סנהדרין ל ע"ב

דף ל - ב

וכדי לבאר מחלוקתם ב"קרא", צריך להקדים ולומר:

דכולי עלמא בין תנא קמא ובין רבי נתן, סוברים כרבנן דפליגי עליה דרבי יהושע בן קרחה וסוברים ש"ראיית העדות" צריכה להיות כאחד, כמו שדרשו מהלשון יחיד והוא "עד".

והכא ב"הגדת העדות", באקושי הגדה לראייה קא מיפלגי, הם חולקים אם נלמוד הגדה מראייה בלימוד "היקש", היות וראייה והגדה כתובים באותו פסוק -

מר תנא קמא סבר: מקשינן הגדה לראייה, וכמו שראיית העדות צריכה להיות ביחד, כן הגדת העדות, ואילו מר רבי נתן סבר: לא מקשינן, ואף אם הצריכה התורה שראיית העדות תהיה ביחד, אין צורך שהגדת העדות תהיה ביחד.

הגמרא מספרת עובדא, לברר הלכה כדברי מי, האם כרבי יהושע בן קרחה או כחכמים החולקים עליו.

רבי שמעון בר אליקים הוה משתקיד שוקד, מצפה ומחזר עליה דרבי יוסי ברבי חנינא, למיסמכיה שרבם רבי יוחנן "יסמוך" את רבי יוסי ברבי חנינא, ולא קא מיסתייע מילתא ולא הצליח בכך.

יומא חד יום אחד, הוה יתיב [גירסת היד רמ"ה יתבי] ישבו רבי שמעון בר אליקים ורבי יוסי בר חנינא קמיה דרבי יוחנן לפני רבי יוחנן.

אמר להו רבי יוחנן לתלמידיו: מי איכא האם יש בכם דידע היודע להשיב, האם הלכה כרבי יהושע בן קרחה, או לא, אלא כחכמים?

אמר ליה רבי שמעון בר אליקים לרבי יוחנן: דין ידע זה - רבי יוסי ברבי חנינא - יודע.

אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בר אליקים: לימא איזי ^[16]! יאמר!

אמר ליה רבי שמעון בר אליקים לרבי יוחנן: ליסמכיה מר ברישא מקודם יסמכהו מורי!

סמכיה הסמיכו.

אמר ליה רבי יוחנן לרבי יוסי ברבי חנינא: בני! אמור לי! כיצד שמעת?

אמר ליה רבי יוסי ברבי חנינא לרבי יוחנן: כך שמעתי! שמודה רבי יהושע בן קרחה לרבי נתן, שכמו שרבי יהושע בן קרחה אינו מצריך ראיית העדות כאחד, כן אינו מצריך הגדת עדות כאחד.

אמר רבי יוחנן: לזה הוצרכתי?! ^[17] וכי לזה הייתי צריך?! הלא דברים פשוטים הם - השתא, עתה נדון: ומה "עיקר" העדות והיא ראיה - בהדי הדדי אמר רבי יהושע בן קרחה לא בעינן, אינה צריכה להיות ביחד, הגדה שאינה "עיקר" העדות, מיבעיא האם הוצרך להשמיענו שרבי יהושע בן קרחה סובר שאינה צריכה להיות ביחד?! [ולא הוצרכתי לשאול מה סובר רבי יהושע בן קרחה ב"הגדת עדות", אלא, האם ההלכה הראיות העדות כרבי יהושע בן קרחה או כחכמים].

ובכל זאת, אף שלא פשט לו את ספיקו, אמר ליה רבי יוחנן לרבי יוסי ברבי חנינא: הואיל ועלית ברום מעלת "מוסמך" - לא תרד!

כששמע רבי זירא עובדה זו, אמר רבי זירא: שמע מינה: גברא רבא כיון דסמיך סמיך ^[18].

הגמרא ממשיכה לדון האם הלכה כרבי יהושע בן קרחה.

אמר רבי חייא בר אבין אמר רב: הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בעדות קרקעות, עד אחד מעיד שבפניו הודה לו שקרקע זה שלו, וכן מעיד עד שני, בין בעדות מטלטלין, עד אחד מעיד שבפניו הלווהו מנה, וכן מעיד עד שני. ואף שיש מקום לחלק בין קרקעות למטלטלין, כמו שיבואר, אין מחלקין, והלכה כמותו בין בקרקעות בין במטלטלין.

עולא אמר: הלכה כרבי יהושע בן קרחה בקרקעות, היות והקרקע היא לפנינו ושני העדים מעידין עליה, שניהם מעידין "עדות" אחת, וה"עדות" מצרפתן, אבל לא במטלטלין, [כלומר, ממון או מטלטלין הניתנים להחלפה] כיון שעל "מנה" שמעיד עד זה - אין השני מעיד, והן שתי עדיות נפ רדות.

מדברי עולא משמע שחכמים חולקים על רבי יהושע בן קרחה בין בקרקעות ובין במטלטלין, אלא שעולא הכריע - לפי דעתו - שהלכה כרבי יהושע בן קרחה בקרקעות, ואין הלכה כמותו [אלא כחכמים] במטלטלין.

ועל כך מקשה הגמרא מדברי אמוראים הסוברים שמעולם לא חלקו חכמים על רבי יהושע בן קרחה בקרקעות, והם מודים שהעדים מצטרפים.

אמר ליה אביי לרבי חייא בר אבין: באמרך בשם עולא: "הלכה" כרבי יהושע בן קרחה, מכלל דפליגי חכמים חולקים עליו!

והאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעדות קרקע, ומעולם לא נחלקו עליו.

ועוד תני רב אידי בר אבין במסכתא נזיקין דבי קרנא ששנה האמורא ששמו קרנא: מודין חכמים לרבי יהושע בן קרחה בהלכות אלו:

א. בעדות בכור. בכור בהמה טהורה קדוש בקדושת בכורה מאיליו, משעת לידתו, אף שלא הוקדש בפה. ואף בזמן הזה שאין מקריבין אותו לקרבן, חלה עליו קדושה, וניתן לכהנים.

אף לכהנים אסור לשוחטן עד שיפול בו מום - ממומי הקרבן הפוסלין אותו מקדושת קרבן. לכן, נחשדו הכהנים להטיל בו מום, ואסרו חכמים לשחוט בכור עד שיביא הכהן שני עדים המעידים שראו שנפל בו מום מאיליו בלי גרימת הכהן.

ואם הביא עד אחד המעיד שראה שנפל בו מום מסויים מאיליו, ועוד עד אחר המעיד שראה שנפל בו מום אחר, מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה ששני העדים מצטרפין להתיר את הבכור בשחיטה ^[19].

ב. ובעדות קרקע, כמבואר לעיל, מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה.

ג. ובעדות חזקה, מי שמביא שני עדים המעידים שראוהו מחזיק בקרקע חבירו שלש שנים, אינו צריך להוכיח בשטר את טענתו שקנה את הקרקע או קיבלה במתנה.

ואם הביא עד אחד המעיד על שלש שנים, ועד אחר המעיד על שלש שנים אחרות, מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה ששני העדים מצטרפים לחזקת שלש שנים.

