לשון זו שייכת כשאמורא מקשה ומשיג על חבירו מכח פלפול וסברא בעלמא, ולא מכח משנה וברייתא. (תָּהֵי = תּוֹהֶה, תָּמֵהּ) להרחבה: תוס' (כתובות ב: ד"ה פשיט): כל אמורא היה תופס לשונו, כמו: מגדף בה ר' אבהו, תהי בה ר' יוחנן, לייט עלה אביי.
