דף צב - ב
אלא אי איתמר הכי איתמר: המוציא משוי על ראשו פטור. ואם תימצי לומר: הרי אנשי הוצל עושין כן? בטלה דעתן אצל כל אדם! ולא הוי דרך הוצאה בכך. [1]
מתניתין:
המתכוין להוציא לפניו. כגון שצרר מעות בטליתו כדי שיהיו תלוין לו מלפניו וישתמרו כראוי, ובא לו לאחריו, שהטלית התהפכה, והמעות הגיעו לאחוריו בשעת ההוצאה, באופן שאינן משתמרין יפה - פטור, לפי שלא נתקיימה מחשבתו. שכונתו היתה לשמירה מעולה ובסוף נעשתה שמירה פחותה, והוי ליה כ"מתעסק".
אבל נתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו - חייב, כדמפרש בגמרא.
באמת אמרו: האשה החוגרת בסינר ותלתה בו דבר להוציאו בשבת, בין מלפניה ובין מלאחריה, כלומר אפילו נתכונה להוציא מלפניה ובא לו לאחריה - חייבת. שכן ראוי להיות חוזר. שדרכו של סינר להתהפך, ומלכתחילה ידעה שסופו להתהפך, והרי נתקיימה מחשבתה.
רבי יהודה אומר: אף מקבלי פתקין של המלך כדי למוסרם לרצים חייבים, אפילו לא נתקיימה מחשבתן. כגון שהוציאו על מנת למוסרם לרץ זה ונתנו לרץ אחר. לפי שהדבר מצוי כשדבר המלך נחוץ ואינו מוצא רץ זה ונותנו לאחר, ועל דעת כן הוציא מלכתחילה. [2]
גמרא:
והוינן בה: מאי שנא לפניו ובא לו לאחריו דפטור, משום דלא אתעביד מחשבתו.
הרי לאחריו ובא לו לפניו נמי, אמאי חייב, הא לא אתעביד מחשבתו?
ומתרצינן: אמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו לא שנה זו. תנא דרישא פוטר אף בסיפא, ותנא דסיפא מחייב אף ברישא, שדין אחד להם. [3]
אמר רבא: ומאי קושיא? דילמא לפניו ובא לו לאחריו היינו טעמא דפטור, דנתכוון לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה. ואנן סהדי דלא ניחא ליה בכך.
אבל לאחריו ובא לו לפניו, היינו טעמא דחייב, דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה, וכל שכן דניחא ליה.
אלא מאי, מה היתה הקושיא לכתחילה, שהרי רבא תירץ כה פשוט?
דיוקא דמתניתין קשיא!
דקתני רישא המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, ומשמע שדוקא משום שעלתה בידו שמירה פחותה ממה שהתכוין. הא מתכוין לאחריו ובא לו לאחריו, כלומר שלא זז החפץ ממקומו, חייב. ולא אמרינן שאין זו דרך הוצאה, שהרי אינו משתמר שם יפה.
אימא סיפא: לאחריו ובא לו לפניו הוא דחייב, שעלתה בידו שמירה מעולה. הא מתכוין לאחריו ובא לו לאחריו פטור, שאין זו דרך הוצאה. [4]
ומתרצינן: אמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו לא שנה זו. שתנא דרישא ותנא דסיפא אכן חולקין בדין דלאחריו ובא לו לאחריו.
אמר רב אשי: מאי קושיא? דילמא סיפא "לא מיבעיא" קא אמר:
לא מיבעיא לאחריו ובא לו לאחריו דחייב, דהא איתעבידא מחשבתו. אלא אפילו לאחריו ובא לו לפניו איצטריכא ליה לאשמעינן, כי סלקא דעתך אמינא: הואיל ולא איתעביד מחשבתו לא ליחייב.
קא משמע לן: כיון דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה דחייב שאף זה נתקיימה מחשבתו. כי כל שכן דניחא ליה בכך.
ואמרינן: לאחריו ובא לו לאחריו - תנאי היא, אי חייב אי לא.
דתניא: המוציא מעות בפונדתו ופיה למעלה, חייב. פיה למטה - רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין שאין דרך הוצאה בכך לפי שהמעות נופלים.
