דף נב עמוד א
* המשנה חולקת על רבי יוסי הסובר שאשה יכולה לחלוץ גם אם היא קטנה.
* האמוראים נחלקו אם לפסוק הלכה כרבי יהודה שהתיר לקטנה למאן אף לאחר שהביאה שתי שערות ועדיין לא רבה השחור (ואף שנבעלה לאחר שהביאה שתי שערות).
* נחלקו האמוראים אם במקרה שיש גומות אך אין שערות אם היא נחשבת לגדולה.

דף נב עמוד ב
* בברייתא מובאות ארבע דעות של תנאים שנחלקו עד מתי הבת יכולה למאן.
* במשנה מובאות דעות שונות מהו גודל השערות של "שתי שערות" בדינים שונים, ומר עוקבא פוסק שהלכה כדברי כולם להחמיר.
* רבי חנינא בן אנטיגנוס הוא זה שחולק על רבי מאיר וסובר שהמוצאת כתמים בחלוקה אינה חוששת שנעשית זבה גדולה בכתמים אלו.

דף נג עמוד א
* לאורך כל העמוד, הגמרא מבארת את המקרה ואת מחלוקת התנאים (שמסוף העמוד הקודם) בנוגע לאשה הרואה כתם בבגדה בגודל של פחות משלושה גריסין גדולים, שנחלקו אם חוששת שנעשית זבה גדולה או לא.
* בין השמשות - לדעת רבי יהודה: משתשקע החמה כדי שיהלך אדם חצי מיל, לדעת רבי יוסי: כהרף עין (ונחלקו התנאים בדעת רבי יהודה בן אגרא אם סובר שבין השמשות של רבי יוסי מתחיל לאחר בין השמשות של רבי יהודה או במהלך בין השמשות של רבי יהודה).

דף נג עמוד ב
* הרואה כתם בחלוקה - לדעת רבי: מטמאה את עצמה וקדשים למפרע משעת כיבוס הבגד, לדעת רבי שמעון בן אלעזר: אינה מטמאה למפרע.
* ראתה כתם על חלוקה ואח"כ ראתה דם - תולה שהכתם הוא חלק מהראייה (לדעת רבי: רק אם ראתה את הדם בתוך מעת לעת למציאת הכתם, לדעת רבי שמעון בן אלעזר: רק אם ראתה את הדם באותו יום שמצאה את הכתם).
* הרואה כתם - צריכה "הפסק טהרה" קודם טבילתה.

דף נד עמוד א
* מתחילת עמוד זה ועד סוף הפרק בעמוד הבא, מובאת ברייתא המפרטת את הדין במקרים שונים של אשה שרואה דם מספר ימים מסוים ולאחר מכן מפסיקה לראות דם למשך אותו מספר ימים.
* לדעת ברייתא זו: אם ראתה ביום אחד עשר לימי זיבתה וטבלה למחרת - אסור לו לבוא עליה באותו יום.
* לדעת ברייתא זו: ימים שאינה רואה בהם - עולים לספירת שבעה נקיים אף אם הם בתוך הזמן הראוי לימי נדתה.

דף נד עמוד ב
* ימי טומאת לידתה שאינה רואה בהם דם - עולים לספירת שבעה נקיים.
* המשנה הראשונה פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת מה מטמא גם כשהוא יבש ומה מטמא רק כשהוא לח.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שדם נדה מטמא כנדה עצמה ומטמא אפילו יבש ולא מטמא במשכב ומושב.

דף נה עמוד א
* ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו מהו המקור לכך שבשר מת מטמא אף כשהוא יבש (ולדעת רבי יוחנן: אם בשר המת התייבש כל כך עד שנפרך והתפורר - טהור).
* לדעת רב אדא בר אהבה: דבר הפורש מן המת מטמא רק אם הוא דבר שנברא עם המת ואין גזעו מחליף.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שזוב מטמא.

דף נה עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שרוק של זב (וכן כיחו ניעו ומי האף שלו) מטמא במגע ובמשא.
* נחלקו האמוראים אם מי האף של הזב מטמאים מחמת עצמם או רק אם יצאו דרך הפה ובגלל שמעורב בהם רוק.
* משקים היוצאים מהזב: (1) זיעה, ליחה סרוחה, ריעי - טהורים. (2) דמעת עינו, דם מכתו, חלב האשה - מטמאין טומאת משקין ברביעית. (3) זובו, רוקו, מימי רגליו - מטמאין טומאה חמורה.

דף נו עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך, שדם היוצא מפי האמה של זב, טהור.
* שרץ שיבש או שנשרף ושלדו קיימת (והשרץ נשאר כולו שלם) - טמא.
* הגמרא מבררת את המקורות לכך, שהזוב, והניע והרוק של זב, והשרץ, והנבלה, והשכבת זרע, מטמאים לחין ולא יבשים.
* לדעת רבי יוסי: בשר המת שיבש ואין יכול לשרות ולחזור כמות שהיה - טהור מלטמא בכזית אבל טמא טומאת רקב.

דף נו עמוד ב
* לדעת רבי מאיר: הטהרות שנמצאו במבוי עד שעת ניקוי המבוי אינם טמאים מחמת השרץ שנמצא בו אחר כך, משום שיש חזקה שהמכבד את המבוי אף בודק שאין בו טומאה.
* רבי אלעזר מבאר שלדעת רבי שמעון כתם לח מטמא למפרע ואף לזמן מרובה (עד שעת כיבוס החלוק שבו נמצא), כי אולי הוא יבש ונפלו עליו מים ונהיה לח.
* ישנה מחלוקת אמוראים בדעת רבי יוחנן אם מקבלים גרים מתדמור.
* כתמים הנמצאים בערי כותים - רבי מאיר מטמא וחכמים מטהרים. (כך ביאור המשנה למסקנת הגמרא).

דף נז עמוד א
* הכותים לא חוששים לדרשת חכמים שדרשו את הפסוק "לפני עור לא תתן מכשול" לכך שאסור להכשיל את חבירו בדבר איסור.
* ציון קברות הוא רק מדרבנן, אך הכותים נאמנים על כך מכיון שדבר זה נכתב בנביאים.
* כותי נאמן להעיד על בית הפרס רק במקרה שבשעת עדותו הוא מהלך בכל שטח בית הפרס.

דף נז עמוד ב
* המשנה הראשונה בפרק שמיני, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסקת באשה שמצאה כתם על בשרה או חלוקה.
* לדעת שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה עליה דם - טהורה (כי לא הרגישה ביציאתו מגופה).
* לדעת רב ירמיה מדפתי: שמואל מודה במקרה הנ"ל שהיא טמאה מדרבנן.

דף נח עמוד א
* רב אשי מבאר שהטעם לדין של שמואל (שטיהר אשה שבדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם) הוא מפני שהוא סובר כדעת רבי נחמיה ש"כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים".
* לא מחזיקים טומאה ממקום למקום (שהדם עבר ממקום למקום).
* כתמים שנמצאו על בשר האשה וצורתם אינה בצורה הרגילה של כתמים - הגמרא מסתפקת מה הדין.
* אין שונין בטהרות כדי להקל.

דף נח עמוד ב
* כתם שנמצא על החלוק - אם יכולה לתלות ולומר שהכתם בא מבחוץ, תולה בזה וטהורה, ואפילו אם נמצא הכתם בחלוק התחתון.
* לדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס: אשה תולה את הדם שמצאה בדם מאכולת, ולא בדם מגופה, עד כגריס של פול, ולדעת חכמים: תולה בדם פשפש, עד כתורמוס.
* עיר שיש בה חזירים - אין חוששים לכתמים (ואם מצאה דם יכולה לתלות שהדם בא מהם).
* נמצא עליה כתם שגודלו בדיוק כגריס - נחלקו האמוראים אם אשה יכולה לתלות בו או לא.

דף נט עמוד א
* נמצא על האשה כתם בגודל של "גריס ועוד", ובמקום של אותו "ועוד" נמצאת כינה הרוגה - נחלקו האמוראים אם טמאה או טהורה.
* רבי ירמיה מסתפק מה הדין אם אשה נתעסקה בדם או בצבע אדום בגודל של גריס ונמצא עליה כתם בגודל של "גריס ועוד".
* כיון שכתמים מטמאים מתקנת חכמים אפשר להקל ולתלות בכל דבר שיכולה לתלות בו.
* הלכה כדעת רבי אליעזר ברבי צדוק, הסובר שבגד שבודקת בו האשה את עצמה, שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם - עגול טהור, משוך טמא.

דף נט עמוד ב
* פרק תשיעי, המתחיל בתחילת עמוד זה, ממשיך לעסוק בדיני כתמים, ובסופו עוסק בדיני וסתות.
* שמואל ורבי אבא פסקו כרבי יוסי, הסובר שאשה שעושה צרכיה וראתה דם - טהורה (בין עומדת בין יושבת).
* איש ואשה שעשו את צרכיהם בעמידה ונמצא דם על המים - נחלקו האמוראים אם רבי מאיר מטמא אף במקרה זו או שהוא מטהר.

דף ס עמוד א
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שאם השאילה חלוקה לנכרית ואח"כ מצאה בו כתם יכולה לתלות שהכתם בא מהנכרית - ומחדש רב שדין זה הוא רק בנכרית גדולה שכבר ראתה דם.
* אשה שהשאילה חלוקה לחברתה, שהיא שומרת יום כנגד יום ביום השני שלה או שהיא סופרת שבעה שלא טבלה, ונמצא בו כתם - נחלקו התנאים אם יכולה לתלות בה את הכתם.
* השאילה את חלוקה לאשה שראתה כתם, ואח"כ לבשה בעלת החלוק את החלוק ומצאה בו כתם - לא יכולה לתלות את הכתם באשה שראתה כתם.

דף ס עמוד ב
* רב פוסק הלכה כרבי נחמיה, הסובר שכל דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו בו חכמים טומאת כתמים.
* במשנה נאמר ששלוש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות, אבל אם בדקה אחת מהן את עצמה ומצאה דם רק היא טמאה - ומחדש רב שזה רק בתנאי שהיא בדקה את עצמה בשיעור וסת (ורק במקרה זה שאר הנשים יכולות לתלות בה את הכתם).

דף סא עמוד א
* שלוש נשים שהיו ישנות במטה אחת ולא היו משולבות ודבוקות זו בזו, ונמצא דם תחת הפנימית (או תחת החיצונית) - רק היא והאמצעית טמאות.
* מתוך שהיה לגדליה לשמוע לעצת יוחנן בן קרח (שהתרה בו שישמעאל בן נתניה רוצה להורגו וכי עליו להישמר ממנו) ולא חשש לאזהרתו עד שלבסוף אכן הרגו ישמעאל, ועל ידי זה נגרם שישמעאל הרג את שאר החללים - מעלה עליו הכתוב כאילו גדליה עצמו הרגן.
* לשון הרע - אף שאסור לקבל ולהאמין להם, מכל מקום יש לחוש לדברים.
* "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי" - זה עוג שפלט מדור המבול.

דף סא עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתות שמבואר בהם דין בגד שאבד בו כתם או שכבת זרע או כלאים.
* רב יוסף מדייק מברייתא שמצוות בטלות לעתיד לבוא.
* לדעת רבי יוחנן: כיון שמת אדם, נעשה חופשי מן המצוות.
* בגד צבוע שאשה מצאה עליו כתם - נחלקו התנאים אם מטמא את האשה משום כתם או לא.

דף סב עמוד א
* במשנה ובגמרא מבואר אלו שבעה סמנין מעבירים על כתם שנמצא בבגד כדי לבדוק אם הוא דם נידה או לא.
* העביר על הכתם שבבגד ששה סמנין (מתוך השבעה), ולא עבר הכתם, ואח"כ העביר עליו "צפון" ועבר הכתם - אין בזה הוכחה שאינו דם.
* העביר על הכתם שבבגד את שבעה הסמנין המנויים במשנה, ולא עבר הכתם, ואח"כ העבירם עליו שוב, ועבר הכתם - דינו כצבע ולא כדם (ולדעת רבי זירא: דינו כצבע רק לגבי טהרות שנגעו בבגד בין העברת סמנין ראשונה לשניה).

דף סב עמוד ב
* לדעת רב אשי: בהקפדתו של האדם תלוי דינו של הכתם, ולכן לאחר שהעביר שבעה סמנין על הדם, טהור, אף אם לא עבר הכתם לגמרי.
* טומאה בלועה שאינה יכולה לצאת אלא על ידי הדחק - לדעת ריש לקיש: לא נחשבת טומאה בלועה שמתבטלת, לדעת רבי יוחנן: נחשבת טומאה בלועה.
* רבי יוחנן הקשה על ריש לקיש 3 קושיות (ממשנתנו, מברייתא, וממשנה במסכת אהלות), וריש לקיש הקשה על רבי יוחנן ממשנה במסכת אהלות, וכל הקושיות נדחו.

דף סג עמוד א
* הגמרא מבארת מה נחשב ל"רוק תפל" (שהוא אחד משבעה סמנין שמעבירים על הכתם כדי לבדוק אם הוא דם נדה).
* לדעת ריש לקיש צריך שרוק תפל יהיה מעורב עם כל אחד ואחד מהסמנים (כשבודקים איתם אם הכתם הוא דם נדה).
* אם הקדים להעביר על הכתם את הסמנים המוזכרים אחרונים במשנה ורק אח"כ העביר את הסמנים המוזכרים ראשונים במשנה - צריך כעת להעביר שוב את הסמנים המוזכרים אחרונים במשנה.
* המשנה מחדשת שגם אשה שיש לה וסת גוף קבוע דיה שעתה.

דף סג עמוד ב
* לדעת שמואל: וסת הימים נקבע בשתי פעמים, וסת הגוף נקבע בפעם אחת (שלא כדעת התנא במשנה הסובר שוסת זה נקבע רק בשלוש פעמים).
* רבי יהודה סובר (וכך פוסק רבא) שכל עונת וסת ראייתה אסורה, ורבי יוסי חולק ומתיר ולדעתו מדקדקים לצמצם זמן הוסת לשעת הראייה בלבד.
* "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" - מכאן אמר רבי ירמיה: אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן (עונה).