סנהדרין לא ע"ב

דף לא - ב

אמר ליה רבא לרב נחמן: ולמה לא נאמינה "הא אי בעיא  קלתיה." כנ"ל.

ומתרץ לו רב נחמן: כיון דהשטר הזה איתחזק בבי דינא, כבר היה בבית דין והם כתבו עליו "הנפק", והוא אישור בית דין שהשטר כשר ואינו מזוייף - לכן, "איבעיא קלתיה" לא אמרינן, שאין בכוחה להפקיע מעשה בית דין ^[13].

רבא ממשיך להקשות, שיאמינוה מדין "שליש". והיינו, כיון ששניהם המלוה והלוה מודים שמסרו השטר בידה בתורת איש "שלישי" המקובל עליהם ונאמן עליהם, לא יכול המלוה לבוא ולערער על אמינותה. ורבא למד כן מברייתא.

איתביה רבא לרב נחמן: שנינו ברייתא -

סימפון, "שובר", והוא שטר שכותב המלוה ללוה שאכן פרעו להחוב, והשטר "שובר" את החוב -

והסימפון נמצא בידי הלוה והמלוה טוען שאינו נכון, והשטר מזוייף -

אם הוא סימפון שיש עליו חתימת עדים - יתקיים בחותמיו יאשרוהו ככל אישור שטרות, שמזהים את חתימת ידי העדים, והשטר כשר.

ממשיכה הברייתא:

ואם אין עליו עדים, ויצא מתחת ידי שליש, ושניהם, המלוה והלוה, מודים שהוא ממונה להיות "שליש" ביניהם, השטר כשר, והרי זו נאמנות של ה"שליש".

או, שהסמפון יצא אחר חיתום שטרות. דהיינו שה"שובר" כתוב בתוך שטר ההלואה, אחרי חתימת עדי ההלואה, - הסימפון כשר, כיון ששטר ההלואה נמצא בידי המלוה, ואם כתבו בו סימפון, מוכח שהמלוה הרשה לו לכתוב שובר.

על כל פנים, בברייתא זו נאמר במפורש שיש נאמנות בידי ה"שליש", אלמא שליש מהימן?

תיובתא דרב נחמן (תיובתא ^[14]).

עתה חוזרת הגמרא לדין משנתנו.

כי אתה כשהגיע רב דימי מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: לעולם מביא ראיה, וסותר את הדין, עד שיסתתם טענותיו, ואין לו שום ראיה להביא, ואחרי כן יאמר: "קרבו פלוני ופלוני והעידוני" [והוא דין השלישי במשנתנו, שהעדים נמצאים קרוב לבית דין, ובמקרה זה אף רבן שמעון בן גמליאל מודה שאינו יכול להביאם].

ומקשינן: הא גופא קשיא, מאמר זה קשה, וסותר עצמו מיניה וביה.

אמרת: שיכול להביא ראיה עד שיסתתם טענותיו, ואומר "אין לי עוד ראיות", ועד אז יכול להביא ראיות כמה שירצה, ואחרי שאמר "אין לי" אינו יכול עוד להביאם -

ומי סובר כן? הלכה זו היא לרבנן.

והדר ועוד אמרת: אימתי אכן אינו נאמן, אם אמר: "קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני" אבל כל זמן שלא אמר כן, יכול לחזור ולהביא ראיות אף שאמר "אין לי".

ומי סובר כן? אתאן לרבן שמעון בן גמליאל. וקשה, איך סותר עצמו מיניה וביה.

וכי תימא ואם תרצה לדחוק ולפרש: שמועה זו בשם רבי יוחנן כולה כרבן שמעון בן גמליאל, ואין הדברים סותרים, אלא פרושי קא מפרש, רבי יוחנן התכוון בסוף דבריו לפרש את עצמו, שמאי הכוונה באמרו עד שיסתתם טענותיו -

עד שיאמר טענה שאינה מקובלת כלל, שאומר: "קרבו פלוני ופלוני", ואם לא אמר כן, יכול לטעון טענות חדשות אף שכבר אמר "אין לי" -

קשה קושיה אחרת: איך יתכן שרבי יוחנן יאמר כן לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל -

והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה.

הרי שרבי יוחנן אינו פוסק כרבן שמעון בן גמליאל בהלכה השניה של משנתנו?

והגמרא מתרצת, ומביאה נוסח אחר בדברי רבי יוחנן.

אלא, כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: לעולם מביא ראיה וסותר, אף אם בית דין הגבילו אותו לשלושים יום [והוא "ראיה ראשונה" שאכן נפסקה ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל].

עד, כלומר מתי אינו חוזר ומביא ראיות - שיסתתם טענותיו, ואיך נסתמו טענותיו? אם יאמרו לו: "הבא עדים" ואומר אין לי עדים", "הבא ראיה", ואומר: "אין לי ראיה". [והוא "ראיה אחרונה" שאין ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל].

ובשתי ההלכות האלו לא חידש רבי יוחנן כלום, והחידוש הוא בהמשך דבריו:

אבל אם לבסוף באו עדים ממדינת הים מארץ רחוקה, או שהיתה דסקיא שק של עור ובו שטרות של אביו מופקדת ביד איש אחר, וטוען שלא ידע בהם, ועתה רוצה להביאם - הרי זה מביא וסותר ^[15].

הגמרא דנה בהלכה אחרת, אם בעל דין יכול לכוף את חבירו להתדיין בבית הוועד, והוא מקום קיבוץ תלמידי חכמים הרבה, ששם יש בית דין יפה, כלומריותר מומחים.

כי אתא כשהגיע רב דימי מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: בעל דין קשה התוקף את חבירו בדין ומטריח את חבירו, אחד מבעלי הדין אומר: "נדון כאן" בבית דין שבעיר, ואחד אומר: "נלך למקום הועד" כדי שהתוקף יתבייש מהם.

כופין אותו, וילך למקום הועד.

אמר לפניו לפני רבי יוחנן רבי אלעזר: רבי! מי שנושה בחבירו מנה, האם יוציא מנה הוצאות הדרך על מנה ^[16]?!

אלא, סובר רבי אלעזר: כופין אותו ודן בעירו.

איתמר נמי, אמר רב ספרא (אמר רבי יוחנן): שנים שנתעצמו נעשו קשים זה לזה בדין, אחד אומר: "נדון כאן", ואחד אומר: "נלך לבית הועד", - כופין אותו ודן בעירו.

ועוד אמר רב ספרא: ואם הוצרך לבית דין שבעיר דבר לשאול, ואינם יודעים פסק ההלכה - כותבין לבית הועד [גירסת הרי"ף: לבית דין הגדול שבירושלים] ושולחין מבית הועד חוות דעת הלכתית ^[17].

ועוד אמר רב ספרא: ואם אמר בעל הדין כתבו ותנו לי הסבר מאיזה טעם דנתוני - כותבין ונותנין לו ^{[18] [19]}.

ועוד אמר רב ספרא: והיבמה הולכת אחר היבם להתירה בחליצה. כמו שיבואר.

על הלכה זו האחרונה דנה הגמרא:

עד כמה צריכה היבמה ללכת אחרי היבם?

אמר רבי אמי: אפילו מטבריה לצפורי, אף שישיבת טבריה גדולה משל ציפורי, הולכת אחריו לציפורי.

אמר רב כהנא: מאי קרא מאיזה פסוק דרשינן כן?

נאמר בפרשת חליצה (דברים כד): וקראו לו זקני עירו, ודרשינן "עירו" ולא זקני עירה.

הגמרא חוזרת לדין שנים שנתעצמו בדין, ואחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד.

אמר אמימר: הילכתא! כופין אותו וילך למקום הוועד.

אמר ליה רב אשי לאמימר: והא אמר רבי אלעזר: כופין אותו ודן בעירו, ונתן טעם לדבריו, ומסתבר טעמו, האם יוציא מנה על מנה?

ומתרץ אמימר: הני מילי דברי רבי אלעזר נאמרים רק היכא דקאמר ליה כן לוה למלוה, ולא יוציא המלוה מנה על מנה, אבל אם אמר כן מלוה ללוה, יכול לכופו, כי: "עבד לוה לאיש מלוה". [והוא פסוק בספר משלי] וכיון שהתחייב אליו כעבד אל אדונו ילך אחריו ^[20].

