דף יומי או פוסט מודרניזם דתי?

דף יומי או פוסט מודרניזם דתי? / הרב ישעיהו שטינברגר

[מקור: הצופה 17/3/2005]

למרבה הצער, ובניגוד לפרהסיה החרד"לית והספרדית העממית, חלק לא מבוטל מהרחוב הציוני הדתי ויתר על הש"ס. אצלו מתקיימים ערבי עיון במיגוון נושאים, המרצים והמרצות הם ממיטב המוחות באקדמיה, בצבא, באמנות ועוד. בצדם מופיעה לפעמים גם אישיות רבנית. אבל שיעורי גמרא נטו, ללא כותר או כחלק מסימפוזיון או פאנל, רק לעתים רחוקות מאד יימצאו שם

אם הגמרא לא "תופסת", אז צצים תחליפים למיניהם. מקימים מכונים או חוגים ל"קריאה מחודשת" של טקסטים, יוצרים "מדרש מודרני", ואם כבר גמרא אז בשיטת "רבדים" ועוד. אחרים נתפסים לפוסט מודרניזם, למסעות למזרח הרחוק או (להבדיל) לאומן, לדתיות "ניו אייג'", נוסח חבקו"ק ועוד. כשהכלים של בית המדרש הישן נשברים בהדרגה, הכל אפשרי

ר' מאיר שפירא מלובלין נחשב כאבי ה"דף היומי", על אף שהוגה הרעיון היה רבו, האדמו"ר מצ'ורטקוב. אומרים שהאדמו"ר העדיף שאיש ציבור מוכר, רב חשוב וחבר ה"סיים" הפולני מטעם אגודת ישראל, יהיה המפיץ והמפרסם. הוא חשש שאם הדבר יבוא ממנו, יצטמצם הפרויקט בעל הפוטנציאל הענק להנהגה של חסידי צ'ורטקוב בלבד.

לכאורה גם בבחירה במהר"ם שפירא היתה בעייה של מיגבלה כיתתית. הרי הרעיון הועלה לדיון בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל שהתקיימה בוינה באלול תרפ"ג (1923). אלא שהבמה לא היתה ממש מפלגתית. הצעת מהר"ם שפירא לא היתה חלק מסדר היום והועלתה בדיעבד וב"דלת האחורית" כשאילתה פרטית בסיום הכנסיה. רק התשואות של הקהל הרב שהתלהב מהחזון שהוצג בפאתוס ובכישרון רב הביאו לאימוץ הרעיון ובהמשך להצלחתו.

אין ספק שבזכות לימוד הדף היומי חזרה בכלל עטרת לימוד הגמרא ליושנה. אלמלא אותו האיש והרבבות הרבות של "בעלי בתים" שנענו לאתגר, עם ישראל היה ממעט כיום לעסוק בכלל בלימוד הקשה והתובעני של גמרא. הגאון ר' אשר וייס, שלשיעוריו הלמדניים נוהרים מכל גווני הקשת בציבור הדתי, הזדמן לאחרונה לפולמוס בנושא ה"דף היומי". היו שם אברכים מחוגי הקנאים, שמתנגדים כבר שלושה דורות ללימוד זה ומזלזלים בו. הרב וייס נזף בהם. זה שאתם בכלל לומדים גמרא - "לא דף היומי", אמר, אף זה בזכותו של ר' מאיר שפירא. אלמלא הוא היו רוב העולם היום לומדים "עין יעקב" על אגדות. רצה לומר שמהר"ם שפירא בנה גם את בית כנסת שלא נכנסים אליו …

ואכן אם יש דבר המתקרב למעמד הר סיני בדורנו זה הדף היומי ותפוצתו. בחגיגות סיום הש"ס במחזור הנוכחי השתתפו כמניין יוצאי מצרים ברחבי העולם. קהל עצום נוכח אישית בטקסים המרכזיים ובקטנים יותר ברחבי הארץ והפזורה. לומדי הדף מהווים בעצם את הישיבה הגדולה כיום בעולם. ר' מאיר שפירא זכה שמפעלו זה ימשיך וישגשג. ישיבתו השניה ישיבת חכמי לובלין (יח"ל) התרוקנה מתלמידיה ואינה היום אלא אנדרטה להוד העבר. הבניין המפואר בן שש הקומות שהיה לבית ספר לאחיות הושב לבעלות יהודית ועתה הוא משמש כמוזיאון ומרכז מבקרים.

ר' מאיר שפירא, דרשן מבריק, השכיל לבטא בסופרלטיבים הולמים עד היכן חשיבות לימוד הגמרא מגעת. משולה היא לבריאת האדם. חז"ל אמרו על אדם הראשון שראשו נברא מארץ ישראל, גופו ולבו מאדמת בבל והשאר מד' כנפות תבל. אף התורה שבעל פה כן: הראש המשנה בעריכת רבי יהודה הנשיא מארץ ישראל. התלמוד העיקרי, הוא התלמוד הבבלי בבבל. והפרשנות העניפה התחברה ב: אשכנז, ספרד, פולין, צפון אפריקה, אמריקה ובעצם בכל מקום שיהודים למדו ולומדים תורה.

לא רק ה"דף" אלא שיעורי הגמרא בכלל ולימודים ב"חברותא" זכו לעדנה. הם מתקיימים בכל אתר: החל מבתי כנסת ומדרש וכלה בחוגים במשרדי עסקים ועורכי דין בשעות ההפסקה. בגלל ה"מוחין" הנדרש נחשב לימוד זה ל"בון טון". שיעור סגור ויוקרתי מתקיים, למשל, מדי שבוע בירושלים שמשתתפים בו מסלתה ושמנה של הצמרת המשפטית, ביניהם שאינם שומרי מצוות. יעקב נאמן, כשהתראיין זמן קצר אחר שהתמנה לשר המשפטים, סיפר בגאווה (מוצדקת) שיומו נפתח בשיעור גמרא שהוא מוסר בשעה מוקדמת בלשכתו.

המשתייך בקביעות לשיעור גמרא, קל וחומר לדף היומי, הוא חבר במועדון אקסלוסיבי. לא אחת קורה שמרימים טלפון לאדם נכבד. אשתו עונה תוך שהיא מתקשה להסתיר גאוותה: "בעלי אינו זמין, הוא בשיעור גמרא", או "יש לו עכשיו חברותא"…

ובכל זאת יש קוץ באליה. אחרי הכל ה"דף היומי" בא לעולם כיצירה של אגודת ישראל בפולין שמהר"ם שפירא היה מנהיגה. גם בישראל לא קיבל הרעיון תפוצה אלא בזכות תלמידו הח"כ האגודאי לשעבר מתל אביב, הרב אברמוביץ. [לגופו של עניין זו תעודת כבוד למפלגה החרדית. הלוואי ירבו כמותה בתחום זה. משל למה הדבר דומה? לגביר שהכל לעגו לו שהוא רודף כבוד חולני. שמו מתנוסס באותיות קידוש לבנה על כל בניין שהוא תורם. ענה מליץ יושר פיקח: לפחות שמו מעטר ישיבות ובתי כנסת. עדיף הוא על פלוני ששמו חקוק על קירות של אוניברסיטאות, תיאטראות ומוזיאונים. האדם נבחן גם במושא כבודו]. רבנים של הציונות הדתית לא הוזמנו לחגיגות סיום הש"ס, ולא פיארו את בימות הכבוד לא בטקסים בישראל ולא בחו"ל. זאת למרות שאלפים מציבור זה שותפים ללימוד זה ולסיום הש"ס.

הם נאלצו לחגוג בטקסים נפרדים, שהבולט שבהם התקיים בגוש קטיף.

אבל האם זו רק אשמה שלהם? קל לתלות את הקולר בצד השני.

ב"ה לא אלמן ישראל; רבים וטובים בשורותינו קובעים עתים רבות לתורה. מספר עולה וגודל של תלמידים מתמסרים ועושים חיל צומחים בעקבות רבותיהם הגדולים בישיבות לתפארת. אף על פי כן, אם נהיה כנים עם עצמנו, חלק לא מבוטל מהרחוב הציוני הדתי ויתר על הש"ס. די לבחון את מודעות הרחוב המבשרות על אירוע דתי זה או אחר. באזורים החרדים שכיחים הפרסומים אודות שיעור הילכתי בגמרא או בהלכה. רבנים ותלמידי חכמים הם "כוכבי התקשורת" של אותו ציבור. במידה מסויימת, תופעה דומה ניכרת גם בפרהסיה החרד"לית והספרדית העממית. ואילו בשכונה הדתית המודרנית הממוצעת מתקיימים ערבי עיון כאלו ואחרים במיגוון נושאים. מהם מגרים את המחשבה ואת האינטלקט. המרצים והמרצות הם ממיטב המוחות באקדמיה, בצבא, באמנות ועוד. בצדם מופיעה לפעמים גם אישיות רבנית. אבל שיעורי גמרא נטו, ללא כותר או כחלק מסימפוזיון או פאנל, רק לעתים רחוקות נמצא שם.

בעקבות ההורים, ההתנתקות ההדרגתית מהגמרא קיימת גם בקרב חלק מהנוער שלימוד זה מהווה לכאורה מרכיב מרכזי מסדר יומו בבית הספר ובישיבה. חובשי הכיפות הסרוגות, למשל, לא מתייצבים בהמוניהם לשיעורי ההלכה הקלאסיים שתלמיד חכם חשוב מוסר בתקופת המועדים. אפילו בדרשות ההלכתיות המסורתיות שרבנים מעבירים בשבת תשובה ושבת הגדול בבתי הכנסת המרכזיים, קשה לפגוש בהם. גם בישיבה התיכונית או ההסדר קורה שלימודי ה"אמונה" וה"ש"ס הלבן" (כתבי הר' קוק) יותר פופולריים מאשר שיעורי גמרא למדניים פרופר.

מכאן הדרך קצרה להיווצרות וואקום שמזמין חיפושי זהות ואקספרימנטים של חוויה דתית.
אם הגמרא לא "תופסת", אז צצים תחליפים למיניהם. מקימים מכונים או חוגים ל"קריאה מחודשת" של טקסטים, יוצרים "מדרש מודרני", ואם כבר גמרא אז בשיטת "רבדים" ועוד. אחרים נתפסים לפוסט מודרניזם, למסעות למזרח הרחוק או (להבדיל) לאומן, לדתיות "ניו אייג'", נוסח חבקו"ק ועוד. כשהכלים של בית המדרש הישן נשברים בהדרגה, הכל אפשרי.

דומה שיש שני סמנים מובהקים לדתיות האלטרנטיבית שדוחקת את רגלי הסגנונות המסורתיים.

האחד מתייחס לציבור החרד"לי דווקא. זה לא סוד שחלק ממיטב הנוער הדתי לאומי התורני בחר בשנים האחרונות בדרכי החסידות הקדומה. התופעה בולטת ב חזות חיצונית מאד מסויימת, חומר הלימודים המועדף, נוסח התפילות, אופן קיום המצוות, חתונה בגיל צעיר ועוד. בסך הכל אלו ביטויים של כמיהה עצומה לטוהר ולאידיאלים. אבל אין לשכוח שהחסידות לא הפכה בשעתה לישות בת קיימא וחיובית אלא אחר שאימצה אל חיקה גם את ההלכה וההתעמקות בה. אלמלא קמו לה מנהיגים שנודעו כגדולי תורה מובהקים ספק אם היתה החסידות בלבושה הקמאי והמהפכני מגיעה כיום למלכות להצלחה רוחנית. מן הסתם היו מתקיימים בה הקלקלות שחששו להן ראשוני המתנגדים. כיום המצב נראה בשורותינו לפעמים כחסידות בלי: "שולחן ערוך הרב", "שפת אמת" על הש"ס, "שו"ת דברי חיים", "אבני נזר" וכיו"ב. ספק רב אם הנוער הנזכר, האמון בדרך כלל על כתבי הראי"ה קוק זצ"ל, מכיר באותה מידה גם את ספריו ההילכתיים והלמדניים של הרב: "משפט כהן", "דעת כהן" ו"שבת הארץ" (מעבר להקדמה).

הסמן השני מתייחס לציבור הציוני דתי שברחוב. זה שגאה בהתערותו בכל המערכות בצבא, באקדמיה, בכלכלה, בתקשורת ולאחרונה אף בתרבות ובאמנות. לא ידוע אם נערך סקר כזה; אבל ניתן לשער שקיים מיתאם הפוך בין אלו הקובעים עתים לתורה בכלל ובגמרא בפרט, קל וחומר בלימוד "דף יומי", לעומת אחזקת מכשירי טלויזיה וכבלים בבית ו/או התחברות לאינטרנט שלא לצרכי עבודה. הרב אבינר טוען שטלויזיה בבית אינה עולה בקנה אחד עם הבנת הגמרא. אין זה מסיבות דתיות בלבד; מפני שהרחוב הישראלי בכל רדידותו (ובזוהמתו) חודר אל היום יום של הבית. אלא גם מפני שהמיקוד וההסתכלות של ה"אינסטנט" הטלויזיוני מפריעים להתבוננות המעמיקה וארוכת הטווח הנתבעת מהחפץ להבין עולמות שבדף הגמרא ולהנות מהם.

ההשתלבות ב"דף היומי" בפרט, בימים אלו עם התחלת מחזור חדש, וטיפוח לימוד הגמרא בכלל, ייטיבו לפתור הרבה מהתהיות שהציבור הציוני הדתי מתייסר בהן. מספרים על גאון אחד, שליח ציבור נאמן לעמו, שלפני כל פגישה עם השררה הרוסית, במקום להתכונן ישירות לנושא הנידון, היה מסתגר בחדרו שעות אחדות. תלמידיו שהציצו מבעד חור המנעול נוכחו לתדהמתם שהרב מתעמק בסוגיה חמורה. לשאלתם, הסביר: לימוד גמרא בעומק מיישר את השכל והלב. זו ההכנה הראויה ביותר בפגישה עם הסיטרא אחרא. כל השאר "זיל גמור". ההתחברות ל"שכל התורה", שעיצב את ה"מוחין" והפיקחות של היהודי מאז ומעולם, עשויה להועיל מאד גם היום להתייצבות ב"שביל זהב" של ערכיות עם שפיות.

[המעדיפים לימודי תנ"ך או אגדה על פני גמרא טועים גם ברמה העקרונית התיאולוגית בתפיסת מעמד התורה בעם ישראל. בגיטין (ס' עמ' ב') נאמר שלא כרת ה' ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה בלבד. היה גלוי וידוע לקורא הדורות שהתנ"ך, (הכוונה לתנ"ך בגובה העיניים, ללא ה"משקפיים" של חז"ל), גורלו להיות נאבד-נגזל מעם ישראל בעקבות תירגומה ע"י אומות העולם. הכוונה, על פי התוספות שם והתנחומא, לתרגום השבעים ליוונית. התהליך שתחילתו בספטואגנטה המשיך אחר כמה מאות שנים עם וולגטה - התירגום ללאטינית, מעשה ידי הירונימוס. אז התגבש הצירוף של ה"ברית הישנה" עם ה"ברית החדשה". כך הפך התנ"ך שלנו לחלק מהקאנון הנוצרי. המקרא לא יכל, אפוא, לשמש בסיס ל"ברית" שלנו עם נותן התורה. ברית זו התקיימה דרך התורה שבעל פה. הרמב"ם בהקדמתו ל"משנה תורה" מגדיר את המסורה והתורה שבעל פה כתחום ה"אסור והמותר, הטמא והטהור" וכיו"ב ענייני הלכה דווקא. גם המקורות שאותם מציין הרמב"ם כבסיס לחיבורו, המהווה תמצות וקודיפיקציה של התורה שבע"פ, הם מקורות הילכתיים ולא מחשבתיים-אגדיים. הווה אומר, שלפחות לשיטת ה"נשר הגדול", עיקר ברית התורה היא בהלכה שבמשנה ובתלמוד ובמפרשיהם].

מהר"ם שפירא הסביר את סגולת הדף היומי על פי המסופר אודות ר' עקיבא שספינתו נקלעה לסערה וירדה למצולות. חברו, רבן גמליאל שהיה בספינה סמוכה, קרע בגדיו. הוא היה בטוח שחברו הגדול טבע. כשהגיע לחוף מצא שם את ר' עקיבא בריא ושלם. מסתבר שכשהאניה טבעה נזדמן לתנא הגדול "דף" להיאחז בו. נוכח כל גל שבא עלי, הסביר ר' עקיבא, הורדתי ראשי וכך הגעתי לחוף מבטחים. "דף הגמרא" הוא קרש ההצלה היחיד להינצל מהסערות שמאיימות להטביענו, סיים מהר"ם שפירא. דומה שהדברים יפים לעת הזאת יותר מתמיד.

חמי שליט"א, הרב פופקו שהיה נשיא המזרחי, נהג לציין בדרשותיו בוועידות התנועה שעמנו ידע להתאושש מגזירות קדומות שניחתו מבחוץ כ"שריפת התלמוד". אבל "סגירת התלמוד" אסון תוצרת בית של העת החדשה, נותר פצע פתוח. מקומות שבהם ספרי בית המדרש הישן היו לאבן שאין לה הופכין, נמחקו ממפת היהדות. בימים אלו, עם התחלת מחזור חדש של הדף היומי ראוי לנצל את ההתעוררות המורגשת גם במחננו להצטרפות ללימודי גמרא בכלל ולדף היומי בפרט. ולעוסקים כבר במלאכה, במיוחד לחובשי ספסלי הישיבות, ייאמר "הפוך בה והפוך בה דכולה בה".