דף כט עמוד א
* נחלקו האמוראים ממתי לא נחשב לשושבינו (שפסול לעדות) - לאחר שבעת ימי המשתה או מיום ראשון ואילך.
* אמר רבי יוסי ברבי יהודה: "וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ" - מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שאין יושבים בדין כאחד.
* במשנה מובא שהיו מאיימים על העדים - והגמרא מבארת כיצד היו מאיימים עליהם שיעידו את האמת.
* צריך שיאמר (לעדים הרואים את מעשה ההלוואה או ההודאה וכיוצא בה) "אתם עדיי".
* אין טוענין למסית (=אין טוענים לזכותו טענה שהוא לא טען) – הגמרא מביאה שתי דעות של אמוראים למקור לדין זה.
* הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים למקור לכך ש"כל המוסיף גורע".
דף כט עמוד ב
* נתבע שהודה ואחר כך אמר "לא היו דברים מעולם" - לדעת אביי לא נאמן, ולדעת רבא כן נאמן.
* אדם עשוי להודות שהוא חייב ממון לאדם אחר אף שאין זה נכון, כדי שלא יחשבו אנשים שהוא עשיר, ולדעת רבי חייא דין זה הוא אף אם הודה בשעת מיתתו, כי מעוניין שלא יחשבו שבניו הם עשירים.
* הגמרא מלמדת באיזה אופן כותבים העדים בשטר שראו שהודה בעל הדין בחובו, אף שלא קיבלו ממנו רשות לכך.
* חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם נעשה (המוכר) גדול.