ד. וכן שבבן ובבת, בן ובת נחשבים "גדולים" לכל דיני התורה בהבאת שתי שערות בגופן. וצריכים עדות עדים להעיד על כך.

ואם עד אחד העיד שראה במקום מסויים בגוף, ועד שני מעיד על מקום אחר, מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה ששני העדים מצטרפין להיות הבן והבת "גדולים".

ובכל אלו הטעם שחכמים מודים, הוא: כיון ששני העדים, אף שעדותם נפרדת, מכל מקום מעידים על דבר אחד, על הבכור שנפל "בו" מום מאיליו, על הקרקע שהודה ש"זו" שלו, על הקרקע שישב "בה" שלש שנים, על "הבן והבת" שהביאו סימני גדלות.

ואינם חולקים אלא בזה אומר בפני הלווהו מנה וכן העד השני, דכל עד מעיד על מנה אחר.

אלו דברי רבי אבא ורב אידי הסוברים שבקרקע לא נחלקו חכמים על רבי יהושע בן קרחה, וקשה על עולא הסובר שאכן נחלקו?

ומתרצינן: גברא אגברא קא רמית?! האם נסתר דברי אמורא אחד מדברי אמוראים אחרים? ! מר עולא סבר: פליגי חכמים חולקים, ומר רב אבא ורב אידי סבר לא פליגי, ואין להקשות סתירה בין שני אמוראים.

עולא אמר בעדות בן ובת שמצרפין עדות שני עדים. ודנה הגמרא על כך -

מאי שבבן ושבבת? מה ראו העדים כל אחד בפני עצמו, אילימא אם תאמר: עד אחד אומר: "ראיתי שערה אחת בגבה בגב היד בין קשרי אצבעותיה", ועד אחד אומר: "ראיתי שערה אחת בכריסה" -

קשה, האם זה נקרא חצי עדות, הלא האי "חצי דבר" וחצי עדות?, כל עד ראה "חצי" דבר, שסימני גדלות הם ב"שתי" שערות, ואילו שער אחד אינו סימן, אלא חצי סימן, ואף אם נצרף את העדים להיותם כת אחת, בכל זאת "כת" זו אינם מעידים על סימן שלם.

ומתרצינן: אלא, עד אחד אומר: "ראיתי שתים בגבה", ועד אחד אומר: "ראיתי שתים בכריסה", וכל עד ועד מעיד על "דבר שלם", שהיא גדולה, וכשנצרף שני העדים יצא לנו ש"שניהם" העידו דבר שלם.

הגמרא ממשיכה לדון אם ההלכה כחכמים או כרבי יהושע בן קרחה.

רב יוסף מוסר שמועה אחרת משם רב וכן משם עולא, ולדבריו, אדרבה, עולא אמר הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בקרקעות ובין במטלטלין, ואילו רב אמר הלכה כמותו בקרקעות ולא במטלטלין.

ולדבריו חילוק אחר יש בין קרקעות למטלטלין, והוא: בשלמא בקרקע לא צריכים ששניהם יראו או ישמעו ביחד, כיון שבנוסף שהם מעידים על דבר אחד, גם בעת "הגדתם" בבית דין יודעים שניהם שהם מעידים על דבר אחד, לכן "הגדתם" מצרפתם לכת אחת, ואפשר לדרוש על כך את הפסוק: "והוא עד", כמו שנדרש לעיל.

אבל במטלטלין, גם בעת "הגדתם" בבית דין אינם מעידין על "מנה אחד", ולא ראייתם ולא הגדתם הן ביחד. [אלא, הם מצטרפים בחשבון הסופי של "ידיעת בית דין", ואין זה צירוף של "עדות"].

אמר רבי יוסף: אנא אמינא אני אמרתי משמיה דעולא: הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בקרקעות בין במטלטלין.

ורבנן דאתו שבאו ממחוזא [שם מקום] אמרי: אמר רב זירא משמיה דרב: בקרקעות - אין, כן הלכה כרבי יהושע בן קרחה, אבל לא במטלטלין אין הלכה כמותו ^[20].

הגמרא ממשיכה לבאר דעת רב.

רב אמר דבריו לטעמיה בהתאם למאמר אחר שאמר.

דאמר רב:

א. הודאה אחר הודאה, עד אחד אומר: בפני הודה לו על מנה באחד בשבת, ועד השני אומר: בפני הודה לו על המנה בשני בשבת.

וכן -

ב. הודאה אחר הלואה, עד אחד אומר: בפני הלוהו מנה באחד בשבת, ועד השני אומר: בפני הודה לו מנה בשני בשבת -

מצטרפי שני העדים להיות כת אחד לחייבו ממון, שישנה אפשרות לומר ששניהם מעידים על אותה המנה [ויבואר בהמשך].

אבל -

ג. הלואה אחר הלוה עד אחד אומר: בפני הלוהו מנה באחד לשבת, ועד השני אומר: בפני הלוהו מנה בשני בשבת. וכן -

ד. הלואה אחר הודאה עד אחד אומר: בפני הודה לו על מנה באחד לשבת, ועד השני אומר: בפני הלוהו מנה בשני בשבת -

לא מצטרפי, היות ואינם מעידים על אותו המנה, כי המנה שהלוהו ביום שני אינו אותה המנה שהלוהו או שהודה לו עליו ביום שני.

ורב לשיטתו, וסובר: אף אם מבין שניהם יוצא "ידיעה חשבונית" לבית דין שאכן חייב לו מנה, אינה מספיקה לחייבו, אלא צריכים ששני העדים יעידו ב"פועל" על "אותו מנה".

הגמרא מבארת את ההבדל בין שני האופנים הראשונים שלדעת רב מצטרפים, לבין שני האחרונים שלא מצטרפים.

אשכחיה מצאו רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהושע. אמר ליה רב נחמן לרב הונא: מאי שנא מה שונה הלואה אחר הלואה, דלא שלדעת רב לא מצטרפים, היינו, משום דמנה דקא חזי האי, המנה שעד אומר שראה, לא קא חזי האי לא ראה עד השני, וכן העד השני לא ראה המנה של העד הראשון.

ומה שונה מהודאה אחר הודאה שלדעת רב מצטרפין? הלא האי הודאה אחר הודאה, נמי, אינו ברור שהוא אותו מנה, ויתכן, כי אמנה על המנה דקא מודה קמי האי בפני עד זה - לא מודי קמי האי?

ואיזה חילוק מצא רב בין הלואה אחר הלואה שלא מצטרפין, להודאה אחר הודאה שמצטרפין?.

תירץ לו רב הונא: אכן, אם הודה זה שלא בפני זה אינם מצטרפים, ומה שאמר רב שמצטרפים, מדובר, דאמר ליה הלוה להאי בתרא לעד השני: בהאי מנה דאודיי ליה קמך במנה זו שהנני מודה לך עתה עליו, אודיי ליה נמי כבר הודיתי עלי קמי פלוני לפני עד השני". ורק באופן זה אמר רב שמצטרפין, כי עתה הודה על אותו המנה.

אכתי תירוץ זה אינו מספיק, כי אף שבתרא ידע, השני שבפניו הודה מאוחר - יודע כי הנהו מודה על מנה שהודה עליו גם בפני עד אחר, מכל מקום, קמא, הראשון, לא ידע אינו יודע שהודה גם לפני השני, [ואף אם יאמר ש"עתיד" להודות בפני עד נוסף, מנין הוא יודע שאכן עשה כן], ונמצא, שעד הראשון אין לו ידיעה על הודאה על "אותו המנה".

