דף נח עמוד א
* רב אשי מבאר שהטעם לדין של שמואל (שטיהר אשה שבדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם) הוא מפני שהוא סובר כדעת רבי נחמיה ש"כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים".
* לא מחזיקים טומאה ממקום למקום (שהדם עבר ממקום למקום).
* כתמים שנמצאו על בשר האשה וצורתם אינה בצורה הרגילה של כתמים - הגמרא מסתפקת מה הדין.
* אין שונין בטהרות כדי להקל.

דף נח עמוד ב
* כתם שנמצא על החלוק - אם יכולה לתלות ולומר שהכתם בא מבחוץ, תולה בזה וטהורה, ואפילו אם נמצא הכתם בחלוק התחתון.
* לדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס: אשה תולה את הדם שמצאה בדם מאכולת, ולא בדם מגופה, עד כגריס של פול, ולדעת חכמים: תולה בדם פשפש, עד כתורמוס.
* עיר שיש בה חזירים - אין חוששים לכתמים (ואם מצאה דם יכולה לתלות שהדם בא מהם).
* נמצא עליה כתם שגודלו בדיוק כגריס - נחלקו האמוראים אם אשה יכולה לתלות בו או לא.

דף נט עמוד א
* נמצא על האשה כתם בגודל של "גריס ועוד", ובמקום של אותו "ועוד" נמצאת כינה הרוגה - נחלקו האמוראים אם טמאה או טהורה.
* רבי ירמיה מסתפק מה הדין אם אשה נתעסקה בדם או בצבע אדום בגודל של גריס ונמצא עליה כתם בגודל של "גריס ועוד".
* כיון שכתמים מטמאים מתקנת חכמים אפשר להקל ולתלות בכל דבר שיכולה לתלות בו.
* הלכה כדעת רבי אליעזר ברבי צדוק, הסובר שבגד שבודקת בו האשה את עצמה, שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם - עגול טהור, משוך טמא.

דף נט עמוד ב
* פרק תשיעי, המתחיל בתחילת עמוד זה, ממשיך לעסוק בדיני כתמים, ובסופו עוסק בדיני וסתות.
* שמואל ורבי אבא פסקו כרבי יוסי, הסובר שאשה שעושה צרכיה וראתה דם - טהורה (בין עומדת בין יושבת).
* איש ואשה שעשו את צרכיהם בעמידה ונמצא דם על המים - נחלקו האמוראים אם רבי מאיר מטמא אף במקרה זו או שהוא מטהר.

דף ס עמוד א
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שאם השאילה חלוקה לנכרית ואח"כ מצאה בו כתם יכולה לתלות שהכתם בא מהנכרית - ומחדש רב שדין זה הוא רק בנכרית גדולה שכבר ראתה דם.
* אשה שהשאילה חלוקה לחברתה, שהיא שומרת יום כנגד יום ביום השני שלה או שהיא סופרת שבעה שלא טבלה, ונמצא בו כתם - נחלקו התנאים אם יכולה לתלות בה את הכתם.
* השאילה את חלוקה לאשה שראתה כתם, ואח"כ לבשה בעלת החלוק את החלוק ומצאה בו כתם - לא יכולה לתלות את הכתם באשה שראתה כתם.

דף ס עמוד ב
* רב פוסק הלכה כרבי נחמיה, הסובר שכל דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו בו חכמים טומאת כתמים.
* במשנה נאמר ששלוש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות, אבל אם בדקה אחת מהן את עצמה ומצאה דם רק היא טמאה - ומחדש רב שזה רק בתנאי שהיא בדקה את עצמה בשיעור וסת (ורק במקרה זה שאר הנשים יכולות לתלות בה את הכתם).

דף סא עמוד א
* שלוש נשים שהיו ישנות במטה אחת ולא היו משולבות ודבוקות זו בזו, ונמצא דם תחת הפנימית (או תחת החיצונית) - רק היא והאמצעית טמאות.
* מתוך שהיה לגדליה לשמוע לעצת יוחנן בן קרח (שהתרה בו שישמעאל בן נתניה רוצה להורגו וכי עליו להישמר ממנו) ולא חשש לאזהרתו עד שלבסוף אכן הרגו ישמעאל, ועל ידי זה נגרם שישמעאל הרג את שאר החללים - מעלה עליו הכתוב כאילו גדליה עצמו הרגן.
* לשון הרע - אף שאסור לקבל ולהאמין להם, מכל מקום יש לחוש לדברים.
* "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי" - זה עוג שפלט מדור המבול.

דף סא עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתות שמבואר בהם דין בגד שאבד בו כתם או שכבת זרע או כלאים.
* רב יוסף מדייק מברייתא שמצוות בטלות לעתיד לבוא.
* לדעת רבי יוחנן: כיון שמת אדם, נעשה חופשי מן המצוות.
* בגד צבוע שאשה מצאה עליו כתם - נחלקו התנאים אם מטמא את האשה משום כתם או לא.