אמר להן רבי יהודה: אי אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב?! על אף שאין זו דרך הוצאה. והוא הדין בפונדתו ופיה למטה.
ואמרו לו חכמים: אי אתה מודה בהוציא כלאחר ידו ורגלו שהוא פטור?! משום שלא הוציא כדרך המוציאין, הוא הדין בפונדתו ופיה למטה.
אמר רבי יהודה: אני אמרתי לחכמים דבר אחד, ש"אי אתם מודים לי", והן אמרו לי דבר אחד ש"אי אתה מודה לנו".
אני לא מצאתי תשובה לדבריהם! והן לא מצאו תשובה לדברי!
ומדייקינן: מדקאמר להו רבי יהודה "אי אתם מודים", לאו, מכלל, דפטרי רבנן בלאחריו ובא לו לאחריו [עיין עיונים [5]].
הרי שנחלקו בזה חכמים ורבי יהודה.
ודחינן: וליטעמך, הא דקאמרי ליה חכמים לרבי יהודה: אי אתה מודה בכלאחר ידו ורגליו שהוא פטור. האם הכי נמי תאמר דמכלל, דמחייב רבי יהודה בכך? והתניא: לאחר ידו ורגלו - דברי הכל פטור?
אלא ודאי, כך ביאור הדברים: לאחריו ובא לו לאחריו - דברי הכל חייב. לפי שיש המוציאין כן ואעפ"י שהיא שמירה פחותה. לאחר ידו ורגלו - דברי הכל פטור, שאין זו דרך הוצאה כלל.
כי פליגי: בפונדתו ופיה למטה.
מר רבי יהודה מדמי ליה לאחריו ובא לו לאחריו.
ומר חכמים מדמי ליה לאחר ידו ורגלו, שאינו דומה לאחריו ובא לו לאחריו, דהתם משתמר קצת. אבל בפיה של פונדתו למטה הרי נופלים המעות, ואין זו דרך הוצאה כלל.
שנינו במשנה: באמת אמרו האשה.
תנא: כל "באמת אמרו" - הלכה היא, ואין לגמגם בדבר.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר מקבלי פתקין:
תנא: שכן לבלרי מלכות סופרי המלך עושין כן, כשדבר המלך נחוץ, שמוסרו לרץ אחר כשאינו מוצא את מי שהיה בדעתו לתת לו מלכתחילה.
מתניתין:
המוציא ככר לרה"ר, חייב. [6]
הוציאוהו שנים, פטורין כדילפינן בגמרא.
לא יכול אף אחד מהם להוציאו מחמת כובדו והוציאוהו שנים - חייבין. [7]
ורבי שמעון פוטר. ובגמרא תתבאר מחלוקתם.
גמרא:
אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה, אמר אביי, ואמרי לה, במתניתא תנא:
א. זה יכול להוציאו לבדו וזה יכול להוציאו לבדו, והוציאוהו שניהם -
רבי מאיר מחייב,
ורבי יהודה ורבי שמעון פוטרים לפי שאין הדרך ששנים יוציאו דבר שאחד לבד יכול להוציאו, ולקמן ממעט ליה מקרא.
ב. זה אינו יכול וזה אינו יכול -
רבי יהודה ורבי מאיר מחייבים, שרבי יהודה מודה כאן שהם חייבים, לפי שבאופן כזה, הדרך הוא ששנים מוציאים. [8]
ורבי שמעון פוטר.
ג. זה יכול וזה אינו יכול והוציאו שניהם - דברי הכל חייב רק זה שיכול.
תניא נמי הכי: המוציא ככר לרה"ר חייב.
הוציאו שנים, רבי מאיר מחייב ואפילו כל אחד יכול לבדו.
ורבי יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו, כלומר כל אחד ואחד מהם, והוציאו שנים, חייבין. ואם לאו, אלא זה יכול לבדו וזה יכול לבדו, והוציאוהו יחד - שניהם פטורים.
ורבי שמעון פוטר אפילו כשכל אחד אינו יכול לבדו.
והוינן בה: מנא הני מילי, מנין למד כל אחד מהם את שיטתו?