וחוזרת הקושיא, למה מצטרפין לדעת רב הסובר שכל אחד מהעדים צריך להעיד בפועל על "אותו מנה"?

תירץ לו רב הונא: ומוסיף, שמדובר עוד, דאחרי שהודה בפני עד השני - הדר אזיל חזר והלך ואמר ליה הלוה לקמא להעד שבפניו הודה בראשונה: "האי מנה דאודיי ליה קמך מנה זה שהודיתי לך עליו, אודיי ליה נמי כבר הודיתי עליו קמי פלוני".

ורק באופן זה אמר רב שהם מצטרפים.

אבל בסיפא לא שייך לומר כן. כי בהלואה אחר הלואה ודאי לא היה אותו מנה. וכן אם הלוה לו בשני - הריהו מנה אחר שעתה נותן לו, ואינו אותו מנה שאתמול הודה לו עליו.

אוקימתא זו והסבר זה התקבל על דעת רבי נחמן בר יצחק, ואמר ליה לרב הונא בריה דרב יהושע, ובירכו: תנוח דעתך על שהתנחת [שהנחת] את דעתי.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב נחמן בר יצחק: מאי ניחותא איך נחה דעתך -

דרבא ואיתימא או רב ששת שדה בה נרגא קצצה בגרזן, כלומר: השיב תשובה נוצחת ^[21], והיא -

אם רב סובר שצריך שכל עד ידע בעדות חבירו, אם כן גם בהודאה אחר הלואה - שאמר רב שמצטרפין - מוכרחים לומר שמדובר, דוקא, באופן שבעת הודאתו בפני השני אמר לו: "מנה זה שהנני מודה לך עליו, יש עליו עד שראה את ההלואה", ואחרי כן חזר ואמר לעד הראשון שראה את ההלואה: "על מנה זה חזרתי והודתי בפני פלוני".

ויוצא מכך שבשני האופנים שאמר רב שמצטרפים, מדובר רק באוקימתא זו, וקשה, האם לאו היינו הודאה אחר הלואה, כלומר, למה ליה לרב לכפול פעמיים להשמיענו שמצטרפים באופן זה.

[פירוש: ^[22] בשלמא אם היינו מחלקים בין "הודאה" ל"הלואה" מאיזה סברה שהיא, יש מקום להאריך ולפרש מתי מצטרפים ומתי אין מצטרפים. אבל, לפי אוקימתא זו אין שום חילוק בין הודאה להלואה, אלא, בין אם הודיע לכל עד שעדותו נאמרה או נראתה בפני עד אחר או לא, ולמה איפוא מאריך בשתי דוגמאות שהן בעצם אחת?!].

ואיך נחה דעתך?

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב נחמן בר יצחק: היינו דשמיע לי עלייכו הוא מה ששמעתי על בני עירכם שאתם אנשים משונים, דרמיתו דיקלי אתם קוצצים דקלים, וזקפיתו להו וחוזרים ונוטעים אותם, כלומר בונים וסותרים. וכן עשיתם לי, תירצתם לי את שמועתו של רב, וחזרתם וסתרתם אותה.

זו דעת רב המחלק בין הודאה אחר הודאה וכו', ולא נתבארה שמועתו -

ואילו נהרדעי [תלמידי שמואל] אמרי: בין הודאה אחר הודאה, בין הודאה אחר הלואה, בין הלואה אחר הלואה, בין הלואה אחר הודאה - מצטרפות.

כמאן? כרבי יהושע בן קרחה הסובר: עדות כזו שכל אחד ראה לעצמו מצטרפים בכל דיני ממונות ^[23].

הגמרא דנה בשני עדים בדיני ממונות שהכחישו זה את זה ב"בדיקות". והוא -

שנינו בפרק היו בודקין, שחוקרים את העדים ב"חקירות" וב"בדיקות".

חקירות: הן אותן שאלות ששואלים אותם - זה שלא בפני זה - על "מקום" ו"זמן" מדוייקים, שבהם אירע האירוע שעליו מעידים.

חקירות אלו, מלבד מטרתן לאמת אמיתת העדות, יש להם מטרה נוספת, והיא: שתהיה אפשרות להזימם, כי אם אינם מעידים על "מקום" ו"זמן" מדויקים לא יוכלו להזימם, ולומר עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר, היות והעדים לא אמרו מקום וזמן. ואם לא יוכלו להזימם, היינו שהעדים אינם רוצים להתמודד, אין עדותם נאמנת.

לכן, על חקירות אלו אין מקילים כל כך בדיני ממונות, למרות שחכמים הקילו בדיני ממונות, מטעם נעילת דלת בפני לוין, [עיין שם].

בדיקות: הן שאלות ששואלים אותם - זה שלא בפני זה - על פרטי האירוע, שאם לא יתאימו, אז העדות "מוכחשת", ואינה עדות. בדיקות אלו נעשים בדיני נפשות, כדי לקיים מצוות "והצילו העדה", ולזכות את הנדון ממיתה.

אבל בדיני ממונות, הקילו חכמים, כאמור, לא להרבות בבדיקות ^[24].

סוגיתנו דנה במקרה שאכן הכחישו זה את זה בבדיקות.

והדבר ברור שאם הכחישו זה את זה בפרטים צדדים ומשניים שאין להם שייכות לגוף העדות, אין זה בגדר הכחשה, כשם שברור שאם הכחישו זה את זה בדברים עיקריים שבגוף העדות, הוכחשה העדות.

והגמרא דנה מהי הגדרת דברים עיקרים ומשניים. ויש בכך מקרים שונים וסברות שונות.

אמר רב יהודה: עדות המכחשת זו את זו בבדיקות - כשרה בדיני ממונות.

אמר רבא: מסתברא מילתיה מובנים דברי דרב יהודה - במקרה שעד אחד אומר: "ראיתי שמסר לו מעות בארנקי שחורה", ואחד אומר: "בארנקי לבנה", כיון שהארנקי אינה מ"גוף" העדות -

אבל, אם אחד אומר: "ראיתי שמסר לו מנה שחור" ^[25], ואחד אומר: "מנה לבן", -

אין מצרפין והם עדות מוכחשת, הואיל ומכחישים זה את זה בעיקר גוף העדות.

ותמהינן: וארנקי שחורה בדיני נפשות לא?!, כלומר, האם כשיכחישו זה את זה אף ב"דיני נפשות" בדבר חיצוני שאינו בגוף העדות, וחיצוניותו מן גוף העדות תהיה כחיצוניות ארנקי שחורה, האם לא תתקבל העדות בבית דין.

ומה הקולא בדיני ממונות, הלא אף בדיני נפשות, אינה עדות מוכחשת?!

והלא אמר רב חסדא: עד אחד אומר: "בסייף חרב הרגו", ואחד אומר: בארירן גרזן הרגו" - אין זה נכון אינה עדות מכוונת, כלומר, מתאימה, [מלשון הפסוק (דברים יג): והנה אמת "נכון" הדבר] ועדות מוכחשת היא.

