דף ל עמוד א
* לדעת רבי אלעזר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה.
* מחלוקת רבי מאיר וחכמים (במשנה שבדף הקודם, שנחלקו במקרה שאמר לחבירו "הוליך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי") היא בעבד עברי.
* המשנה והגמרא עוסקים בדיני "מחיר כלב".
* "אתנן כלב" מותר.

דף ל עמוד ב
* לדעת רבא: ולד הנרבעת - אסורה למזבח, ולד נוגחת - אסורה, ולד מוקצה ונעבד - מותר, ויש אומרים שאסור.
* המקדש אשה בפרש שור הנסקל - מקודשת, בפרש עגלי ע"ז - אינה מקודשת.
* אתנן שנשתנה (חיטין ועשאתן סולת) - ב"ש אוסרין וב"ה מתירין.
* רבי אלעזר וחכמים נחלקו אם מותר להביא פרה אדומה מאתנן זונה וממחיר כלב.
* כל האסורים לגבי מזבח - לדעת חכמים: ולדותיהן מותרים, לדעת רבי אליעזר: ולדותיהן אסורים. (והגמרא מביאה שנחלקו האמוראים באיזה אופן נחלקו חכמים ורבי אליעזר).

דף לא עמוד א
* רבי אליעזר וחכמים נחלקו (במשנה בעמוד הקודם) אם ולד טרפה לא יקרב על גבי המזבח או כן - והגמרא מבארת במה נחלקו.
* רבי אליעזר מודה לחכמים באפרוח ביצת טרפה שמותר.
* נחלקו התנאים אם פודים את הקדשים להאכילן לכלבים, והגמרא מבארת את המקור לשיטתם.
* המשנה הראשונה בפרק שביעי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבארת את חילוקי הדינים שישנם בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית.

דף לא עמוד ב
* המשנה שאמרה שקדשי מזבח עושים תמורה, התכוונה רק על בהמה שהיא עיקר הקרבן, אך לא על בהמה שהיא קדושה רק מכח שהמירו בה בהמה אחרת.
* הגמרא מבררת מי הוא התנא של המשנה הסובר שהמקדיש בהמה סתם חלה עליה קדושת בדק הבית.
* בחלב וביצים של קדשי מזבח אין בהם מעילה, אבל בחלב וביצים של קדשי בדק הבית יש בהם מעילה.

דף לב עמוד א
* לדעת רב הונא: קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים - לא עשה כלום.
* הגמרא מקשה על רב הונא מברייתא ומתרצת, ואח"כ מקשה על רב הונא מהמשנה ודוחה את דבריו.
* לדעת עולא: המתפיס עולה לבדק הבית - לא חלה עליו קדושת בדק הבית, אלא רק לענין שצריך שיהיו הגזברים עומדים בעזרה בשעת הקרבתו.

דף לב עמוד ב
* הגמרא מבארת שלדעת עולא המחרים קדשי מזבח חייב מדרבנן לתת לכהנים אך מהתורה לא חלה קדושה.
* דעת חכמים - לדעת רבי יוחנן: אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, לדעת ריש לקיש: רק קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה.
* דעת רבי שמעון - קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, וקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה.
* בעל מום מעיקרו - לא היה בכלל העמדה והערכה.

דף לג עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ברייתא כדברי רבי יוחנן (הסובר שלדעת חכמים בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית צריכים העמדה והערכה).
* הגמרא מבררת את הטעם לדעת חכמים (לפי ריש לקיש ולפי רבי יוחנן), ואח"כ מבררת את הטעם לדעת רבי שמעון.
* הגמרא ממשיכה לדון במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש.

דף לג עמוד ב
* המתפיס תמימים לבדק הבית - כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח, שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם.
* רב פפא מקשה על דעת רבי יוחנן הסובר שכולם סוברים שבעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה, והגמרא מתרצת את קושייתו.
* המשנה מבארת אלו איסורי הנאה צריך לקברם ואלו צריך לשורפם.

דף לד עמוד א
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ששיער נזיר ופטר חמור יקברו, והגמרא מקשה ממשנה במסכת ערלה שממנה עולה שדינם בשריפה, ומתרצת בכמה אופנים.
* המשנה (בסוף העמוד הקודם) סתמה כדעת רבי יהודה הסובר שאין ביעור חמץ אלא בשרפה.
* הטעם לכך שכל אלו שדינם בקבורה לא ישרפו הוא משום שאם ישרפם יש לחשוש שיהנה מאפרם כדין הנשרפים.

הדרן עלך מסכת תמורה