דף כה עמוד א
* הברייתא מביאה את המקור לכך ש"אין מחשבין חדשים עם ההקדש" ואת המקור לכך ש"אם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה".
* במשנה נאמר ש"המקדיש שדהו בשעת היובל נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף", ובברייתות מבואר לפי מה שמים את גודל הקרקע שראוי לזרוע בה כור שעורים.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שהפודה שדה אחוזה שהוקדשה צריך לשלם את כל הסכום בבת אחת.

דף כה עמוד ב
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שאם גאלה (את שדה אחוזה שהוקדשה) בנו של המקדיש, השדה יוצאה לאביו ביובל.
* למסקנת הגמרא: שדה אחוזה שהקדישה בעליה פחות משתי שנים לפני היובל, יוצאת לכהנים ביובל.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שאם גאלה (את שדה אחוזה שהוקדשה) אחד מן הכהנים, יוצאת מתחת ידו ביובל ומתחלקת לאחיו הכהנים (ולא נשארת אצלו בלבד).
* הגיע היובל ולא נגאלה השדה - לדעת רבי יהודה: הכהנים נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה, לדעת רבי שמעון: נכנסים ולא נותנים, לדעת רבי אלעזר: לא נכנסים ולא נותנים. (ובגמרא מבואר טעמיהם).

דף כו עמוד א
* הגמרא מביאה 3 דעות מהו טעמו של רבי אלעזר (שאמר שאם הגיע היובל ולא נגאלה השדה, הכהנים לא נכנסים ולא נותנים), ושתי הדעות הראשונות נדחו.
* הקדיש את השדה ולא גאלה לפני היובל, וזכה בה הכהן ביובל והקדישה - בעל השדה הראשון יכול לפדותה שתחזור להיות לפניו רק כשדה מקנה ולא כשדה אחוזה.
* שדה אחוזה שהוקדשה ויצאה לכהנים ביובל ומכרה הכהן והקדישה הלוקח וגאלה אחר מההקדש - חוזרת ביובל לכהן שמכרה ללוקח.

דף כו עמוד ב
* בדעת רבי אלעזר (הסובר שאם לא נגאלה השדה ביובל הראשון אינה יוצאת לכהנים אלא נשארת ברשות ההקדש) - הגמרא מסתפקת, ומביאה 2 לישנות בדעתו, אם בעלים הפודה את השדה ביובל שני דינו כמו אדם אחר הפודה את השדה (ונחשבת לשדה מקנה) או לא (ונחשבת לשדה אחוזה).
* הקונה שדה מאביו, הקדישה, ואח"כ מת אביו - נחלקו התנאים אם היא נחשבת לשדה מקנה או לשדה אחוזה, והגמרא מבארת את טעמיהם.

דף כז עמוד א
* המשנה (בעמוד הקודם) השמיעה לנו שכהנים ולויים גואלים לעולם (שדה אחוזה שהוקדשה) ואפילו לאחר היובל ואין השדה יוצאת ביובל (שלא כמו דין ישראל).
* פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, ממשיך לעסוק בדיני שדה אחוזה שהוקדשה וכן עוסק בדיני חרמים.
* הטעמים לכך שאומרים תחילה למקדיש שדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג לומר בכמה רוצה לפדות את השדה: כי השדה חביבה עליו והוא יפדה בסכום גבוה יותר, כי מצות גאולה באדון, כי הוא נותן חומש.
* ת"ק ורבי יוסי נחלקו אם ניתן לפדות את השדה בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה.

דף כז עמוד ב
* המשנה עוסקת כשחזרו בהם בזה אחר זה, והברייתא עוסקת במקרה שחזרו בהם בבת אחת.
* תוספת החומש של הבעלים עדיפה על הקרן שהאחר רוצה לתת - במקרה שעל ידי תוספת החומש יש רווח להקדש.
* אם נישום שדה ההקדש בפני שלושה בני אדם כדברי האחר - הבעלים מוסיפים חומש אף כנגד התוספת של האחר.

דף כח עמוד א
* בברייתא מובא המקור לכך שניתן להחרים רק מקצת מהנכסים ולא את כל הנכסים.
* רבי אלעזר בן עזריה סובר כמו רבי אילא (שאמר שבאושא התקינו שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש), ורבי אליעזר חולק על כך.
* לדעת רבי יהודה: כהנים ולוים לא מחרימים, ולדעת רבי שמעון: לוים יכולים להחרים מטלטלים.
* לדעת רבי חייא בר אבין: אם החרים מטלטלין - נותנן לכל כהן שירצה.

דף כח עמוד ב
* לדעת רבי חייא בר אבין: אם החרים שדותיו - נותנן לכהן שבאותו משמר.
* שדה אחוזה (שהוקדשה ולא רצו הבעלים לגאול אותה) היוצאה לכהנים ביובל - נותנים את השדה לכהני המשמר שחל היובל בזמן עבודתם (ואם חל היובל בשבת - נותנים את השדה למשמר היוצא).
* התנאים נחלקו אם "סתם חרמים" לבדק הבית או לכהנים.

דף כט עמוד א
* חרמי כהנים: כל זמן שהן בבית בעלים - הרי הן כהקדש לכל דבריהן, נתנן לכהן - הרי הן לכל דבריהן כחולין.
* שדה שהחרים ישראל וזכה בה הכהן, והקדישה הכהן ולא גאלה מיד הגזבר - יוצאה ביובל מתחת ידו של כהן זה ומתחלקת לאחיו הכהנים.
* רב ורב יהודה פסקו להלכה שסתם חרמים לבדק הבית, ועולא פסק שסתם חרמים לכהנים.
* עבד עברי, שדה אחוזה, בתי ערי חומה, שדה חרמין בארץ ישראל (לדעת רשב"י), גר תושב (לדעת ר"ש בן אלעזר) - אינם נוהגים אלא בזמן שהיובל נוהג.

דף כט עמוד ב
* פרק תשיעי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בדיני גאולת שדות ובתים.
*המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג, לא רשאי לגאול אותה מהלוקח אם עברו פחות משתי שנים - גם המוכר וגם הקונה מצווים ב"עשה" זה.
* המוכר שדהו בשנת היובל עצמה - לדעת רב: מכורה ויוצאה (והלוקח איבד מעותיו), לדעת שמואל: אינה מכורה כל עיקר (והמעות חוזרות).
* המוכר עבדו לעובד כוכבים או לישראל הגר בחו"ל - יצא העבד לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני (ואין המעות חוזרות).

דף ל עמוד א
* המקדש את אחותו (והרי אדם יודע שאין קידושין אלו תופסים) - נחלקו רב ושמואל אם כוונתו היתה לתת את המעות בפיקדון או במתנה.
* "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" - לא העכבר הגונב את האוכל הוא הגנב אלא החור שבכותל שלתוכו הוא בורח וניצול מרודפיו הוא הגנב.
* מכר את השדה והקונה מכר אותה לקונה שני במחיר אחר - השדה נגאלת ע"י בעליה לפי המחיר הזול, והגמרא מבררת את המקור לכך.

דף ל עמוד ב
* הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.
* "בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף (יגיע למצב ש)מוכר את מטלטליו".
* כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - נעשית לו כהיתר.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך ש"לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב, ברעה ויגאל ביפה, ולא ילוה ויגאל, ולא יגאל לחצאין".
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שהבא לגאול את שדהו מן ההקדש מותר ללוות כדי לגאול או לגאול לחצאין.

דף לא עמוד א
* המוכר בית בעיר המוקפת חומה - לדעת המשנה: ניתן לגאול את הבית מיד לאחר המכירה, לדעת רבי (בברייתא): ניתן לגאול את הבית רק לאחר שעברו לפחות שני ימים מיום המכירה. (והגמרא מבררת את טעמיהם)
* המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש - לדעת רבי יהודה (המשנה): הרי זה כמין רבית ואינו רבית, לדעת חכמים: הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתו. (והגמרא מביאה 2 הסברים לטעמי המחלוקת)

דף לא עמוד ב
* אם הקונה מכר את הבית לאדם אחר ועברה שנה - נחלקו האמוראים למי נחלט הבית (לקונה הראשון או השני).
* מכר שני בתי ערי חומה, אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני - זה שמכר לו באדר השני כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, זה שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה.
* גם אם נתן את הבית במתנה ולא גאל תוך שנה - הבית נחלט למקבל המתנה, ורבי מאיר חולק.
* המקדיש בית בבתי ערי חומה - הרי זה גואל מיד וגואל לעולם, אך אם גאלו אחר מיד הקדש - יכול לגאול ממנו רק עד שנה.
* הלל תיקן שהמוכר בית בבתי ערי חומה ורוצה לגאול אותה מהלוקח - יכול לתת את הכסף בלשכה ולא חייב לתת ללוקח ישירות.

דף לב עמוד א
* "הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז", ונתנה לו בעל כרחו - מובאות 2 לישנות בגמרא בדעת רבא (הלומד מתקנת הלל שבמשנה) אם מגורשת או לא.
* שדה נמצאת בעיר המוקפת חומה, ובית הבנוי בחומה - נחלקו התנאים אם דינם כבתי ערי חומה או לא (ובגמרא מבוארים טעמיהם).
* עיר שגגותיה חומתה, עיר שאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, טבריה - הבתים שבהם לא נידונים כבתי ערי חומה.

דף לב עמוד ב
* אחד מעשרה דברים שנאמרו בירושלים: אין הבית חלוט בה.
* ישנה מחלוקת אם קדושה ראשונה (שנתקדשה הארץ בימי יהושע בן נון) קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא או לא קידשה לעתיד לבוא. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות.

דף לג עמוד א
* ירמיהו החזיר מן הגלות לארץ ישראל את עשרת השבטים ויאשיה בן אמון מלך עליהם.
* בתי החצרים - נגאלין מיד וכל שנים עשר חודש (כבתי ערי חומה), ויוצאים ביובל ובגרעון כסף (כשדה אחוזה).
* המקדיש בית בבתי חצרים וגאלו אחר מיד הקדש ופגע בו יובל בשנה שניה לגאולתו - לדעת רב הונא: יוצא לרשות המוכר, ורבי אושעיא חולק.

דף לג עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שעיר שיש בה רק שני חצרים של שני בתים בכל חצר נחשבת לבתי חצרים אע"פ שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון.
* לדעת רבי: אין דין גאולת לוי נוהג אלא עד שיהא לוי והבית יהיה מערי הלוים, ולדעת חכמים: דין גאולת לוי נוהג בערי הלוים גם אם המוכר עצמו לא לוי.
* לדעת כולם: בערי הלוים אין לשנות את המגרש לשדה ולהיפך.
* הערים שניתנות ללוים צריכות להיות עיירות בינוניות (בלא חומה).

דף לד עמוד א
* כהן שהקדיש שדה חרמו (שדה שהחרים ישראל וקיבל אותה הכהן) יוצאת מתחת ידו ביובל ומתחלקת לכהנים - בברייתא מובא המקור לכך, והגמרא דנה בכך.

הדרן עלך מסכת ערכין