דתנו רבנן: כתיב בחטאת "ואם נפש אחת תחטא בשגגה ... בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה". ודרשינן מדכתיב "בעשותה", כי דוקא העושה את המלאכה כולה חייב עליה, ולא העושה את מקצתה. כיצד?
שנים שהיו אוחזין במלגז [מלשון מזלג] מגריפה, ולוגזין מאספין את השיבולים בגורן, שעושים מלאכת מעמר.
או שהיו שנים אוחזין בכרכר שבט, ושובטין בו לישר את חוטי השתי שהוא בכלל מלאכת מיסך.
או אוחזין בקולמוס וכותבין ביחד.
או אוחזין בקנה והוציאו אותו לרה"ר.
וכל אלו, זה יכול וזה יכול הם.
יכול יהיו חייבין?
תלמוד לומר "בעשותה" - העושה את כולה ולא העושה מקצתה.
הערות
[1] מכאן הוכיחו תו' בד"ה ואת"ל, שגם על מקום שלא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם, ולפעמים לא אמרינן כן על מקום, והיינו שאם כל העולם היו נוהגין כאותו מקום אילו היו באותו מצב, כגון שבמקום אחד סוחטין רימונים כי גדלים אצלם הרבה רמונים, בזה לא אמרינן בטלה דעתן אצל כל אדם, וכל העולם נאסר בגללן לסחוט רימונים בשבת, כי כל העולם היו נוהגין כן אילו היו להם הרבה רימונים, וחשיב דבר העומד לסחיטה.
[2] וכל הראשונים מפרשים דומיא דאשה החוגרת בסינר, שיש אדם ממונה מהמלך שנושא פתקין של המלך בכיס התלוי בחגורתו והכיס מתהפך לפעמים לאחוריו, ות"ק חולק על רבי יהודה לפי שאינו מתהפך כ"כ כמו באשה.
[3] לכאורה א"כ הו"ל לתנא דרישא למינקט לאחריו ובא לפניו דפטור ותנא דסיפא הו"ל למינקט לפניו ובא לו לאחריו דחייב שהוא יותר רבותא, אלא דהגמ' סברה השתא דאין חילוק ביניהם ואין רבותא בזה יותר מזה, תוד"ה תברא.
[4] הקשה הרע"א דאם כן אף בלאחריו ובא לו לפניו אמאי חייב שהרי לא התכוין לעשות מלאכה שחייב עליה, כמו נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דפטור מחטאת דהוי מתעסק. והרא"מ הורוויץ תירץ, דאולי כיון שהוא התכוין למלאכה לפי דעתו ועלתה בידו מלאכה ממש, חייב.
[5] הקשו הראשונים, דאדרבה האי לישנא משמע בכל דוכתא דמודים רבנן בזה דחייב, דה"ק כשם שאתם מודים בזה כך הודו לי בזה. ותירצו דהראיה היא מהסיפא דקאמר רבי יהודה "הם לא מצאו תשובה לדברי" וסברה הגמ' דה"ק הם לא מצאו טעם לחלק בין פונדתו למטה לבין לאחריו ובא לאחריו, ואעפי"כ לא חזרו בהן, וע"כ משום דפטרי אף בלאחריו. ולמסקנת הגמ' הוי פירוש "אי אתם מודים לי" כבכל הש"ס.
[6] כתב הריטב"א דלא איצטריכא ליה למיתני אלא נקיט ליה אגב סיפא.
[7] היינו כל אחד מביא חטאת בפני עצמו, ותו' בב"ק מ, א ד"ה כופר, הקשו, דשם אמרינן בשור של שותפין שנגח שאי אפשר לומר שכל אחד ישלם כופר שלם שהרי כופר אחד אמר רחמנא ולמה לגבי חטאת לא אמרינן דחטתא אחד אמר רחמנא ולא שתים. ותירצו שכיון שבמזיד חייב כל אחד כרת ה"ה שהוא חייב חטאת בשוגג, ועוד תירצו דיש לחלק בין חיוב לגבוה ששייך שכל אחד יתחייב קרבן, אבל בחיוב לחבירו למה ירויח זה מכך שהשור שייך לשנים.