הגמרא מספרת עובדא על משפט ששלחו למר עוקבא.

שלחו ליה מטבריא שבארץ ישראל למר עוקבא שהיה אב בית דין בבבל. וכן נאמר בשליחות:

ל"דזיו ליה כבר בתיה! השליחות מיועדת אל מר עוקבא שעור פניו מקרין כשל משה רבינו שגידלתו בתיה בת פרעה - ^[21]

איש אחד ששמו עוקבן הבבלי של שם שמוצאו מבבל, קבל קדמנא התלונן לפנינו - בית דין של טבריא, וכך התלונן:

"ירמיה אחי, העביר עלי את הדרך" איבד ממני דרך בני אדם, כלומר: סירסו. [ויש מפרשים: לא נהג עמי כשורה, שעשק בעסקי ממון].

ואמרו [אימרו] לו לירמיה להתפייס עמו, השיאוהו הכריחוהו והזקיקוהו לירמיה ויראה פנינו כאן בטבריא להתדיין עם אחיו".

ומקשינן: עובדא זו אינה מובנת, הא גופא קשיא יש בה סתירה מינה ובה -

אמרת: אמרו [אימרו] לו, אלמא פירושו: בקשו ממנו שדיינוה אתון שמר עוקבא ידון אותם, ואילו אחר כך אומרים לו: השיאוהו ויראה פנינו בטבריא, אלמא פירושו: שביקשו ממר עוקבא, שדרוהו הכא שיכריחנו לבוא לטבריא.

ומתרצינן: אלא, הכי קאמרי: אמרו [אימרו] לו - דיינו אתון מר עוקבא ידונו, אי ציית, אם ישמע בקולכם ויקבל פסק הדין - ציית, והכל ^[22] יבא על מקומו בשלום, ואי לא ציית, אם ירמיה הוא סרבן דין - השיאוהו ויראה פנינו בטבריא, ואנחנו נדיננו.

הגמרא מבארת עוד ביאור בעובדא דידן.

רב אשי אמר: דיני קנסות הוה בין עוקבן הבבלי לאחיו ירמיה, ובבל לא דיינו דיני קנסות [כי דיני קנסות דנים רק בבית דין סמוכיןובבבל אין סמיכה], ובעצם לא יכל מר עוקבא לדונם כלל, והא דשלחו ליה הכי: "אמרו לו" שכביכול ידונם, הוא כדי לחלוק כבוד למר עוקבא על רוב חכמתו וצדקתו, כלומר שמצד גדולתו ראוי לדונם, אלא שמעכב בעדו עובדת היותו בבבל, וכתבו כן דרך התנצלות וכבוד.

הדרך עלך פרק זה בורר

פרק רביעי - אחד דיני ממונות

ואותיב עליה רבא מיהא סימפון שיש עליו עדים פי' זה הסימפון שובר יתקיים בחותמיו. אין עליו עדים אבל יוצא השטר מתחת ידי שליש או שיוצא סימפון כתוב בשטר אחר חיתום שטרות כשר. וזה מפורש בסוף פרק שנים אוחזין בטלית אלמא שליש מהימן ועלתה בתיובתא לרב נחמן וקי"ל שהשליש נאמן וכך הלכה ואסקוה לשמעתא משמיה דר' יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתתמו טענותיו. כיצד אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה בטלו ראיותיו. אבל אם באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים הרי זה מביא וסותר. א"ר יוחנן שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נידון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד אם המלוה אומר כך שומעין לו. ואם הלוה אומר כך [אין] שומעין לו דא"ר אלעזר הנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה כלומר יוציא הוצאות בדרך עד שילך [לבית] הוועד מנה אחר. אלא כופין ללוה ודן בעירו. ואם הוצרך הדבר לישאל כותבין ושומעין מבית הוועד ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו. וכן אמר אמימר הלכתא כופין הלוה והולך לבית הוועד אם אמר מלוה נלך לבית הוועד מאי טעמא עבד לוה לאיש מלוה. אבל אמר לוה הכי לא משגחינן ביה אלא כופין אותו ודן בעירו (מ"ש הא דר' אלעזר) והיבמה הולכת אחרי היבם להתירה שנא' וקראו לו זקני עירו עירו ולא עירה א"ר אמי אפי' מטבריא לציפורי היא הולכת אחריו:

שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם. פי' לדזיו ליה כמו משה רבינו דכתיב ביה כי קרן עור פניו. וכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא. וי"א בן בתיה בת פרעה מפני שגידלתו. ירמיה אחי העביר עלי את הדרך. יש מי שמפרש העביר עלי דרך בני אדם וחבל בי הכה ופצוע. שהן דיני קנסות שלא יתכן לדונן אלא בארץ ישראל ומפני מה כתבו לו אמרו כלומר אמרו לו הדין שם ואי צאית צאית ואם לאו השיאוהו כופהו ויעלה אצלנו בטבריא מפני כבודו שלחו לו כך:

ירושלמי כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין ר' אילא ור' זירא חד אמר עד שיבטל ראיותיו וחד אמר עד שיכפור בראיותיו ר' לוי הוה ליה דין עם חד בר נש על עסק בתים והוו דינין קומי ר' אלעזר לאחר שנגמר הדין הביא ראיה אתא שאל לר' יוחנן א"ל כל זמן שהוא מביא ראיה הוא סותר את הדין ואפילו אתעביד ליה גזר דין:

תוספתא יש לך עדים או ראיה ואמר אין לי אלא אלו לאחר זמן מצא עדים או ראיה אין מקבלין ממנו עד שיביא ראיה שלא היה יודע בהן לעולם אין העדים יכולין לחזור בהן משתחקר עדותן בב"ד וכו'. עד אם לא יגיד ונשא עונו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

הדרן עלך דיני ממונות

שטר שהיה יוצא מתחת ידי שליש אע"פ שהיו עדים שהושלש בידו אלא שאין שם עדים על איזה תנאי הושלש או אע"פ שהוציא השליש מתחת ידו אותו שטר בבית דין והוא שקרוי בכאן איתחזק בבי דינא לדעת קצת ואע"פ שהיה בו הנפק והוא שקרוי אתחזק לדעת קצת אם אמר השליש שהוא פרוע נאמן ואפילו לא היו הבעלי דין מודים שהאמינוהו עליהם שאלו היו מודים עליו שהשלישוהו לא היינו צריכים למיגו אלא אע"פ שאין מודים בכך הוא נאמן שהרי אלו רצה היה שורפו או קורעו קודם שיבא לבית דין ואמר שעל כך הושלש בידו ומ"מ אם היו שם עדים על איזה תנאי הושלש בידו אינו כן ואין אומרים להאמינו מצד שיכול לומר לקוח הוא בידי ועל שלו מיהא נאמן לומר נפרעתי שאין אותיות נקנות במסירה ואם יאמר שאגב קרקע נקנית לו הרי מ"מ היינו מצריכין אותו להביא ראיה על כך ושמא תאמר להאמינו מתוך שיכול לומר החזרתי תדע שאין מיגו אלא בשאין המיגו מקיים טענה הראשונה כגון בזו שהוא טוען שנפרעה והמיגו הוא שנשרפה והרי השריפה וטענת הפרעון שתיהן עולות לטעם אחד אבל אם יאמר שהחזיר נמצאת טענת המגו לקיים השטר וטענתו הראשונה להפקיע כח השטר ואין זה מיגו כמו שכתבנו בבתרא פרק הספינה:

סימפון ר"ל שובר היוצא מתחת ידי מלוה ואינו זכור על מה או שמת ויורשיו מצאוהו אם שטר החוב נמצא עמו כשר ואם שטר החוב בין שאר שטרות הקיימים אינו כלום שמא מלוה עצמו צוה לכתבו שיהא מזומן בידו בשעת פרעון ומ"מ דווקא בשאין שם עדים או יש שם ואינם בכאן או שאינם זכורים הא אם יש עליו עדים והם בכאן שואלים אותם ואם אינם זוכרים אם יש בו הנפק כשר ואם לאו אינו כלום ואפילו נתקיימה חתימת העדים וזה שאמרו בכאן יתקיים בחותמיו התבאר בראשון של מציעא מפי חותמיו ואע"פ שאתה יכול לפרשה בכאן ביוצא מתחת ידי לוה ובקיום חתומים זו לא הוצרכו ולא עוד אלא ששם פירשוה ביוצא מתחת ידי מלוה ועל הדרך שפירשנו אין עליו עדים או שאינם כאן או שלא ידעו שכל אלו בכלל אין עליו עדים אם היה יוצא מתחת ידי שליש עם שטר החוב יעשו כדברי הסימפון וכל שכן אם השליש בעצמו אומר כן שאם רצה היה שורף שטר החוב ואין לפרשה בשאין שטר החוב בידו שאם כן באין עליו עדים למה הוא נאמן ואין כאן מתוך שאם רצה היה שורפו ולא שהאמינוהו שאין כאן האמנה אחר שלא מסרו לו השטר ואם שניהם מאמינים בטופסו אין כאן מחלוקת ואם מתוך שהחזירו ללוה אם רצה מאחר שאין שם עדים אינו כלום וכבר כתבנו דינים אלו במקומם בראשון של מציעא:

שנים שנתעצמו בדין לווה אומר נלך לבית הוועד ר"ל במקום שיש שם בית דין מומחים שמא יטעו אלו ויוציאו ממון שלא כדין ומלוה אומר שלא יוציא מנה על מנה ולא ידון אלא בעירו כופין אותו ודן בעירו ומודיעים אותו שאם הוצרך להם לשאול כותבין לבית הועד ודנין כפי מה שיבא להם ואם לא יצטרכו לשאול דנין כפי מה שיראו ואפילו אמר לכתוב טענותיהן לבית הועד מלוה יכול לעכב ואף אם אפשר לעשות כן בלא הוצאה וכן כתבוה גדולי פרובינצא בחיבוריהם וזה מטעם מה ששנו בפרק ראשון [דמכות] שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן וה"ה מפי הכתב שהרי בעדות הושוה מפי הכתב למפי התורגמן כמו שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם ולא מפי התורגמן ולא עד מפי עד ואף בדין כן ומ"מ אם זה שלא נענה אומר להם כתבו מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבין ונותנין לו קודם שיוציאו ממונו ונותנין לו זמן כראוי ואם ימצא שטעו יחזירו את הדין ומ"מ אם רצה המלוה לילך לבית הוועד כופין את הלווה וגדולי המחברים כתבו כן בכל תובע וכל נתבע ושכופין את הנתבע אף בנזקין וגזלות וגדולי הרבנים כתבו שלא נאמר לכוף אלא בלווה אבל מזיק ושאר הנתבעים אין כופין אותם כלל שאין אלו בכלל עבד לווה לאיש מלוה ומ"מ אף בלווה לא אמרו לכוף אלא בשיש ראיות לתובע מספיקות לפי אומד בית דין זה אלא שזה מתעקש וסבור לישמט ממנו בתחבולות של דיני עקיפין אבל בתביעת טענות מרומות אין מחייבין אותו לצאת:

י"מ שדבר זה נאמר בבית הוועד והוא מקום שיש בו מומחין אבל אם אמר לילך לבית דין הגדול שבירושלים אף המלוה אנו כופין בכך לטענת הלווה ומוציאין אותה משמועה שבראש פרק הגוזל בתרא אלא שכבר פסקנו שם שאין הלכה כן ומאחר שכן אף אנו יכולין לפרש בית הוועד בית דין הגדול שבירושלים וכן פרשוהו גדולי המחברים וכן בארנו שם שכל שיש לדיין רשות מבית דין שבירושלים אין כופין אחד מהם לצאת וכן יראה שאם בית דין זה קבוע או מקובל על כל בני עירו מכח מנוי אין כופין אחד מהם לצאת ואף קצת חכמי צרפת פירשו בכאן בית הועד כגון ערכאות שבסוריא שהמחום רבים שמאותו מחוז עליהם אלא שאין נראה כן כמו שפירשנו בערכאות שבסוריא בראש הפרק:

כל שאמרנו שהמלוה יכול לכוף את הלוה י"א שאם תובעו שיפרע לו הוצאותיו רשאי ולא יראה לי כן ואפילו יצא הלווה זכאי שאם כן היאך אמרו דרך תמיהה יוציא מנה על מנה וכו' וכן יש שכתב שכל שאמרו שאין לווה יכול לכוף את המלוה בכך אם הוא טוען שיפרע לו הוצאותיו כופין אותו ואף זה אין נראה כן:

זה שאמרנו שיכול אחד מהם לומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני פירשו רוב מפרשים דווקא בדרך זה שנתעצמו מתחלה לדון שם או בכל צד וקודם גמר דין אבל כל שלא נתעצמו בכך ונגמר הדין אין כותבין להם כלל וכל שכן כשזה בורר לו אחד וזה אחד וכל שכן כשנתמנה לכלל העיר והביאו ראיה מפרק איזהו נשך ס"ט א' בשמועת הנהו בי תרי דעביד עיסקא בהדי הדדי אלא שאינה ראיה ברורה וכבר כתבנו הענין שם וכן כתבו רבים שאף בזמן שהוצרכו לכתוב לו אין כותבין טעם החיוב והפטור אלא שבא לפניהם דין זה ושחייבו את פלוני ושיראו הם אם ביררו בו יפה אם לאו אף גדולי המפרשים כתבו שלא נאמר לכתוב מאיזה טעם דנתוני אלא בזמן שיש בית הועד קבוע של מומחין אבל בזמן הזה שאין בית הועד אין יכול לזלזל בדיינים יזהר מתחלתו מי הוא ממנה ואח"כ אין בידו לזלזל ולחשדם בטעות אבל גדולי המחברים כתבו שבזמן הזה אע"פ שאין בית דין הגדול אם יש מקומות שיש חכמים גדולים מומחין לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאין מובהקים כמותם דין מקומות של אותם התלמידים אצל מקומות של מומחין כדין מקומות אלו אצל בית הועד ושכך היו דנין בספרד ומ"מ יראה דוקא בהמחאה הנכרת עד שאין תלמידים אלו חולקין עליה:

היבמה הולכת אחר היבם למקום שהוא שם ואפילו היה בית דין שבעירה חשוב הרבה וזה שבעירו אינו חשוב כל כך אין מטריחין אותו לילך אצלה שנאמר וקראו זקני עירו ולא זקני עירה כמו שיתבאר במקומו:

מדרכן של תלמידי חכמים לכבד את חביריהם אף בדבר שידוע להם שאי אפשר לקבל ואין בזה משום סוך שמן מפך ריקן שאין זה אלא בחינת מעלה והכרת חכמה וכבוד למי שראוי לה מעשה היה באחד מבני בבל שנתחייב בדיני קנסות שאין דנים אותם בבבל והתובע קבל עליו לבית דין שבטבריא ושלחו משם לדיין שהיה קבוע באותו מקום פלוני קבל לפנינו על פלוני שהעביר עליו את הדרך ר"ל שעשה לו שלא כדין בכך וכך אמור לו שיתפייס עמו לפניך ויקבל את דינך ואם אינו רוצה השיאהו ויראה פנינו בטבריא ואע"פ שידעו שלא היה הוא רשאי להשתדל בענין זה שלחו לו כך דרך כבוד וכן כל כיוצא בזה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

