אודות ר' מאיר שפירא מלובלין
אודות ר' מאיר שפירא מלובלין / אבי תאומים
עליה שאין ממנה חזרה
טרם מלחמת העולם השניה ימי העליה הרביעית. רבבות מבני ישראל היושבים בפולין ועולים לארץ ישראל. ביניהם אף חסידים ואנשי תורה חדורי יהדות ויראת שמים. מגיעים הם לכאן מתוך אמונה כי יישוב ארץ ישראל אינה מצווה ריקה מתוכן ועל כן כשמתקיימת האפשרות לקיימה יש להגשימה.
ומספרים: כי פעם אחת שאלו את הרב מאיר שפירא רבה של לובלין, ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד הדף היומי. למה אין כב' עולה לכל הפחות לבקר בארץ ישראל. ענה להם מתוך כובד ראש ותוך כדי אנחה של צער: כדי לעלות לארץ ישראל עדיין יש בי כוח אבל מנין אקח את הכח כדי לחזור משם?
ישיבת חכמי לובלין
אם הזכרנו את רבי מאיר שפירא נזכיר מעט אף מקצת מפעלו ומפעלו. כשנסתיימה מלאכת בנין הישיבה ביקש ר' מאיר שפירא שיכתבו על חזית הבניין את הפסוק: 'לכו בנים שמעו לי יראת ד' אלמדכם'. הסביר כי בחר בפסוק זה בעקבות מאמר חז"ל ידוע, על שהיה 'נעים זמירות ישראל' צריך לומר 'בואו בנים' - בואו, התקרבו וכך תשמעו. ואמר 'לכו' כי רק כשהולכים ומתרחקים אפשר לראות האם באמת שמעו-הבינו והם יהודים כשרים ויראי שמיים.
פטירתו בדמי ימיו
בהיות רבי מאיר שפירא בן 46 בלבד חלה בפתאומיות ונפל למשכב. היה זה לאחר ימי אלול ותשרי, הדאגה לבחורים שלו ב"ישיבת חכמי לובלין" וטלטולי הדרכים בנסיעותיו האחרונות לגיוס כסף לישיבה, גרמו למאמץ ונראה כי גופו נחלש והצטנן. "אמש נפל למשכב", אמרו, "שום דבר נורא, ינוח ימים מספר ויקום". כך גם חשבה קבוצת הרופאים היהודים הבכירים שבלובלין עת יצאה מדירת הרב שבישיבה, והכל קיוו שצדקו בקביעתם.
לא כך היו פני הדברים. תחושה משונה אפפה את הישיבה. ההתעלות והמרץ של תחילת ה"זמן" היו ספוגים במתח לא מוסבר שסבב בין הכתלים. מסיבות ששמר עימו הפתיע רבי מאיר את הבחורים בבקשה שיישארו בישיבה בכל אלול ותשרי, כולל סוכות. במשך הזמן בימים הנוראים ובשמחת החג, בלימוד, בתפילות, בסעודות ובזמירות, נרמזו שומעי לקחו והמתחקים אחר הנהגותיו כי רבם הגדול נתון בסערת נפש ובהליכי פרידה מהם.
השמחה האמיתית
הרב נחלש עוד ונעזר בתלמידיו בעטיפת ובהנחת הטלית והתפילין. שליח שמיהר לרופאים קיבל מהם מילות עידוד ותו לא. בתפילת ערבית כבר לא יכול היה רבי מאיר לדבר ורק האזין לתפילת הבחורים שבחדרו. אחר חצות כתב בפתק שיעבירוהו לחדר האורחים בישיבה. כשהוציאוהו הבחין באשתו, הרבנית מלכה טויבֶּה מתייפחת, ולחש לה: "למה הבכיות? הרי כעת מתחילה השמחה האמיתית".
ילדים משלהם לא זכו לחבוק בני הזוג. הבחורים היו להם כבנים, והם שעמדו נרגשים סביב מיטת רבם בחדר האורחים. רבי מאיר לחץ ברכות את ידי תלמידיו, ביקש שישירו ניגון נשמה שחיבר ורמז שירקדו סביב מיטתו. דמעות זלגו מעיני הסובבים ורבי מאיר כתב ביד רועדת: "רק בשמחה" הריקוד נדם. רבי מאיר שכב בשקט, שלווה נסוכה על פניו וידו אוחזת חזק ביד תלמיד אהוב. לקראת השעה 03:15 הבחין התלמיד באגלי זיעה קרה המכסים את פני רבו, ולפתע נשמטה ידו. "דער רבי איז נישט דו" (הרבי איננו), זעק התלמיד, והכל ברכו "ברוך דיין האמת".
בבוקרו של ז' במרחשוון ה'תרצ"ד הוכה העולם היהודי בתדהמה עם בוא הידיעה כי נלקח רבי מאיר שפירא מלובלין לגנזי מרומים.
על קיצור ימיו והספקו האדיר כתבו העיתונים והפליגו המספידים, כיהן כרב בקהילות גלינא, סאניק, פיעטרקוב ולובלין. עם כל גאונותו ולמדנותו ביטל עצמו בפני האדמו"ר רבי ישראל מטשורטקוב שהכריע עבורו בדבר כהונת הרבנות ועל היותו ציר מטעם "אגודת ישראל" בסֵיים הפולני (בית הנבחרים הפולני). כן היה מקורב ואהוב על ה"אמרי אמת" מגור, ובברכתו היה נשיא אגודת ישראל בפולין. בילדותו רכש יסודות מבית ויז'ניץ, וכפי שהתבטא: "תורה למדתי מגור, עבודה זו תפילה בויז'ניץ, וחסידות בטשורטקוב".
בכנסיה הראשונה של אגו"י, ביקש להביא בפני המתכנסים הצעה פרטית ושטח בפניהם את רעיון "הדף היומי" שאותו ילמדו יהודים באותו יום ברחבי העולם. לאחר שפירט את התועלת והדגים בשפה ציורית ונרגשת, הזכיר גם את המסכתות שנותרו מוזנחות ומיותמות שכעת יבוא גם להן תיקון. משכּילה לדבר קמו כל הנוכחים, מחאו כפים והריעו דקות ארוכות. דחיפה עצומה למפעל נתן בעל ה"אמרי אמת", שבליל ראש השנה ה'תרפ"ד, הראשון להכרזה, אמר לאלפי חסידיו בבית המדרש: "אני נכנס ללמוד את הדף היומי". בתרפ"ט, כשביקר רבי מאיר בראדין ונכנס ל"חפץ חיים" הקשיש ששכב במיטתו, התאמץ הח"ח לשבת באומרו: "ראוי שאקבל את 'רבּ הדף היומי' בכבוד המתאים". מפעל הדף היומי נקרא בפיו "בני הראשון", ו"בנו השני" היה המוסד התקדימי "ישיבת חכמי לובלין". עד שנוסדה זו לא הייתה בנמצא ישיבה שבבניינה התקיימו צרכי היומיום – לימוד, אכילה ולינה. בל"ג בעומר ה'תרפ"ד הונחה אבן הפינה במעמד רב רושם ובהשתתפות רבים מגדולי הדור. משך שש שנים השקיע רבי מאיר את כל כולו באיסוף מימון להקמה ולבנייה, ולקרקע נוחה זו ליקט שתילים ראויים - נערים מובחרים ועילויים שיגדלו ויפרחו בעמלה של תורה.
בישיבה מיוחדת של ראשי קהילות פולין בלובלין שהתקיימה בליל ההלוויה הוכרז: "אנו לא נוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה. אכן אנו אשמים כאשר ראינו את רבנו כורע תחת עול משא אחזקת הישיבה. עלינו לשמור מכל משמר שהישיבה לא תחלש ח"ו, שהבניין לא ייפול לידיים נכריות". לאורך ההלוויה ובימים הבאים נערכו מגביות עבור "הבן השני" של הרב - הישיבה בלובלין. קרן התורה הורמה בבניין הישיבה, עד בוא הצוררים.
שריפת הישיבה בידי הגרמנים ימ"ש נחשבה בעיניהם כניצחון והישג ראוי באידאולוגיה המעוותת שלהם. וכך תיארו אירוע זה בביטאון הנוער הגרמני דויטשה יוגענד צייטונג: "הייתה זו גאווה לנו להחריב את האקדמיה התלמודית הזאת, שהייתה נודעת כגדולה ביותר בפולין. השלכנו החוצה את כל הספרים הקדושים של היהודים והצתנו אותם". עשרים שעות שלמות השתוללו הלהבות. יהודי לובלין עמדו מסביב ובכו, אולם הוזמנה תזמורת צבאית והצלילים העליזים של המוזיקה החיילית החרישו את ייללתם.
בתש"ו, בשוך הלהבות, חזרו יהודים ללובלין ובכו למראה החורבן. בבניין הישיבה פעל בית ספר לאחיות, כחלק מאוניברסיטה קתולית, ובבית הקברות נשדדו המצבות ונחרשו קברים רבים. לפלא היה האוהל על קברו של רבי מאיר שפירא שנותר בשלמותו. לאחר שנים של מו"מ עם ממשלת פולין הותר להעלות את עצמותיו להר המנוחות בירושלים.
לזרע של קיימא לא זכה, אך כל לומדי ואוהבי "הדף" הם ילדיו, ובתוכם אלפים רבים חובשי כיפות סרוגות שהתווספו בשנים האחרונות למעגל הלומדים.
