דף לח עמוד א
* רבי מאיר מתאר מקרה בו אשה רואה דם מאה וחמשים יום רצופים ואעפ"כ לא נעשית זבה גדולה.
* אין קושי לנפלים (אין נפלים מטהרים דם שראתה אשה ב"קושי" - לא טיהרה התורה את האשה מטומאת זיבה אלא כשראתה דם מחמת לידת ולד בן קיימא).
* הברייתא מתארת מקרה בו אשה רואה דם במשך מאה ימים רצופים (בלא "קושי" בכלל) ואעפ"כ לא נעשית זבה גדולה (וחידוש הברייתא הוא שלדעתה "אפשר לפתיחת הקבר בלא דם").
* חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא בליל רביעי-חמישי-שישי-שבת שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת.

דף לח עמוד ב
* אפילו למי שסובר שיולדת לתשעה אינה יולדת באמצע החודש אלא רק בסופו, מודה הוא שיולדת לשבעה כן עשויה ללדת באמצע החודש.
* שמואל מבאר את הטעם של רבי יוסי ורבי שמעון הסוברים ש"אין קישוי יותר משתי שבתות".
* במשנה מובאת מחלוקת לגבי הדמים שרואה אשה "המקשה בתוך שמונים של נקבה" (אשה מעוברת הרואה דם ב"קושי" בתוך ימי טוהר שלאחר לידה) - ובברייתא מבואר טעמי המחלוקת.

דף לט עמוד א
* "כל אחד עשר יום בחזקת טהרה" - לדעת רב יהודה: לומר שאינה צריכה בדיקה, לדעת רב חסדא: לומר שמותרת לשמש בימי זיבתה (אף לדעת רבי מאיר הסובר שאשה שאין לה וסת אסורה לשמש, והיינו דוקא בימי נדתה), לדעת רבא: לומר שאינה מטמאה מעת לעת, לדעת רב הונא בר חייא בשם שמואל: לומר שאינה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה.
* אשה אינה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה, ורב פפא הסתפק אם בכל זאת צריכה לחשוש ליום זה שמא תראה דם ולכן לא תשמש ביום זה.

דף לט עמוד ב
* רב פפא ניסה להוכיח שחוששת לווסתה בימי זיבה, אך רב הונא בריה דרב יהושע דחה את הוכחתו.
* תרנגולת שרגילה להטיל יום אחד ולעמוד יום אחד, ופעם אחת שינתה מהרגלה ועמדה שני ימים - אינה חוזרת לחשבונה הקודם (ולא תטיל יומיים ברציפות) אלא תנהג לפי מה ששינתה (ותטיל יום אחד ותעמוד יום אחד וכן הלאה).

דף מ עמוד א
* פרק חמישי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בדין הטמאים שטומאתם יוצאת מגופם, ובדינים התלויים בבן ובבת התלויים בשנותיהם.
* הגמרא מבררת את טעמם של חכמים הסוברים שיוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן של יולדת, ואת טעמו של רבי שמעון החולק עליהם וסובר שהרי זה כילוד.
* לדעת רבי יוחנן: רבי שמעון מודה שעובר בהמה שיצא דרך דופן אמו אינו כשר לקרבן ואם הקדישו אין בו קדושת הגוף אלא קדושת ממון בלבד (ודברי רבי שמעון אמורים רק לגבי לידת אדם בלבד).

דף מ עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ברייתא המסייעת לדברי רבי יוחנן.
* עולה שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים - לדעת רבי יהודה אם עלו על המזבח צריך להורידם, ולדעת רבי שמעון: אם עלו על המזבח לא ירדו.

דף מא עמוד א
* הגמרא מסיימת ומבררת את ההוכחה מברייתא לדברי רבי יוחנן שבדף הקודם (שאמר שרבי שמעון מודה שעובר בהמה שיצא דרך דופן אמו אינו כשר לקרבן ואם הקדישו אין בו קדושת הגוף אלא קדושת ממון בלבד, ודברי רבי שמעון אמורים רק לגבי לידת אדם בלבד).
* המקשה שלושה ימים בימי זיבה ואח"כ ילדה ולד דרך דופן - לדעת חכמים: אין לה דין יולדת, והרי זו זבה, לדעת רבי שמעון: יש לה דין יולדת, והדם נחשב לדם קושי, ואין לה דין זבה.

דף מא עמוד ב
* רב יוסף מבאר שחכמים ורבי שמעון נחלקו בברייתא האם "מקור מקומו טמא" וכל דם הבא דרך שם נחשב לדם טמא מפני שנגע במקור.
* אשה הרואה דם דרך דופן - לדעת ריש לקיש: טמאה שבעה ככל נדה לדעת חכמים, לדעת רבי יוחנן (וכך סובר רב יוסף): אינה נעשית נידה מחמת ראיית דם זה.
* אשה שנעקר חתיכת בשר מהמקור שלה ונפל לארץ, ואשה שנטף מהמקור שלה שתי טיפות דם לבן וצלול כמרגליות - טמאה טומאת ערב.
* הגמרא מבררת מהו החלק של הרחם הנקרא "בית החיצון" (שאם זב הדם לשם הרי זו נידה).
* לדעת רבא: כל שלושה ימים לאחר התשמיש - האשה אסורה לאכול בתרומה (ואין טבילה מטהרתה).

דף מב עמוד א
* פולטת שכבת זרע - נחשבת כרואה דם נידה, ולכן סותרת את ספירת שבעת הימים הנקיים אם היא זבה, ולכן נטמאת בכל שיעור שתפלוט (אף לדעת רבי שמעון הסובר שאינה נטמאת אלא לאחר שהשכבת זרע תצא מחוץ לגופה).
* הנידה והזבה והשומרת יום כנגד יום והיולדת - כולן מטמאות בפנים כבחוץ. (והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר לגבי יולדת).

דף מב עמוד ב
* יציאת הולד לבית החיצון נחשבת כלידה.
* הבית החיצון של הרחם של אשה - לדעת אביי: נחשב כבלוע, ולדעת רבא: נחשב כבית הסתרים.
* בית הבליעה של האדם - לדעת אביי: נחשב כבלוע, ולדעת רבא: נחשב כבית הסתרים.
* המחזיק שרץ בתוך קמטים שבגוף האדם - טהור, המחזיק נבלה של בהמה בתוך קמטים שבגוף האדם - טמא, המחזיק שרץ בתוך קמטים שבגוף האדם והכניסו לאויר התנור - טמא.

דף מג עמוד א
* קנה האחוז בתוך אחד הקמטים שבגופו של זב והסיט בו את הטהור - טהור, קנה האחוז בתוך אחד הקמטים שבגופו של טהור והסיט בו את הזב - טמא.
* כל האוחז באמה ומשתין - כאילו מביא מבול לעולם.
* לישנות שונות בדברי שמואל: כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה - אינה מטמאה / כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ - אינה מטמאה / כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ - אינה מזרעת.
* עובד כוכבים שהרהר ונעקרה שכבת זרע מגופו אך לא יצאה לחוץ וירד וטבל לשם גירות ואח"כ יצאה לחוץ - הגמרא מסתפקת אם מטמאת.

דף מג עמוד ב
* שיעור טומאת הזב - לדעת רבי נתן משמו של רבי ישמעאל (וכך סובר שמואל): צריך שיהיה בזוב שיעור של חתימת פי האמה, לדעת חכמים: אינו צריך שיעור כלל. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* שיעור טומאת שכבת זרע - לרואה שכבת זרע מגופו: במשהו, לנוגע בה: בכעדשה (כך לדעת רב חנילאי משמו של רבי אלעזר ברבי שמעון, אך רב פפא סובר שיש בכך מחלוקת תנאים אם בכעדשה או במשהו).

דף מד עמוד א
* הגמרא מביאה את המקורות לדיני המשנה הבאים: תינוקת בת יום אחד מטמאה בנידה, בת י' ימים מטמאה בזיבה.
* הגמרא מביאה את המקורות לדיני המשנה הבאים: תינוק בן יום אחד - מטמא בזיבה, ומטמא בנגעים, ומטמא בטמא מת, וזוקק ליבום, ופוטר מן היבום, ומאכיל בתרומה, ופוסל מן התרומה.
* הגמרא מבררת את פשר כוונת המשנה שתינוק בן יומו פוסל מן התרומה ונוחל ומנחיל.

דף מד עמוד ב
* בן שנולד אחר מיתת האב - אינו ממעט בחלק בכורה.
* בכור שנולד לאחר מיתת אביו - אינו נוטל פי שנים.
* המשנה מפרטת דינים שונים החלים על קטנה בת שלוש שנים ויום אחד.
* לדעת חכמים: בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, ולדעת רבי מאיר: נחלקו הדעות אם לדעתו מתקדשת בביאה מהיום האחרון של השנה השלישית או מגיל שנתיים ושלושים יום.

דף מה עמוד א
* למסקנת הגמרא: בתולים של פחות מבת שלוש שנים ויום אחד נושרים בבעילתה ואח"כ חוזרים ומתחדשים, ולא כאפשרות השניה שהם לא ניטלים על ידי ביאה (ולכן לפי מסקנת הגמרא: מי שבעל פחות מבת שלוש שנים ויום אחד וראתה דם - הרי זה דם בתולים ולא דם נידה).
* רבי אמר שאשה נעשית ראויה לביאה ויכולה להינשא מגיל שלוש ויום אחד ויכולה להתעבר מגיל שתים עשרה שנה ויום אחד.
* ביאת זכר נחשבת לביאה מגיל תשע שנים ויום אחד.

דף מה עמוד ב
* לדעת רבי (וכך הדעה במשנה): תינוקת - מגיל אחת עשרה בודקים אותה ומגיל שתים עשרה נדריה קיימים, תינוק - מגיל שתים עשרה בודקים אותו ומגיל שלוש עשרה נדריו קיימים, ולדעת רבי שמעון בן אלעזר: ההיפך.
* לדעת רבי: נתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש.
* לדעת רבי שמעון בן אלעזר: מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמומית תחלה.
* נחלקו האמוראים לגבי עונשין אם "תוך זמן כלפני זמן" או "תוך זמן כלאחר זמן".

דף מו עמוד א
* הגמרא דוחה את הדעה הסוברת ש"תוך זמן כלאחר זמן", וכן דוחה את הצעת רב נחמן שדין זה שנוי במחלוקת תנאים, ורבא מכריע להלכה ש"תוך זמן כלפני זמן".
* רב דימי מנהרדעא מכריע להלכה שאם בדקו קטנה שהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ויום אחד ולא מצאו לה סימנים אין קובעים שהיא קטנה אלא חוששים שמא היו לה סימנים ונשרו.
* לדעת רב הונא: מופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכל את הקדשו - לוקה.

דף מו עמוד ב
* קטן (מבן שתים עשרה שנה ויום אחד) שהקדיש הוא ואכלו אחרים את הקדשו - נחלקו האמוראים אם הם לוקים.
* רבי יוסי הוא התנא ששנה את "סדר עולם", ובה נאמר שתרומה בזמן הזה היא מהתורה, אך רבי יוסי עצמו סובר שתרומה בזמן הזה היא מדרבנן.

דף מז עמוד א
* רבנן דבי רב אמרו שאפילו מי שסובר שתרומה בזמן הזה היא מדרבנן, הרי שסובר שדין חלה בזמן הזה הוא מהתורה, ורב הונא בריה דרב יהושע אמר להיפך (שאפילו מי שסובר שתרומה בזמן הזה היא מהתורה, הרי שסובר שדין חלה בזמן הזה הוא מדרבנן).
* במשנה ובברייתא מובאות דעות שונות בנוגע לסימני הבגרות של אשה.
* לדעת שמואל: אסור לבייש עבדים כנעניים.

דף מז עמוד ב
* רבי הכריע להלכה שהלכה "כדברי כולן להחמיר" - ונחלקו האמוראים באיזה הקשר אמר זאת רבי: האם לגבי המחלוקת (במשנה ובברייתא אצלנו) של סימני הבגרות, או לגבי המחלוקת (במשנה במסכת מעשרות) בדין חצר המחייבת במעשר.
* במשנה ובגמרא מבואר מתי האשה נעשית איילונית ומתי האיש נעשה סריס.
* האמוראים נחלקו האם גם במשנה שלנו העוסקת באיילונית וסריס הכוונה היא מעת לעת (=שנים שלמות מיום אל יום).
* שנה האמורה בקדשים, שנה האמורה בבתי ערי חומה, שתי שנים שבשדה אחוזה, שש שנים שבעבד עברי, וכן שבבן ושבבת - כולן מעת לעת.

דף מח עמוד א
* נחלקו האמוראים לגבי מה שנאמר בברייתא בעמוד הקודם (שהשנים שבבן ובבת הן שנים שלימות מעת לעת) אם הכוונה היא לעניין ערכין או לגבי פרק יוצא דופן.
* רבי אלעזר פסק שהלכה כרבי יוסי בן כיפר שאמר משום רבי אליעזר שאין צריך שנים שלימות באיילונית (אלא שנת עשרים שיצאו ממנה שלושים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה).
* במשנה הראשונה בפרק שישי, המתחיל בעמוד זה, מבואר שלדעת רבי מאיר אפשר שיבוא "סימן עליון" בלי שבא "סימן תחתון" (ודינה כקטנה במקרה זה), ולדעת חכמים אי אפשר שיבוא "סימן עליון" בלי שבא "סימן תחתון" (ודינה כגדולה במקרה זה).

דף מח עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקור לכך שסומכים על הסימן התחתון.
* הגמרא מביאה ומבארת ברייתא ובה דעות שונות לגבי מי ומתי בודקים את הסימן התחתון.

דף מט עמוד א
* הגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר מדוע המשנה (בדף הקודם) חזרה וכתבה שוב את טעמם של חכמים "אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון".
* בעקבות המשנה הקודמת, מובאות מספר משניות החל מדף זה בעלות מבנה דומה (שני דברים דומים, שהאחד מהם אפשר שיהיה בלא האחר, אבל אי אפשר שיהיה האחר בלא הראשון).
* שיעור נקב של "מוציא משקה", שמבטלו מתורת כלי לגבי טומאה, נאמר רק לעניין גיסטרא (=שבר כלי חרס).

דף מט עמוד ב
* הברייתא (מסוף העמוד הקודם) מביאה דעות שונות כיצד בודקים כלי חרס שניקב לידע אם ניקב בשיעור "כונס משקה" (ואז נטהר הכלי מלטמא).
* אצבע יתרה, שאינה נספרת על גב היד - אם יש בה עצם אך אין בה צפורן, ופירשה מגוף האדם במיתתו, מטמא במגע ובמשא אך לא באוהל.
* כלים העשויים למדוד בהם מדת סאה או תרקב - מקבלים טומאת מת אך לא טומאת מדרס (כי לא עשויים לשכיבה או ישיבה).
* ממזר וגר - כשרים לדון דיני ממונות, אך פסולים לדון דיני נפשות.