סנהדרין כט ע"א

דף כט - א

ומספרת הגמרא: בני חמוה דמר עוקבא אחי אשת מר עוקבא.  קרובים ונתרחקו הוו. מתה אחותם, אשת מר עוקבא מתה, ונתפרדה קירבתם.

הוו אתו לקמיה לדינא באו להתדיין לפניו. אמר להו: פסילנא לכו לדינא.

הם סברו שלכן אמר שהוא פסול, מטעם קירבתם. ולכן -

אמרו ליה: מאי דעתיך, כרבי יהודה?! אנן מייתינין איגרתא ממערבא, נביא איגרת מארץ ישראל, ששם פסקו דאין הלכה כרבי יהודה.

אמר להו: אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו, האם בקב של שעוה נדבקתי בכם?! איני דבוק בכם, ואינני רוצה לדון אתכם. דלא קאמינא "פסולנא לכו לדינא", משום שהנני סובר כרבי יהודה, אלא, משום דלא צייתיתו דינא, אינכם מקבלים פסק דין, ולכן אינני רוצה לדון אתכם.

שנינו במשנתנו: אוהב, זה שושבינו.

ודנה הגמרא: וכמה ימים הוא שושבינו הפסול מטעם "אוהב" [האם יפסל כל ימי חייו?!]

אמר רבי אבא אמר רבי ירמיה אמר רב: כל שבעת ימי המשתה.

ורבנן משמיה דרבא אמרי: אפילו מיום ראשון ואילך בטלה השושבינות, וחוזר להכשירו ^[1].

שנינו במשנתנו: האוהב והשונא. אוהב, זה שושבינו. שונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה. אמרו לו: לא נחשדו ישראל על כך.

הגמרא מבארת טעם של רבי יהודה ודרשתו מן התורה, שאוהב ושונא פסולים לעדות, וטעם של החכמים החולקים עליו.

תנו רבנן: נאמר בתורה בפרשת ערי מקלט (במדבר לה): והוא לא אויב... והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שם.

והפסוק הזה מיותר לדרשה, כי אם התורה באה לומר דין שהרוצח בשוגג אינו חייב מיתה, אלא גלות, הרי כבר נאמר במקום אחר (דברים ד): והוא לא שונא לו, ועוד פסוקים.

לכן דרש רבי יהודה, שאין כוונת הקרא על הרוצח, אלא על העדים, ודרשינן "והוא לא אויב לו" - יעידנו, יעיד עליו, ואילו השונא פסול לעדות.

וכן נאמר שם "ולא מבקש רעתו" - ודרשינן: ידיננו, כי בפסוק הבא נאמר "ושפטו העדה", ומכאן דורש רבי יהודה שגם דיינים השונאים - פסולים.

מדרשה זו, אשכחן מצאנו פסול בשונא, ואילו אוהב מנלן שהוא פסול?

קרי ביה הכי אפשר לדרוש כן: והוא לא אויב ולא אוהב - יעידנו. ולא מבקש רעתו ולא טובתו - ידיננו.

ומקשינן: מידי אוהב כתיב?! איך נדרוש כן האם כתוב בתורה "אוהב"?

אלא, סברא הוא:

אויב, מאי טעמא פסול, משום דמרחקא דעתיה דעתו רחוקה אליו, ולכן, אוהב נמי פסול, משום שהוא מקרבא דעתיה, דעתו קרובה אליו.

ומבארת הגמרא: ורבנן החולקים על רבי יהודה, האי מקראות יתירות "לא אויב לו" ו"לא מבקש רעתו", מאי דרשי ביה, לאיזו דרשה נדרשות?

פסוק חד - לדיין, לומר שדיין אויב [והוא הדין אוהב] פסול, כי חכמים מודים לרבי יהודה שדיין אויב [ואוהב] פסול, והטעם לחלק בין דיין לעד מבואר במשנה.

אידך, את הפסוק השני דורשים, כמו דתניא: אמר רבי יוסי ברבי יהודה: נאמר בתורה "והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו ושפטו העדה", מכאן אנו למדים לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה - שאין יושבין בדין כאחד ^[2].

מתניתין:

אחרי ששנינו מי הם הכשרים לעדות, באה המשנה לבאר את סדר חקירות העדים.

משנתנו מדברת בדיני ממונות, ואף שבדיני ממונות אין מרבין בדרישות וחקירות, מכל מקום בודקים את עצם העדות.

כיצד בודקים את העדים?

היו מכניסין אותן לחדר הדיינים. ומאיימין עליהם לומר עדות אמת, ולא שקר. ובעת הבדיקה מוציאין את כל האדם שאר העדים לחוץ, ומשיירים ומשאירים את הגדול שבהן מהעדים, כדי לבדוק אותם זה שלא בפני זה.

מתוך שהמשנה מתארת סדר המשפט, הרי היא מבארת - דרך אגב - עוד דין בהלכות עדות. והוא: "מי שהעידו לו אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה, שהם אומרים שראו פלוני שעבר עבירה פלונית, או שהלוה מפלוני, אף על פי שהוא מאמין הדבר בלבו כאילו ראהו - לא יעיד, עד שיראה הדבר בעיניו". (לשון הרמב"ם פרק י"ז מהלכות עדות)

עוד דין מבארת המשנה - דרך אגב - והוא דין "הודאה". היינו שהלוה מודה בפני עדים, שהנו חייב מעות להמלוה. ויש בהודאה זו אופנים שהעדות אינה מתקבלת כמו שיבואר.

ולכן בודקים הדיינים את העדים, להוודע שהעדות היא אמיתית, ואין בה שני החסרונות הללו.

והדיינים אומרים לו להעד "אמור! היאך אתה יודע שזה חייב לזה" ^[3].

אם אמר העד "הוא הלוה אמר לי: שאני הלוה חייב לו להמלוה".

או שאמר "איש פלוני אמר לי, שהוא חייב לו".

בשני האופנים האלו, לא אמר כלום, ואין עדותו עדות.

והטעם: באם הלוה אמר כן, אף שאמר כן בנוכחות עדים, כיון שלא ציוום להיות עדים - אין באמירתו התחייבות, והם דברים בטלים, ויכול לטעון שאמר כן כי לא רצה שיחזיקוהו לעשיר, שזו דרך אנשים לדבר כן ^[4].

ואם אמר העד: פלוני אמר לי, אין בעדותו כלום, כיון שלא ראה בעיניו את ההלואה, כנ"ל.

עד, כלומר, מתי אכן מתקבלת עדותם כשיאמר העד "בפנינו הודה לו ^[5] הלוה למלוה שהוא חייב לו מאתים זוז" והעיד אותנו להיות עדים בדבר, ואמר לנו "אתם עדיי" ^[6].

עתה חוזרת המשנה לבדיקת העדים.

ואחר כך מכניסין את העד השני, ובודקין אותו.

אם נמצאו דבריהן מכוונים מתאימים, והתקבלה עדותן, הרי אז נושאין ונותנין הדיינים בדבר.

עתה מבארת המשנה את סדרי החלטת הדיינין, והוצאתם פסק הדין.

אם שנים משלושת הדיינים אומרים פסק דינם: זכאי, ואחד אומר: חייב, הריהו זכאי. וכן אם שנים אומרים: חייב, ואחד אומר: זכאי, הריהו חייב. שנאמר (שמות כג) "אחרי רבים להטות".

אבל אם אחד אומר: חייב, ואחד אומר: זכאי. והשלישי אומר: איני יודע.

וכן אפילו שנים מזכין, או שנים מחייבין. ואחד אומר: איני יודע, לא הוכרע פסק הדין, ויוסיפו על הדיינין. באחד אמר זכאי ואחד אומר חייב, והשלישי אינו יודע, פשוט שמוסיפין, כיון שלא הוכרע הדין. ובשנים אומרים זכאי או חייב, והשלישי אינו יודע, למרות שאף אם השלישי היה חולק עליהם, גם כן היה בטל במיעוטו, והדין היה מוכרע בלעדיו, בכל זאת, כיון שאמר "איני יודע" הרי הוא נחשב כאילו לא ישב אתם בדין, ונמצא שהדין נפסק על פי שנים, והתורה חייבה שלושה דיינים לדיני ממונות ^[7].

גמרו בית דין את הדבר, היו מכניסין אותן [הגמרא תבאר, שבשעת משא ומתן הוציאו את בעלי הדין, התובע והנתבע, ולקראת פסק הדין הכניסו אותן]. הגדול שבדיינין אומר "איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב".

ומנ"ן אנו למדים לדין הבא:

לכשיצא הדיין מבית הדין, לא יאמר לבעל הדין שהתחייב בדין "אני מזכה! הנני בדעת מיעוט לזכותך, וחביריי הדיינים מחייבים אותך, אבל מה אעשה שחביריי רבו עלי".