[8] והריטב"א כתב הטעם, דכיון שכל אחד עשה בה בכל כחו הרי זה חשיב כעושה את הכל. ועוד טעם, מפני שהמלאכה תלויה בכל אחד מהם, דכיון שהיא צריכה לזה כמו לזה אחשבה רחמנא כאילו כל אחד מהם עשאה כולה.
בגמ' כל באמת הלכה כו' בירושלמי איתא הל"מ מסיני. ועי' בהרע"ב (רפ"ב דתרומות) פי' דל"ד אלא כאלו היא הל"מ מסיני דהא גם בדרבנן קתני הכי ע"ש. וכן מוכח הכא דאל"כ קשה לר"א דאמר לעיל תברא (ובירושלמי קאי הכא נמי למסקנא]. א"כ תיקשי למ"ד דבכל גווני חייב במאי מיתוקים הלכה זו מסיני לענין אשה, וצ"ל דלאו הלמ"מ ממש כנ"ל מיהו קצת קשה אי אינו הלמ"מ מאי קמ"ל בלשון באמת כיון דליכא מאן דפליג ממילא הלכה כן, ועי' בב"מ (ס') פי' רש"י באמת כו' שאין לחסם ולגחגם בדבר ע"ש]:
במשנה המוציא ככר לר"ה חייב, לכאורה קשה מאי קמ"ל. וי"ל משום דתני בתר הכא לחלק בשנים שהוציאו בין יכול א' להוציא ובין לא יכול כו', קמ"ל דביחיד שהוציאו אף שהי' משקל ככר שבאמת אינו יכול וצריך שנים. אלא שנתיגע וגררו שלא כדרך יותר מכחו אעפ"כ חייב ולא אמרינן דהוי שלא כדרך המוציאין משום דבעת הצורך אדם מוציא בכל אופן שיכול כנ"ל:
בתוס' ד"ה ואת"ל. משמע דעל אתרא כו' וקשה דבפ' חבית כו'. לולי דבריהם י"ל דאנשי הוצל נמי אין מנהגם לעשות כן תמיד. דלא מסתבר כלל שלא יקחו בידם שום דבר קל רק על הראש אלא דלפעמים עושין כן ולכך בטלה דעתן, משא"כ בערביא מקיימים קוצים לעולם דרכם כן ולכך לא בטלה דעתן כנ"ל:
בד"ה הא כו' לעיל גבי חזקי' משני נעשה כו' ובכמה דוכתי לא משני הכי, י"ל דדוקא היכא דחד טעמא היא שייך נעשה אבל הכא דלאחריו ובא לפניו חייב משום דאתעביד מחשבתו. ולאחריו ובא לאחריו ס"ד דהגמ' לפטור משום דהוי כלא הוציא כדרך המוציאין ובמסקנא חייב משום דהוי כדרך, בכה"ג לא שייך למיתלי דנעשה כלאחריו ובא לפניו דחייב. כיון דהתם לא שייך האי טעמא דשלא כדרך דלפניו דרכו הוא, וכן כתבו התוס' בחולין (ט"ז.) דהיכא שאין הטעמים שוין לא שייך למימר נעשה ע"ש, ואפשר דכן הוא כוונת התוס' גם כאן כנ"ל כדי שלא יהיו דבריהם סותרים זא"ז], ויש להסתפק בהוציא לאחריו בצד זה ובא לו לאחריו בצד אחר אי פטור משום דלא איתעביד מחשבתו דבדעתו הי' להוציא בצד אחר, או נימא דמ"מ לאחריו הוא ואין שום חילוק בהשמירה בין צד זה. לצד אחר מיקרי אתעבידא מחשבתו וחייב:
ברש"י ד"ה טמאות כו' ורבותי גורסין כו' וק"ל א"כ לקולא תלינן ואמאי תני סיפא כו' ונ"ל דהיכא דאיכא למיתלי דלא שכב כלל עליהם תלינן לקולא, [משום דמוקמינן להו בחזקת טהרה], אבל היכא דבודאי שכב עליהם אלא דהוי ספק אי נתהפך עליהם ונישא הרוב עליו או לא אזלינן לחומרא, דכיון דודאי שכב עליהן איתרע חזקה דידהו, כעין מ"ש התוס' בכתובות (כ"ג.) ד"ה תרוייהו גבי זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ע"ש]:
בתוס' ד"ה חד כו' וזה כתב אות א' כו' דהו"א אהכנסה ואהוצאה הוא דקפיד רחמנא כו', תירוצם אין מובן דדוקא בחד גברא מצינו דקפדה תורה אהוצאה. והכנסה ולא בתרי גברא כיון דהעוקר לא הניח, ועיקר קושיתם י"ל דדוקא הכא דע"י שניהם זה עוקר וזה מניח נעשה המלאכה ובחד מינייהו ליכא שם הוצאה סד"א דמצטרף, אבל בכתב אות א' וחבירו כתב אות א' הוי כהוציא זה חצי גרוגרות וחבירו הוציא ג"כ ח"ג דפשיטא דלא מצטרף:
בד"ה אמר מר נראה לר"י דהאי א"י אפי' הוא בעל כח כו', נראה דלא כתבו כן בהא דזה א"י וזה א"י דפליגי בה ר"י ור"ש דמה דמחייב ר"י בשניהם א"י הוא משום דבמשא כזו הדרך ליטול בשני בני אדם לכן לא מיעט הכתוב זאת, א"כ אם אחד יכול אלא שנוטלין באצבע באופן שא"י ודאי פטורים, ודוקא הכא בז"י וזה א"י לענין מסייע כתבו כן וזה פשוט, אכן המהרש"א כ' כאן דברים תמוהים דגם ר"ש מודה דחייב בכה"ג, וזה תימא לו יהי' כמו שניהם יכולין דכ"ש דפטורים, וצריכים לפרש כוונת מהרש"א אם א' מהם הי' יכול בכח והשני א"י כלל בכה"ג מודה ר"ש דחייב אותו שיכול וצ"ע, וכבר השיג עליו בקיקיון דיונה:
בד"ה אמר ר"ז כו' דעבודתו כשרה משמע דאפי' פסולא דרבנן ליכא כו' תמוה לי דמה ראי' מכאן דליכא איסור דרבנן גם בשבת די"ל דשאני התם כיון דמה"ת עבודתו כשרה למה יפסלו חכמים העבודה ולהפסיד קדשים. וגם הא במקדש אין שבות [ומ"ש המהרש"א לעיל (מ"ב) להוכיח מדברי התוס' דהא דאין שבות במקדש דוקא באיסורי שבת אבל לא בשאר איסורים אין דבריו מוכרחים, וכ"מ במרדכי בשבועות בה' נדה דבכל מילי אמרי דאין שבות במקדש ע"ש] אבל לסייע לכתחילה לעכו"ם לעשות מלאכה בשבת נראה לומר דאסור מדרבנן לכו"ע:
בד"ה ור"ש כו' פי' בקונטר' דר"ש לטעמי' כו', וא"נ לרשב"א דשאני התם דגלי רחמנא כו' דטעמא דבעי שיהא רוב הזב נישא עליו כו' דבריהם תמוהין דגם רש"י מודה דבעי שיהא רוב הזב נישא עליו. ומ"מ אי לאו דזה א"י וזה א"י פטור מיקרי רוב הזב נישא על כל אחד כיון דאי לאו הוא לא הי' האחר יכול לשאת אותו כדמסקינן לקמן דלמ"ד זה א"י וזה א"י חייב סגי בשיעור אחד לכולם:
ע"כ בגמ' ר"א אומר רגלו א' על הכלי כו'. ומשמע אע"ג שגם ברגל א' שעל הכלי ג"כ יכול לעמוד אעפ"כ לא הוי חציצה ומיקרי מסייע. ואע"ג דלענין חיוב חטאת זה יכול וזה יכול פטור. היינו משום דאיכא קרא לפטור שנים שעשאוהו. אבל בכ"מ כל היכא דצד הכשר יכול אף דצד הפסול המסייע ג"כ יכול מיקרי רק מסייע דאין בו ממש. ועי' בס' תב"ש ביו"ד (סי' ב' סעי' כ"ז) שכתב דכשר ופסול ששחטו יחד אפי' ז"י וזה יכול שחיטתן פסולה ע"ש] דלפע"ד משמע מכאן דלא כדבריו
בגמרא אמר ר"פ משמי' דרבא אף אנן תנינא כו' הלשון צ"ע דהו"ל למימר תנינא כמ"ד שיעור אחד לשניהם כיון דפליגי בהא ר"ח ור"ה. ובעיקר הראי' ג"כ צ"ע טובא לפי' התוס' לעיל בעמוד הקודם ד"ה אמר דטעמא דר"ש דמטהר בד' טליתות משום דליכא רוב הזב על כל אחד א"כ ע"כ פליגי ת"ק ור"ש בזה אי שיעור א' לכולם וא"כ לא שייך למימר אף אנן נמי תנינא והכי הו"ל למימר תנאי היא. אח"כ מצאתי שהרשב"א בחי' לעיל דחה פי' זה מה"ט. מיהו גם הרע"ב במס' זבים פי' כהתוס'. וכמו כן שם במשנה דזב בכף מזנים שהביאו התוס' לעיל מוכרחין לפרש כמ"ש התוס' והרע"ב וא"כ קשיא סוגיין דהכא כנ"ל:
במשנה את המת במטה חייב וכן כזית כו'. נראה דה"ה כשהוציא עצם כשעורה אע"ג שאינו מטמא באהל דחייב. דעכ"פ מוציא טומאה מהבית ולא גרע מכזית מן הנבילה וכעדשה מה"ש דחייב. אכן למ"ש התיו"ט דאע"ג דמת אסור בהנאה ואין מצניעין כמוהו מ"מ חייבין עליו משום דמצניעין אותו לקוברו. י"ל דעצם כשעורה דאינו מטמא באהל אינו מצווה לקוברו ומשו"ה אין חייבין על הוצאתו]. והא דר"ש פוטר י"ל דוקא היכא שההוצאה הי' רק לצורך המת דהוי גוף ההוצאה משאצל"ג אבל בכזית מן הנבילה שהוציא לצורכו אף דבלא הטומאה הי' פטור משום דהוי פחות מגרוגרות מ"מ מועיל הטומאה להחשיבו לכשיעור. אע"ג דהצלת הטומאה שמשלים לשיעור הוי א"צ לגופו. מ"מ גוף ההוצאה צריך לה הוא. וכן משמע בירושלמי דבמת עכו"ם והוציאו לכלבו חייב בכזית ע"ש דאפי' לר"ש חייב כמ"ש הרשב"א והר"ן. אכן בקה"ע לא פי' כן וע"ש בשירי קרבן]:
בתוס' ד"ה אמר מר. ואור"י דאין למחוק הספרים משום זה כו' וכ"כ הרשב"א בחי' דכיון דאינו יכול ודאי היא דבר כבד ויש בו שיעור לזה ולזה ולכך נקטו הבעיא בזה יכול וז"י אליבא דר"מ. ותמהני דלפמ"ש התוס' בעצמה לעיל בעמוד הקודם ד"ה אמר מר בשם הר"י דזה אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה אלא שנטלו באצבעו אף שבכל היד הי' יכול א"כ שפיר משכחת בדבר קל ג"כ זה אינו יכול וזה א"י. וכן קשה על הרשב"א שהביא ג"כ לעיל דברי הר"י בפשיטות. וצ"ל בדוחק דמ"מ לא שכיח שיאחזנו שניהם באצבע א' וכדומה [ולפמ"ש לעיל דלא כתבו התוס' כן אלא גבי ז"י וזה א"י אבל בזה א"י וזה א"י כה"ג נמי פטורים א"ש דבריהם הכא]:
בד"ה ששגג כו' ואין נראה לר"י לא פי' הקונטרס ולא פי' רשב"ם כו' דלא שב מידיעתו הוא כיון שהזיד באחד מהן. ונ"ל פי' רשב"ם דמיירי שהי' מזיד והתרו בו שיתחייב מיתה ע"ז והוא הכחישם ואמר דזה מותר דבכה"ג אינו חייב מיתה כיון דלא התיר עצמו למיתה. ושב מידיעתו הוי דאילו הי' יודע אז דהאמת כדברי העדים שהתרו בו לא הי' עושה. אבל פי' רש"י אין מיושב כיון דמפרש בהדיא דחייב מיתה ובכה"ג שלא קיבל ההתראה פטור הוא ממיתה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0