אבל, אם אחד אומר: "כליו בגדיו של הרוצח או של הנרצח היו שחורים", ואחד אומר: "כליו לבנים" - הרי זה נכון, עדותן מכוונת, כלומר מתאימה, ומתקבלת בבית דין.

והנה, כליו כמו ארנקי, הם דברים חיצונים ואינם בגוף העדות, ומה רבותיה של דברי רבא שבדיני ממונות עדותן קיימת, הלא גם בדיני נפשות עדותן קיימת?

עד כיון דאינון תרי ואסקינהו רחמנא בלשון יחיד ש"מ דחזו תרווייהו ביחד. ור' יהושע בן קרחה סבר מדכתיב או ראה או ידע לרבות אפילו ראו זה אחר זה ותנא קמא ור' נתן במאי פליגי. איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא. ת"ק סבר כי אתא עד אחד לשבועה אתא ולא לממון הלכך בעינן עד שיעידו שניהן כאחד. ור' נתן סבר וכי אתו ביחד בחד פומא מסהדי אלא זה אחר זה ומצטרפי הלכך הכא נמי לא שנא. קרא כולי עלמא זהו תנא קמא ור' נתן תרווייהו אית להו דבעינן עד שיראו שניהם כאחד. וכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד. תנא קמא סבר מקשינן הגדה לראיה מה לראיה כחד אף להגדה כחד. ור' נתן סבר לא מקשינן הגדה לראיה. נמצא ר' יהושע בן קרחה חולק על התנא קמא בראייה ור' נתן על ההגדה. א"ר יוחנן איכא דשמע הלכתא כר' יהושע בן קרחה אי לא. א"ל ר' יוסי ב"ר חנינא שמעתי שמודה ר' יהושע לר' נתן דאפילו בזה אחר זה. א"ר יוחנן לזו הוצרכנו השתא ומה עיקר ראייה שיתכן שיראו העדות שניהן בבת אחת מכשיר ר' יהושע בזה אחר זה הגדה דליכא בבת אחת לעולם דלאו בחד פומא מסהדי מיבעיא דמכשיר ר' יהושע אפילו בזה אחר זה. ואסיק' משמיה דרב הלכ' כר' יהושע בן קרחה בקרקעות ובמטלטלין דאפי' זה אחר זה בין בהגדה בין בראייה עדותן כשרה ר' יוחנן דאמר לזו הוצרכנו:

פי' נזיקין דבי קרנא מסכתא נזיקין משנה חיצונה שהיה שונה אותה קרנא שם חכם ידוע ומפורש בשני דייני גזלות. תני בנזיקין דבי קרנא מודים חכמים לר' יהושע בן קרחה בעדי בכור ובעדי חזקה ובעדי הבן והבת שמעידין בהן שהביאו סימנים שאפילו זה בלא זה כשרין ואוקימנא בזמן ששנים מעידין אחד אומר שיש בה שתי שערות בגבה ואחד אומר שתים בכריסה. נהרדעאי אמרי בין הודאה אחר הלואה בין הלואה אחר הודאה. ובין הלואה אחר הלואה ובין הודאה אחר הודאה מצטרפין כר' יהושע בן קרחה וקי"ל בהא כנהרדעאי. פי' כגון דמסהיד חד דיזיף פלוני מפלוני בחד בניסן מנה ואחד מסהיד דבתרי בניסן חזא דפלוני יזיף מפלוני מנה אע"ג דאיכא למימר אמנה דמסהיד האי דבחד בניסן לאו בההוא מנה מסהיד ההיא דבתרי בניסן דאי אמרת ההיא מנה הוא מיהו אהדריה לוה למלוה והדר יזפיה ליה קמי האי כיון דאהדריה כבר בטלה עדות ראשונה מיהו כל האי לא חייש ר' יהושע בן קרחה. אלא אמר לך כיון דתרווייהו מסהדי דהאי נושה מנה בהאי עדות מעליא היא:

אמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרין הן בדיני ממונות. ואע"פ שמכחישין זה לזה עדותן. פי' זולתי שבע חקירות השנויות במשנתנו נקראות בדיקות. ובא רבא לפרש דברי רב יהודה ואמר מסתברא מילתיה במכחישין זה לזה עדותן עדות בזמן שא' אומר בארנקי שחורה הלווהו מנה וא' אומר לא כי אלא בארנקי לבנה הלווהו אבל במנה שניהן שוין אבל אם נחלקו במנה עצמו זה אומר מנה לבן וזה אומר מנה שחור כלומר ישן אין מצטרפין. ומקשינן עליה דרבא הכחשה בכלים כי האי גוונא בדיני ממונות מצטרפין מכלל דבדיני נפשות לא והאמר רב חסדא אחד אומר

מאחר שביארנו בהלואה שאין צריך שתהא ראייתם כאחד כל שכן בקרקע אם יעיד אחד בהודאה שביום ר"ל שביום פלוני הודה לפניו שקרקע זה של פלוני והאחר העיד שביום אחר הודה לו כן מצטרפין וכן הדין בעידי חזקה כגון שזה אומר שאכלה אב"ג לשמטה וזה העיד שאכלה דה"ו ואע"פ שבזה אומר שאכלה אג"ה וזה אומר שאכלה בד"ו אינו כלום טעם הדבר שאין כאן עדות שלש שנים רצופות וכן אם אחד מעיד על שנה ואחד על שנים אינו כלום שהרי זה חצי עדות וחצי דבר הוא אבל שנים מעידים על ראשונה ושנים על שניה ושנים על שלישית הואיל ועדותם מועיל לחייב המחזיק בפירות אם לא העידו בין כולם על שני חזקה כשהעידו מיהא על כלן זכה בחזקתו כמו שהתבאר במקומו וי"מ בעדות חזקה שהעיד אחד שראהו מסייע עמו ביום א' וזה העיד עליו כן ביום ב' שהסיוע הודאה היא כמו שבארנו במקומו בפרק חזקת ל"ה ב' בשמועת ואי דלי ליה צנא דפירי:

וכן הדין בעדות בכור שעדותם מצטרפת בו אף בזה אחר זה ודבר זה אתה מפרשו בבכור אדם שאין אחד מן האחים נאמן לומר בכור אני ואטול פי שנים עד שיביא עדים ואם הביא עד אחד שביום א' שמע מאביו שהוא בכור ואחר ששמע כן ביום שני מצטרפין ונוטל חלק בכורה על פיהם ושמא תאמר והרי אין זה אלא עד מפי עד שכל שמעיד שמאביו שמע עד מפי עד הוא אין זה כלום שעיקר העדות בבכור כך הוא והרי זה כעדים שהעידו שהודה ראובן בפניהם מנה לשמעון שאף זה הוא מודה שראוי זה ליטול בנכסיו פי שנים ואי אתה יכול לפרשה בבכור בהמה ומצד שאין הכהן נאמן עליו לומר שמאליו נפל בו מום מפני שנחשדו להטיל מום בבכורות ואם הטיל קנסו אותו שלא ישחט לעולם שהרי מ"מ עד אחד נאמן בכך לומר שלא נפל בו מום זה בידי אדם ומתירין אותו ליאכל במומו על פיו ואפילו עד מפי עד כמו שיתבאר במסכת שבת פרק חבית שעד אחד נאמן בו ואפילו כהן אחר אין אנו צריכין לצירוף:

אף לענין בן ובת אם באו שני עדים והעיד אחד מהם שראה שתי שערות בצד אחד והשני העיד שראה שתי שערות בצד השני הואיל ושני המקומות מתחומן של שערות מצטרפים שהרי שניהם העידו עליהם שגדולים הם ודבר זה גדולי המחברים כתבוהו על ששניהם מעידים בגבה או בכריסה אלא שעדותם חלוקה בשמאל וימין ונראין הדברים אפילו העידו אחד על שנים שבגבה ואחד על שנים שבכריסה אבל אם העיד אחד על שערה אחת שבצד ימין והשני על שערה אחת שבצד שמאל שזהו חצי עדות וחצי דבר או אם העידו שניהם בשערה שבגבה ושנים אחרים בשערה שבכריסה אע"פ שיש כאן עדות שלמה מ"מ חצי דבר לזה וחצי דבר לזה הוא שכל אחת לא העידה אלא על חצי דבר ואינה דומה לעדות חזקה שיש עיקר בעדותם לאיזה דבר כמו שבארנו למעלה הא כל ששנים אומרים אחד בגבה מצד שמאל ושנים אומרים אחד בגבה מצד ימין יראה שמצטרפים הואיל ושניהם מעידים בגבה ואע"פ שמלשון גדולי המחברים נראה שאף אלו אין מצטרפין אנו כתבנוה בשטת גדולי רבותיהם שפירשוה כן להדיא בשלישי של בתרא ומה שפירשנו בענין זה שאינו דומה לעדות החזקה מפני שיש לעדות החזקה עיקר לאיזה דבר כך פירשוה גדולי הפוסקים אלא שלא נתישבה דעתינו בדבריהם כמו שיתבאר במקומו ולא הארכנו בה בכאן מפני שאין זה מקומה וכבר הארכנו בה בכדי הצורך בקמא פרק מרובה בסוגית המשנה השלישית:

עד אחד בכתב ועד אחד על פה הרי אלו מצטרפין אלא שדבר זה יש בו תנאים וכבר הארכנו בענין זה בבתרא פרק אחרון אבל עד ודיין אין מצטרפין על הדרכים שביארנו בשני של כתובות:

אע"פ שדיני ממונות אינן בדרישה וחקירה ואין אנו צריכין לידע איזה יום וכו' אם אמרוה מאליהם ונמצאו מוכחשין בהן עדותם בטלה אבל אם הוכחשו בבדיקות שאין הזמה תלויה בהם עדותן קיימת ומ"מ אף בחקירות דוקא בהכחשה גמורה כגון שאמר אחד ביום א' והאחר אומר לא כי שביום א' עמי היה וביום ב' לוה או שאמר האחד בירושלים והשני אומר לא כי אלא בלוד ואי אפשר לירושלים ולוד ביום אחד וכן אמר האחד חבית של יין ביום פלוני והאחר אומר כל אותו היום עמי היה וחבית של שמן היתה אע"פ שאין כאן הזמה הואיל ומוכחשים במה שהוא עיקר העדות אבל אם אמר אחד מנה לבן ר"ל של מטבע חדש והלה אומר מנה שחור ר"ל של מטבע ישן אפילו העיד שכל אותו היום עמו היה ולא הלוה לו אלא ישן מצטרפין וכל שכן בין ארנקי שחורה ללבנה שאין דרכן של בני אדם לדקדק באלו ומ"מ בדיני נפשות כל שהוכחשו אף בבדיקות כגון זה אומר בסיף וזה אומר ברומח זה אומר כליו שחורים וזה אומר לבנים עדותן בטלה ובדיני ממונות שבארנו שאם הוכחשו בחקירות עדותן בטלה דווקא שהוכחשו אבל אם אמרו שניהם אין אנו יודעין או שאמר אחד מהם איני יודע עדותן קיימת מה שאין כן בדיני נפשות שבדיני נפשות אנו צריכים לעדות שאפשר להזימה אבל דיני ממונות הואיל ואינם בדרישה וחקירה אין אנו צריכים לכך:

רבי שמעון בן יקים הוה משתקד לשון כי שוקד אני על דברי לעשותו (ירמיהו א׳:י״ב) וגם הוא צופה ומשתדל עליה דרבי יוסי בר' חנינא למסמכיה יומא חד הוו יתבי קמי דרבי יוחנן אמר להו מי איכא דידע הלכה כרבי יהושע בן קרחה או לא אמר ליה רבי שמעון בן יקים אר' יוסי ב"ר חנינא דין ידע אמר ליה רבי יוחנן ולימא מאי דידע אמר ליה רבי שמעון בן יקים לסמכיה מר ברישא סמכיה אמר ליה כך שמעתי שמודה ר' יהושע בן קרחה לרבי נתן דלא בעינן הגדה בהדי הדדי אלמא דרבי יהושע בן קרחה שייכא בדר' נתן וכי היכי דהלכתא כר' נתן דהא אוקי' לסתם מתני' כותיה הילכתא נמי כרבי יהושע בן קרחה אמר ליה ההוא וכי לזו הוצרכנו הא ודאי פשיטא דהשתא עיקר ראיה א"ר יהושע בן קרחה לא בעינן בהדי הדדי ואע"ג דמשכחת לה בבת אחת ותו דהא כתיב עד ומשמע עד דחזו תרווייהו כחד הגדה דלעולם לא משכחת לה בבת אחת דהא לא איפשר להו לאסהודי תרווייהו בחד פומא ואי נמי מסהדי בהדי הדדי תרי קלא בחדא לא משתמעי כדאמרינן התם (ר"ה כ"ז.) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע ומקרא נמי לא נפקא לן בהדי הדדי דאי נמי מקשת לה הגדה לראיה מאי נפקא לך מינה הא ראיה גופה כשרה בזה אחר זה לטעמא דרבי יהושע בן קרחה והשתא עיקר ראיה דאית בה טעמא כל דהו א"ר יהושע בן קרחה דלא בעינן דליחזו תרווייהו בהדי הדדי אלא אפי' חזו בזה אחר זה כשרה הגדה דלית בה טעמא לאצרוכנהו לאסהודי בהדי הדדי כדפרשי' מיבעיא דמכשר רבי יהושע בן קרחה אלא אי קא מיבעיא לן אי מודה ר' נתן לר' יהושע בן קרחה ואי לא:

אמר רב חייא כו' הלכה כרבי יהושע בן קרחה בקרקעות זה מעיד שמכר לו קרקע זו בפניו באחד בשבת וזה מעיד שמכרה לו בפניו בשני בשבת אי נמי בהודאה וכן במטלטלין זה מעיד בפני הלוהו מנה וזה אומר בפני הלוהו מנה אע"ג דמנה דקא מסהיד האי לא קמסהיד האי דמכל מקום תרווייהו קא מסהדי דמחייב מנה בעלמא. ועולא אמר הלכה כר' יהושע בן קרחה בקרקעות דאע"ג דלא חזו תרווייהו כחד כיון דתרווייהו אחד קרקע קא מסהדי עדותן קיימת אבל לא במטלטלין דמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי. ומקשינן עליה דעולא דאמר הלכה כמותו בקרקעות והאמר רבי אבא כו' מודים חכמים לרבי יהושע ב"ק בעדות קרקעות ותאני רב אידי בר אבין במשנה החיצונה של נזיקין שהיו שונין אותה של בית קרנא והן תלמידיו מודים חכמים לרבי יהושע בן קרתה בעדות בכור אית דמפרשי לה בבכור בהמה שצריכין להעיד שמאליו נפל בו מום זה דתנן בבכורות כל מומין הראויין לבא בידי רועים אין נאמנין לומר שמאליו נפל בו מום זה וקאמרי' השתא דאם הביא עד אחד על מום זה ועד אחד על מום זה בבכור אחד מצטרפין ולא מצית לאוקומ' כגון דמסהיד האי בפני התירו חכם ואידך נמי מסהיד בפני התירו חכם דאפי' כהן שהוא בעליו נאמן דתנן נאמן הכהן לומר הראתיו בכור זה ובעל מום הוא דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר. ואית דאמרי דבבכור בהמה לא איצטריך דהא עדות דרבנן היא ואפי' עד מפי עד נמי מכשרינן ביה התם אלא כי איצטריך אבכור אדם בבכו"א ולנחלה דעדות דאורייתא היא כגון זה אומר אני שמעתי מאביו באחד בשבת שהוא בכור והכין מסתבר. ובעידי חזקה אחד מעיד שאכלה ראשונה שניה ושלישית ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית והיינו עדות קרקע וכן לענין שתי שערות שבבן ושבבת כדמפרש לקמן וטעמא דכולהו דאע"ג דלא חזו תרווייהו כחד כיון דתרווייהו אחד גופא קא מסהדי עדותן קיימת דאכתי והוא עד קרינא בהו אלמא לא פליגי בקרקע. ומתמהי' אקושיין גברא אגברא קא רמית רב וקרנא סברי לא פליגי בקרקע ועולא סבר פליגי:

ואיבעיא לן מאי שבבן ושבבת אילימא אחד אומר נימא אחת בגבה ואחד אומר נימא אחת בכריסה האי חצי דבר וחצי עדות הוא ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר"ע ואמרי דבר ואפי' חצי דבר בחצי עדות מודו חצי דבר נימא אחת חצי עדות עד אחד שהרי עד אחד מעיד בנימא אחת וזה מעיד בנימא אחת דכיון דאלו אסהידו תרווייהו אמאי דמסהיד חד מינייהו לא הויא עדות דאכתי בנימא אחת קטנה היא כל שכן דכי מתפלגא סהדותייהו לא הויא עדות אלא אחד אומר שתים בגבה ואחד אומר שתים בכריסה דתרוייהו קא מסהדי דגדולה היא:

ואף רבה סבר הלכה כר' יהושע בן קרחה בקרקע אבל לא במטלטלין דאמר רבה הודאה אחר הודאה הודה בפני זה וחזר והודה בפני זה וכן הודאה אחר הלואה לוה בפני זה וחזר והודה בפני זה מצטרפין דאיכא למימר דאחד מנה קא מסהדי ודמי לעדות קרקע אבל הלואה אחר הלואה כגון לוה בפני זה וחזר ולוה בפני זה מנה אחר וכן הלואה אחר הודאה אין מצטרפין דאמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי. ומקשי' עלה מאי שנא רישא גבי הודאה אחר הודאה והודאה אחר הלואה דמצטרפין ומאי שנא סיפא דלא מצטרפי הא רישא נמי איכא למימר דמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי והמוציא מחבירו עליו הראיה ואוקימנא רישא כגון דמודעיה לבתרא דהאי מנה דאודי ליה בגויה קמיה אודי ליה קמין קמא והדר אודעיה לקמא דהאי מנה דאודיי ליה בגויה קמך הדר אודויי ליה בגויה קמי פלניא אבל סיפא לא מצית לאוקמא כלל דודאי תרי מנין נינהו:

ופרכינן אי הכי היינו הודאה אחר הודאה והיינו הודאה אחר הלואה אית דמפרשי דכיון דאמרת בעינן עד דידע שהדא בחבריה על כרחיך הודאה אחר הלואה נמי הכי מוקמת לה דאמר ליה לבתרא מנה דמודינא ליה קמך יזפי מיניה קמי פלניא והדר אמר ליה לקמא מנא דיזיפנא מיניה קמך אודויי ליה בגויה קמי פלניא ותרתי למה ליה לרבה למימר. ויש לומר דכיון דמודע להו לתרוייהו במילתא דהדדי תרוייהו הודאה אחר הודאה מקריאן ולמה לי לאשמועינן בתרווייהו. ואית דמפרשי דהכי קא מקשי ליה אי אמרת בשלמא דבדלא אודעינהו לסהדי קא מיירי להכי אצטריך למתני תרוייהו דסד"א הודאה אחר הודאה דחדא מילתא הוא דמצטרפי אבל הודאה אחר הלואה דתרי מילי נינהו לא מצטרפי קמ"ל אלא אי אמרת בדאודעינהו לסהדי קא מיירי תרוייהו חדא מילתא נינהו ולמה לי לאשמועינן תרתי. הא דאמרי' היינו דשמיע לי עליכו דרמיתו דקלי וזקפיתו להו כלומר שאתם עוקרין קושיות שגבוהים כדקלים ומשליכין אותן ואתם חוזרין וזוקפין אותן כמות שהיו מחזירין את הקושיות למקומן שתרצת לי קושיא זו ואח"כ החזרתה למקומה. נהרדעי אמרי וכו' וקי"ל כוותייהו:

ברם צריך את למידע דהאי הלואה אחר הלואה דקאמרינן דמצטרפי אליבא דר' יהושע בן קרחה דוקא היכא דלא מכחיש ליה מלוה לחד מינייהו אלא קא תבע מיניה דלוה שני מנין שהלוהו אחד באחד בשבת והשני בשני בשבת והביא שני עדים אחד על הראשון ואחד על השני דאע"ג דמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי מצרפי לחיוביה ללוה בחד מנה וכל שכן ביורש דמצטרפי אבל היכא דמלוה קא מודה ליה ללוה דלית ליה גביה אלא חד מנה ואתו תרי סהדי חד מסהיד דאית ליה גביה חד מנה ואידך אסהיד דאית ליה גביה מנה אחרינא חזינן אי איכא למימר דמטעא טעי חד מינייהו בזימנא דהלואה כגון אחד אומר בשנים בחודש ואחד אומר בשלשה דאיכא למימר דתרוייהו אחד יומא קא מסהדי מצטרפי דאימור תרוייהו אחד מנה קא מסהדי ואי ברירא מילתא דאתרי מנין קא מסהדי הא ודאי חד מינייהו בשקרא מסהיד דהא מלוה מודי דלית ליה אלא חד מנה הילכך משתבע לוה שבועה דאורייתא ומיפטר:

אמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות שאינן משבע חקירות שהזמה תלויה בהן כשרה בדיני ממונות. אמר רבא מסתברא מילתיה דרב יהודה באחד אומר בארנקי שחורה הלוהו מנה ואחד אומר בארנקי לבנה דכיון דלאו אארנקי קא מסהדי אלא אמנה קא מסהדי ומנה דקא מסהדי עליה לא מתכחשי בגויה מצטרפין אבל אחד אומר מנה שחור הלוהו כלומר ישן שהשחיר מחמת ישנו ואחד אומר מנה לבן כלומר חדש כיון דמנה דקא מסהדי עליה מתכחשי בגויה אין מצטרפין:

ומתמהינן עלה דרבא דאוקמה למילתיה דר' יהודה בארנקי שחורה ולבנה ובהא קאמר כשרה בדיני ממונות מכלל דבדיני נפשות הכחשה בכלים כי האי גוונא לא מצטרפי והאמר רב חסדא אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן הרגו אין זה נכון ואקרא קאי דכתיב והנה אמת נכון הדבר ומהתם נפקי לן בדיקות אחד אומר כליו של רוצח בשעת רציחה לבנים היו ואחד אומר כליו שחורים היו הרי הן נכון:

גמרא לאו היינו הודאה אחר הלוואה כו' כתב מהרש"ל ויש לתמוה איך תלה קושיא זו בשינויי' דרב הונא וי"ל שבלא כו' שכוונתו של רב לפרש כל ענייני צרופים כו' עכ"ל ע"ש והוא דחוק דהשתא לרב הונא נמי י"ל כן שבא רב לפרש כל ענייני כו' ונ"ל דאי לאו דרב הונא איכא למימר דבהודאה אחר הודאה דמצטרפי היינו משום דאיכא למימר דבפני כ"א הודה על הלוואה גופה שהיתה כבר בפני ב' מה שאין כן בהודאה אחר הלוואה שהרי זה שהעיד על הלוואה אומר שלא היה שם אלא הוא אבל לרב הונא כיון דכ"א ידע בסהדותא דחבריה בין בזה ובין בזה ה"ל כאלו היתה הלוואה בפני שנים ודו"ק:

בפירש"י בד"ה גברא אגברא ר' אבא ורב אידי אדעולא עכ"ל מדברי ר' חייא בר אבין אמר רב דאמר הלכה כריב"ק בין במטלטלים בין בקרקעות נמי משמע דפליגי רבנן בקרקעות אלא דניחא ליה לפרש הא דאמר ליה אביי הלכה מכלל כו' דאדסמיך ליה קאי אדעולא ומיהו לרב גופיה נמי איכא למירמי דמדברי ר' חייא בר אבין ואמר רב מוכח דפליגי נמי בקרקעות ור' אבא אמר רב הונא אמר רב דמודים חכמים כו' וצ"ל דתרי אמוראי נינהו אליבא דרב ואיכא נמי מ"ד לקמן דפליגי אתרווייהו וס"ל אליבא דרב דהלכה כריב"ק בקרקעות ולא במטלטלין ודו"ק:

גמרא ראייה צ"ל ראיה ונמחק יו"ד שניה:

שם גברא רבה כיון דאסתמיך סמיך כצל. ונ"ב כאשר הגהתי כן מצאתי בספרים מדויקים וכן עיקר אבל גברא רבה שסומך בטעות או ע"י תנאי אינה סמיכה וכן פסק הרמב"ם בפרק ד' מהלכות סנהדרין וראיה מבעל מום לגבי מזבח אף שעלה ירד ק"ו היכא שאינו ראוי שאין בעל מום גדול מזה וק"ל:

שם בההוא עובדא דר"ש בן אליקים. נ"ב יש להקשות אמאי אר"ש בן אליקום דין ידע והיה בשקר גם מה הוה כונתו ליסמכיה מר ברישא וכי בלא סמיכה לא יאמר ח"ו דברי הלכה ששמע מרבותיו או מה היה בדעתו של ר"י בר חנינא שאמר ומודה כו' דברים שלא שאל ממנו הלא לא בקש ר' יוחנן אלא להודיע אי הלכה כר' יהושע בן קרחה אי לא ונראה שר"ש בן אליקים שמע מר' יוסי בר חנינא שיודע בענין הלכה כר' יהושע בן קרחה וכן השיב ר' יוסי בן חנינא ומודה ר' יהושע בן קרחה לרבי נתן אבל ר' נתן אינו מודה לר' יהושע בן קרחה אם כן יחידאה הוא ואין הלכה כמותו וס"ל דמשום הכי אמרו רבותיו כן ומודה ר' יהושע בן קרחה כו' כדי לדיוקי מיניה שאין הלכה כמותו והשיב לו וכי לזה הוצרכתי כו' כלומר א"צ אני לראיה שאין הלכה מסתמא אין הלכה כיחידאה היכא דלא איתמר דליכא למימר דר' נתן ס"ל כותיה א"כ הוה ליה נמי לר"נ למיתני כדברי רבי יהושע בן קרחה וכל שכן דהוה שמעינן לדבריו ובוודאי יחידאה הוא אלא הייתי חוזר אם יש א' שיודע בקבלה אי אתמר הלכה כמותו ולזה הייתי משתוקק כי היה מסתברא דבריו בעיני לפסוק הלכה כמותו ומה שאמרתי מי איכא דידע כו' או לא אין הפירוש שידע שאין הלכה כמותו אלא מי איכא דידע כו' או לא ידע ומה שאמר ר"ש ליסמכיה ברישא ר"ל אם אינו סמוך לא תוכל לסמוך עליו ולקבוע הלכה שאין ראוי לסמוך על קבלתו ודו"ק:

שם שדא ביה נרגא כו'. נ"ב ויש לתמוה איך תלה קושיא זו בהאי שנויא דרב הונא וי"ל שבלא זאת לא היה קשה מידי כי היה לנו לפרש שכוונתו של רב לפרש כל ענייני צרופים הודאה אחר הודאה שהוא דבר שיכול להיות אמת ואין בו חילוק עדות והודאה אחר הלואה יש בו חילוק עדות אבל יכול להיות אמת והלואה אחר הלואה אין בו חילוק עדות אבל הוא שקר מוחלט והלואה אחר הודאה הוא שקר מוחלט וחילוק עדות אבל עכשיו לפי תירוצו שתירץ דא"ל להאי בתרא כו' והדר אזיל כו' דבעינן דידע סהדא בחבריה ע"כ הודאה אחר הלואה נמי מוקמת בכי ה"ג א"כ הכל הוא ענין אחד א"כ קשה תרתי ל"ל ודו"ק (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה בקרקעות כו' בחבריה אבל לא כו' הד"א:

בד"ה לטעמיה כו' בשני בשבת הס"ד:

בד"ה לאו היינו כו' מוקמת לה דא"ל כו' יזפי קמי פלניא והדר כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה מנה שחור כו' מתכחשי הס"ד:

רש"י ד"ה דרמיתו דיקלי וזקפיתו להו. כצ"ל:

גמ' לימא "איזו״. צ"ל איזי:

לֵימָא אִיזִי. יש להקשות למה לא אמר לו רבי יוחנן עתה כמו שאמר לו אחר כך 'אֱמֹר לִי כֵּיצַד שָׁמַעְתָּ'?
ונראה לי בס"ד דבתחילה כשאמר לו רבי שמעון בן אליקים לרבי יוחנן דין ידע לא אמר לו אני יודע בבירור דדין ידע אלא אמר לו לפי הנראה לי מהשערת השכל שזה ידע ולכן לא אמר לו רבי יוחנן לרבי שמעון בן אליקים 'אֱמֹר כֵּיצַד שָׁמַעְתָּ' אלא אמר לו 'לֵימָא אִיזִי' אם יודע או לאו ורבי יוסי ברבי חנינא שתק וכיון ששתק ולא אמר 'לא' משמע שהיה יודע ומשום ענוה שתק ולא אמר 'אני יודע' שאם אינו יודע הוה לו להשיב תכף ולומר 'איני יודע' וכיון שמחמת שתיקה שלו מובן שהוא יודע אז מצא רבי שמעון בן אליקים פתחון פה לומר לרבי יוחנן לסמכו עתה קודם שיגיד ידיעתו כדי שתהיה עדות אמורה בבית המדרש מאדם מוסמך ותהיה חזקה אצל התלמידים יותר.
לכן סמכו רבי יוחנן לרבי יוסי ברבי חנינא באותה שעה קודם שיאמר עדות שלו ואחר שסמכו אמר לו 'בְּנִי אֱמֹר לִי כֵּיצַד שָׁמַעְתָּ' פירוש תאמר בלשון ששמעת ממש בדקדוק וכיון דהוא סמכו בשביל כדי שיאמרו התלמידים שמועה זו מאדם מוסמך ועכשיו אחר שהגיד מה שיודע לא נמצא אצלו דבר חדש הוה סלקא דעתיה דהשומע לחשוב שגם הסמיכה בטלה לכך הוצרך רבי יוחנן לומר בפירוש כיון שעלית לא תרד ואין לאדם להרהר על הסמיכה שלך כלל ובזה ההצעה שפרשתי בס"ד יתיישבו כמה דקדוקים.

בגמרא באקושי הגדה לראיה קמיפלגי: הא דלא קאמר דכ"ע מקשינן הגדה לראיה וקא מיפלגי בפלוגתת ריב"ק ורבנן דא"כ ליפלגי בראיה כמו ר"נ ורבנן ואי לאשמעינן דמקשינן הגדה לראיה הא בזה כ"ע מודו ומה צריך להשמיענו זה גבי פלוגתתם:

מודים חכמים לריב"ק בעדות קרקע: י"ל הא תינח לתירוץ קמא דלעיל דפליגי בסברא וסברת רבנן לא שייך גבי קרקע אבל אי פליגי בקרא וטעמייהו דרבנן מוהוא עד מנ"ל לחלק בין מטלטלים לקרקע ואפשר דב' תירוציהם דלעיל פליגי בהך פלוגתא דפליגי אמוראי אליביה דרב. עוד י"ל עפמ"ש התוס' בשבועות (דף כ"ב סע"ב) בד"ה איבעית אימא דפעמים שאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך הפסוק להשמיענו הסברא עיין שם וא"כ גם כאן דאמרינן אב"א קרא ואב"א סברא ג"כ קשה כקושית התוס' וצ"ל ג"כ כתירוצם שם דאתי קרא להשמיענו הסברא וא"כ לא מוקמינן קרא רק היכי דשייך הסברא וכתירוץ זה נראה פי' רש"י לקמן בד"ה בקרקעות עיין שם:

אבל לא במטלטלין: האי אבל לא במטלטלין ל"ד דהא בהודאה אחר הודאה והודאה אחר הלואה מצטרפין. וצ"ל דהפירוש הוא בקרקעות עכ"פ אבל לא במטלטלין עכ"פ הלכה כריב"ק:

לאו היינו הודאה אחר הלואה: המהרש"ל ומהרש"א הקשו למה לא קשה כן אמימרא דרב בלא רב הונא והמהרש"א השיג על תירוץ מהרש"ל. אכן לפענ"ד גם בתירוצו לא מיושב שפיר כיראה למעיין מתוך דברינו דלקמן ולכן לענ"ד פירוש הגמ' כך דלכאורה קשה אמימרא דרב דהודאה אחר הודאה מכ"ש הוא מהודאה אחר הלואה וכיון דזה אפילו עדות אחת איכא וכן איפכא בסיפא הלואה אחר הודאה הוא מכ"ש מהלואה אחר הלואה כיון דאפילו ב' עדות הם וא"כ תרתי בבי דמכ"ש הם לא ליתני כלל. וזה לפי תירוץ המהרש"א ג"כ במקומו עומד. אכן י"ל איידי דתני ברישא הודאה אחר הלואה תני ג"כ בסיפא הלואה אחר הודאה דדמי ליה דשניהם ב' עדות הם וכן איפכא איידי דצריך למיתני בסיפא הלואה אחר הלואה לאשמעינן דאפילו בעדות א' לא מצרפי תני ג"כ ברישא עדות אחד דהודאה אחר הודאה אע"ג דכ"ש הוא מהודאה אחר הלואה אכן זה שייך שפיר אמימרא דרב דוקא בלא פירוש רב הונא דאז הודאה אחר הודאה הוא מהודאה אחר הלואה. אבל לאחר שפי' רב הונא בדר"י דבשניהם הי' הודאה דהיינו שגם אותו דמעיד על הלואה מעיד ג"כ שאמר בפניו שמנה שהוזיף בפניו הודאה קמי פלניא וא"כ אותו שמעיד על הלואה מעיד ג"כ על הודאה וא"כ הוי איפכא דהודאה אחר הלואה כש"כ הוא מהודאה אחר הודאה דהא גם בי' איכא עדות א' פי' ששניהם מעידים על הודאה ג"כ ועוד נוסף בו שא' מעיד ג"כ על ההלואה מה דליכא בהודאה אחר הודאה וא"כ שפיר קשה דהודאה אחר הלואה לא ליתני כלל דמכ"ש הוא מהודאה אחר הודאה והשתא ליכא למימר דתני איידי דתני בסיפא הלואה אחר הודאה דאדרבה השתא הא גופא קשיא דגם הלואה אחר הודאה לא ליתני בסיפא דכש"כ הוא מהלואה אחר הלואה וא"כ באמת לא ליתני רק הודאה אחר הודאה והלואה אחר הלואה כן נלפענ"ד פירוש קושית הגמרא:

ברש"י ד"ה בגבה. בין קשרי אצבעותיה: פי' כיון דצריכים להיות באותו מקום וכמו שפי' גם שם בב"ב (דף נ"ו) א' אומר בכריסה שהוא באותו מקום לכן פי' גם אגבה שהוא באותו מקום וקשרי אצבעות הוא כינוי לרגלים:

(ל ע"ב רש"י) ד"ה בגבה בין קשרי אצבעותיה.—תמוה, שבנדה (נב ב) מוכח דגבה לאו היינו קשרי אצבעותיה (ע"ש). ובנדה שם כתב רש"י: "בגבה תחת אותו מקום", ולכך אפשר שגם כאן יש להגיה ברש"י: "עגבותיה" (במקום "אצבעותיה"). ובערוך ע' גב ב' פירש בשם ר"ח, דגב היינו כף מקום תפוח למעלה מן הערוה, וכריסה היינו מקום שערי הערוה, ושתיהן במקום אחד.