דף סב עמוד א
* במשנה ובגמרא מבואר אלו שבעה סמנין מעבירים על כתם שנמצא בבגד כדי לבדוק אם הוא דם נידה או לא.
* העביר על הכתם שבבגד ששה סמנין (מתוך השבעה), ולא עבר הכתם, ואח"כ העביר עליו "צפון" ועבר הכתם - אין בזה הוכחה שאינו דם.
* העביר על הכתם שבבגד את שבעה הסמנין המנויים במשנה, ולא עבר הכתם, ואח"כ העבירם עליו שוב, ועבר הכתם - דינו כצבע ולא כדם (ולדעת רבי זירא: דינו כצבע רק לגבי טהרות שנגעו בבגד בין העברת סמנין ראשונה לשניה).

דף סב עמוד ב
* לדעת רב אשי: בהקפדתו של האדם תלוי דינו של הכתם, ולכן לאחר שהעביר שבעה סמנין על הדם, טהור, אף אם לא עבר הכתם לגמרי.
* טומאה בלועה שאינה יכולה לצאת אלא על ידי הדחק - לדעת ריש לקיש: לא נחשבת טומאה בלועה שמתבטלת, לדעת רבי יוחנן: נחשבת טומאה בלועה.
* רבי יוחנן הקשה על ריש לקיש 3 קושיות (ממשנתנו, מברייתא, וממשנה במסכת אהלות), וריש לקיש הקשה על רבי יוחנן ממשנה במסכת אהלות, וכל הקושיות נדחו.

דף סג עמוד א
* הגמרא מבארת מה נחשב ל"רוק תפל" (שהוא אחד משבעה סמנין שמעבירים על הכתם כדי לבדוק אם הוא דם נדה).
* לדעת ריש לקיש צריך שרוק תפל יהיה מעורב עם כל אחד ואחד מהסמנים (כשבודקים איתם אם הכתם הוא דם נדה).
* אם הקדים להעביר על הכתם את הסמנים המוזכרים אחרונים במשנה ורק אח"כ העביר את הסמנים המוזכרים ראשונים במשנה - צריך כעת להעביר שוב את הסמנים המוזכרים אחרונים במשנה.
* המשנה מחדשת שגם אשה שיש לה וסת גוף קבוע דיה שעתה.

דף סג עמוד ב
* לדעת שמואל: וסת הימים נקבע בשתי פעמים, וסת הגוף נקבע בפעם אחת (שלא כדעת התנא במשנה הסובר שוסת זה נקבע רק בשלוש פעמים).
* רבי יהודה סובר (וכך פוסק רבא) שכל עונת וסת ראייתה אסורה, ורבי יוסי חולק ומתיר ולדעתו מדקדקים לצמצם זמן הוסת לשעת הראייה בלבד.
* "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" - מכאן אמר רבי ירמיה: אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן (עונה).

דף סד עמוד א
* ראתה ביום ט"ו לחודש זה, וביום ט"ז לחודש הבא, וביום י"ז לחודש שלאחריו - לדעת רב: קבעה לה וסת לדילוג, לדעת שמואל: רק אם תראה ביום י"ח בחודש שאחרי זה קבעה לה וסת לדילוג.
* אין האשה קובעת וסת עד שתקבענו שלוש פעמים, אבל לחשוש חוששת כבר אחרי פעם אחת (ואם ראתה ביום ט"ו פעם אחת - חוששת לט"ו הבא ולא תשמש).
* קבעה את הוסת שלוש פעמים - צריכה שלוש פעמים לעוקרו, אבל אם קבעה אותו רק שתי פעמים - נעקר בפעם אחת.

דף סד עמוד ב
* דמים יפים לאשה.
* כל אשה שדמיה מרובין - בניה מרובין.
* המשנה הראשונה בפרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, מפרט עד מתי נחשב הדם לדם בתולים.
* לדעת ב"ה: קטנה שלא הגיע זמנה לראות, וניסת, אינה נטמאת עד שתתרפא המכה, ואפילו אם ראתה כבר דם בבית אביה.
* נערה שהגיע זמנה לראות ולא ראתה, וניסת, ובאותן ארבע לילות שנותנים לה (לדעת ב"ה) שימשה גם בימים - לדעת רב: אין התשמיש ביום מוריד מחשבון הארבע לילות, לדעת לוי: כנגד כל יום ששימשה בו הפסידה לילה כנגדו.
* חתן שבעל את אשתו ולא מצא דם מבעילה זו וחזר ובעל (בתוך ארבע לילות) ומצא דם - נחלקו האמוראים אם טמאה (כדין נידה) או טהורה (כדין בתולה).

דף סה עמוד א
* לדעת רב (בסוף העמוד הקודם): בוגרת בתולה שנשאת (ולא ראתה עדיין דם נידה), נותנים לה לשמש עם בעלה לילה הראשון בלבד - והגמרא מקשה על דעת רב מברייתא ומתרצת.
* כיון שהגיע אדם לזקנה, מזונותיו קשים לבוא.