על זה נאמר ("לא תלך רכיל בעמך". ואומר ועוד נאמר) "הולך רכיל מגלה סוד ^[8] "

גמרא:

שנינו במשנה: "ומאיימין עליהן".

מבארת הגמרא: היכי אמרינן להו איך אומרים להם, איזה דברי איום?

אמר רב יהודה: הכי מקרא זה אמרינן להו "נשיאים ורוח וגשם אין [השמים מתקשרים בענני עב, ורוח להוריד גשמים יש, וגשם אין, ומדוע נעצרו הגשמים? בשביל] איש מתהלל במתת ^[9] שקר" [מעידי עדות שקר], ובכך מאיימין עליהם, שבגלל עדותם שקר ייעצרו הגשמים.

אמר (ליה) רבא: אין אלו דברי איום, כי מה איכפת להו אם לא ירדו גשמים. יכלי למימר יכולים לומר בליבם: משל הדיוט אומר "שב שני שבע שנים הוה כפנא היה רעב, ואבבא אומנא ועל פתח מי שיודע אומנות ובעל מלאכה לא חליף לא עבר הרעב" והנמשל: אנו את נפשינו הצלנו.

אלא אמר רבא: אמרינן להו להעדים, לאיים עליהן, מקרא זה "מפיץ [מין כלי מלחמה] וחרב וחץ שנון [באים כעונש על] איש עונה ברעהו עד שקר". כלומר, שהעדים יתייראו ממכת דבר.

אמר (ליה) רב אשי: אין אלו דברי איום, כי מה איכפת להו במכת דבר, יכלי למימר יכולים לומר בליבם: משל הדיוט אומר "שב שני שבע שנים הוה מותנא היה דבר, ואיניש בלא שניה לא שכיב ואיש לא מת טרם בא עיתו למות.

אלא אמר רב אשי: אמר לי נתן בר מר זוטרא: אמרינן להו להעדים לאיים עליהם "סהדי שקרי, עידי שקר, אאוגרייהו זילי זולים וקלים אפילו בעיני השוכרים אותם.

דכתיב בעת שנבות לא רצה לתת כרמו להמלך אחאב, ואשתו איזבל שלחה לשופטי מקומו של נבות וציוותה עליהם לעשות לו משפט שקר שבירך אלקים ומלך, כדי שיהרג, ואחאב יירש כרמו, ונאמר שם "והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו, ויעידוהו לאמר "ברכת אלקים ומלך", הרי שגם איזבל - ואנשיה שהיו בסוד הדבר - קראו לעדי השקר "בני בליעל".

שנינו במשנתנו: אם אמר "הוא אמר לי" לא אמר כלום, עד שיאמרו "בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתיים זוז".

מכך שהמשנה לא אמרה שהעדים אומרים "שמענו" שהודה לו, אלא "בפנינו", משמע שאמר לעדים "אתם עדיי" שאני מודה להמלוה.

דיוק זה בלשון המשנה, מסייע ליה הוא ראיה לדין שאמר רב יהודה אמר רב.

דאמר רב יהודה אמר רב: בכדי שהודאתו תתקבל כהתחייבות, צריך שיאמר לעדים "אתם עדיי", ואם לא אמר כן, אין באמירתו התחייבות, והטעם יבואר ^[10].

איתמר נמי, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: [גירסת הרי"ף: וצריך שיאמר "אתם עדיי"] (מנה לי בידך אמר לו הן, למחר אמר לו תנהו לי, אמר משטה אני בך פטור, יבואר בסמוך).

תניא נמי הכי: המלוה האומר ללוה "מנה לי בידך", המנה שלי הוא בידך, שאתה חייב לי מנה. אמר לו הלוה למלוה "הן" כן. למחר אמר לו הלוה למלוה "תנהו לי", החזר לי את המנה שהודת לי אתמול. אמר לו ענה לו הלוה "משטה אני בך" [מלשון "שוטה"] צוחק הייתי בך, בשביל שתבעת אותי תביעת שקר, הלוה פטור לתת, כי אין זו הודאה, ואף אם עדים מעידים ששמעו הודאתו אתמול, כיון שלא אמר "אתם עדיי".

וממשיכה הברייתא:

ולא עוד, אלא אפילו אם הכמין החביא לו עדים אחורי הגדר, והעדים שומעים, ואמר לו "מנה לי בידך", אמר לו "הן". ושאל אותו המלוה "האם רצונך שתודה בפני פלוני ופלוני העדים", אמר לו הלוה " [הייתי ^[11] מודה לך בפניהם אלא] מתיירא אני שמא תכפיני תכריח אותי לדין". למחר אמר לו "תנהו לי". אמר לו: משטה אני בך, הריהו פטור. כי לא הודה לו בפני עדים.

וממשיכא הברייתא: ואין בית דין טוענים טענת זכות למסית חבירו לעבוד עבודה זרה.

פירוש: בכל שאר חייבי מיתת בית דין, משתדלים הדיינים למצוא לו זכות, כדי לפטרו ממיתה, ואילו ל"מסית", לא טוענין לו, אם אינו טוען לעצמו.

ותמהינן: מסית?! מאן דכר שמיה, מי הזכיר שמו?! מה השייכות של דין מסית לכאן.

ומתרצינן חסורי מחסרא, הברייתא כפי שנלמדה חסרה ואינה מובנת, והכי קתני וכך הגירסא הנכונה:

כל זה מדובר, אם אכן טען "משטה", אבל אם הלוה עצמו לא טען "משטה", ועכשיו טוען אינני נותן עד שתביא עדים שראו בעינהם שהלוית לי, אין הבית דין טוענין לו לומר טענת "משטה", אלא אומרין לו, כיון שהודית, שלם!

וממשיכה הברייתא:

ואילו בדיני נפשות, אם יש טענה לזכותו, אף על גב דהוא בעצמו לא טעין מחמת שאינו יודע לטעון - הבית דין [או התלמידים היושבין לפני הדיינים] טוענין לו ^[12].

ועל כך מסיימת הברייתא: ואין טוענין למסית.

ומבררת הגמרא: מאי שנה מסית, למה שונה דינו מכל דיני התורה?

אמר רב חמא בר חנינא: מפירקיה דרשת הציבור דרבי חייא בר אבא שמיע לי שמעתי: שאני מסית, דרחמנא אמר בפרשת מסית (דברים יג): לא תחמול ולא תכסה עליו.

ובענין "אין טוענין למסית" מביאה הגמרא דרשה נוספת.

אמר רב שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מנין אנו למדים, שאין טוענין למסית.

מנחש הקדמוני שהסית את האשה לאכול מעץ הדעת, ואמר לה "כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו... והייתם כאלקים יודע טוב ורע", והיא כפירה ביחוד האל ^[13].

דאמר רבי שמלאי: הרבה טענות היה לו לנחש לטעון לזכותו [כמו שיבואר] ולא טען. ומפני מה לא טען לו הקב"ה דיין האמת? ואמר לו תיכף "כי עשית זאת ארור אתה".

לפי שלא טען הוא הנחש בעצמו, לכן לא טען לו הקב"ה, כי "אין טוענין למסית".

ומבארת הגמרא:

מאי איזה טענה הוה ליה להנחש למימר לזכותו, ולא טען אותה?

היה לו לטעון "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין?! דברי הרב שומעין"! ^[14] וכמו כן, התנצלות חוה "הנחש השיאני" אינה יכולה לפטור אותה מלשמוע לדברי הקב"ה שצוה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו". וחוה ידעה זאת, שהרי אמרה לנחש "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו".

ומענין לענין מבארת הגמרא פסוקים הנאמרים שם בחטא ההוא.

חוה אמרה לנחש "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". ואילו הקב"ה לא ציוה איסור נגיעה.

אמר חזקיה: מניין אנו למדים, ש"כל המוסיף על מצוות התורה, לבסוף הוא גורע ממצוותיה"?

שנאמר: אמר אלקים לא תאכלו ממנו "ולא תגעו בו". וכיון שהוסיפה איסור נגיעה באה לידי גריעה על מצות הקב"ה. כיצד? ^[15] הנחש דחף את האשה על האילן עד שנגעה בו, אמר לה הנחש: ראי! כשם שאין מיתה על הנגיעה, אף לא מות תמותי על האכילה ^[16].

הגמרא דורשת דרשות נוספות ש"כל המוסיף גורע".

רב משרשיא אמר: מהכא, נאמר בתורה (שמות כה) במעשה הארון: אמתים וחצי ארכו. המלה "אמתים" בלי האות אלף, נקרא "מאתיים" שהם מאתיים אמות, והאלף שניתוסף גרעתו לשתי אמות.

רב אשי אמר: יש לדרוש מהנאמר במעשה היריעות: עשתי עשרה יריעות, ובלי האות "עין" היה נקרא "שתי עשרה", ובהוספת האות עין נגרעו לאחת עשרה.

