סנהדרין דף לד

דף לד עמוד א
* הגמרא מבררת את טעם המחלוקת של חכמים ורבי יוסי ברבי יהודה שנחלקו אם העדים שהעידו עליו יכולים ללמד עליו ראיות של זכות.
* לדעת רב: הדין האמור במשנה, שדיין המלמד זכות בדיני נפשות אינו רשאי לשוב וללמד חובה, אמור רק בשעת המשא ומתן שבין הדיינים, אך בשעת גמר דין גם דיין שלימד בתחילה זכות רשאי לחזור וללמד חובה.
* הגמרא מקשה ארבע קושיות על דעת רב, ומתרצת.
* "אַחַת דִּבֶּר אֱ-לֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵא-לֹהִים" - מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות.

דף לד עמוד ב
* המשנה (בתחילת הפרק), הסוברת שדיני ממונות ניתן לסיימם בלילה, היא שלא כדעת רבי מאיר. (והגמרא מבארת את טעמיהם).
* רבי יוחנן סובר שסומא כשר לדון דיני ממונות (כדין הנובע מהמשנה בתחילת הפרק ולא כדעת רבי מאיר שבמשנה במסכת נדה).
* רבי מאיר סובר שמותר לדון ביום המעונן למרות שאינו כשר לראיית נגעים (וזאת למרות שרבי מאיר מקיש 'ריבים' ל'נגעים').