דף סה עמוד ב
* בברייתא (בסוף העמוד הקודם) נאמר שנערה שראתה דם, ונשאת, לדעת בית הלל מותרת לשמש כל הלילה, ורשב"ג פירש שנותנים לה לילה וחצי יום - והגמרא מבארת את כוונתו.
* רב ושמואל הכריעו להלכה, כדעת רבותינו שבברייתא ובניגוד למשנה, שלגבי כל בתולה בועל בעילת מצוה ופורש.
* אשה שראתה דם בתוך הזמן שתולה בבתולים ודמה לא פסק אף לאחר הזמן הזה - צריכה לבדוק אם נשתנה מראה הדם היוצא כעת לעומת מראה דם הבתולים שיצא בתחילה ואז תהיה טמאה.

דף סו עמוד א
* הגמרא עוסקת בדין "רואה מחמת תשמיש".
* "וטמא טמא יקרא" - צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים.
* אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים ("חומרא דרבי זירא").
* תבעוה לינשא ונתפייסה - צריכה שתשב שבעה נקיים, בין אם היא גדולה ובין אם היא קטנה (שמא מחמת תאוות חימוד ראתה דם).

דף סו עמוד ב
* אשה לא תחוף את ראשה לפני הטבילה בדבר שעשוי לגרום לחציצה.
* לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים לפני הטבילה.
* אשה שטבלה ואח"כ נמצא עליה דבר חוצץ - אם סמוך לחפיפה טבלה (ויש אומרים: אם באותו יום שחפפה טבלה), אינה צריכה לחוף ולטבול פעם נוספת.
* אשה לא תעמוד בשעת הטבילה על גבי כלי חרס או על גבי בקעת עץ ותטבול (משום שפוחדת שמא תיפול ולכן לא טובלת כראוי).

דף סז עמוד א
* כל העמוד עוסק בדיני חציצה בטבילה.
* אשה לא תטבול בנמל, כי הטיט (שהספינות מעלות שם) חוצץ.
* פצע,לפלוף שבעין, כחול שבעין - הגמרא מבארת מתי חוצצים בטבילה ומתי לא.
* האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה (באופן בו רגילה תמיד לעמוד וללכת).

דף סז עמוד ב
* דבר תורה: רובו המקפיד עליו חוצץ רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד.
* נדה, בין בזמנה בין שלא בזמנה, אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה.
* הגמרא מביאה אופנים שבהם כן מותר לנדה ביום השמיני לנדתה לטבול ביום.
* לדעת רבי שמעון אסרו חכמים לזבה לטבול ביום השביעי שמא תשמש ותבוא לידי ספק כרת.
* הגמרא מכריעה שאין להרחיק כלל את החפיפה מהטבילה כאשר הטבילה חלה במוצאי יום חול, וכן מכריעה שבמוצאי שני ימי ראש השנה שאחר השבת יש לחפוף רק במוצאי ראש השנה.

דף סח עמוד א
* רב אדא מביא ראיה שמותר לאשה לחפוף בליל טבילתה (ולא חייבת לחפוף ביום).
* הגמרא מכריעה להלכה: כשטובלת במוצאי יום חול - תחפוף ביום, וכשטובלת במוצאי שבת - תחפוף במוצאי שבת (ולא ביום שישי).
* נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה - לדעת רב: זבה ודאי, ולדעת לוי: זבה ספק.

דף סח עמוד ב
* לדעת רבי יהודה: רק בדיקה בבין השמשות של היום השביעי לנדתה מועילה כדי להפריש בטהרה, לדעת ת"ק: בדיקה גם ביום השביעי בשחרית מועילה, לדעת חכמים: אפילו בדיקה ביום השני מועילה, לדעת רבי: אפילו בדיקה ביום הראשון מועילה.
* הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר ימים שבינתיים לא בדקו - לדעת רבי אליעזר: הרי הן בחזקת טהרה, לדעת רבי יהושע: אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד, לדעת רבי עקיבא: אומר אין להם אלא יום ז' בלבד. (והגמרא מבררת את טעמי רבי אליעזר ורבי יהושע, ומכריעה להלכה כרבי אליעזר)

דף סט עמוד א
* הזב והזבה שבדקו עצמם יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו - נחלקו האמוראים (בדעת רבי אליעזר) אם עלו להם השבעה ימים הראשונים למנין שבעה נקיים או לא (וצריכים לספור עוד שישה ימים נקיים).
* זבה שבדקה עצמה ביום השלישי לזיבתה ומצאה שהפסיקה לראות דם, ולא בדקה עצמה בכל שבעת הימים שלאחר מכן, וביום השביעי בלבד בדקה ומצאה טהורה - טהורה (לדעת רב).
* רבי עקיבא סובר שבשבעה נקיים צריך "ספורים לפנינו", וחכמים חולקים (וכדעתם סובר רב).

דף סט עמוד ב
* הגמרא (מאמצע העמוד הקודם) ניסתה להביא הוכחה מברייתא לכך שלדעת חכמים לא צריך "ספורים לפנינו", ודחתה הוכחה זו.
* הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו - מטמאים בטומאת אבן מסמא, מגזירת חכמים (שמא יטעו לטהר אותם אף בחייהם כשיתעלפו, משום שיחשבו שהם מתים).