הגמרא חוזרת לדין "הודאה".

אמר רב אשי: לא שנו בברייתא בטוען "משטה" - פטור אלא דאמר למחרתו "משטה אני בך", אבל אם אמר:

כל המוסיף גורע עשתי עשרה אוסיף ע' ופחת אמה:

המשנה החמישית והכוונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר כיצד היו בודקין את העדים כלומר שאע"פ שאין דיני ממונות בדין דרישה וחקירה מ"מ בודקין אותם לכוין עדותם ואמר שמכניסין אותם ר"ל שניהם או כמה שהם ומאיימין עליהם בעון עדות שקר שגורם לבא רעב ודבר בעולם והאיך עדים שקרים מזדלזלין אף בעיני אותו שמעידין בשבילו ונמצא העובר רע לשמים ורע לבריות וכיוצא בדברים אלו ואח"כ מוציאין כל אדם לחוץ ומשיירין גדול שבהם עם הדיינין ואומרין לו כיצד אתה יודע שפלוני חייב לפלוני ואם אמר הוא אמר לי כלומר הלוה אמר לי שהוא חייב לו אין זה כלום שכמה פעמים אדם עשוי לומר פלוני הלוני או אני חייב לפלוני כדי שלא יחזיקוהו בעשיר וכן אם אמר איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו שנמצא עד מפי עד או אני ראיתי שהוא מונה לו מעות וכסבור אני שהלואה היתה וכן כל כיוצא בזה אינו כלום עד שיאמר בפנינו הודה כלומר שהודה לו בפנינו שחייב לו כך וכך וממה שאמר בפנינו ר"ל שהוא כיון להיותנו עדים בדבר כלומר שאמר לנו הוא בעצמו ר"ל הלווה אתם עדי כמו שיתבאר ואח"כ מכניסין את השני ובודקין אותו על הדרך הנזכר ומפרש עדותו גם כן ואין די לו באני כמוהו כמו שיתבאר אם נמצאו דבריהם מכוונים עד שלא נמצאת הכחשה ביניהם בעיקר הענין ר"ל בדרישות וחקירות שאע"פ שאין דיני ממונות בדרישה וחקירה אם מ"מ נמצאו מוכחשים מתוך דבריהם בדרישה וחקירה כגון ביום ההלואה או במקומה ר"ל שזה אומר בניסן וזה אומר באייר או זה אומר בכזיב וזה אומר בפומבדיתא וההכחשה גמורה על הדרך שיתבאר עדותן בטלה אבל אם נמצאו דבריהם מכוונים בחקירות אפילו נמצאו מוכחשים בבדיקות כגון מנה ישן ומנה חדש נושאין ונותנין בדבר מתוך עדותם וגומרין את הדין על פי רוב הדיינין שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב הרי הוא זכאי שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי הרי הוא חייב אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע יוסיפו בדיינין ולא עוד אלא אפילו שנים אומרים זכאי ושלישי אומר איני יודע יוסיפו בדיינין ואע"פ שאלו חלק עמהם היה בטל במיעוטו כשאמר איני יודע נעשה כמי שלא ישב בדין ונמצא הדין בשנים ואנו לשלשה אנו צריכין ומ"מ כשהוסיפו שנים ונמצאו חמשה לא סוף דבר אם הסכימו הארבעה לדעת אחת והחמישי אמר כבתחלה איני יודע שדנין על פי הארבעה אלא אפילו שלשה מזכין ואחד מחייב ואחד אומר איני יודע או אפילו שלשה מזכים או מחייבים והשנים אומרים אין אנו יודעים אע"פ שנמצא תוספת האחד כמי שאינו דנין על פי השלשה הואיל ואפשר לגמור הדין על פי שלשה וכן כתבוה חכמי הדורות אלא שאני מפקפק בה ממה שאמרו בתלמוד המערב בפרק חמישי למה אמרו מוסיפין בדיינין שאם היו שנים מזכין ואחד מן האחרונים שיגמר הדין בשלשה אמר ר' הילא מכיון שנראה הדין ליגמר בארבעה אין גומרין אותו בשלשה ומ"מ היו מחצה על מחצה ואחד אמר איני יודע מוסיפין שנים וכן עד שבעים ואחד ומשם ואילך אם אין שם רוב נושאים ונותנין עד שיחזור אחד מהם ואם לא חזר מעמידין את הממון בחזקתו ויש חולקים לומר שלא נאמר כן אלא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות כל שאמר איני יודע מסלקין אותו ומושיבין אחר במקומו ואין נראה כך שהרי משנתינו בדיני ממונות נאמרה:

גמרו את הדבר להיות רוב מזכים או מחייבים על הדרך שבארנו מכניסין את בעלי הדין שלא היו שם והוא שהיה מנהגם שבתחלת הדין היו מכניסין בעלי הדין ושומעין את דבריהם ואח"כ מוציאין אותם ומכניסין את העדים זה שלא בפני זה ושומעין את דבריהם ר"ל של תובע תחלה ואחריו של נתבע וכן כתבוה בתלמוד המערב ממה שנאמר מי בעל דברים יגש אליכם ומוציאין כל אדם לחוץ ונושאין ונותנין בדבר וגומרין את הדבר על פי עדותם אע"פ שלא העידו כאחד שאין צריך שיעידו שניהם כאחד אלא אף שומעין דבריו של זה היום ודברי האחד למחר כמו שיתבאר בגמ' ולכשגמרו את הדבר ביניהם מכניסים את בעלי הדין וגדול שבדיינין אומר לנתבע איש פלוני אתה זכאי או איש פלוני אתה חייב ולכשיצא לא יאמר אחד מהם אני מזכה ומה אעשה וחברי המחייבין רבו עלי על זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד אלא יאמר שכלם הסכימו לדעת אחת אם לחייב אם לזכות:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כשמאיימין את העדים מאיימין אותם לפי מה שאנו רואים בעניני תכונותיהם מודיעים להם תחלה דרכי העונשים בפרט לעוברי העבירות ומודיעים להם שבעון זה גשמים נעצרים ודבר בא לעולם ואם אנו רואים אותם קשי לב ועזי מצח לדברי כבושין נשענים על משלי הדיוטות לומר שב שני הוה כפנא ואבבא דאומנא לא חליף וכן שב שני הוה מותנא ואינש בלא זמניה לא אזל מודיעים אותם זלזול הענין והאיך הבריות מזלזלות בעלי מדות אלו ואף אותם שמשתדלים עמהם להעיד כך וכמו שאומר משל הדיוט סהדי שקרי אאוגרייהו זילו שהרי אשת אחאב אמרה על נבות והושיבו שני אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו לאמר ברך נבות אלהים וכו' וכן כיוצא בדברים אלו כפי מה שיראה להם:

כבר ביארנו במשנה שההודאה אינה הודאה לחייב עליה אא"כ הוא מכוין בהודאתו שיהו אלו שהוא מודה בפניהם עדים בדבר ושיאמר להם אתם עדי מעתה אמר לחברו בפני עדים מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי משטה אני בך פטור ולא עוד אלא אפילו הכמין לו עדים אחורי הגדר ואמר לו מנה לי בידך אמר לו הן אמר לו הודה לי בפני פלוני ופלוני או הודה לי בפני עדים והוא אומר לו לאו שמתירא אני שמא תכפיני בדין ולמחר אמר לו תנהו לי משטה אני בך פטור ואומר לו משטה הייתי בך באותה הודאה או לסבה פלונית הודיתי ולא עוד אלא אפילו אמר בבית דין לא היו דברים מעולם ובאו עדים אין דנין אותו במוכחש ואין מחזיקין אותו בכפרן שדברים אלו דברים של תהו הן ואדם עשוי שלא לזכרם ויכול לומר אח"כ משטה הייתי בו ומ"מ אם ראוהו שמנה לו מעות ואמר לו תן לי מעות שמניתי לך בפני פלוני ופלוני וכן שתבעתיך והודית ואמר לו משטה הייתי בהודאתי ומה שמנית מתנה נאמן אבל אם אמר לא היו דברים מעולם שמנית לי ועדים מעידים שמנה הוחזק כפרן אם כפר בבית דין שאין המנין דבר העשוי לישכח וכן כתבו גדולי המחברים ומ"מ טענה זו אם אינו טוען אותה לעצמו אין טוענין לו ר"ל שאם אמר אמת הוא שהודיתי ולא אתן אלא הבא עדים על ההלואה אומרין לו שישלם ואין פותחין לו שיכול הוא לומר משטה אני בך ואע"פ שטוענין בדיני נפשות חוץ מן המסית שאין טוענין עליו כמו שיתבאר בדיני ממונות מיהא אין טוענין לו אם לא טען אבל כל שטען מקבלין ממנו אפילו שמעו עדים מאחורי הגדר כמו שכתבנו:

כל שאמר אתם עדי הודאתו הודאה ולא סוף דבר שאמר הלוה אתם עדי שאני מודה לו מנה אלא אפילו אמר מלוה בפני הלוה אתם עדי ולא סוף דבר שהודה הלוה ואמר הן אלא אפילו שתק ומ"מ דוקא בשהודה ההלואה שאמר לו מנה לי בידך והוא אומר הן ואמר המלוה אח"כ אתם עדי ושתק הלווה שמאחר שהודה בהלואה ושתק לאתם עדי הודאה גמורה היא אבל אם שתק להלואה ולאתם עדי אין זה כלום ואין זה דומה לעד אחד אומר אכלת חלב והלה שותק שבזו אין העד מתכוין אלא להעיד ולא להנאת עצמו אבל זה שהוא תובעו בחנם אין לו להשגיח עליו כלל:

הכמין לו עדים אחורי הגדר ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הן ואמר לו תרצה שכל השומע לקולנו יהיו עדים בדבר והוא אומר הן או שאמר מלוה במוחלט כל השומע יהא עד בדבר והוא שתק ואין צריך לומר אם אמר הן וכן אם הכניסן בחדר והכמין שם עדים ואמר לו תרצה שכל מי שבחדר יהא עד בדבר בין ער בין ישן והוא אומר הן או שאמר במוחלט כל שבכאן יהא עד בדבר בין ער בין ישן והוא שותק ואין צריך לומר אם אמר הן או שהכמינם בבית הקברות ואמר תרצה שכל אלו שבכאן יהיו עדים בדבר בין מתים בין חיים ואמר לו הן או שאמר במוחלט כל שבכאן יהיו עדים בין מתים בין חיים והוא שתק ואין צריך לומר אם אמר הן בכל אלו הואיל והודה בהלואה הודאה גמורה היא ודנין עליה הן ששתק בהלואה ואמר הן בעדות זו הן שאמר בהלואה הן ושתק בעדות זו ר"ל כשאמר במוחלט יהיו עדים אלו על הדרך שכתבנו הא אם שתק בהלואה ובעדות או אמר הן בהלואה ושתק בעדות שלא נאמר לו במוחלט כגון שאמר לו תרצה שיעידו לנו פלוני ופלוני אינו כלום וזה שאמרו למעלה הודה לי בפני פלוני ופלוני ואמר לו לאו שמא תכפיני בדין וכו' שנראה שאלמלא שאמר לאו היה מועיל אפשר כשאמר הודה לי בפני פלוני ופלוני פירושו אתה תודה לי כן בפני פלוני ופלוני וכו' או שמא בזו דוקא כן הואיל והוא השיב לאו שמא תכפיני שמאחר שתלה טעמו בכך נראה שמדקדק הוא בהודאתו והייתי סבור לומר שאף באומר לאו תהא הודאתו הודאה וכן יש שאין גורסין בזו לאו אלא מתירא אני שמא תכפיני בדין וכו' וכן עיקר:

פיסקא האוהב והשונא איזהו אוהב זה שושבינו. ואיבעיא לן וכמה ישמח עמו ויקרא שושבינו אמר רבינא אמר ר' ירמיה בר אבא א"ר כל שבעת ימי המשתה אבל בציר מהכי לא מיקרי שושבינו ולא מיפסיל משום אוהב ורבנן אמרי משמיה דרבא אפי' מיום ראשון מיקרי שושבינו ומיפסיל לטעמא דרבי יהודה. ואית דמפרשי לה הכי וכמה יהא פסול ליה אמר רבינא כל שבעת ימי המשתה אבל לבתר הכי כשר ורבנן דפליגי עליה דרבי יהודה היכי סבירא להו א"ר אפי' מיום ראשון כשר לעדות. והאי פירושא ליתיה דמכדי רבנן מילתא פסיקתא קאמרי לא נחשדו ישראל על כך למה לי למבעא מידי לרבנן הא ודאי כשר לעולם ותו היכי קאמר רבא אפי' מיום ראשון דמשמע מיום ראשון ואילך אלמא ביום ראשון מיהת פסול וא"כ אית להו לרבנן אוהב דפסול וכי פליגי בשיעורא פליגי וא"כ לטעמייהו דרבנן נמי הרי נחשדו ישראל על כך מכל מקום ומתני' לא קתני הכי אלא לא נחשדו ישראל על כך כלל ותו מאי אפי' הא ודאי טפי הוה שייך למפסליה ביום שביעי מיום ראשון דאכתי לא איקרבא דעתיה כולי האי אלא ודאי שמע מינה דליתיה להאי פירושא כלל:

פיסקא שונא כל שלא דיבר עמו כו' תנו רבנן והוא לא אויב לו יעידנו כו' קסבר דהאי והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו אעד ודיין שבאין לחייבו גלות קאי דאי ארוצח האיכא קראי אחריני טובא והכי איתא בספרי והוא לא אויב לו העד ולא מבקש רעתו שופט ופירש רש"י ז"ל ולא מבקש רעתו ידיננו דסמיך ליה ושפטו העדה וקאמר ר' יהודה דהאי מבקש רעתו אשופטים קאי. ודייקי' אשכחן שונא אוהב מנא לן סברא הוא כו' ואע"ג דקאתי השתא לחיוביה לא סגיא דלא משקר במילתא פורתא משום אהבה הילכך דחינן ליה לגמרי. ורבנן דלית להו שונא דפסול לעדות האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה ומהדרינן מיבעי להו חד מינייהו לדיין שאם היה שונא לאחד מבעלי דינין פסול לדונו דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא בעדות דכיון דמילתא דידיע' היא וברירא להו לא חשידא בה לשנויי משום אהבה ושנאה אבל לענין דין דלאו מילתא פסיקתא היא ובעיא להפוכי ולעיוני בה הא ודאי אי נמי מיכוין להוציא הדין לאמתו על כרחיה לא מצי חזיא זכותא למאן דסני ולא חובתא למאן דרחים ואידך קרא לשני דיינין שונאין זה את זה שאין יושבין בדין מפני שכל אחד מהן מתכוון לסתור דברי חבירו ואפי' אמר טעם נכון אינו שם את לבו לראות דבריו אם נכונים הן ואם לאו ופעמים שהשלישי טועה ונמצא הדין נגמר שלא כהלכה:

מתני' כיצד בודקין את העדים כו' אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו לא אמר כלום לפי שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכן אם אמר איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו כלומר שהלוהו בפניו סד"א גבי הוא אמר לי הוא דלא אמר כלום כדאמרן אבל עד מפי עד כי האי גונא כשר קמ"ל. ומסתברא דמתני' כגון דאתו ואמרי אנו מעידין שפלוני חייב לזה מנה ומשום הכי בעו איומי אבל אם אמרו מתחלה בפנינו הלוהו מנה לא בעי כולי האי ומסתייע הדין סברא מדקתני אומר לו כיצד אתה יודע שזה חייב לזה אלמא כי אסהיד איהו מעיקרא שזה חייב לזה הוא דאסהיד. עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז:

ודייקי' אמתני' דקתני מאיימין עליהן היכי אמרינן להו וסברי' למימר דהכי אמרי' להו נשיאים ורוח וגו' אפי' כשהנשיאין עולין והרוח נושבת אין גשם בא מה טעם בעון איש מתהלל במתת שקר כלומר שנשכר להעיד עדות שקר דהאי שכר קרי מתת שקר. ויש לפרש דההוא ממונא דזכי ביה האיך בסהדותיה דהאי מתת שקר כלומר שהעד מתהלל במתנה שהביא ליד בעל דין בעדותו. ודחי רבא הא ודאי לא משגחי בן דסמכי להו אמאי דאמרי אינשי שבע שני הוה כפנא ואבבא דמאן דידע אומנותא לא חליף אלא אמר רבא אמרי' להו מפיץ וחרב וחץ שנון איש עונה וגו'. מתקיף לה רב אשי הא נמי לא איכפת להו דסמכי אמאי דאמרי אינשי שבע שני הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא שכיב אלא אמר רב אשי אמרינן להו סהדי שקרי כו' כלומר עידי שקר בעיני שוכריהן הן נקלין תחילה שנאמר והושיבו שני אנשים בליעל אינהו אגרי להו לאסהודי בשיקרא ואינהו קרו להו בני בליעל:

פיסקא אם אמר הוא אמר לי כו' מסייע ליה לרב דאמר צריך שיאמר אתם עדי והיינו דקתני בפנינו כלומר שעשאם עדים בדבר לאפוקי הכמין לו עדים אחורי גדר והודה לו. ונראה לנו לפרש (דכי) [דהכי] קא מסייע ליה לרב מדקתני בפנינו הודה לו דמשמע דרך הודאה ולא קתני בפנינו אמר לו והאי דקאמר רב וצריך שיאמר אתם עדי לאו עד דאמר להו אתם עדי דוקא אלא דוגמא נקט והוא הדין לכל לישנא דמוכח דלאודויי מכוין דהויה הודאה דאי לא תימא הכי מאי סיעתי' דרב ממתני' אטו מי קתני במתני' העידנו על עצמו כי היכי דתשמע מינה דצריך שיאמר אתם עדי בפנינו הודה לו קתני בכל לישנא דהודאה תדע נמי מדקתני בברייתא ולא עוד אלא אפי' הכמין לו עדים אחורי גדר ואמר לו הן אמר לו הודה לי בפני עדים אמר לו מתירא אני שמא תכפיני בדין למחר אמר לו תנהו לי משטה אני בך פטור טעמא דאמר ליה מתירא אני הא אמר ליה הן אי נמי מודינא לך חייב ואע"ג דלא אמר להו אתם עדי:

תניא נמי הכי דבעי למימר לישנא דמוכיח דלאודויי ליה קא מיכוין דתניא מנה לי בידך אמר לו הן והעדים שומעין אותו למחר אמר לו תנהו לי אמר לו משטה הייתי בך מפני שהיית מבקש ממני מה שלא היה לך בידי פטור ולא עוד אלא כו' לא מבעיא רישא דלא מוכח מילתא דלאו משטה הוא אלא אפי' הכמין לו עדים אחורי גדר כו' יכיל למימר משטה אני בך. ואם לא טען טענה שפוטרתו מן הדין כגון משטה אני בך וכיוצא בה אלא שתק או שאמר לו איני חייב לך כלום הבא עדים שהלותני וטול כיון דלא יהיב אמתלא להאי מילתא דאמר קמי עדים ש"מ לשום הודאה הוא דאיכוין ומיחייב בגווה. ובדיני נפשות אע"פ שלא טען טענה שפוטרתו טוענין לו דכתיב פתח פיך לאלם ואין טוענין למסית את חבירו לעבוד ע"ג דכתיב כי יסיתך וגו' וכתיב בתריה לא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו אלא אם טען מעצמו שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו:

ואמרינן תו מנין שאין טוענין למסית מנחש שהסית את האשה למרוד במקום ולעבור על דבריו וחייבו הקב"ה על כך ואע"פ שהיה לו לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכי מפני דברי היה להן להניח דברי המקום וכיון שלא טען לעצמו לא טען לו הקב"ה ואם תשאל טעמא דלא טעין הכי הא טעין הכי טענתיה טענתא והרי מסית דקרא אע"ג דלא ציית ליה ניסת ולא נעבדה עבירה על פיו חייב כדתנן (לקמן סנהדרין ס"ז.) אמר לשנים והן עדיו מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו וכל שכן היכא דציית ליה דלא מצי טעין דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין שאני מסית דע"ג דחמיר ורחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו כי קאמרינן הכא במסית דעלמא דומיא דנחש דמיירינן ביה ושמעינן מינה דמסית דכל התורה כולה לבד מע"ג לא מיפטר אלא היכא דטעין אבל אי לא טעין לא טענינן ליה וש"מ דהא דקי"ל בעלמא דאין שליח לדבר עבירה דוקא היכא דטעין משלח דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין אבל היכא דלא טעין מיחייב:

וקשיא לי דהא בכמה דוכאתא דקא מקשי אמאי והא אין שליח לדבר עבירה ולא קא משני הכא במאי עסקינן דלא טעין דאלמא לא שנא הכי ולא שנא הכי לא מיחייב משלח וצריך עיון: ואיידי דאדכרינן מילתא דנחש הכא אייתינן הא דחזקיה דאמר מנין שהמוסיף גורע שנאמר אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו והמקום לא הזהירם על הנגיעה ומתוך תוספת זו באה לידי גרעון שדחפה נחש עד שנגעה בו וכיון שלא מתה עלתה על דעתה שכשם שלא מתה על הנגיעה כך לא היתה מתה על האכילה. רב משרשיא אמר מהכא אמתים וחצי ארכו דל אל"ף מאמתים הוו להו מתיים במ"ם ותי"ו קא מצינן שענינן שתי מאות מכאן שהגורע מוסיף וכן מתים הוסיף עליהם אל"ף בתחלתן נעשו אמתים שהן שתי אמות מכאן שהמוסיף גורע. רב אשי אמר מהכא עשתי עשרה דל עי"ן מעשתי הוו להו שתי עשרה ונמצאת מוסיף אחת על המנין הוסיף עי"ן על שתי עשרה בתחלתן ונמצאו אחת עשרה ונמצאת פחות אחת מן המנין:

אמר אביי לא שנו שפטור אלא דאמר ליה משטה הייתי בך אבל אמר לו לא היה דברים מעולם כלומר מעולם לא אמרתי לך דבר זה ובאו עדים והעידו שאמר הוחזק כפרן ותו לא מצי טעין משטה אני בך. ואסיקנא לא הוחזק כפרן דכל מילתא דכדי לא דכירי לה אינשי כלומר כל דבר רק שאדם אומר כגון דברי שחוק וכיוצא בהן הואיל ואינו מתחייב עליהן אינו שם על לבו להזכיר להם וזה שאמר לא היו דברים מעולם לא נתכוון לכפור אלא מחמת ששכח את הדבר והני מילי היכא דהדר טעין משטה אני בך אבל היכא דלא טעין הכי מחייב והיינו דאמרינן לעיל אם לא טען אין טוענין לו:

הכי אמרינן להו נשיאים וגו' פי' זה שמעיד עדות שקר לחברו אפשר שאין לו ממון לתת מכיסו לחברו או גם אם יש לו עינו צרה בשלו לתת לחברו אבל הוא נותן לו מתנה מממון חברו ע"י עדות שקר שמעיד לו להוציא ממון מחברו וזו היא מתת שקר וק"ל:

שב שני הוה כפנא ואבבא כו' אפשר דאמרי אינשי משל הדיוט זה מרעב של מצרים שנגזר שבע שני רעב ואמר פרעה לאחי יוסף מה מעשיכם אם אתם בעלי אומניות מאי איכפת לכו ברעב שבאתם כולכם הנה דכפנא אבבא דאומנא לא נחית וא"ל אנשי מקנה רועי צאן היו עבדיך לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן וגו' כי כבד הרעב וגו' וק"ל:

מפץ וחרב וגו' עיין בפירוש רש"י משמע ליה דמפץ וחרב הנהו כולהו כלי מלאך המות ולא חרב ומפץ כלי מלחמה כמשמעו מדמייתי עליה הך דשב שני הוה מותנא דהיינו דבר דמייתי נמי זה המשל הדיוט בפרק האשה שלום אדבר ולא אחרב וקל להבין:

הרבה טענות היה לו לנחש כו'. מאי הל"ל דברי הרב כו' יש לדקדק מאי הרבה טענות דקאמר דאין זה רק טענה אחת ויש לפרש הא דמייתי שכל המוסיף גורע והוא טענה אחרת שאלו לא הוסיפה על צווי הש"י בנגיעה לא היו נכשלים באכילה ומה שיש לדקדק בענין הוספה וטעות של אדם וחוה בפירש"י תמצא מבואר יפה בחדושינו פרק קמא דסוטה ע"ש:

אמתים וחצי ארכו כו' פירש רש"י דל אל"ף מהכא קרי ביה מאתים הוו ב' מאות כל כו' עכ"ל ויש לדקדק לפירושו אם יהיה חסר אל"ף נפרש מתים וחצי ארכו מלשון מאתים שההברה מביא אל"ף והיכן הוזכר אמה בכתוב שנפרש מאתים אמה ואימא מאתים טפחים או אצבעות ועוד אף שמצינו כן בפעלים שההברה מביא א' ובאותיות השמוש אבל בשמות לא מצינו שיהיה חסר ונחה אות א' מיסודי השם ונראה כי לא נאמר זה רק על הדבור שיש מי שמוסיף בדבור והוא גורע בזה והמשל בשנים שידברו ביחד בענין אמות והאחד שאל לשני כמה אמות אם השני משיב לו מתים נשמע ממנו ב' מאות אמות בהברת א' של מתים אבל אם השיב לו בתוספת א' אמתים לא נשמע ממנו כי אם ב' אמות ואם כן הוא גורע בדבורו תוספת א' ושהביא הפסוק אמתים וחצי וגו' אינו רק לסימן בעלמא שהוא אמתים הראשון הכתוב בתורה אבל לא שאלו נכתב בלא א' מתים וחצי ארכו שהיינו מפרשים מאתים אמות וחצי דהא לא הוזכר האמה כמו שכתבתי והוה שפיר דומיא דלגבי נחש שעל ידי תוספת דבור בעלמא שאמרה אל תגעי בו גרעה ממצות השם יתברך ובדיבורו ודו"ק:

גמ' השונא כו' כצ"ל:

שם מנה לי בידך א"ל הן למחר אמר ליה תנהו לי אמר משטה יאני בך פטור כל זה נמחק וכצ"ל וצריך שיאמר אתם עדיי. ונ"ב כן גירסת הרי"ף והרא"ש:

רש"י בד"ה פטור כו' אתם עדיי אומר משטה כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אמתים כו' כמו אותה מלא כצ"ל:

גמרא מפיץ וחרב כו'. כצ"ל:

שם דכתיב והושיבו כו' ויעידוהו לאמר ברכת אלהים ומלך. כ"ה במקרא. ועמש"כ במ"ר נשא פ"ו אות ח' במ"ק בהערה:

שם רמ"א מהכא אמתים וחצי ארכו. עפירש"י והרש"א בח"א גמגם עליו. ואני שמעתי פי' נכון בזה והוא כשתגרע הו' של וחצי הוה משתמע דחצי ארכו הוה אמתים וכולו ד' אמות אח"ז מצאתי כן להמגיה בע"י. ואנכי הוספתי בזה שהיה מתפרש ע"ד הכתוב בסמני שמן המשחה וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וכדפירש"י שם משמא דגמרא. אפס שם הטעם מפני הכרעות ולא מצאנום אלא במשקל (בפ' הספינה) וכן במדידה גודש. אבל במדידת אמה לא מצינו ואולי מפני שא"א לצמצם וכדפי' הרשב"ם שם בסוגיא:

רש"י (במשנה) ד"ה אפילו. ואע"ג כו'. וכ"כ אחריו הרע"ב. והתוי"ט דייק מזה דלא ס"ל מש"כ הכ"מ לחלק דדוקא בד"נ אמרינן דהוא כמאן דליתא ע"ש ול"ד במחכ"ת דהם ל"א אלא עכשיו כשאומר א"י הוה כמאן דליתיה. אבל אח"כ כאשר התבונן ואומר דעת ברור אף דבד"נ גם בזה אין שומעין לו וכמש"כ לעיל (יז) מ"מ בד"מ יכול להיות דשומעין לו כדעת הכ"מ:

רש"י ד"ה והושיבו. שיועצי המלך היו יועצים כו'. בקרא מבואר שאיזבל עצמה עשתה כן בלתי יועצי המלך ועתוי"ט:

רש"י ד"ה ואין טוענין. אין טוענין ב"ד בשבילו כו'. כצ"ל:

גמרא (סוף ע״א) אמתים וחצי ארכו. נ"ב י״א דל וי״ו דוחצי הו״ל שתי אמות חצי ארכו. אלא דלא משתעי קרא הכי:

סַהֲדֵי שַׁקְרֵי, אַאוּגְרַיְהוּ זִילֵי (מלכים א כא, י). הקשה הגאון חיד"א דברישא קאמר מאיימין אותם ברעב ובדבר ודחי דלא יפחדו מזה ואיך נחה דעתו דרב אשי באיום זה דאאגרייהו זילי ומה איכפת להו? ותירץ דרצונו לומר נחקור מהם ויגידו האמת ונעשה בכם משפט עיין שם. וקשא והלא המשכירים אותם גם כן חייבים ואיך יגלו על עונם?
ונראה לי בס"ד הכונה כיון דאאגרייהו זילי ודאי השוכרים אותם ידברו בגנותם לפני בני חברתם דאין בושין מהם ואז יגיעו הדברים לנו כי חברך חברא אית ליה ויתגלגלו הדברים ויגיעו לנו ונעשה בכם משפט ולכן טוב שתודו עתה כדי שתהיו ניצולים.