איתיביה רבא לרב נחמן סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו בדנפיק מתותי ידי מלוה קא מיירי מדקריא סמפון דמשמע דלאו שובר גמור הוא ולישנא דמומא הוא כדאמר התם (כתובות נ"ז:) סימפון בעבדים ליכא אבל כי נפיק מתותי ידי לוה שובר מקרי ותו דאי ביוצא מתחת ידי לוה מאי קמ"ל והכי נמי משמע בפ' שנים אוחזין דביוצא מתחת ידי מלוה קא מיירי והתם מפרשינן ליה להאי יתקיים בחותמיו יתקיים מחותמיו דמשיילינן להו לסהדי אי פריע אי לא פריע. אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש של שטר שסימפון ושטר ביד שליש או שיוצא לאחר חיתום שטרות כשר יוצא מתחת ידי שליש של שטר דהא הימניה לשליש והכי מפרש טעמא בסוף שנים אוחזין ובדין הוא דבלא סמפון נמי מהימן דאי בעי קלייה והאי דנקט בסמפון משום דאורחייהו דאינשי לאנוחיה בידים כי היכי דלהוי לזכרון דברים בעלמא יוצא אחר חיתום שטרות נמי דאי לאו דפריע לא הוה מרע ליה לשטריה מכל מקום שליש מהימן ולא מצית למימר דהתם טעמא משום סמפון דכיון דאין עליו עדים כמאן דליתיה דמי וכי מהימן משום דנפיק שטר חוב מתותי ידיה הוא דמהימן וסימפון לזכרון דברים בעלמא נקטיה אי נמי משום סירכא דרישא נקטיה דאיצטריך לאיירויי ביוצא מתחת ידי מלוה ואיידי דאיירי רישא גבי סמפון איירי סיפא נמי בסמפון. ואיכא מאן דאמר דכי איצטריך לאשמועינן סיפא סמפון כגון דלא ידע ביה שליש בשטרא דפריע' הוא אלא דאפקדוה לשובר גביה ואמר ליה מלוה דשובר מעליא הוא דמהימן אשובר מיגו דאי בעיא קלי ליה לשטרא אי נמי כגון דכתביה שליש גופיה וכמאן דאמר דשטרא פריעא הוא דמי. תיובתא דרב נחמן ואליבא דלישנא בתרא תיובתא:

וחזינן מאן דפריש בה פירושי אחריני ולא דייקי כלל איכא דאמרי דהאי יוצא מתחת ידי שליש אשטר חוב קאי ולאו אסמפון ולאו מילתא היא דהא כולה מילתא אסמפון קאי דאלו שטר חוב מאן דכר שמיה. ואיכא דאמרי דהאי יוצא מתחת ידי שליש כגון דאפקדוה גביה בסהדי והימנוה עסקינן ומעשה דההיא איתתא נמי באפקדוה גבה בסהדי קא מיירי ולא מסתבר מכמה אנפי דאי דחפקדוה גביה סתמא היכי מהימן עליה למימר דכשר הוא ואי דהימנוה בפירוש אכתי יכיל למהדר ביה לפני גמר דין ותו הא מעשה דההיא איתתא בסתמא אלא מסתברא כדפי':

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן לעולם הוא מביא ראיה וסותר עד שיסתתמו טענותיו מתחילה ויאמר אין לי עדים ולא ראיה הילכך כי חזר ואמר קרבו איש פלוני לא אמר כלום. ומתמהינן הא גופא קשיא אמרת עד שיסתתמו טענותיו דאלמא מכי אמר אין לי עדים ואין לי ראיה תו לא מצי איתויי ראיה ואפי' לאחר זמן אתאן לרבנן והדר אמר קרבו איש פלוני ופלוני אתאן לרשב"ג דאמר שסתם טענותיו לא מבטילן זכותיה אלא היכא דידע בהו בההיא שעתא כגון דאמר קרבו איש פלוני ופלוני והעידו אבל לא ידע בהו אלא לאחר זמן מביא וסותר:

אלא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן לעולם הוא מביא ראיה וסותר עד שיסתתמו את טענותיו כיצד אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אין לי ראיה ואפילו מצא לאחר זמן עדים שהיו כאן או ראיה שהיתה ברשותו או במקום שהיה יכול לבדוק אחריה ולמצאה אינו סותר כרבנן אבל אם באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דוסקיא של אביו ששטרותיו מונחות בתוכה מופקדת ביד אחרים אף ע"ג דאמר אין לי עדים ואין לי ראיה מביא וסותר דאנן סהדי דהני לא הוה ידע בהו מעיקרא ומשום הכי קאמר אין לי עדים ואין לי ראיה ובהא אפי' רבנן מודו והא דרבי יוחנן שייכא בדרב נחמן דאמר ינוקא במילי דאבוה לא ידע ויש מפרש דהכי קתני אבל אם לא סתם טענותיו אלא אמר לא מצאתי ולבסוף באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דוסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים הרי זה מביא וסותר לישנא קמא מסייע מסיפא ולישנא בתרא מסייע מרישא לישנא קמא מסתייע מסיפא מדקאמר אבל אם באו לו עדים ממדינת הים דאלמא ליכא בין אנפא קמא ובין אנפא בתרא אלא לענין ביאת העדים ממקום שלא היה נודע ולעולם אין לי ראיה קאמר ולישנא בתרא מסתייע מרישא דקאמר כיצד אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים דאלמא סיפא לאו בדאמר אין לי עדים ואין לי ראיה קא מיירי והאי לישנא דייק גבן טפי מדקאמר ברישא דרישא עד שיסתתמו טענותיו אלמא סיפא בשלא סתם טענותיו קמיירי דהא כולה מילתא לפרושי עד שיסתתמו טענותיו קאתי והכי קתני כיצד אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה אבל אם לא אמר אין לי ראיה אלא אמרו לו הבא ראיותיך מכאן עד יום פלוני והלך ובקש ולא מצא מחמת שהיו עדיו במדינת הים או שהיתה דוסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים ואמר לא מצאתי ולבסוף באו לו עדים ממדינת הים או שמצא דוסקיא של אביו הרי זה מביא וסותר רישא כרבנן בתראי וסיפא כרשב"ג קמא ובעל הלכות גרים הכי כיצד אמרו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה ואח"כ באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דוסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים הרי זה מביא וסותר ואי הוה איתיה להאי גירסא לא הוה איכא ספיקא במילתא אלא כיון דלא אשכחן הכי בנוסחי דגמרא לא סמכינן עלה ואכתי לא אתבריריא לנא מילתא למעבד בה עובדא דאי ס"ד בשאמר לא מצאתי עסקינן מאי איריא באו לו עדים ממדינת הים אפי' היו בעיר נמי מביא וסותר:

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו בדין לדון כאן והלה אינו רוצה אלא לילך למקום הועד של חכמים שדינן יפה כופין אותו והולך למקום הועד כדאמר בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ב:) צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה. אמר לפניו רבי אלעזר רבי מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו. איתמר נמי דהדר ביה רבי יוחנן לגביה דרבי אלעזר שנים שנתעצמו בדין לשון קטטה הוא כדכתיב ובין עצומים יפריד (משלי י״ח:י״ח) ואם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול אין אומרים נעמוד כאן על המנין אלא כותבין ושולחין ואם אמר כתבו ותנו לי מאי זה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו דמאחר דכייפי ליה למידן בעירו צריכין לכתוב לו מאי זה טעם דנוהו כדי שילך למקום הועד ואם ראו בו טעות יכתבו וישלחו לאלו ויחזרו בהן והוא הדין לכל היכא דאיכא דיינא דעדיף מהני אי נמי תלמידי חכמים דחכימי טפי מהני וחד מבעלי דינין לא מיתבא דעתיה בדינא דהני וקא טעין כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו והני מילי דלא קבלינהו עלייהו בעלי דינין אבל קבלונהו עילווייהו לא מיחייבי למיכתב ליה מאיזה טעם דינוהו וכן דעתנו נוטה דהא כולה מילתא בשנים שנתעצמו בדין והכי הוה ליה למימר כופין אותו ודן בעירו ואם הוצרך לשאול כו' והיבמה הולכת אחר היבם להתירה והדר ליתני זה אומר כתבו ותנו לי מאי זה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו אלא להכי שבקה ליבמה לבסוף משום דכולה מילתא בשנים שנתעצמו בדין קאי:

והיבמה הולכת אחר היבם להתירה אמר רב אמי אפילו מטבריא שהוא מקום הועד לצפורי שאינה מקום ועד כלומר אפי' היתה היבמה בטבריא והיבם בצפורי הולכת אחריו להתירה ואין כופין אותו לילך אחריה לטבריא שהוא מקום הועד. מאי קראה וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה:

אמר אמימר הילכתא כופין אותו והולך למקום הועד א״ל רב אשי לאמימר והאמר ר' אלעזר כופין אותי ודן בעירו וקבלה ר' יוחנן ואית דאמרי דכי מקשי מדר' אלעזר משום דמסתבר טעמיה. א״ל ה״מ היכא דקאמר לוה נלך למקום הועד ומלוה לא קא ניחא ליה שכופין את הלוה ודן בעירו כדי שלא יוציא המלוה מנה על מנה כדקאמר טעמא בהדיא אבל אמר מלוה לילך למקום הועד עבד לוה לאיש מלוה ודוקא מלוה דאית ביה האי טעמא אבל שאר תביעות ודיני נחלות וכיוצא בהן כופין אותו ודן בעירו ומלוה נמי לא אמרן אלא בזמן שב״ד שבעיר מומחין אבל אינן מומחין כופין אותו והולך למקום הועד כדאיתא בריש פירקין (סנהדרין כ״ג.):

שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר ביתיה שלם למי שמקרין עור פניו כמשה רבינו שהיה בן בית לפני המקום כדכתיב בכל ביתי נאמן הוא ומר עוקבא צדיק גמור היה לפיכך זכה. ואית דאמרי דמר עוקבא היינו נתן דצוציתא כדאיתא במסכת שבת והכא נמי קרו ליה הכי על שם האור שהיה זרוח עליו. ויש אומרים לדזיו ליה על שם חכמתו דכתיב חכמת אדם תאיר פניו. ויש אומרים כבר ביתיה כמשה רבינו שנקרא בן ביתיה בת פרעה על שם שגודלתו. עוקבן הבבלי קבל קדמאנא נתרעם לפנינו ירמיה אחי העביר עלי את הדרך העביר עלי דרך בני אדם כלומר עשה עמי שלא כדין ושלא כשורה ועל עסקי ממון היה צועק אמרו לו לירמיה וידין עמו והשיאוהו העשיאוהו כלומר הכריחוהו והכי אמרינן בפ' קמא (י"ב:) מפני שהעשה את ישראל לעשות פסח שני ויראה פנינו בטבריא ואסיקנא דיני קנסות הוה יש אומרים שסרסו והיינו דקאמר העביר עלי את הדרך כלומר העביר ממני דרך בני אדם ולאו מילתא היא דא"כ העביר ממני מיבעי ליה אלא מחוורתא כדפרישי' עשה עמו שלא כדין ודיני קנסות הוה ובבבל לא דייני דיני קנסות משום דליכא סמוכין והאי דשלחו ליה אמרו לו דינוה אתון כדי לחלוק לו כבוד למר עוקבא. ומסתברא דלהכי נקטה להאי מעשה הכא לאשמועינן דטבריא מקום הועד הואי ומשום סירכא דלעיל נקטה דאמר אפי' מטבריא לצפורי דאי לאשמועינן דכופין אותו והולך למקום הועד ליכא למישמע מינה ולא מידי דאי למאי דשנינן מעיקרא דינוהו אתון אי ציית ציית ואי לא השיאוהו ויראה פנינו מאי סייעתין מינה אדרבא איפכא שמעי' מינה דאי (שלחו להו ציצית) [ציית] דינוה אתון ולא צריך למיזל למקום הועד ואי לרב אשי דמוקים לה בדיני קנסות איפכא שמעינן מינה דטעמא דדיני קנסות דבבבל לא דייני דיני קנסות הא לאו הכי כופין אותו ודן בעירו דלא מיחייב למיזל למקום הועד. ואיכא למימר דהא קמ"ל דאפי' היכא דאמר תובע נלך למקום הועד אין כופין את הנתבע אלא בהודאות והלואות דשייך בהו טעמא דעבד לוה ליש מלוה אבל בשאר דיני ממונות דלא שייך בהו האי טעמא כופין את התובע ודן בעירו כדפרשינן לעיל:

בד"ה סמפון כו' ור"ת פי' דביד הלוה קרוי שובר כו' עכ"ל גמרא ערוכה היא סוף פרק קמא דב"מ דלא כפ"ה אלא דהאי סמפון מיירי ביוצא מתחת ידי המלוה ויתקיים בחותמיו היינו דשיילינן לסהדי אי פרע כו' ע"ש אלא שהוצרכו לפירוש ר"ת דמ"ה משמע ליה לתלמודא התם דאיירי ביד המלוה משום דביד הלוה קרוי שובר וע"ש עוד בתוספות וק"ל:

בד"ה אין עליו עדים ויוצא השטר והסמפונות מתחת כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דלא נראה להם כפירש"י להאמין השליש בכל דבר הואיל ושניהם מודים כו' דאפילו לרבא לא נאמין לשליש אלא משום מגו דאי בעי קלתי' וא"כ הכא באין עליו עדים בסמפון מאי מגו איכא לשליש ולכך הוצרכו לפרש שיוצא השטר והסמפונות מתחת יד שליש דאית ליה מיגו דאי בעי קלתיה לשטר ואפילו בלא סמפון השליש נאמן דאינו אלא לזכרון דברים בעלמא כו' כמו שכתב בהגהת אשר"י ע"ש וכתבו עוד א"נ יש לפרש כו' אלא יש עליו עדים ולא ידעי אי פרעי' כו' דאית ליה מגו דאי בעי הוה יהיב ליה כבר השובר ליד הלוה וק"ל:

בד"ה אי ציית כו' שלא תוכלו לכופו כו' עכ"ל אין רצונם שלא תוכלו לכופו משום שהוא אלם דא"כ היאך קאמר השיאוהו ויראה כו' אלא דר"ל אי לא ציית שלא תוכלו לכופו לדון לפניכם בע"כ דא"כ כ"ש שלא יכול הנשיא לכופו לדין בע"כ כדאמרינן בפ"ק דהכא שבט כו' אלא מפר"ת דלא ציית כגון דאמר לב"ד הגדול כו' ולאו היינו נשיא אלא מומחה שבדור וק"ל:

ירמיה אחי העביר עלי את הדרך. עיין פירש"י ועי"ל שהאחין אלו חלקו להם שדה שירשו מאביהם ולפום דינא אין להם דרך זה על זה כדאמרינן פ"ק דבבא בתרא וירמיה אחיו של עוקבן העביר הדרך מחלקו על חלקו של עוקבן וזה שקבל העביר עלי דהיינו על חלקי את הדרך ולמאן דאמר דדיני קנסות הוה ליכא לפרש הכי וק"ל:

סליק פרק זה בורר

פרק אחד דיני ממונות

גמרא תיובתא דרב נחמן כי אתא כו' כצ"ל:

שם התוקף את חבירו בדין כו'. נ"ב פירוש הנתבע תוקף ומטריח לתובע שאינו רוצה לדון עמו כאן כפי האמת שקאי דווקא אלוה ודו"ק כנ"ל אבל לפירש"י יראה שהתוקף הוא התובע וה"ק התובע את חבירו בדין ומטריח והוא התובע בעל דין קשה ומשום הכי הנתבע אינו רוצה לדון עמו בכאן אלא למקום וועד כדי שיהא בוש מהם ולא יהא קשה נגדו כ"כ וק"ל:

שם אמר רב ספרא שנים שנתעצמו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ויוציא מנה על מנה כו' נמחק כל הדבור. ונ"ב הן דברי מהר"ם מרוטנבורג והפוסקים האחרונים הביאו ואינו דברי תוס':

בד"ה ואם אמר כו' דנתעצמו לדון וכו' וכפהו כו' כצ"ל:

גמרא שלחו כו' העביר עלי אה"ד אמרו לו כו'. כצ"ל והא' חרוקה:

רש"י ד"ה עד שיסתתם. ומתחלה סותר כו'. נראה דצ"ל סתם טענותיו ועי' גי' הרא"ש:

רש"י ד"ה אפי' מטבריא. הולכת אחריו לציפורי. כצ"ל:

גמרא העביר עלי את הדרך ואמרו. נ״ב האל״ף נקודה חיר"ק לשון ציווי ובקשה למר עוקבא דרך כבוד בלשון רבים [וי"ל ג"כ דר״ל הוא ובית דינו] שיאמר לירמיה שהוא בבבל במקומו של מר עוקבא ואם לא ציית השיאוהו שיבוא לא״י ויראה פני הב"ד והנשיא השוכן בטבריא. שהם ששלחו לו למ"ע על אודות עוקבן שבא מבבל לא״י וקבל שם אצל השבט על אחיו הדר עדיין בבבל. שיעשה עם ירמיה דרך פיוס לאחיו או שיכוף איתי לעלות לא"י לדון שם עם עוקבן אחיו וכ"מ בתוס׳:

שם השיאוהו.נ"ב שי״ן ימנית:

לִדְזִיו לֵיהּ כְּבַר בִּתְיָה, שְׁלָם. קשא למה לא אמרו לדזיו ליה כמשה או כבן עמרם או כבן יוכבד?
ונראה לי זכרו 'בתיה' מפני שהיא בתחילת ראייתה שראתה את משה רבינו ע"ה ראתה אור זורח עליו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יב:) על פסוק וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד (שמות ב, ו) שראתה אור שכינה עליו.
אי נמי הזכירו כאן עם בתיה כי היא סיכנה עצמה בהצלת משה רבינו ע"ה וגם הוא סיכן עצמו לדעת האגדה שהביא רש"י ז"ל.
ודע דאף על גב דיש לומר מור עוקבא הוא עצמו עוקבן בר נחמיה שאמר עליו רב יוסף (שבת נו:) ועוד אחד בעל תשובה בדורינו והוא עוקבן בר נחמיה, עם כל זה אין זה נתן צוציתא ואף על גב דאמר והיינו נתן צוציתא הכונה מעשה זו היא כמעשה שקרה לנתן צוציתא יען כי מעשה דנתן צוציתא שהביא ספר הדורות מרבינו נסים ז"ל הוא היה בזמן רבי עקיבא וכמפורש שם להדיא ויתכן לעוקבן בר נחמיה היו קורין לו נתן צוציתא על שם נתן צוציתא שהיה בזמן רבי עקיבא מפני כמו שזה זכה לאור זורח כן זה זכה לאור זורח. ומצאתי לרבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף מא) דמנה בשרשים נתן צוציתא ריש גלותא לחוד ואת מור עוקבא לחוד וגם בקברות שם בדף ע"ד ע"א הביא קבורת נתן צוציתא והביא קבורת מור עוקבא נמצא שנים הם.
[רבינו נסים בר יעקב בספר המעשיות שלו, הביא את המעשה של נתן צוציתא, וזה תוכן דבריו: ויהי איש אחד עשיר מופלג ושמו נתן והוא ראה אשה אחת ושמה חנה שהיתה נשואה לאדם אחר אך נתן מאד רצה לישא את חנה לאשה. ומרוב שרצה לישא את חנה נחלש ונחלה מאד, ואמרו הרופאים שאין לו תקנה להתרפא אלא אם ישא את אותה האשה. ורבותינו חכמי ישראל הורו, שימות אותו אדם מחמת מחלתו ולא יאפשרו לו לישא את אותה האשה באיסור כי הוא עוון גילוי עריות שנאמר בו 'יהרג ואל יעבור'.
בימים ההם בעלה של חנה היה עני מרוד ובעלי חובות רבים היו נוגשים אותו עד שהלך והסתבך ושמו אותו בבית הסוהר ואשתו היתה טווה בצמר כל היום וכל הלילה ובשכר מה שהיתה טווה בצמר היתה קונה מעט לחם לכלכל את בעלה והיתה הולכת אליו לבית הסוהר ונותנת לו לחם לאכול דבר יום ביומו. לאחר זמן ממושך ששהה אותו אדם בבית הסוהר היה מצבו הנפשי קשה מאד עד כי העדיף למות מאשר לחיות במצב כזה.
ויהי היום ויאמר לאשתו חנה אנא ממך לכי אל נתן שהוא עשיר מופלג ובקשי ממנו הלוואה ועל ידי כן תוכלי לפדות אותי מבית הסוהר. ותאמר לו חנה הלא שמעת שנתן חולה מאד בגלל שהוא רוצה שאהיה אשתו ואיך אלך אליו לבקש ממנו הלוואה? כעסה חנה מאד על בעלה והלכה לביתה. לאחר כמה ימים ריחמה חנה על בעלה וחזרה לבקרו בבית הסוהר ושוב חזר בעלה והתחנן אליה בדמעות שליש שתציל אותו ותפדה את נפשו מיד שאול על ידי הלוואה מהאיש נתן. ותחמול חנה על בעלה ותתפלל לה' שיציל אותה שלא תבוא לידי דבר עברה, הלכה לביתו של נתן ותבקשהו לתת לה הלוואה לשחרר את בעלה מבית האסורים. ויצוה נתן למשרתיו לתת לחנה כסף כפי בקשתה ויעשו כן.
ויאמר לה, הנה עשיתי את רצונך ככל אשר שאלת ממני ואת יודעת שאני חולה מאד בגללך עשי את רצוני! ותאמר לו חנה הנה אני בידך ואין לי פה להמרות את פיך אבל שמע נא אדוני כי באה לך שעה גדולה וגורלית לקנות חיי עולם הבא אנא הזהר בנפשך ואל תעשה מעשה שיגרום לך לאבד את כל שכרך לעולם הבא והלא אתה מלא מצוות כרימון בצדקות ובמעשים טובים וחבל מאד שתפסיד את הכל בגלל דבר רגעי! חשוב נא שהגעת למלא את רצונך על ידי כך שתכבוש את יצרך כמו שאמרו חז"ל (משנה אבות ד, א) 'איזהו גיבור הכובש את יצרו' ותקיים את רצון בוראך ואז אשריך בעולם הזה וטוב לך לחיי העולם הבא.
ויהי בשמוע נתן את דבריה אזר חיל וקם ממטתו וגער ביצרו ויתנפל לפני ה' יתברך ויאמר אנא ה'! חזקני אך הפעם לכבוש את יצרי והדריכני בדרך הטובה והישרה לפניך ולשוב בתשובה שלימה ולא אבוש בעולם הזה ולא אכלם לעולם הבא, עזרני ה' על דבר כבוד שמך.
ויהי לימים היה רבי עקיבא מתהלך עם תלמידיו וישקף וירא איש רוכב על סוס אשר על ראשו אור גדול ומזהיר כזוהר הרקיע. וישאל לאחד מתלמידיו, מי הוא זה הרוכב על הסוס? ויאמר לו, זהו 'נתן' שרצה לעצמו אשה שנשואה לאדם אחר! וישאל רבי עקיבא לתלמידיו, האם תראו איזה דבר על ראשו ויאמרו 'לא' ויבקש רבי עקיבא להביא את נתן אליו וישאלהו רבי עקיבא, בני מה עשית שזכית לכך? ויספר לו האיש נתן על כל מה שאירע לו וכל מה שדיברה אליו חנה ואשר על ידי כן חזר בתשובה שלימה. וישמח רבי עקיבא ויאמר לו, אשריך וטוב לך בעולם הזה ובעולם הבא ועתה בני שמעני ויטב לך בוא אלי ואלמדך תורה שתזכה לנחול חיי העולם הבא. ובא נתן אצל רבי עקיבא ולמד תורה מפיו ברבות הטובה וזכה לחיים נצחיים בעולם האמת אשריו ואשרי חלקו.]

