דף צו עמוד א
* רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו (במשנה בעמוד הקודם) אם שתי הלחם ולחם הפנים מתקדשים בתנור או רק בנתינתם על השולחן - למסקנת הגמרא: כל אחד מהם קיבל מהרב שלו את הדעה שאותה אמר (ולא שדרשו מפסוק והגיעו לדעה שאמרו).
* רבי יהודה ורבי מאיר נחלקו מהו אורכו ורוחבו של השולחן (בטפחים), ולכן נחלקו כמה טפחים כופל מלחם הפנים - ולכן אמר רבי יוחנן שנחלקו כמה טפחים מקדש השולחן את הנמצא באויר שמעליו.

דף צו עמוד ב
* נחלקו התנאים אם מסגרת השולחן היתה למטה או למעלה.
* טבלה המתהפכת (טבלה שחלקה משני צדדיה וראויה לשימוש בשני צדדיה) - לדברי האומר שמסגרת השולחן היתה למטה: טמאה, לדברי האומר שמסגרת השולחן היתה למעלה: ספק.
* השולחן מקבל טומאה, כי הוא מטלטל מלא וריקן (כי היו מגביהים ומראים אותו לעולי רגלים).

דף צז עמוד א
* בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים - שולחנו של אדם מכפר עליו.
* מצות נתינת הקנים בין לחם ללחם היא מהתורה (והגמרא מביאה לכך את המקור), אך אין סידורן ונטילתן דוחה את השבת כי אפשר לעשות זאת לפני/אחרי השבת והלחם לא יתעפש.
* מתחת 4 חלות האמצעיות יש 3 קנים, מתחת החלה העליונה יש 2 קנים, ומתחת החלה התחתונה אין כלל קנים.

דף צז עמוד ב
* רבי יוחנן מבאר את המקור לשיטת רבי מאיר ורבי יהודה שנחלקו אם רק אמת מזבח הזהב נמדדת באמה בת חמשה טפחים או אף אמת כל הכלים נמדדת באמה בת חמשה טפחים.
* הגמרא מבררת (לאורך כל העמוד) היכן מדדו את היסוד והסובב והקרנות באמה בת חמשה טפחים - בגובהם או ברחבם.

דף צח עמוד א
* "אמה בינונית" היא בת 6 טפחים, ואמה זו מכונה "בינונית" כי יש אמה גדולה הימנה (שתי האמות שהיו מונחות בשושן הבירה, והן אמות גדולות שנעשו כך כדי למנוע מהאומנין לבוא לידי מעילה).
* על שער המזרח היתה מצויירת שושן הבירה - כדי שידעו מהיכן באו / כדי שתהא אימת מלכות עליהן.
* לעולם תהא אימת מלכות עליך.
* "ועלהו לתרופה" - להתיר פה אלמים / להתיר פה עקרות.
* הברייתא מבררת את המקור לכך שיש 2 מערכות ובכל מערכה 6 חלות לחם הפנים.
* כל הכלים שבמקדש ארכן היה לצד ארכו של הבית, חוץ מהארון שארכו היה לרוחבו של הבית.

דף צח עמוד ב
* בדי הארון היו משוכים בבית קודש הקדשים כלפי חוץ עד שדוחקים ובולטים בפרוכת ודומים כמין שני דדי אשה.
* 10 שולחנות עשה שלמה המלך, ושולחנו של משה היה עומד באמצע, ו-5 שולחנות היו מימינו ו-5 משמאלו (וכך גם לגבי המנורה).
* השולחנות והמנורות היו מונחים בחציו הפנימי (המערבי) של הההיכל.
* כיוון עמידת 11 השולחנות ו-11 המנורות - לדעת רבי: מזרח ומערב (אורכם לאורך הבית), לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: צפון ודרום (אורכם לרוחב הבית).
* היו מצדדין את פניהם של 6 הנרות הצדדיים כלפי הנר האמצעי - אמר רבי נתן: מכאן שהאמצעי משובח.
* השולחנות עמדו ב-2 שורות, בכל שורה 5 שולחנות, ושולחן של משה עמד באמצע בין 2 השורות.

דף צט עמוד א
* 10 שולחנות עשה שלמה ולא היו מסדרין את לחם הפנים אלא על השולחן של משה, ולדעת רבי אלעזר בן שמוע על כולם היו מסדרין, פעם על זה ופעם על זה (וכך גם נחלקו לגבי המנורה).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שמעלים בקודש ולא מורידים.
* תלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו - אין נוהגין בו מנהג בזיון.

דף צט עמוד ב
* פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה.
* תלמיד חכם שסרח - אין מבזין אותו בפרהסיא.
* כל המשכח דבר אחד מתלמודו (לא באונס) - עובר בלאו / ב2 לאוין / ב3 לאוין.
* כל המשמר תורתו - נשמתו משתמרת.
* מדבריו של רבי יוסי (שאמר שאפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום) למד רבי אמי שאפילו לא שנה אדם אלא פרק שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.
* אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך - ונחלקו האמוראים אם אסור או מצוה לומר דבר זה לעם הארץ.
* דברי תורה לא יהיו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.

דף ק עמוד א
* חכמי ארץ ישראל שונאים את הבבליים, ולכן קוראים לאלכסנדריים שעושים מנהג רעבתנות על שם בבליים.
* קרבן תמיד שנשחט בלילה פסול ויוצא להישרף, ואביו של ר' אבין שנה בברייתא שכך הדין גם לגבי עולת העוף שנמלקה בלילה ומנחה שנקמצה בלילה.
* מנחה שנקמצה בלילה תישרף - הטעם לכך למסקנת הגמרא הוא כי הלילה הולך אחר היום ולכן מקדש כלי שרת את הקומץ, אלא שעבודת לילה אינה כשירה ולכן נפסל הקומץ.

דף ק עמוד ב
* רבינא מדייק מדברי המשנה, שלדברי האומר ש"נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב", דין זה הוא מהתורה ולא מגזירת חכמים.
* פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, ממשיך לעסוק בדיני הקרבת המנחות.
* לדעת שמואל: ניתן לפדות מנחות ונסכים טהורים כל עוד לא קדשו בכלי (ולא רק אם נטמאו).

דף קא עמוד א
* הגמרא מקשה על שמואל (שאמר שניתן לפדות מנחות ונסכים טהורים [כל עוד לא קדשו בכלי]) מהמשנה, ומתרצת.
* רב פפא, רב כהנא, רבי אושעיא בלישנא הראשונה - חולקים על שמואל, רבי אושעיא בלישנא השניה - סובר כשמואל, רבי אלעזר - חולק על שמואל, חוץ מאשר עשירית האיפה של מנחת חוטא (שנפדית אף אם היא טהורה).
* רבי אושעיא סובר, שאם פיגל במנחה, לדעת רבי שמעון (הסובר שדבר האסור בהנאה אינו מטמא טומאת אוכלים) השיריים אינם מטמאים טומאת אוכלים.

דף קא עמוד ב
* לדעת רבי שמעון - בשר בחלב מטמא טומאת אוכלים בגלל 2 סיבות: אוכל שאתה יכול להאכילו לגוים קרוי אוכל, הואיל והיתה לו שעת הכושר.
* הגמרא מקשה מברייתא על דעת רבי אושעיא (שאמר שלרבי שמעון מנחה שנפסלה במחשבת פיגול אין בה דיני טומאת אוכלין), ומתרצת.
* לדעת רבי שמעון: "כל העומד לפדות כפדוי דמי", והגמרא דנה בכך.

דף קב עמוד א
* רב אשי מבאר (בדעת רבי שמעון), שאמנם לגבי פדיית בהמה ניתן לומר "כל העומד לפדות כפדוי דמי", אך לגבי זריקת הדם אין אומרים "כל העומד לזרוק כזרוק דמי".
* הגמרא מקשה על דעת רב אשי ממשנה במסכת מעילה, ורב אשי מתרץ שאין להקשות מדין במעילה על דין טומאת אוכלים.

דף קב עמוד ב
* הגמרא מקשה (מסוף העמוד הקודם) על דעת רב אשי ממשנה במסכת כריתות (ולפי ביאורו של רבא), ומתרצת.
* לפי רבא בביאור שיטת רבי יוסי ש"כל העומד לזרוק כזרוק דמי", ולכן גם "כל העומד לשרוף כשרוף דמי" - הסיבה שנותר ופרה מטמאים טומאת אוכלים זה בגלל ש"חיבת הקודש מכשרתן".
* האומר "הרי עלי במחבת והביא במרחשת" (ולהיפך), וכן האומר "הרי עלי 2 עשרונות להביא בכלי אחד והביא בשני כלים" (ולהיפך) - לדעת המשנה: "מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא", ולדעת רבי שמעון (בברייתא): יצא ידי נדרו.

דף קג עמוד א
* מה שאמר בשעת הנדר הוא הקובע איזו מנחה עליו להביא, ואם יביא מנחה אחרת ממה שאמר באותה שעה הרי הוא משנה ממה שהתחייב, ואין החיוב נקבע לפי מה שאמר בשעת ההפרשה.
* "האומר 'הרי עלי מנחה מן השעורים' - יביא מן החטים" - לפי דעת חזקיה (לפני שחזר בו) הטעם הוא כי המשנה היא כדעת בית שמאי הסוברים שתפוס לשון ראשון, ולפי דעת רבי יוחנן הטעם הוא כי מדובר באופן שאמר הנודר לאחר נדרו "אילו הייתי יודע שאין נודרים כך לא הייתי נודר כך אלא כך".

דף קג עמוד ב
* במשנה נאמר: "האומר 'הרי עלי מנחה מן השעורים' - יביא מן החטים", ומחדש זעירי: אבל אם אמר "הרי עלי מן השעורים", לא חייב להביא מנחה כלל.
* האומר "הרי עלי מנחה של 61 עשרון", מביא 60 בכלי אחד ו-1 בכלי אחד - הטעם לכך למסקנת הגמרא הוא כי התורה אמרה שצריך להביא מנחה שיכולה להיבלל (ו-61 אין נבללין בכלי אחד).
* כל מדות חכמים כך הוא, ששיעורם מדויק (לדוגמא: ב-40 סאה הוא טובל, ב-40 סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול).
* אמר רבי זירא: כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה - בילה מעכבת בו.
* "והיו חייך תלואים לך מנגד" - זה הלוקח תבואה משנה לשנה, "ופחדת לילה ויומם" - זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, "ואל תאמן בחייך" - זה הסומך על הפלטר.

דף קד עמוד א
* לדעת רבי יהודה בר אלעאי (שהיה מורה הוראות לבית רבי): דם נבילות - בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין.
* למסקנת הגמרא: אין קבע לנסכים (כשאמר "הרי עלי כך וכך לוגין לנסכים" - נקבעו כולם כנדבה אחת ועליו להקריבם ביחד, ואם אין בהם שיעור הקרבה ימתין עד שיביא עוד וישלים את שיעורם).

דף קד עמוד ב
* רבי עקיבא ורבי טרפון נחלקו אם מתנדבין שמן בפני עצמו (ללא סולת).
* רבא לומד ממחלוקתם שמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום.
* אין שנים מתנדבין עשרון אחד - כי בפרשת מנחה כתוב "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" (ונפש לשון יחיד הוא).
* מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "נפש"? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני - מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.
* פרק שלשה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בספיקות של נדרי הקדש.
* נחלקו האמוראים אם רבי חולק גם על הדין שבתחילת המשנה ("פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא ששים עשרון").

דף קה עמוד א
* רבי יהודה (הסובר שמי שאמר "הרי עלי מנחה" יביא מנחת הסולת) קרא למנחת הסולת "מנחה מיוחדת שבמנחות" כי אין לה שם לווי (רק היא נקראת בתורה מנחה סתם).
* האומר "מיני מנחה עלי" - רב פפא הסתפק האם כוונתו ל-2 מנחות או למנחה אחת.
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שהאומר "פירשתי ואיני יודע מה פירשתי" יביא חמשת מיני המנחות - ונחלקו האמוראים אם המשנה היא רק כדעת חכמים או אף כדעת רבי שמעון.

דף קה עמוד ב
* לדעת רבי שמעון: במקרה שנוצר ספק בנדר, ניתן להביא לכתחילה 2 מנחות, חלות ורקיקים, ולעשות תנאי ביניהם.
* הגמרא עוסקת ומבארת את דעתו של אביי שהעמיד את המשנה כרבי שמעון באופן שמביא 2 מנחות נפרדות, אחת של חלות ואחת של רקיקים, ומתנה שיצטרפו החלות ממנחה זו לפי מה שנדר והרקיקים ממנחה זו לפי מה שנדר (וכן לגבי לוג השמן, שמתנה כשמביא את 2 לוגי השמן).

דף קו עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שהנודר ששכח איזה מין מנחה נדר מביא חמשה מנחות (סולת, מחבת, מרחשת, מאפה תנור הבאה חלות, מאפה תנור הבאה רקיקין) - והגמרא מבארת מדוע אין להסתפק גם במנחת נסכים.
* נדר שיביא מנחה ולא זוכר כמה עשרונים פירש - לדעת חכמים יביא 60 עשרון, ולדעת רבי יביא 60 מנחות של עשרונות מעשרון אחד ועד 60 עשרונות.
* מחלוקת חכמים ורבי - לדעת רב חסדא: נחלקו אם מותר להכניס חולין לעזרה, לדעת רבה: נחלקו אם מותר לערב חובה בנדבה.

דף קו עמוד ב
* מחלוקת חכמים ורבי - לדעת רבא: נחלקו אם למנחה של 60 עשרון נותן 60 לוג או לוג אחד, לדעת רב אשי: נחלקו אם מי שהתחייב להביא קרבן קטן והביא גדול יצא.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שהאומר "הרי עלי לבונה" לא יפחות מקומץ.
* האומר "הרי עלי למזבח" - יביא לבונה, ואם אמר "פירשתי ואיני יודע מה פירשתי" - יביא מכל דבר שקרב למזבח.

דף קז עמוד א
* האומר "הרי עלי נחושת" - לא יפחות ממעה כסף (לדעת המשנה), ולדעת רבי אליעזר בן יעקב (בברייתא) לא יפחות מצינורא קטנה של נחשת (שמחטטין בה פתילות ומקנחין בה נרות).
* האומר "הרי עלי שמן", לדעת ת"ק: לא יפחות מלוג, ולדעת רבי: שלשה לוגין - ובגמרא מובאות 2 אפשרויות לבאר את שורש מחלוקתם (והאפשרות השניה נדחית).
* האומר "פירשתי (כמה יין או שמן אביא) ואיני יודע מה פירשתי" - יביא כפי הכמות שמביאים ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת.

דף קז עמוד ב
* האומר "הרי עלי עולה" צריך להביא את הפחות שבעולות - במקומו של ת"ק: כבש, במקומו של רבי אלעזר: עוף.
* הרישא של המשנה (האומר "פירשתי (שאביא עולה) מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל") היא כדעת רבי (הסובר שאם נדר להביא קטן והביא גדול לא יצא).
* במשנה בשקלים מובא ש-6 שופרות (=קופות בצורת שופר) שהיו בבית המקדש (מתוך 13 שופרות) היו למעות נדבה - והגמרא מביאה דעות שונות למה תיקנו שיהיו 6 שופרות למעות נדבה.