דף צו עמוד א
* רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו (במשנה בעמוד הקודם) אם שתי הלחם ולחם הפנים מתקדשים בתנור או רק בנתינתם על השולחן - למסקנת הגמרא: כל אחד מהם קיבל מהרב שלו את הדעה שאותה אמר (ולא שדרשו מפסוק והגיעו לדעה שאמרו).
* הגמרא מביאה בשם רבי את המקור לכך שאף מנחה טעונה כלי.
* רבי יהודה ורבי מאיר נחלקו מהו אורכו ורוחבו של השולחן (בטפחים), ולכן נחלקו כמה טפחים כופל מלחם הפנים - ולכן אמר רבי יוחנן שבהתאם לכך נחלקו עד איזה גובה מקדש השולחן את הנמצא באוויר שמעליו.

דף צו עמוד ב
* נחלקו התנאים אם מסגרת השולחן היתה למטה או למעלה.
* טבלה המתהפכת (טבלה שחלקה משני צדדיה וראויה לשימוש בשני צדדיה) - לדברי האומר שמסגרת השולחן היתה למטה: מקבלת טומאה, לדברי האומר שמסגרת השולחן היתה למעלה: ספק אם מקבלת טומאה.
* השולחן מקבל טומאה, כי הוא מטלטל מלא וריקן (כי היו מגביהים ומראים אותו לעולי רגלים).
* נס גדול נעשה בלחם הפנים: סילוקו כסידורו (שהיה חם בשעת סילוקו מהשולחן ביום השבת כדרך שהיה טרי וחם כשעת סידורו בשבת שעברה).
* הגמרא מבארת מדוע השולחן לא מקבל טומאה בגלל הציפוי שלו שהיה ממתכת.

דף צז עמוד א
* בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים - שולחנו של אדם מכפר עליו.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שעושים סניפין וקנים ללחם הפנים.
* מצות נתינת הקנים בין לחם ללחם היא מהתורה (והגמרא מביאה לכך את המקור), אך אין סידורן ונטילתן דוחה את השבת כי אפשר לעשות זאת לפני/אחרי השבת והלחם לא יתעפש.
* מתחת ארבע החלות האמצעיות יש שלושה קנים, מתחת החלה העליונה יש שני קנים, ומתחת החלה התחתונה אין כלל קנים.

דף צז עמוד ב
* רבי יוחנן מבאר את המקור לשיטת רבי מאיר ורבי יהודה שנחלקו אם רק אמת מזבח הזהב נמדדת באמה בת חמשה טפחים או אף אמת כל הכלים נמדדת באמה בת חמשה טפחים.
* הגמרא מבררת (לאורך כל העמוד) היכן מדדו את היסוד והסובב והקרנות באמה בת חמשה טפחים - בגובהם או ברוחבם.

דף צח עמוד א
* "אמה בינונית" היא בת 6 טפחים, ואמה זו מכונה "בינונית" כי יש אמה גדולה הימנה (שתי האמות שהיו מונחות בשושן הבירה, והן אמות גדולות שנעשו כך כדי למנוע מהאומנין לבוא לידי מעילה, אחת מהן גדולה מאמה בינונית בחצי אצבע ואחת מהן גדולה מאמה בינונית באצבע).
* על שער המזרח היתה מצוירת שושן הבירה - כדי שידעו מהיכן באו / כדי שתהא אימת מלכות עליהן.
* לעולם תהא אימת מלכות עליך.
* "וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה" - להתיר פה אלמים / להתיר פה עקרות.
* הברייתא מבררת את המקור לכך שיש 2 מערכות ובכל מערכה 6 חלות לחם הפנים.
* כל הכלים שבמקדש אורכן היה לצד אורכו של הבית, חוץ מהארון שאורכו היה לרוחבו של הבית.

דף צח עמוד ב
* בדי הארון היו משוכים בבית קודש הקדשים כלפי חוץ עד שדוחקים ובולטים בפרוכת ודומים כמין שני דדי אשה.
* 10 שולחנות עשה שלמה המלך, ושולחנו של משה היה עומד באמצע, ו-5 שולחנות היו מימינו ו-5 משמאלו (וכך גם לגבי המנורה).
* השולחנות והמנורות היו מונחים בחציו הפנימי (המערבי) של הההיכל.
* כיוון עמידת 11 השולחנות ו-11 המנורות - לדעת רבי: מזרח ומערב (אורכם לאורך הבית), לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: צפון ודרום (אורכם לרוחב הבית).
* היו מצדדין את פניהם של 6 הנרות הצדדיים כלפי הנר האמצעי - "אמר רבי נתן: מכאן שהאמצעי משובח".
* השולחנות עמדו ב-2 שורות, בכל שורה 5 שולחנות, ושולחן של משה עמד באמצע בין 2 השורות.

דף צט עמוד א
* 10 שולחנות עשה שלמה ולא היו מסדרין את לחם הפנים אלא על השולחן של משה, ולדעת רבי אלעזר בן שמוע על כולם היו מסדרין, פעם על זה ופעם על זה (וכך גם נחלקו לגבי המנורה).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שמעלים בקודש ולא מורידים.
* הלוחות ושברי לוחות מונחין בארון, מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון.

דף צט עמוד ב
* פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה.
* תלמיד חכם שסרח - אין מבזין אותו בפרהסיא.
* כל המשכח דבר אחד מתלמודו (לא באונס וכן שלא תקפה עליו משנתו) - עובר בלאו / ב2 לאוין / ב3 לאוין.
* כל המשמר תורתו - נשמתו משתמרת.
* מדבריו של רבי יוסי (שאמר שאפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום) למד רבי אמי שאפילו לא שנה אדם אלא פרק שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצוות "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ".
* אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" - ונחלקו הדעות אם אסור או מצוה לומר דבר זה לעם הארץ.
* צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית.
* לדעת רבי יונתן פסוק זה ("לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ") אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה.
* דברי תורה לא יהיו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.

דף ק עמוד א
* חכמי ארץ ישראל שונאים את הבבליים, ולכן קוראים לאלכסנדריים שעושים מנהג רעבתנות על שם בבליים.
* קורבן תמיד שנשחט בלילה פסול ויוצא להישרף, ואביו של ר' אבין שנה בברייתא שכך הדין גם לגבי עולת העוף שנמלקה בלילה ומנחה שנקמצה בלילה.
* מנחה שנקמצה בלילה תישרף - הטעם לכך למסקנת הגמרא הוא כי הלילה הולך אחר היום ולכן מקדש כלי שרת את הקומץ, אלא שעבודת לילה אינה כשירה ולכן נפסל הקומץ.

דף ק עמוד ב
* רבינא מדייק מדברי המשנה, שלדברי האומר ש"נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב", דין זה הוא מהתורה ולא מגזירת חכמים.
* פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, ממשיך לעסוק בדיני הקרבת המנחות.
* לדעת שמואל: ניתן לפדות מנחות ונסכים טהורים כל עוד לא קדשו בכלי (ולא רק אם נטמאו). (והמשנה כתבה "שנטמאו" אגב הסיפא).

דף קא עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לכך שבעל מום נקרא טמא.
* הגמרא מקשה על שמואל (שאמר שניתן לפדות מנחות ונסכים טהורים [כל עוד לא קדשו בכלי]) מהמשנה, ומתרצת.
* רב פפא, רב כהנא, רבי אושעיא בלישנא הראשונה - חולקים על שמואל, רבי אושעיא בלישנא השניה - סובר כשמואל, רבי אלעזר - חולק על שמואל חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא (שנפדית אף אם היא טהורה).
* רבי אושעיא סובר, שאם פיגל במנחה, לדעת רבי שמעון (הסובר שדבר האסור בהנאה אינו מטמא טומאת אוכלים) אינו מטמא טומאת אוכלים.

דף קא עמוד ב
* לדעת רבי שמעון: בשר בחלב מטמא טומאת אוכלים בגלל שתי סיבות - אוכל שאתה יכול להאכילו לגוים קרוי אוכל, הואיל והיתה לו שעת הכושר.
* הגמרא מקשה מברייתא על דעת רבי אושעיא (שאמר שלרבי שמעון מנחה שנפסלה במחשבת פיגול אין בה דיני טומאת אוכלין), ומתרצת.
* לדעת רבי שמעון: "כל העומד לפדות כפדוי דמי", והגמרא דנה בכך.

דף קב עמוד א
* רב אשי מבאר (בדעת רבי שמעון), שאמנם לגבי פדיית בהמה ניתן לומר "כל העומד לפדות כפדוי דמי", אך לגבי זריקת הדם אין אומרים "כל העומד לזרוק כזרוק דמי".
* הגמרא מקשה על דעת רב אשי ממשנה במסכת מעילה, ורב אשי מתרץ שאין להקשות מדין במעילה על דין טומאת אוכלים.

דף קב עמוד ב
* הגמרא מקשה (מסוף העמוד הקודם) על דעת רב אשי ממשנה במסכת כריתות (ולפי ביאורו של רבא), ומתרצת.
* לפי רבא בביאור שיטת רבי יוסי ש"כל העומד לזרוק כזרוק דמי" ולכן גם "כל העומד לשרוף כשרוף דמי" - הסיבה שנותר ופרה מטמאים טומאת אוכלים זה בגלל ש"חיבת הקודש מכשרתן".
* האומר "הרי עלי במחבת והביא במרחשת" (ולהיפך), וכן האומר "הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד והביא בשני כלים" (ולהיפך) - לדעת המשנה: "מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא" (והגמרא מבארת מדוע המשנה היתה צריכה לבאר את הדין בשני המקרים ולא רק באחד מהם), ולדעת רבי שמעון (בברייתא): יצא ידי נדרו.

דף קד עמוד א
* לדעת רבי יהודה בר אלעאי (שהיה מורה הוראות לבית רבי): דם נבילות - בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין.
* למסקנת הגמרא: אין קבע לנסכים (ולכן כשאמר "הרי עלי כך וכך לוגין לנסכים" - לא נקבעו כולם כנדבה אחת ואין עליו להקריבם דוקא ביחד, ולכן אם אין בהם שיעור הקרבה לא צריך להמתין עד שיביא עוד וישלים את שיעורם).

דף קד עמוד ב
* לדעת רבי עקיבא: לא מתנדבים שמן בפני עצמו (ללא סולת), ורבי טרפון חולק.
* רבא לומד ממחלוקתם שמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום.
* אין שנים מתנדבים עשרון אחד - כי בפרשת מנחה כתוב "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה" (ונפש לשון יחיד הוא).
* מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "נפש"? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני - מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.
* פרק שלושה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בספקות של נדרי הקדש.
* חזקיה ורבי יוחנן חולקים אם רבי חולק גם על הדין שבתחילת המשנה ("פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא ששים עשרון").

דף קה עמוד א
* רבי יהודה (הסובר שמי שאמר "הרי עלי מנחה" יביא מנחת הסולת) קורא למנחת הסולת "מנחה מיוחדת שבמנחות" כי אין לה שם לווי (רק היא נקראת בתורה מנחה סתם).
* האומר "מיני מנחה עלי" - רב פפא מסתפק האם כוונתו לשתי מנחות או למנחה אחת.
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שהאומר "פירשתי ואיני יודע מה פירשתי" יביא חמשת מיני המנחות - ורבי ירמיה ואביי חולקים אם המשנה היא רק כדעת חכמים או אף כדעת רבי שמעון.

דף קה עמוד ב
* לדעת רבי שמעון (לפי אביי): במקרה שנוצר ספק בנדר, ניתן להביא לכתחילה שתי מנחות, חלות ורקיקים, ולעשות תנאי ביניהם.
* הגמרא עוסקת ומבארת את דעתו של אביי שהעמיד את המשנה כרבי שמעון באופן שמביא שתי מנחות נפרדות, אחת של חלות ואחת של רקיקים, ומתנה שיצטרפו החלות ממנחה זו לפי מה שנדר והרקיקים ממנחה זו לפי מה שנדר.

דף קו עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שהנודר ששכח איזה מין מנחה נדר מביא חמש מנחות (סולת, מחבת, מרחשת, מאפה תנור הבאה חלות, מאפה תנור הבאה רקיקין) - והגמרא מבארת מדוע אין להסתפק גם במנחת נסכים.
* נדר שיביא מנחה ולא זוכר כמה עשרונים פירש - לדעת חכמים יביא 60 עשרון, ולדעת רבי יביא 60 מנחות של עשרונות מעשרון אחד ועד 60 עשרונות (ובסה"כ: 1830 עשרונות). (ואם לא זוכר איזו מנחה נדר, אז יביא כמות פי 5 [לחכמים: 300, לרבי: 9150]).
* שורש מחלוקת חכמים ורבי - לדעת רב חסדא: חולקים אם מותר להכניס חולין לעזרה, לדעת רבה: חולקים אם מותר לערב חובה בנדבה.

דף קו עמוד ב
* שורש מחלוקת חכמים ורבי - לדעת רבא: חולקים אם למנחה של 60 עשרון נותן 60 לוג או לוג אחד, לדעת רב אשי: חולקים אם מי שהתחייב להביא קורבן קטן והביא גדול יצא.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שהאומר "הרי עלי עצים" לא יפחות משני גזירין והאומר "הרי עלי לבונה" לא יפחות מקומץ.
* האומר "הרי עלי למזבח" - יביא לבונה, ואם אמר "פירשתי ואיני יודע מה פירשתי" - יביא מכל דבר שקרב למזבח.

דף קז עמוד א
* האומר "הרי עלי נחושת" - לא יפחות ממעה כסף (לדעת המשנה שבעמוד הקודם), ולדעת רבי אליעזר בן יעקב (בברייתא) לא יפחות מצינורא קטנה של נחושת (שמחטטין בה פתילות ומקנחין בה נרות).
* האומר "הרי עלי ברזל" - לא יפחות מכמות ברזל בשיעור אמה על אמה.
* האומר "הרי עלי שמן", לדעת ת"ק: לא יפחות מלוג, ולדעת רבי: לא יפחות משלושה לוגין - והגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר את שורש מחלוקתם (והאפשרות השניה נדחית).
* האומר "פירשתי (כמה יין או שמן אביא) ואיני יודע מה פירשתי" - יביא כפי הכמות שמביאים ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת.

דף קז עמוד ב
* האומר "הרי עלי עולה" צריך להביא את הפחות שבעולות - במקומו של ת"ק: כבש, במקומו של רבי אלעזר: עוף.
* הרישא של המשנה (האומר "פירשתי (שאביא עולה) מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל") היא כדעת רבי שבסוף המשנה (הסובר שאם נדר להביא קטן והביא גדול לא יצא).
* במשנה בשקלים מובא ש-6 שופרות (=קופות בצורת שופר) שהיו בבית המקדש (מתוך 13 שופרות) היו למעות נדבה - והגמרא מביאה בעמוד זה ארבע דעות של אמוראים המבארים מדוע תיקנו שיהיו 6 שופרות למעות נדבה.