יִרְמְיָה אָחִי הֶעֱבִיר עָלַי אֶת הַדֶּרֶךְ. פירש רש"י ז"ל פירוש ראשון סרסו ופירוש שני על עסקי ממון. ומקשים העולם על פירוש ראשון איך יבא תירוץ של רב אשי 'דִּינֵי קְנָסוֹת הֲוָה' והלא לפי פירושו גם תירוץ דסתמא דתלמודא בהכי מיירי?
ונראה לי בס"ד כי מאן דמפרש סרסו לאו בסרוס דחבלה איירי שכרת הגיד או נקבו אלא סרסו על ידי כוס עקרין שהשקהו וכהא דאיתא בגמרא דשבת (שבת קיא:) ולכן לא היה עוקבן צועק כדי לגבות ממנו ממון אלא כדי לענשו במלקות דאף על גב דפסק הרמב"ם (בפרק טז מהלכות אסורי ביאה) ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן ה' סעיף יב) דהמשקה כוס עקרין לאדם אף על פי שמתכוין לעקרו אינו לוקה, מכל מקום עביד איסורא וחייב מכת מרדות.
אי נמי כגון שטען עוקבן שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו איברי התשמיש דגם בזה הדין הוא דאינו לוקה אך חייב מכת מרדות וכמו שכתב הרמב"ם (שם) ובשולחן ערוך (שם סעיף יג) ולפי זה אף על פי דזה היזק שאינו ניכר לא היה לעוקבן על ירמיה תביעה של ממון ורק צועק על האיסור שעשה לו ורוצה שהבית דין יענישו אותו על הנבלה הזאת ולא יהיה חוטא נשכר.
והנה עוקבן ודאי ברר הדבר הזה לפני בית דין של ארץ ישראל על ידי עדים שהיו עמו שם שהעידו כדבריו דאם לא כן לכולהו פירושי קשא איך יכתבו הבית דין של ארץ ישראל לבבל שיכריחו את ירמיה לעלות אצלם על פי דבריו של עוקבן, דאולי הוא משקר? אלא ודאי בירר על ידי עדים שראו המעשה אלא שלא העידו עדיין בפניו של ירמיה, ולכן דייני ארץ ישראל שלחו לבבל שידונו את ירמיה על איסור הסרוס שעשה לעוקבן דאף על גב דאינו לוקה חייב מכת מרדות.
ולכך שלח להם אִי צַיִּית שלא יכחיש בדבר ויודה לדברי עוקבן והעדים ויקבל עליו את הדין לעשות לו מכת מרדות צַיִּית, וְאִם לָאו כלומר דאינו מודה בדבר דאז צריך שיעידו העדים בפניו כדי לעשות משפט כתוב הַשִּׁיאוּהוּ לבא לכאן ויעידו בפניו כי העדים היו עומדים שם בארץ ישראל ואז נעשה בו משפט כתוב.
אמנם רב אשי תירץ 'דִּינֵי קְנָסוֹת הֲוָה' כלומר התביעה של עוקבן היתה על דיני קנסות דהיינו שטען סרסו בחבלה שנתק ממנו הגיד וכרת אותו שבזה מתחייב בחמשה דברים וסבירא ליה לבעלי הפירוש הזה כסברת הרא"ש ודעמיה שהביא הטור (בחושן משפט סימן א') שאף רפוי ושבת אין דנים בחוץ לארץ ומה ששלחו לו כדי לחלוק כבוד למר עוקבא.
אי נמי נראה לי בס"ד מאן דמפרש סרסו היינו שעשה לו הסרוס על ידי סם ולא היה בו דין נזק כי הוא היה זקן ובלאו הכי אינו מוליד וגם לא היה בו דין צער כיון דהוה על ידי סם וגם דין בשת ליכא בזה ורק היה בו דין רפוי ושבת והיינו כי מחמת אותו סם שהשקהו חלה עוקבן חולי גדול שלא היה מתקבל עליו לפי מזגו והוצרך להתרפאת מאותו חולי שבא לו בסיבת הסם וגם בטל ממלאכתו כל משך הימים שנפל למשכב וידוע מה שפסק הרמב"ם (בפרק ב' מהלכות חובל) דאם עלה בו צמחים מחמת המכה חייב לרפאתו ולתת לו דמי שבתו.
ולפי זה התביעה שהיה לעוקבן בשביל הסרוס היינו משום שבת ורפוי ובהכי התירוצים של סתמא דתלמודא ושל רבי אלעזר בסתמא דתלמודא סובר כמאן דאמר רפוי ושבת אין להם דין דיני קנסות ונגבין בכל מקום ולהכי שלחו לבית דין של חוץ לארץ שידונו על תביעת עוקבן וְאִי לָא צַיִּית באומרו לבית דין הגדול קאזילנא הַשִּׁיאוּהוּ וכו' אך רב אשי סבר דגם רפוי ושבת יש להם דין קנסות ואין נגבין בבבל והא דשלחו הכי כדי לחלוק כבוד למר עוקבא.

בגמרא והא אמר רבב"ח אר"י כל מקום ששנה: לא מקשה מרב דימי אר"י ארבה בב"ח אר"י דהא גם רבה בר רב הונא פליג לעיל אהא דרבב"ח ואמר ג"כ משום ר"י. ועוד דא"כ לא הוי מתרץ מידי בהא דאמר אלא כי אתי רב שמואל אר"י דאכתי קשה ארב דימי אלא דקושית הגמרא היה דלפ"ז הוי צריך למימר לרבה בב"ח דלא אמר ר' יוחנן מימרא דרב דימי מעולם וזה היה דחוק להגמרא דבשלמא בזה אפשר דפליגי אמוראי אליבא דחד אמורא אי אמר הכי או הכי אבל שיפלגו אי אמר דבר א' כלל או לא כזה לא מצינו ולכן מתרץ שפיר דרב שמואל באמת פליג ארב דימי בעיקר מימרא דר"י דלא אמר הכי אלא הכי ולכן רבה בב"ח כרב שמואל ס"ל:

שלחו ליה למ"ע: פי' ששלחו מטבריא שהוא בא"י למ"ע שהיה בחו"ל שעוקבן הבבלי קבל בפניהם על ירמי' אחיו שהוא ג"כ בחו"ל ולכן אמרו לו להתפייס עם עוקבן שם בחו"ל דהיינו לדון בפניכם והשיאוהו ויראה פנינו בטבריא דהיינו שעוד בקשנו מכם שתכיפו את ירמיה לבוא ולדון בפנינו בטבריא וע"ז הקשה הא גופא קשיא:

ברש"י ד"ה התוקף את חבירו. בעל דין קשה: עיין במהרש"ל. אכן לפי פי' רש"י קשיא מאי מייתי לקמן ראיה לר' אלעזר מהא דאמר רב ספרא שנים שנתעצמו בדין דלמא דוקא בשהמלוה איש אלים כדאמר התוקף את חבירו בזה קאמר ר' יוחנן דצייתינן ללוה אבל בהא דשנים שנתעצמו דלא הוזכר זה דלוה מתירא לדון עמו בב"ד שאינו מומחה כ"כ בזה י"ל דגם ר"י מודה דעבד לוה לאיש מלוה וצייתינן למלוה לדון בעירו ומזה ראיה לכאורה לפי' מהרש"ל:

ד"ה עוקבן הבבלי. אבד ממנו דרך בני אדם שסירסו: לכאורה קשה דא"כ איך אמרינן ה"ק אמרו ליה דיינו אתון הא אין דנין גזילות וחבלות בח"ל וכיון שסירסו תביעתו היתה חבלה ועוד היכי קאמר רב אשי דיני קנסות הוי הא בחבלות אינו משלם יתר על מה שהזיק ואין זה קנס אכן זה מיושב ע"פ מש"כ התוס' לעיל (דף ג' ע"א) בד"ה שלא תנעול וא"ת והא אשכחן כו' וי"ל דבכל הנהו כו' וי"מ דוקא גזילות ע"ש ולפ"ז אתי שפיר. וגם הא דאמר ר"א דיני קנסות א"ש ע"פ מש"כ שם דגזילות וחבלות קרי ליה נמי קנסות. אך דאכתי קשה אהא דאמר ר"א דיני קנסות הוי דהא גם סתם גמרא סברה כן רק דסברה דיכול לדון בחו"ל עפמ"ש לפי' התוס' הנ"ל וא"כ העיקר מה דפליג ר"א חסר מן הספר ודוחק לומר דרב אשי חידש זה דהפי' היה שסירסו וסתם גמרא לא סברה כן ולכן פירש"י האחרון יותר מחוור לפענ"ד:

בתוספת ד"ה אין עליו עדים. דומיא דיוצא אחר חתום שטרות: לא שיוצא אחר חתום שטרות איירי דוקא בדאתחזק דמאן לימא לן שכתוב בו הנפק לפי פי' רש"י או שראוהו ב"ד בידו לפי פי' התוס' ולכן שיעור דברי התוס' כך הוא דכמו שיוצא אחר חתום שטרות איירי ודאי שהשטר והסמפון ביד המלוה באופן דכשר משום דלא למיפסל משום אבעי' קלתי' כמו כן יוצא מתחת ידי שליש איירי ג"כ שהשטר והסמפון יוצא מתחת ידו ובאתחזיק דלא שייך בו אי בעי קלתי':

ד"ה ויוציא מנה על מנה. מכאן למתחייב: ולפענ"ד לכאורה אין זה ראיה דהא האי על מנה דקאמר היינו אותו שהוציא בהלואה א"נ האי יוציא מנה דקאמר ג"כ דרך הלואה קאמר דהרי עכ"פ צריך להלוות עוד מנה ליציאותיו עד שישלם לו הלוה ואפשר דפשיטא דלשון יוצא מנה לא שייך רק היכא דאינם חוזרים לו:

לדזיו ליה כבר בתיה שלם. פירש"י משה רבינו ויש להבין מהו תואר זה ותו בן יוכבד הול"ל ואפשר דהיה בעל תשובה כמ"ש רש"י ואפשר דבתיה נתגיירה כמשז"ל ונתנה לבוש מנפשה למשה כמ"ש הרמ"ז ז"ל וכל בעל תשובה יבא לו ניצוץ ממשה כמ"ש ספר חרדים ואפילו דזה הניצוץ מלבוש שנתנה לו בתיה וא"ש מ"ש לדזיו ליה כבר בתיה שלם ויצדק מאד לבעל תשובה דיש בו ניצוץ ממשה רבינו ע"ה מלבוש שנתנה לו בתיה שחזרה בתשובה והיא נתגיירה ודוק הטב כי קצרתי:

לדזיו ליה כבר בתיה שלם. פירש"י כמשה רבינו שהוא בן בתיה. וכתב שמצא בהגדה שהיה בעל תשובה וכו' ע"ש ולפ"ז שהיה בעל תשובה אפשר לתת טעם להא דאמרי ליה כבר בתיה במ"ש הרב ספר חרדים דף ע"ט דרשע הבא ליטהר נותנין בו ניצוץ משה רבינו ע"ה ובהכי א"ש דאמרי לדזיו ליה כבר בתיה דודאי ניצוץ משה רבינו אתו עמו והיא שעמדה לו ועיין סדר הדורות דף קל"ו סוף אות נו"ן עש"ב:

קלתיה. שרפתו הלכך מה לה לשקר: דאיתחזק בבי דינא. שכתוב בו הנפק לא אלימא איהי לאפקועי מעשה ב''ד: סימפון. שובר ויצא מתחת יד לוה כמשפטו: יתקיים. השטר בחותמיו יעידו עדים על חתימות ידיהן וכשר: אין עליו עדים. והרי הוא יוצא מתחת יד שליש ולא מתחת יד הלוה הואיל ושניהם מודים שזה מינהו להיות שליש ביניהם כשר: או שיצא אחר חיתום שטרות. בתוך שטר המלוה נכתב השובר תחת העדים כשר שהרי המלוה עצמו מוחזק בשטרו ואי לאו דפרעיה לא הוה שביק למיכתב תברא בגוויה: עד שיסתתם טענותיו. משמע שאמר בבית דין אין לי לא עדים ולא ראיה וחזר ואמר קרבו פלוני ופלוני שהיו מזומנין שם ומתחילה סותר טענותיו לומר אין לי: הא גופא קשיא. יסתתם טענותיו משמע מכיון שיסתמו שוב אין מביא ראיה ואפילו מצאם לאחר זמן כרבנן והדר קתני קרבו דמשמע דהאי הוא דלא מייתי דאפי' רשב''ג מודה בו אבל מצאם לאחר זמן מייתי כרבן שמעון: ואמר אין לי עדים. ואפילו מצאן לאחר זמן אינו סותר כרבנן: דסקיא. שק של עור שהיו שטרותיו של אביו מונחין בו: התוקף את חבירו בדין. בעל דין קשה ומטריח את חבירו ואין רוצה חבירו לדון כאן אלא למקום וועד תלמידי חכמים הרבה שיהא זה בוש מהם: נתעצמו. שנעשו קשין זה לזה: אפילו מטבריא לציפורי. אע''פ שישיבת טבריא גדולה משל ציפורי הלך אחריו לציפורי: והאמר רבי אלעזר. והא חזינן דפליג עלה ר' אלעזר לעיל ויהיב טעמא למילתיה דמסתבר טעמא: היכא דקאמר לוה. נלך למקום הוועד כופין אותו וידון כאן ולא יוציא זה מנה על מנה: מר עוקבא. אב ב''ד הוה במסכת שבת בבמה בהמה יוצאה (דף נה.): לדזיו ליה כבר בתיה. כמשה שהוא בן בתיה למי שמקרין עור פניו כמשה רבינו שגידלתו בתיה בת פרעה לשון אחר כבר ביתיה כמשה שהוא בן בית דכתיב (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא לדזיו ליה. על שם שהיה חכם וכתיב (קהלת ח) חכמת אדם תאיר פניו ומצאתי בספר הגדה שהיה מר עוקבא בעל תשובה שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ונפל בחולי ואשת איש היתה לימים נצרכה ללות ממנו ומתוך דוחקה נתרצית לו וכבש יצרו ופטרה לשלום ונתרפא וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק בראשו מן השמים ועל שם כך קרי ליה ר' נתן צוציתא במסכת שבת (דף נו:) הכא נמי להכי כתבו ליה הכי . על שם האור שהיה זורח עליו: עוקבן הבבלי קבל קדמנא. צעק לפנינו ואמר ירמיה אחי העביר עלי את הדרך איבד ממני דרך בני אדם שסירסו כך שמעתי וי''א העביר עלי את הדרך לא נהג עמי כשורה ועל עסקי ממון היה צועק: אמרו לו. לירמיה להתפייס עמו: השיאוהו ויראה פנינו בטבריא. הכריחוהו והזקיקוהו לבוא כאן לדון עמו: דיני קנסות. אלהים כתיב בהן (שמות כב) ובעינן סמוכין ובבבל אין סמיכה כדאמרינן בפרק קמא (דף. יד):

וכיון דאיתחזק בבי דינא. פי' הקונטרס שכתוב בו הנפק וקשה דמכל מקום ניהמנה במיגו דאי בעי קלתיה וי''ל דאיתחזק בבי דינא שראוהו בידה כי ההוא דשילהי מי שמת (ב''ב דף קנט:) שהוחזק כתב ידו בבית דין: סמפון שיש עליו עדים. פ''ה שובר ויוצא מתחת ידי לוה כמשפטו ור''ת פירש דביד הלוה קרוי שובר וכשהוא יוצא מתחת ידי המלוה קרוי סמפון ויתקיים בחותמיו היינו דשיילינא לסהדי אי פריע אי לא פריע כדאיתא שילהי פ''ק דב''מ (דף): אין עליו עדים ויוצא. השטר והסמפונות מתחת ידי שליש כשר משמע ליה אפילו איתחזק דומיא דיוצא אחר חיתום שטרות. א''נ יש לפרש לאו דאין עליו עדים כלל אלא יש עליו עדים ולא ידעי אי פריע אי לא פריע ויוצא הסמפונות מתחת ידי שליש: (ויוציא מנה על מנה. מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו אע''פ שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת): ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם כו'. דוקא היכא דנתעצמו לדון כו' וכפו אותו לדון כאן אבל בעלמא לא וכן משמע באיזהו נשך (ב''מ דף סט. ושם) גבי תרי כותאי דעבוד עיסקא דא''ל חזינא דכל בתר דידי קאזיל מר וקאמר כי האי ודאי צריך לאודועי מיהא יש לדחות דהכי קאמר כי האי ודאי צריך לאודועי אע''פ שאין שואל מאיזה טעם נתחייב צריך לאודועי אבל בעלמא אי שאיל אין אי לא לא: אי ציית ציית. אין לפרש אי לא ציית שלא תוכלו לכופו דכ''ש שלא יוכל נשיא לכופו דהכא שבט והתם מחוקק ומר עוקבא ריש גולה הוה אלא מפר''ת אי לא ציית כגון דאמר לב''ד הגדול קאזילנא: