן בדין שאין מרומה כדריש לקיש דריש לקיש רמי כתיב בצדק תשפוט עמיתך וכתיב צדק צדק וכו' יש להקשות לפי מה דסבירא ליה השתא דקרא דצדק צדק אתי לדרישה וחקירה בדין מרומה ומתניתין נמי הכי סבירא ליה א"כ למה ליה למתני קרא דמשפט אחד למילף מהיקשא דמשפט אחד דליבעי דרישה וחקירה בדיני ממונות הא מקראי דריש לקיש אתי וצריך לומר לפי מה דסבירא ליה השתא לא אתא גופא דקרא דצדק צדק לענין דרישות וחקירות העדים אלא לענין כשרואים הב"ד שיש להסתפק באיזה דין שהוא מרומה יש להם לדקדק בו יותר ולהחמיצו עד שידונו אותו לאמתו אלא שהגמרא מייתי ראיה מדריש לקיש דכמו שיש חילוק לענין דקדוק הדין בין דין מרומה לשאינו מרומה הכי נמי יש לחלק לענין דרישות וחקירות העדים ולעולם דרישות וחקירות העדים ילפינן מקרא דמשפט אחד ומדברי הר"ן משמע שמן התורה אפילו בדין שאינו מרומה בעינן דרישה וחקירה דהא ממשפט אחד ילפינן ליה מדיני נפשות ובדיני נפשות לעולם בעינן דרישה וחקירה אלא שבהודאות והלואות מפני שלא תנעול דלת בפני לוין לא הצריכו דרישה וחקירה בדין שאנו מרומה ולדידיה נמי צריכין אנו לומר דצדק צדק לא אתי לענין דרישת וחקירת עדים דהא איהו כתב דלגבי עדים אין חילוק מן התורה בין דין מרומה לשאינו מרומה וק"ל:

משתה שם משתה שם פירוש שמחת נשואין ובשעת הגזירה היה שהיה ההגמון בא ובועלה תחלה ולכך בנשואין היו עושין סימן כן משמע בירושלמי דכתובות שמביא בתוס' בעמוד זה:

ברש"י ד"ה אור הנר כמי שצועק משתה שם משתה שם כצ"ל והכל דבור אחד:

ד"ה אחר חכמים לישיבה וכו' כגון אחר ר"א ללוד וכן כל אחר למקומו לסיכנין לגולה. לגולה לפומבדיתא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כאן בדין מרומה לא שיודעים בו שהוא מרומה וכו' ר"ל הא דאיתא בפרק שבועות העדות דאין לדונו כלל איירי שיודעים בודאי שהוא מרומה דהכא בשמעתין איירי שאין יודעים בודאי והאשר"י תירץ בשם מהר"ם דבשבועות איירי שהתובע הוא מרומה והכא איירי שהנתבע הוא מרומה ואם יסתלק הדיין ישתכר המרומה שלא יצטרך לשלם ולכך לא יסתלק רק יעשה דרישה וחקירה:

ד"ה קול ריחיים בבורני וכו' כן משמע בירושלמי כו' ר"ל שבירושלמי ג"כ מפרש שהיו עושין לסימן בשעת הגזרה אבל שם משמע שהוא בהיפוך מדהכא דהכא מפרש קול ריחיים הוא סימן לשבוע הבן ואור הנר למשתה ושם מפרש בהיפוך:

בא"ד איכא למימר שגם בראשונה היו עושין סימנים אלו לשם שמחה ר"ל ולאחר החורבן נתבטל ואח"כ חזרו ועשו אותם מחמת הגזירה:

ד"ה אור הנר בברור חיל מכאן נהגו להדליק נר במילה וכו' צריך לומר דזה נהגו ע"פ הירושלמי דלעיל דשם משמע דאור הנר הוא סימן למילה דהא לפי שמעתין דהכא אור הנר הוא סימן למשתה ר"ל לנשואין:

ד"ה היכי אמרינן להו וכו' וכ"ת דלא חשיב הפסק וכו' הא דאמרי' להו מי יימר כדאמריתו לא חשיב והוי כאילו עדיין הוא בתוך כדי דיבור ויכולין לחזור א"כ אמאי הדר עולא מפירושו דרב יהודה לישני ליה הכי דאחר שקבלו עדות העדים ממתינין זמן מה עד שיהיה אחר כדי דיבור ואז אמרינן להו מי יימר כדאמריתו דאז אין יכולין עוד לחזור מעדותן הראשון וליכא חסימה:

רש"י בד"ה ופרכינן כו' וליהדרו בהו מי לא כו' קבלת עדות הס"ד והד"א:

בד"ה הכי קאמינא כו' דמיגמר דין הס"ד:

גמרא כדתניא צדק צדק תרדוף א' לדין וא' לפשרה כיצד כו'. עפירש"י דתרוייהו נפקי מכפל צדק צדק. והנראה דהכיצד מפרש תרווייהון דטעונה ושא"ט דתדחה שא"ט כו' הוא פי' לדין והיו שתיהן כו' הטל פשרה כו' הוא פי' לפשרה ועי' גי' הרי"ף והרא"ש. וכן הרמב"ם בחבורו מביא על הני דיני דכיצד כו' קרא דבצדק תשפוט עמיתך:

שם בזה אח"ז שתיהן עוברות. נל"פ כגון שעתה עומדות במקום מרחב שאם אחת תעמוד במקומה תוכל השניה לעבור בצדה. וכ"כ יתפרש בב' גמלים ורש"י לא פירש כן. גם ל"י מדוע בספינה פי' שתלך אחת אל היבשה ולא פי' שתשב אחור כמו בגמלים:

שם היו שתיהן כו' רחוקות שתיהן טעונות. כ"ה ברי"ף ורא"ש וכצ"ל:

רש"י ד"ה לגולה. לפומבדיתא כו'. וכ"פ בקדושין (עא ב) ועמש"כ שם ולעיל ספ"ק איתא דייני גולה כו' דייני דפומבדיתא כו':

תד"ה היכי (בסופו). פותחין בזכות. כצ"ל:

גמרא אחר חכמים ללשכת הגזית. נ״ב אצטריך לאשמועינן אף על גב דאיכא באתרא אחרי דחכימי טפי וחריפי. משום שהמקום גורם:

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹף", אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִפְשָׁרָה; כֵּיצַד? שְׁתֵּי סְפִינוֹת עוֹבְרוֹת בַּנָּהָר וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה (דברים טז, כ). קשה אמאי הוצרך ללמדינו דבר זה בספינות ובגמלים תסגי בחדא דשני אופנים אלו שוין הם?
ונראה לי בס"ד אי הוה נקיט סְפִינוֹת בלבד הוה אמינא דוקא בכהאי גונא אמרינן תעמוד אותה שאינה טעונה ותמתין עד שתעבור הטעונה משום דבעמידתה אין טורח לבעל הספינה בעבור איזה שיעסוק בה ורק יש עכוב זמן בלבד, אבל בגמלים איכא טורח לבעל הגמל לתפוס אותו בחבל שבצוארו שלא ימרוד וילך ויתעה ובפרט כשרואה עשב רחוק לפניו ודאי ילך ממקום שעומד כדי לאכול ואפשר שיגיע לו איזה נזק לכך צריך בעליו לעמוד אצלו ולשמרו וימנעהו מלילך ממקומו והייתי אומר דבגמלים אינה עומדת אותה שאינה טעונה דאין בעלה רוצה לטרוח בכך ולכן למדנו דין זה גם בגמלים.
ואי הוה נקיט גְּמַלִּים לחוד הוה אמינא הא דאמרינן שתעבור הטעונה ותעמוד שאינה טעונה משום דאיכא צער בעלי חיים בטעונה אבל בספינות דליכא 'צער בעלי חיים לא תעמוד' להכי אשמעינן גם בספינות.

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹף", הַלֵּךְ אַחַר בֵּית־דִּין יָפֶה (דברים טז, כ). קשא בכל דור ודור יש בית דין יפה ומאי רבותייהו דבתי דינים אלו דקראם בית דין יפה?
ונראה לי דדין מרומה יתברר על ידי רבוי חקירות ודרישות אך קיימא לן אין עושין חקירות ודרישות בדיני ממונות כדי שלא תנעול דלת (סנהדרין ב.) ואם כן כיון דאינו עושה חקירות ודרישות דא עקא דיזדמן דין מרומה ולוקה הזכאי בלא משפט. אמנם בתי דינין שמזכיר כאן היה דרכם לעשות המצאות שכליות שמהם יתברר ויתוודע דין המרומה אף על פי שאין עושין דרישה וחקירה ובעבור זה קראם בית דין יפה.
אמנם מה שאמר יָפֶה ולא אמר בית דין מומחה או בית דין חכים, רמז בזה כי יו"ד ה"א הם חו"ב [חכמה ובינה] ובתיבת יָפֶה יש בין אותיות י־ה שהם חו"ב יש אות פ"ה שרומז לפה העדים או פה בעלי דינין והכונה לרמוז שהדיין קודם שישמע הדברים מן פה בעל דין ופה העדים יסתכל בחכמה שלו לדעת שמא דין מרומה הוא ולזה ירמוז אות יו"ד ד'יָפֶה' שהיא קודם אות פ"ה ונרמז באות ה"א דיפה שרומזת לבינה ללמד שהדיין גם אחר ששמע הדברים מן פה העדים ובעלי דינין יבין וישכיל בבינה שלו שמא זה הוא דין מרומה ולכן קראם בית דין יפה.
והא דנקיט לרבי אליעזר קודם רבן יוחנן בן זכאי רבו, לרמוז דגם לגבי רבן יוחנן בן זכאי רבו נקרא בית דין יפה וכן נקיט לכלהו רבנן קודם הסנהדרין דלשכת הגזית לרמוז דגם לגבי הסנהדרין נחשבין בית דין יפה, ונקיט רבי יהודה בן בתירה שהיה בזמן בית המקדש כנראה מן ריש גמרא דפסחים (פסחים ג:) בעובדא דההוא נכרי דהוה סליק ואכיל פסחים, מכל מקום נקיט ליה ולחנינא לבסוף לומר אף על גב דהוו בחוץ לארץ גם נחשבים בית דין יפה וצריך לילך אחריהם.

קוֹל רֵיחַיִם בְּבוּרְנִי, שְׁבוּעַ הַבֵּן שָׁם. נראה לי בס"ד הטעם שעושין סימן למצות מילה בריחים מפני דריחים הם דוגמת זכר ונקבה דבוקים זה בזה והמאכל נטחן מבין שניהם כן איש ואשתו שדבוקים זה בזה והולד נעשה משניהם ולכן אמר איוב תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וכו' (איוב לא, י).
או יובן בס"ד על פי מה שכתב רבינו שמשון ז"ל דשר ריחיים שמו זְבוּב ולכן אם תניח זבוב בין ריחיים לא ינזק. וכתב עוד, שר זה הנקרא זְבוּב שולט באדם המבטל פריה ורביה או גורם ביטול פריה ורביה וסופו של זה להתגלגל בזבוב וכנזכר בדן ידין יעוין שם. ולכן במקום שנולד הבן ומלין אותו דנמצא קיימו פריה ורביה ואינו שולט בהם זְבוּב שהיא שר הריחיים משמיעין קול ריחים לסימן שהם ניצולו מדין שר הריחיים ולא ישלוט בהם הזבוב ולא יתגלגלו בו.

אוֹר הַנֵּר בִּבְרוֹר־חַיִל, מִשְׁתֶּה שָׁם. נראה לי בס"ד הטעם שעושין סימן הנשואין באור הנר דידוע איש ואשתו נמשלו בדברי חכמים לנר ופתילה בתוכה דהיינו האשה נר והאיש הוא הפתילה שבתוך הנר ולכן על אשת איש המזנה עם אחר אמרו שתי פתילות בנר אחד וכנזכר בגמרא (גיטין נח.) לכן לסימן נשואין מדליקין נר שבה פתילה אחת בלבד.
אי נמי עושין סימן בנר כי יש יחוד עליון שכולל כמה מיני שפע שהוא חיבור הוי־ה אהי־ה הוי־ה אלקי"ם הוי־ה אדנ־י [250] שעולים נֵר [250] והזכר אין בו אלא רמ"ח [248] אברים ועדיין חסר שני אברים כדי שיחול עליו אור השמות הנזכר שהם נֵר, אמנם כאשר ישא אשה שיש לה רנ"ב [252] אברים נשלם חסרון שלו ממנה כי דָּבַק אִישׁ בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב, כד) שאז בחיבור שניהם נעשה 'נֵר נֵר' כפול שמאיר יחוד עליון בו ובה. ולכן מדליקין שני נרות בשבת שהוא זמן חיבור ודבוק איש עם אשתו וכיון דעל ידי נשואין נשלם מספר נֵר אצל הזכר לכך עושין סימן לנשואין באור הנר.

בגמרא טעו לא ישלמו: הר"ן הקשה על פירש"י ופי' דהקושיא היא אהא דחיישינן לנעילת דלת בפני לווין. ואזיל בזה לשיטתו דכן פי' גם לעיל (דף ג' ע"א) דמקשה בגמ' שם ג"כ הכי ורש"י פי' גם שם פי' אחר ומה שהקשה על פי' רש"י י"ל דמה שהקשה הא שייך תשלומין בדבר שאינו נוגע לדרישה וחקירה כלל י"ל דהא לא חיישינן ואמרינן בכ"מ דטעו ישלמו ולא מחלקינן בין טעות שאפשר שיבורר ע"י דו"ח לאשר לא יבורר. גם מה שהקשה עוד איך שייך קושיא זו דוקא אתירוץ ר"ח בלא ר"ח יקשו ליה אמתניתן וברייתא כן דמכשירין שטר מאוחר גם בזה י"ל שתירץ רש"י במתק לשונו במה שכתב דדלמא אי שבקת להו כו' דהיינו דאמתניתן וברייתא ודאי לא מצינן לכתוב לכתחלה מאוחרין רק אי אירע כן כשר ולכן י"ל דהב"ד היה להם לבדוק בד"וח אם נסתפקו בדבר ולכן אתי שפיר דישלמו אם טעו אבל לבתר דתירץ ר"ח משום נעילת דלת א"כ תקנתא הוא שלא לבדוק כלל וכיון דאנן לא שבקינן לבדוק בד"וח שפיר פריך אלא מעתה טעו לא ישלמו:

אחר ר' יהושע לגולה: נראה דזה ר"י הוא ריב"ק דהרי כבר קתני אחר ר"י לפקיעין אבל ר' יהושע ב"ק שהיה בן ר"ע כמ"ש התוס' במ"א זה היה אחר חורבן דגם ר"ע חי' עוד אחר החורבן וכדאמרינן (במגלה דף כ"ח) שאל רבי את ריב"ק וע' בתוס' שבת (דף ק"ד ע"א):

אחר חכמים ללשכת הגזית: צ"ע למה תני בסוף לשכת הגזית הא זה היה קודם לכל התנאים כאשר עוד הי' סנהדרי גדולה במקומה וגם למה צריך לילף זה מצדק צדק הא קרא כתיב וקמת ועלית אל המקום ודוחק לומר דאתי למצוה לדון אצל סנהדרי גדולה אפילו כשיש סנהדרי קטנה במקומה:

והא חמסינן להו: י"ל דהא בפירוש אמרינן לקמן במתניתן דמאיימין על עדי נפשות שלא יעידו שקר כדאמרינן שדמו ודם זרעיותיו תלויין בו הרי דלא חיישינן לחסימה ואין לומר דחסימה לא שייך רק היכי שכבר העידו העדים כי אם אז נראה להם שמסופקים אנחנו באמתת עדותם בזה שייך חשש חסימה אבל לא כשעדיין לא העידו כי אין זה חשד רק התראה בעלמא ולכן לקמן דאיירי שמאיימין קודם שהעידו לא שייך חסימה אבל הכא דאיירי לאחר שהעידו שפיר שייך דא"כ מאי פריך מהא דרשב"א דמסיעין את העדים דמיירי ג"כ קודם שהעידו כמו שפירש רש"י ובשלמא לפי מה שפירש רש"י בסוטה דרשב"א איירי בשכבר העידו ובאין לחקור אותן בד"וח פריך שפיר אבל לפירושו כאן קשה. וי"ל דהש"ס סברה דאף דלענין חשש דחסימה ע"י חשד מחלקינן בין קודם שהעידו לאחר שהעידו לענין חשש דחסימה ע"י יגיעה שמייגעין העדים אין לחלק בזה:

ברש"י ד"ה והא קא חמסינן. ויחזרו בהן בתוך כדי דיבור: מדכתב הכי אלמא ס"ל דבעינן שתהא פתיחה זו מועלת ודלא כהתוס' וא"כ לכאורה קשה איך מאמינין להו אם יחזרו בעדותן והא עושין עצמן רשעים באמרם שהעידו שקר ואין אדם משים עצמו רשע ובמכות (דף ג' ע"א) אהא דאמרינן שם העדנו והוזמנו כתב רש"י גופא דאין זה מרשיע את עצמו כיון דאינן אומרים רק דהרשיעום ב"ד וזה לא שייך הכא. גם מש"כ הריטב"א שם אהא דאומר עדות שקר העדתי דלא מקרי זה אין אדם משים עצמו רשע דפלגינן דבורא ומאמינים לו לענין ממון לא שייך כאן דהא הכא לענין עדות נפשות איירי ואיך שייך בזה פלגינן דבורא. וי"ל כיון דמבטלים עדותם תוך כדי דיבור לא מקרי רשעות כלל מה שהעידו תחלה עדות שקר דלא נקרא עליו שם עדות כלל מאחר שמבטלים אותו:

בתוספת ד"ה הכי אמר להו. הא מי יימר כדאמריתו טפי מתוך כדי דיבור: היינו לפי מ"ד בב"ק (דף צ"ג ע"ב) ובשאר דוכתי דשאילת שלום דרב לתלמיד הוא שיעור של כדי דיבור דלמ"ד שם כדי שאילת תלמיד לרב דהיינו שיאמר שלום עליך רבי ומורי מי יימר לא הוי יותר כדי דיבור או אפשר דהתוס' סברי דמי יימר לחוד לא סגי אלא צריכין למימר להו מהו החשד דהיינו שמא בעצה באתם וכמ"ש רש"י וזה הוי יותר מכדי דיבור:

תנא קול ריחים בבורני שבוע הבן וכו'. לולי פירוש רש"י ודברי התוס' היה מקום לומר דהאי דאמור בגמרין קול ריחיים שבוע הבן אור הנר משתה שם. ומ"ש בירושלמי קול מגרוס משתה שם אור הנר שבוע הבן לא פליגי והוה מתיישב נמי מה שהקשו התוס' דהני מילי קדימי לפנים בישראל וקרא קאמר קול ריחים ואור נר ולאו משום שמדא כדפירש"י ומשמע הכי נמי בירושלמי. והענין הוא דסימנים אלו נהיגי בישראל קול ריחים במילה לרבות השחקי"ם ואור הנר לחופה הוא הדבר אשר דיברו הנביא קול ריחיים ואור נר והיינו דאמרינן הכא קול ריחים שבוע הבן ותנא לפרושי קרא אתא מה היו ממשמשין ובאין קול ריחים ואור הנר ותני תנא קול ריחים בא סימן כי הן מילה. ואור הנר עשאה סימן משתה שם. אכל כשגזרו שמד על המילה אפיכו להו קול ריחים בחופה ואור הנר למילה שלא ירגישו האויבים והיינו דאיתמר בירושלמי שגזרו שמד וקול מגרוס משתה ואור הנר מילה אלא דהתם בירושלמי וכמדומה דאשתמיט מיניה דברי יש לומר דאפיכו שלא יבינו דהם עושים חופה. אבל מפירוש רש"י ותוס' לא משמע הכי. וכן הערוך ערך אור כתב דמחלפא שיטת הירושלמי מתלמודין. וכן מוכח בספר תניא סימן צ"ו ע"ש:
ובדברי רש"י דשמעתין אתה תחזה מה שפירש הרב מהר"ש אלגאזי ז"ל בספר רצוף אהבה. ופירוש ראשון דחוק והעיקר חסר. ופירוש שני דקול ריחים סימן למילה ולא לסעודה ע"ש. רש"י בפירוש הכתוב פירש להפך דקול ריחים סימן לסעודת מילה:
אחר ימים נדפס ספר שדה יהושע וראיתי שם פ"ק דכתובות שעמד בזה ונדחק מאד בירושלמי וכמדומה דאשתמיט מיניה דברי הערוך. ואחר זמן רב נדפס ספר פני משה פירוש ירושלמי וראיתי שם שעמד בזה ופירש כדכתיבנא דמעיקרא היה קול ריחים למילה ואור הנר לחופה וכשגזרו שמד אפיכו וסיים דהיינו דקאמרי התוס' אור הנר מכאן נהגו להדליק אור הנר למילה והוא לפי המנהג שקבעו מחמת הגזרה וכו' ע"ש ואין דבריו מחוורים דהתוס' לא אזלי כשיטה זו כמבואר למעיין ופשוט וגם הוא לא זכר מדברי רבינו בעל הערוך. ועיין בחידושי הר"ן: