דף עח עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור למובא במשנה, שהביאו עם קרבנות המילואים חלות ורקיקין ורבוכה.
* כהן הדיוט שנתמנה להיות כהן גדול - מביא ביום זה מנחה לחינוכו לעבודת כהן גדול ומנחת חביתין (שמביא כהן גדול בכל יום).
* הברייתא מבארת את המקור לכך שהנזיר מביא חלות ורקיקין אך לא רבוכה.

דף עח עמוד ב
* "השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם" - לדעת רבי יוחנן הכוונה היא: חוץ לחומת בית פאגי, ולדעת ריש לקיש הכוונה היא: חוץ לחומת העזרה.
* אין הלחם קדוש אלא אם כן קרמו פניה בתנור, אין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, אם שחט שלא לשמן לא קדש הלחם.
* תודה ששחטה על 80 חלות - לדעת חזקיה: קדשו 40 מתוך 80, ולדעת רבי יוחנן: לא קדשו 40 מתוך 80 [והגמרא מביאה 4 אפשרויות בביאור המחלוקת].

דף עט עמוד א
* מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע (אם קדש הלחם) - לדעת רבי מאיר: נחלקו במקרה ששחט את התודה ונמצאת בעלת מום, לדעת רבי יהודה: נחלקו במקרה ששחט את התודה במחשבת חוץ למקומו.
* חטאת ששחטה במחשבת חוץ לזמנה - אם עלתה למזבח לא תרד, שחטה במחשבת חוץ למקומה - מחלוקת רבה ורבא אם עלתה למזבח אם תרד או לא תרד.
* לדעת זעירי: אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח.

דף עט עמוד ב
* לדעת רב חסדא: שמן שהפרישו לשם מנחה זו, פסול לשם מנחה אחרת.
* נסכים שקדשו בכלי ונפסל הזבח - אם יש זבח זבוח באותה שעה, יקרבו עמו (לב בית דין מתנה עליהן בשעה שהוקדשו שאם יפסל הזבח יהיו לזבח אחר).
* בברייתא מבואר המקור לדיני המשנה (ולד תודה / תמורת תודה / חילופי תודה - אפשר להקריבם אך אינם טעונים לחם).

דף פ עמוד א
* לדעת רבי יוחנן: חילופי תודת נדבה - בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונה לחם, ולד תודת נדבה - בין לפני כפרה בין לאחר כפרה אין טעון לחם, ולד תודת חובה וחילופי תודת חובה - לפני כפרה טעונין לחם, לאחר כפרה אין טעונין לחם.
* לדעת שמואל (למסקנה): כל אופן שבחטאת מתה - בתודה אין טעונה לחם (ולא כדעת רבי יוחנן הסובר שאם הקריב ולד תודת חובה לפני שהתכפר באם הרי הוא טעון לחם).
* האומר "זו תודה וזו לחמה": אבד הלחם - מביא לחם אחר, אבדה תודה - אינו מביא תודה אחרת.

דף פ עמוד ב
* הפריש מעות לתודתו ונשארו מעות לאחר קניית התודה - מביא בהן לחם, הפריש מעות ללחמי תודה ונשארו מעות לאחר קניית לחמי התודה - אין מביא בהן תודה.
* הפריש תודתו ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה ונמצאו הראשונות והרי שלשתן עומדות - לדעת רבא: אם נתכפר בראשונה, השלישית טעונה לחם, ואם נתכפר בשלישית, הראשונה טעונה לחם, ואביי חולק.
* תודה שהפרישה לנדבה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן - חבירתה אין לה תקנה.

דף פא עמוד א
* לאורך כל העמוד (החל מסוף העמוד הקודם) הגמרא מנסה לברר מדוע נאמר בברייתא של רבי חייא, שתודה שהפרישה לנדבה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן, חבירתה אין לה תקנה [הגמרא מביאה תקנות אפשריות, שהעלו אמוראים בהזדמנויות שונות, ונדחו].
* לדעת רבי יוחנן: הפריש חטאת מעוברת וילדה - רצה בה מתכפר, רצה בוולדה מתכפר.

דף פא עמוד ב
* לדעת רב הונא: האומר "הרי עלי לחמי תודה" - מביא תודה ולחמה.
* בברייתא נאמר שהאומר "הרי עלי תודה בלא לחם" כופין אותו ומביא תודה ולחמה - רב חזקיה מבאר שברייתא זו היא כדעת בית שמאי שאמרו "תפוס לשון הראשון" (ולכן אין זה נחשב לנדר ופתחו עמו), ורבי יוחנן מבאר שזה אפילו כבית הלל אלא שמדובר בברייתא שהנודר אמר ש"אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך [הרי עלי תודה ללא לחם] אלא כך [הרי עלי תודה ולחמה]" (ולכן לא התכוין להתחרט מנדרו).
* נחלקו האמוראים אם רשאי להביא את לחמי התודה מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני.

דף פב עמוד א
* לדעת רבי אמי: המתפיס מעות מעשר שני לשלמים - לא חלה קדושת שלמים על הכסף.
* המתפיס מעות מעשר שני לשלמים - רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו בשיטת רבי מאיר (הסובר שמעשר שני ממון גבוה הוא) אם חלה קדושת שלמים על הכסף או לא, אך בשיטת רבי יהודה (הסובר שמעשר שני ממון הדיוט הוא) לדעת כולם חלה קדושת שלמים על הכסף.
* האומר "הרי עלי תודה" לא יביא אלא מן החולין, ודין זה נלמד מהיקש לפסח (בפסוק "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר").

דף פב עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא (מסוף העמוד הקודם ועד אמצע עמוד זה), המבארת את המקור לכך שקרבן פסח אינו בא אלא מן החולין, לדעת רבי אליעזר (=למד פסח דורות מפסח מצרים).
* אין משיבין על ההיקש.
* דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש (בקדשים).
* "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" - פסוק זה כולו מיותר הוא, ולכן דרש רבי אליעזר [כמפורט בסוף עמוד זה ובעמוד הבא] שנאמר פסוק זה כדי ללמוד מכל אחד מהקרבנות שנזכרו בפסוק זה הלכות שינהגו בכל הקרבנות.

דף פג עמוד א
* "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" - מסוף העמוד הקודם מבואר מה למד רבי אליעזר מכל אחד מהקרבנות שהוזכרו בפסוק זה, ומאמצע עמוד זה מבואר מה למד רבי עקיבא.
* כל קרבן מקדש את המאכל שבלע ממנו שלא יאכל אלא כדין אכילת הקרבן.
* רבי עקיבא למד בהיקש של "וזאת התורה" מחטאת, שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

דף פג עמוד ב
* רבי עקיבא למד מהפסוק "וזבחת פסח" שמותר הפסח קרב שלמים.
* יש שני מקורות נוספים שמהם לומדים שמותר הפסח קרב שלמים, והגמרא מסבירה מדוע צריך את 3 הפסוקים.
* המשנה הראשונה של פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת מאיזו תבואה ומאיזה מקום יש להביא את התבואה עבור המנחות.
* הגמרא מביאה תנא החולק על המשנה שלנו, וסובר שניתן להביא עומר ושתי הלחם מן הישן.

דף פד עמוד א
* רבי יוסי בר רבי יהודה סובר שניתן להביא עומר אף מחוץ לארץ, ושלא כמו המשנה והברייתא בעמוד הקודם.
* המקור לכך שיש להביא את העומר דווקא מקציר שנה זו ולא מקציר השנה הקודמת - לדעת רבי יוחנן (ודבריו נדחו): מהמילים "כרמל תקריב", לדעת רבי אלעזר: מהמילים "ראשית קצירך".
* מנחת העומר באה מן השעורים ולא מן החיטים, ובברייתא מובאות לכך 3 הוכחות.

דף פד עמוד ב
* אם עבר והביא ביכורים מתמרים שבהרים או מפירות שבעמקים - נחלקו האמוראים אם נתקדשו הפירות בקדושת ביכורים.
* בברייתא אחת נאמר שאם הביא ביכורים מפירות שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא וקורא, ובברייתא אחרת נאמר שמביא ואינו קורא, והגמרא דנה ליישב את הסתירה.

דף פה עמוד א
* הביא ביכורים מתמרים שבהרים או מתבואה שבעמקים - למסקנת הגמרא נחלקו התנאים אם נתקדשו הפירות בקדושת ביכורים.
* הגמרא מתלבטת מה כוונת המשנה - חורש את השדה (שממנה מביא תבואה לעומר ושתי הלחם) בשנה הראשונה וגם בתחילת השנה השניה ואז זורע בה או שחורש רק בשנה הראשונה וזורע בשנה השניה. (הגמרא מנסה להוכיח כאפשרות הראשונה ודוחה נסיון זה, ואח"כ מוכיחה כאפשרות השניה).

דף פה עמוד ב
* אין מביאין את העומר אלא מתבואה הגדילה בשדות הנמצאות בצד דרום שבארץ ישראל.
* סולת שהתליעה רובה פסולה, חיטין שהתליעו רובן פסולות.
* הקדיש חיטין מתולעות - הגמרא מסתפקת אם לוקה משום מקדיש בעל מום.
* תקוע - מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן.
* בחלקו של שבט אשר מצוי שמן רב.

דף פו עמוד א
* "ששה חדשים בשמן המור" - מהו שמן המור? רב הונא בר חייא: סטכתא, ר' ירמיה בר אבא: שמן זית שלא הביא שליש.
* שמן זית כבוש שלוק שרוי ושל שמרים ושל ריח רע - לא יביא למנחות, ואם הביא - פסול.
* במשנה ובברייתא מבואר כיצד היו מוציאים את השמן מן הזיתים לצורך הדלקת המנורה ולצורך המנחות.

דף פו עמוד ב
* התורה חסה על ממונן של ישראל, ולכן לא חייבים להביא דוקא שמן "זך כתית" למנחות.
* "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך" - אליך ולא לי (לקב"ה), כי לא לאורה אני צריך.
* נר מערבי שבמנורה היו נותנין בה שמן כנגד חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים - וזו היא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.
* המשנה מבארת מהיכן היו מביאים לכתחילה את היין לנסכים.

דף פז עמוד א
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי, החולק על חכמים וסובר שאין מביאים יין ישן לנסכים.
* כשם שהדיבור יפה לבשמים, כך דיבור רע ליין. [ויש לכך סיוע מדברי המשנה, מכך שהגזבר לא אומר למוציא היין שיפסיק את הוצאת היין כשיוצא הלובן שעל השמרים שבתחתית היין, אלא רק מסמן לו זאת באמצעות הקשה בקנה].
* לדעת רבי יהודה יש להביא לקרבנות כבשים שהיו רחבים כגובהם מרוב שומנם.
* המשנה הראשונה בפרק עשירי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסקת במדות היבש שהיו במקדש.

דף פז עמוד ב
* הגמרא מבררת (מסוף העמוד הקודם) את טעמיהם של ת"ק ורבי מאיר שנחלקו אם היה במקדש כלי אחד או שני כלים של עשרון.
* מדת חצי העשרון היתה מחוקה ולא גדושה.
* חביתי כהן גדול - מחלקן ביד לחלות (ולא בכלי).
* שולחן לחם הפנים אינו מקדש את הקומץ והלבונה שיוכלו להקריבם (וצריך ליתנם בכלי שרת אחד כדי להכשירם בהקרבה), אבל מקדש אותם ליפסל בלינה וביוצא.
* המשנה בסוף העמוד עוסקת במדות הלח שהיו במקדש.

דף פח עמוד א
* זה הכלל היה במקדש: כלי שמשמש מדה זו אינו משמש מדה אחרת.
* הגמרא מביאה 2 אפשרויות בביאור מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר שבעמוד הקודם (רבי יהודה מנה את מדות הלח שהיו במקדש מלמטה למעלה, ורבי מאיר מנאן מלמעלה למטה).
* הלכה למשה מסיני שבקרבנות ציבור לא היתה סמיכה אלא ב-2 קרבנות בלבד (פר העלם דבר של ציבור ושעיר המשתלח), ושצריכים להיות 7 מדות של לח במקדש.

דף פח עמוד ב
* מדת רביעית נמשחה בשמן המשחה מפני שבה היה מודד לחביתי כהן גדול רביעית שמן לכל חלה וחלה.
* מדת חצי לוג נמשחה בשמן המשחה מפני שבו היה מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר.
* נר שבמנורה שכבתה לפני שהאיר היום - השמן נפסל לשימוש ונותן שמן חדש כמדה ראשונה (חצי לוג, כמו שנתן בה כשהדליקה בתחילת הלילה).
* ישנה מחלוקת אם המנורה ונרותיה (מקום הנחת השמן) באות מככר הזהב (ועליו נאמר מקשה אחת), או רק המנורה באה מככר הזהב.

דף פט עמוד א
* רבי עקיבא לומד מהמילים "בשמן" "בשמן" (אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט) ששיעור השמן של לחם התודה הוא חצי לוג (ולא לוג כשאר מנחות).
* לדעת רבי אלעזר בן עזריה: חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, ואחד עשר יום שבין נדה לנדה - הלכה למשה מסיני.
* הברייתא מבארת את טעם מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בן יעקב שנחלקו אם צריך 60 לוג שמן או לוג שמן אחד למנחה של 60 עשרון.
* "מערב עד בקר" - (1) תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בקר, (2) אין לך עבודה שכשירה מערב עד בקר אלא זו בלבד.

דף פט עמוד ב
* הגמרא מבררת באיזה אופן מותר לערב נסכים בנסכים ולהקטירם.
* הברייתא מביאה את המקור לכך שאע"פ שמנחת העומר כפולה משאר מנחות אין נסכיו כפולים.
* לדעת רבי יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו - טעון נסכים.