מִנַּיִן שֶׁכָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ? רַב מְשַׁרְשִׁיָּא אָמַר, מֵהָכָא: "אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ" (שמות כה, י). נראה כונת רב משרשיא בדרש זה הוא לעשות המצאה בתיבת מָאתַיִם האמורה בדברים שבין אדם לחבירו והביא פסוק זה של 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' אין כונתו לדרוש בגוף הפסוק הזה עצמו ללמוד ממנו דהמוסיף גורע אלא הוא כל כונתו לעשות דרשה בתיבת מָאתַיִם האמורה בדברים שבין אדם לחבירו שימצא בה ענין זה דמוסיף גורע והואיל דתיבת מָאתַיִם שנזכרה בפסוק זה היא תיבה הראשונה שבתורה וקודם זה לא נזכר מאתים בתורה לכך הביא פסוק זה וכאשר כתב מהרש"א שהביא פסוק 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי' לסימן בעלמא מפני דכאן הוא תיבת מָאתַיִם ראשונה הכתובה בתורה ומוכרח לומר כן גם לפירוש רש"י ז"ל.
וכונת רב משרשיא לדרוש בתיבת מָאתַיִם ענין זה דהמוסיף גורע הוא כך דאם היה לאדם אחד כמה חתיכות בגדים מונחים לפניו ואמר לחבירו 'אתן לך מתים מאלו הבגדים' דהיינו מאתים חתיכות וזה המדבר היה כבד פה וכבד לשון וגמגם בדבריו שלא הוציא מפיו מילין ברורין ושלמים באותיותיהן ולכן נשמע מהברת המבטא של שפתיו אות א' יתירה על תיבת מתים שנשמע כאלו אמר 'אַמָּתַיִם' ובטעות זו של תוספת א' נעשה גרעון שהבינו השומעין שרצונו לתת לו שתי אמות ששמע אַמָּתַיִם כמשמעות הכתוב 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' דהכונה הוא שתי אמות אך באמת רצה לתת לו שני מאות שהוא אמר 'מתים' שהוא רצונו לומר שני מאות הרי המוסיף הוא גורע דהוספה זו של אות א' דנשמעה בדברו עשתה גרעון. וזהו דוגמת ענין עץ הדעת שהתוספת שהוסיף בטעות שחשב לעשות בה גדר וסייג גרם גרעון דעל ידי כך נלכדה חוה ברשת הנחש.
ברם הא קשיא לי אמאי לא הביא רב משרשיא דבר זה על תיבת שלישי הכתובה ראשונה בתורה בפסוק וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי (בראשית א, יג) דאם ראובן חייב לשמעון מעות לפרעו ביום ראשון והרחיב לו הזמן עד יום שישי וגמגם בלשונו? ונראה לו תוספת למ"ד ונשמע ממנו יום שלישי הרי מוסיף אות גורע וכן לנקיט תיבת שלש דכתיב בפסוק שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה (בראשית ו, טו) וכן תיבת 'שְׁלֹשִׁים' הכתובה שם שאם נדר ראובן לתת לשמעון שש מאות דינרים וגמגם בלשונו שנראה בו תוספת למ"ד ונשמע שלש מאות כי שש מאות נעשו שלש מאות הרי התוספת גורע. וכן אם נדר לתת ששים דינרים ונשמע תוספת למ"ד שלשים דינרים ואמאי הביא רב משרשיא דוגמה זו במאתים הכתובה בספר שמות ולא הביא הדוגמה בתיבות אלו הכתובים בריש ספר בראשית?
ונראה לי בס"ד הוא הביא דוגמה שהתוספת בראש התיבה שאמר 'מתים' ונשמע בתוספת א' אַמָּתַיִם שזה קרוב להיות כך למי שהוא כבד פה וכבד לשון שמחמת כבדותו נשמע אות יתירה בתחילת מבטא התיבה אך באמצע לא יזדמן כך כי אחר שהוציא תחילת התיבה כראוי יגמרנה כראוי וזה ברור למשכילין.
ובזה מובן הטעם שלא הביא תיבת נְגָעִים דכתוב וַיְנַגַּע הֳ' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים (בראשית יב, יז) שהוא אשה מתפללת שיזמין לה בעל נעים ואם יש לה כבדות פה נשמע מפיה תוספת אות גימ"ל שנשמע בעל נגעים נמצא מוסיף גורע דגם זה יתיישב על דרך שאמרנו דלא יזדמן כך באות הנוסף בחצי התיבה.
מיהו יש לדקדק דהוה ליה למימר תיבת פַת הנזכרת בפסוק וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם (בראשית יח, ה) דאם נשמע תוספת זי"ן בראש נשמע זֶפֶת והוא דאם אומר לחבירו 'תן לי פת' ובתוספת אות ז' נשמע 'תן לי זפת' הרי גורע מפת לזפת. וכן הוה ליה למימר תיבת אָבִי הכתוב בפסוק וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי (בראשית כח, כא) דאם נשמע בתוספת אות ד' בתחילת התיבה נשמע 'דאבי' שהוא ענין דאבון וגם בזה התוספת גורע.
ונראה לי בס"ד דרב משרשיא לא רצה להביא דוגמה מצד שינוי שיהיה במשמעות התיבה כזה דפת הוא ענין אחר וזפת הוא ענין אחר וכן אבי ענין אחר ודאבי ענין אחר, אלא בחר להביא השינוי שיהיה בענין אחד דהיינו מתים הוא ענין מספר ואמתים ענין מספר אלא זה הוא שתי מאות אמה וזה הוא שתי אמות נמצא התוספת גורע במספר משתי מאות לשני אחדים והענין אחד מה שאין כן פת וזפת הוא בשינוי התיבות שזה אומר פת ונשמע ממנו זפת וכיון שהענין משתנה אין התוספת גורע שהדבר מובן שזה בקש פת ולא זפת, כי מי שהוא רעב ובא לבית חבירו ואומר תנו לי פת לאכול אף על פי שנשמע ממנו תיבת זפת היתכן שנחשוב שמבקש זפת לאכול? ודאי השומע מאליו יבין שאמר פת ולא זפת!
וכן אם אמר אלך לשלום לבית אבי או אומר למשרתו או חבירו תלך לבית אבי להביא לו דבר אחד או לומר להם איזה דבר אף על פי שהשומע שמע דאבי היתכן שיחשוב שאמר בית דאבי שהוא לשון דאבון? אם כן אין טעות זו מתיישבת על הלב כדי שנאמר גורע, מה שאין כן בענין מתים ואמתים אין בתוספת אות א' שנשמע אמתים איזה שבוש בשמיעת מתים ואין תיבת מתים מתקבלת על לב השומע יותר מתיבת אמתים ונמצא זה התוספת גורע הסך ממש שהשומע יחשוב שאמר אמתים ולא יתקשה לו דבר זה.
ועוד נראה לי בס"ד לתרץ כל הקושיות הנזכר לעיל דידוע עיקר הרגשת מבטא האות הוא על ידי הנקודות שהמדבר עושה לכל אות ואות נקוד במבטא שלו ולכן ודאי לא יהיה נשמע תוספת אות להשומע מכח ההברה של המדבר אלא דוקא אות שהוא שוה בנקוד שלו עם אות האמיתי שהוא בוטה בשפתיו כי באמת זה הבוטה אינו מתכוין להוסיף האות אלא רק מכח כובד פיו שהיא מאריך בהברתו יהיה נולד לאוזן השומע מן ההברה שלו אות אחר נוסף על האות האמיתי שביטה בשפתיו וכיון דעיקר הרגשת האות הוא בניקוד לכך יוולד אות חדש שדומה בנקוד לאות העקרי האמיתי שבוטה בפיו ולא יוולד אות בנקוד אחר חדש דזה נקוד החדש מהיכן יבא לאוזן השומע בטעות ולכן חפש רב משרשיא תיבת אמתים כי הברת אות מ"ם של מתים והברת אות אל"ף של אַמָּתַיִם הוא שוה בנקוד ולכן אפשר דמזה האומר מתים נולד לאוזן השומע תוספת אות א' כאלו אומר אַמָּתַיִם אבל בתיבת שש אין אות למ"ד של שלש שוה עם אות ש' כי למ"ד דשלש נקוד שלה חול"ם.
וכן הענין בתיבת פת אין אות זי"ן הנוסף בה שוה בנקוד שלו עם נקוד של אות פ"ה דפת ואין שוה הברת הנקוד שלה עם הברת הנקוד של אות זי"ן דזפת כדי שתאמר מחמת כובד פיו של זה המדבר נראה כאלו הוסיף על פ' של פת אות ז' ונשמע שאמר זפת כי זה הבוטה כשרצה לומר פת היה בוטה אות פ' של פת בהברת נקוד פתח ואיך מחמת כובד פיו נשמע תוספת ז' שהברת נקוד שלו בתיבת זפת הוא סגו"ל, וכן הענין בשאר תיבות שזכרתי ולכן הביא רב משרשיא תיבת אַמָּתַיִם כי הברת א' הנוסף על מתים היא שוה עם הברת מ"ם של מתים שזה נקודו פת"ח וזה נקודו פת"ח ולכן בכבדות פיו כשהאריך להוציא מתים מפיו נשמע אמתים.
והנה בספר עין יעקב הביא המגיה מפי השמועה ביאור אחד בדברי רב משרשיא דכונתו היא לעשות הדרש הזה של המוסיף גורע על אות וא"ו של 'וָחֵצִי' וכתב עליו שהוא נופך. ובאמת הרואה יראה שאין זה נופך אלא אינו מקובל ומרוצה כלל דודאי אין דרך בני אדם להיות שגור בלשונם לדבר כך 'אמתים חצי ארכו ואמה חצי רחבו' אלא יאמר 'ארבע אמות ארכו ושני אמות רחבו' ואם כונת רב משרשייא בהכי היה לו למנקט דבר זה על תיבת חמש ותיבת ששים דכתיב בפרשת בראשית קודם פסוק זה של 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' שהוא בספר שמות דכתיב וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה (בראשית ה, כא) והוא דאם תסיר אות וא"ו של וְשִׁשִּׁים יהיה נשמע שאומר חמש פעמים ששים שהם שלש מאות ובאמת אין זה ענין המוסיף גורע אלא הוא ענין הגורע מוסיף, ועל זה נחת רב משרשיא ללמד ובעל כרחו כונת המבאר לומר שלשון זה של'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' נקטיה לדוגמה וכונתו של רב משרשיא הוא על בני אדם המדברים זה בזה שאומר לו 'אמתים חצי ארכו ואמה חצי רחבו' שהם ארבעה אורך ושנים רוחב ואם תוסיף וא"ו לומר 'וָחֵצִי', וחצי זה גורע דמשמע שתי אמות וחצי אורך ואמה וחצי רוחב ועל זה כתבתי דאין דרך בני אדם לתפוס לשון כזה כדי שיביאנו לדוגמה, ואם נח לו בדוגמה זו היה לו להביא חמש וששים שאומר 'תנו לזה חמש ששים דנרים' דרצונו לומר חמש פעמים ששים שהם שלש מאות ואם תוסיף וא"ו על ששים לומר חמש וששים נמצא גורע דאינם אלא ס"ה דנרים ולמה הביא רב משרשיא זה על פסוק 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי' יביא זה על פסוק חמש וששים שנה בריש בראשית.

רַב אַשִׁי אָמַר: "עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת" (שמות כו, ז). פירש רש"י ז"ל בלא אות ע' הוא שתי עשרה ועל ידי תוספת ע' משמע אחד עשר דגרע. יש להקשות מה מצא רב אשי חסרון בדברי רב משרשיא שעזב פסוק שלו והביא פסוק אחר הסמוך לו? ועוד הטעות הזה ניכר ונרגש מחמת הניקוד.
מיהו רבינו האר"י ז"ל פירש סוד בדברי רב אשי באופן נוגע לסוד והוא כי הטעם שהיו י"א יריעות נבלע בתוכם ולכן מספרם עשר ולא אחד עשר אבל מפני כי בעשר ספירות דקדושה אור הפנימי שהוא הקדושה שלהם העשר ספירות דקליפה אין הקדושה שהוא חיות שלהם מובלע בתוכם דאין קודש מתערב בחול אלא אור הקדושה עומד על ראשם ומשם מאיר להם ולכן נחשב לאחד עשר ועל זה רומזים עשתי עשרה יריעות עזים ולכן אמרו רבותינו ז"ל בזה דכל המוסיף גורע עד כאן לשונו.

בגמרא ולא מבקש רעתו ידיננו: צ"ע למה מצרכינן הכא תרי קראי לעדות ולדון ולענין קרוב לית לן אלא חד קרא וילפינן דין מעדות:

במתניתן ומוציאין את כל האדם לחוץ: בכלל כל אדם ע"כ בעלי דינים לא נכללו דהטעם דמוציאין כל אדם לחוץ נראה שהוא שלא יבושו העדים להודות שבאו להעיד עדות שקר וזה לא שייך במלוה ולוה דהא הם יודעים בלא"ה אם אמת מעידים או לא. ועוד דלקמן (דף ל' ע"א) תניא בברייתא דר"נ כך היה מנהגן של נקיי הדעת שבירושלים מכניסין לבע"ד כו' ומכניסין לעדים כו' ומוציאין אותן לחוץ ומדקתני מוציאין לחוץ אחר מכניסין לעדים משמע שבפני בעלי דינים העידו העדים וכן הדין נותן דאין אדם מעיז כ"כ להעיד שקר בפני מי שיודע בו ובזה אתי שפיר מאי דפריך בש"ס לקמן שם אהא דקתני גמרו את הדבר היו מכניסין למאן אלימ' לבע"ד התם קיימי הזכירו גם רש"י במתניתן ולא קאמר דהוציאו אותן כשהיו מוציאין כל אדם לחוץ:

בגמרא ואינש בלא שני לא שכיב: לא קאמר רק דהם יחשבו זה אבל האמת אינו כן דהא מסקינן בחגיגה (דף ד' ע"ב) יש נספה בלא משפט ע"ש. וכן אמרינן בפ"ה דאבות דבר בא לעולם כו' ואי אינו מת רק מי שכלו שניו איך שייך בזה עונש:

מסייע ליה לר' יהודה: דאין לפרש האי בפנינו הודה ששמענו מאחורי הגדר דא"כ הל"ל שמענו שהודה לו אבל לשון בפנינו הודה משמע שהיה נגד פנינו וידע ממנו אכן מה דאמר ר"י שצריך שיאמר אתם עדי והיינו משום דבלא"ה יכול לומר משטה אני בך זה לכאורה לא נרמז בהאי בפנינו הודה וי"ל דמוכח כן מדלא סגי בשמיעת האדם אלא שיאמר בפניהם והיינו ע"כ למען לא יכול לומר משטה אני בך ולכן ע"כ איירי דאמר אתם עדי דאל"כ אכתי יכול לומר משטה אני בך:

אמרי להו סהדי שקרי אאוגריהו זילי. ק"ק דברישא קאמר דמאיימין אותם ברעב ובדבר ודחי דלא יפחדו מזה ואיך נח דעתו דרב אשי באיום זה דאאוגריהו זילי ומה איכפת להו ואפשר דכיון דאאוגריהו זילי נחקור והם יגידו האמת ויעשו בהם משפט ולכך טוב להם שיגידו הם עצמם:

אמר חזקיה מנין שכל המוסיף גורע וכו'. עיין מה שרמזתי אני עני בפתח עינים ועמ"ש בנחל קדומים פרשת בראשית בס"ד:

דברי הרב ודברי התלמיד וכו'. עמ"ש מהרח"א בישרש יעקב עמ"ש הרב שפתי כהן ח"מ סימן ל"ב ס"ק ג' וכן כתב מהר"ר צבי בתשובה סימן חל"ק. גם הרב עיון יעקב כתב והש"ך אשתמיטיתיה דברי תוס' אלו. ואינו הרב ש"ך רק הגהה כתובה שם בספר וכמדומה שהיא מחתנו וכן מהר"ץ הזכיר שהיא הגהה. ועיין באורים ותומים. ובספר חשק שלמה שהגיע לידי מקרוב הביא שם סימן ל"ב מה שמצא [ועיין לפנים בקמא על דף נ"ו ע"ש] בדרשות מר אביו משם ספר ישרש יעקב על הש"ך ע"ש. והם דבריו במקראי קודש גם כן דף ס"ה ותשובות מהר"ץ כאמור. ונראה שלא היו בידו הני ספרי דבי רב. ועיין בספר זרע בירך ח"ג על ברכות דף ד' ע"ג מה שהקשה על התוס' ומה שתירץ ועמ"ש רגל ישרה בקמא דף נ"ו:

אמר חזקיה מנין שכל המוסיף גורע וכו' ולא תגעו בו. ראיתי באבות דר' נתן פ"א שאמרו אדה"ר עשה סייג לדבריו דהיינו שהוסיף לחוה הנגיעה ע"ש וכתוב בספר אהבת חסד פירוש על אדר"ן דף ב' בתוספות שלו וז"ל ותמוה על בעל נחלת יעקב שהשיג על מתנות כהונה ולא שם לבו אל גמרא דכאן ותוס' בסנהדרין דף כ"ט אמר זאת מסברא דנפשיה ונעלם ממנו הגמרא דכאן עכ"ל. והרב בנחלת יעקב כבר הזכיר אבות דר' נתן אלא שרצה לישב המדרש והגמרא והאריך ע"ש. ומה שהביא מתוספות בשמעתין אינו כלל בתוס'. רק ראיתי להרב תורת חיים שכתב כן ואפשר דעליו כיוין והיה כתוב ות"ח וט"ס הוא מ"ש ותוס'. והרב כלי יקר פרשת בראשית ג"כ כתב כן מדנפשיה ע"ש. [וכן דקדק הרב אספקלריא המאירה פירוש הזהר ממ"ש בזהר בראשית דף ל"ו ע"א ע"ש ודוק]:

קרובים ונתרחקו הוו. שמתה אחותם אשת מר עוקבא: בקבא דקירא אידבקי בכו. בקב של שעוה נדבקתי בכם בתמיה כלומר איני דבוק בכם כלל אלא אתון לא צייתיתון דינא: מיום ראשון ואילך. בטלה שושבינות וכשר להעיד: והוא לא אויב לו יעידנו. דהאי והוא אעד קאי דמעיד שהוא חייב גלות והעד לא אויב לו לרוצח דאי ברוצח הא כתיב (דברים ד) והוא לא שונא לו וקראי אחריני טובא: ולא מבקש רעתו ידיננו. דסמיך ליה ושפטו העדה וקאמר ר' יהודה דהאי לא מבקש רעתו אשופטים קאי ולשון זה מצאתי בברייתא דסיפרי ולא בסיפרי שלנו והוא לא אויב לו העד ולא מבקש רעתו השופט: חד לדיין. דבדיין מודו רבנן דשונא לא ידון דלא מצי חזי ליה זכותא: ואידך. לפסול בדין אחד שני דיינין ששונאין זה את זה: מתני' מאיימין עליהם. מפרש בגמרא: הוא אמר לי. הלוה אמר לי: לא אמר כלום. דעביד איניש דאמר פלוני נושה בי כדי שלא יחזיקוהו עשיר: הודה לו. שהיו שניהם בפנינו להודות נתכוון להיות לו עדים בדבר: שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי. דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות:. אפילו שנים מחייבין או מזכין והשלישי אומר איני יודע יוסיפו הדיינין. ואע''ג דאי הוה פליג עלייהו הוי בטל במיעוטא כי אמר איני יודע הוי כמי שלא ישב בדין ונמצא הדין בשנים ואנן תלתא בעינן: מכניסין אותן. לבעלי דינין ובגמרא פריך הא לא אפקינהו: גמ' היכי א''ל. לעדים כשמאיימין עליהם: נשיאים ורוח וגשם וגו'. בשביל מתהלל במתת שקר דהיינו מעידי שקר גשמים נעצרים ואפילו כשהשמים מתקשרים בעבים ורוח להוריד גשמים אין הגשם בא: אמר רבא. מאי איכפת להו אם לא ירדו גשמים אמרי בלבם משל הדיוט שב שני הוה כפנא ואבבא אומנא לא חליף על פתח מי שיודע אומנות ובעל מלאכה לא עבר הרעב: מפץ וחרב וגו' איש עונה וגו'. בעון עדות שקר דבר בא ויתייראו שלא ימותו: אאוגרייהו זילי. השוכרים אותם מבזים אותם וקלים הם בעיניו: והושיבו שנים אנשים בני בליעל. גבי נבות היזרעאלי כתיב שיועצי המלך היו יועצים לשוכרם והיו קורין אותם בני בליעל: בפנינו. משמע שעשאונו עדים: פטור. ואע''פ ששמעו עדים אתמול שהודה לו הואיל ולא אמר אתם עדיי: משטה אני בך. שוחק הייתי בך בשביל שהיית שואלני מה שלא היה: הכמין. החביא כמו וארב לו (דברים יט) ויכמון ליה: ואין טוענין למסית. המסית חבירו לעבודת כוכבים אין טוענין אותו ב''ד בשבילו טענת זכות אלא אם כן טוענה הוא: ואם לא טען. משטה הייתי בך כשהודיתי אלא אמר לא אתן לך הבא עדים שהלוית לי אין טוענין בשבילו אלא אומרין לו אחרי שהודיתה לך שלם: ובדיני נפשות. אם יש טענת זכות והוא אינו יודע לטעון טוענין לו: לפי שלא טען. הנחש לא טען הקב''ה בשבילו: ולא תגעו בו. הקב''ה לא הזהירם על הנגיעה ומתוך תוספת גירעו שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו אמר לה ראי שאין מיתה על הנגיעה אף על האכילה לא תמותי: אמתים. דל אל''ף מהכא קרי ביה (מתים) הוי שתי מאות אמה כל אותיות שבתורה הברתם ככתיבתם כמו ועשית ואמרת כאלו כתובה בה''א וכן אתה חסר כמו אותה מלא: עשתי עשרה. דל עיי''ן מהכא הוו להו שתים עשרה:

דברי הרב ודברי התלמיד. וא''ת אם כן כל מסית יפטר עצמו באותה טענה ויש לומר דדוקא נחש שלא נצטוה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו אבל מסית שנצטוה שלא להסית נמצא כשמסית עובר: