דף עד עמוד א
* כהן בא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה.
* לדעת רבי שמעון: מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב בפני עצמו והשירים קריבין בפני עצמן, לדעת ר"א בר"ש: הקומץ קרב בעצמו והשירים מתפזרין על בית הדשן שלמטה (על רצפת העזרה) [ודין זה נלמד מהפסוק: "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל"].

דף עד עמוד ב
* כל שהוא ב"כליל תהיה" (שדינו לעלות על גבי המזבח) - יש גם לא תעשה על אכילתו.
* לדעת שמואל: המתנדב יין - מביאו ומזלפו על גבי אישים (אך המשנה סוברת שזה הולך לשיתין).
* לדעת שמואל: המתנדב שמן - קומצו, ושיריו נאכלין (וכך משתמע גם מהמשנה).
* כל המנחות הנעשות בכלי טעונות 3 מתנות שמן: יציקה, בלילה, מתן שמן בכלי קודם לעשייתן (אך מנחת מאפה תנור [שאין כל מעשיה בכלי] אינה טעונה מצות יציקה).

דף עה עמוד א
* לדעת חכמים המנחה נבללת כשהיא סולת, ולדעת רבי בוללן לאחר שנעשו חלות - והברייתא מבארת את המקור לשיטות אלו ומפרטת את סדר הכנת המנחות לשיטות אלו.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שהחלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה.
* במשנה (בדף הקודם) מובא שמושח את הרקיקין כמין "כי", ובברייתא מובא דעה החולקת על המשנה וסוברת שמושח את הרקיק על פני כולו.
* כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה (אך שתי הלחם ולחם הפנים [שלא נעשים בכלי] לא טעונים פתיתה).

דף עה עמוד ב
* המשנה מבארת כיצד עושים את הפתיתה [מנחת ישראל קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, מנחת כהנים קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל, מנחת כהן משיח לא היה מקפלה לארבעה אלא לשנים], והברייתא מבארת את המקור לכך.
* לדעת רב יוסף: מאכל העשוי מפירורי לחם הגדולים כזית, מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ, והגמרא דנה בדבריו, ולדעת רב ששת: אפילו אם אין בפירורים כזית מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ (ומוסיף רבא שזה רק בתנאי שיש עליהם מראה של לחם).

דף עו עמוד א
* במשנה מובא ש"כל המנחות טעונות 300 שיפה ו-500 בעיטה", ובברייתא מבואר שסדר עשיית הדברים הוא כך: "שף אחת ובועט שתים שף שתים ובועט שלוש".
* לדעת ת"ק: את השיפה ובעיטה יש לעשות בחיטין, ולדעת רבי יוסי: בבצק.
* הגמרא מבארת את המקורות למחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר (בנוגע למספר החלות שיש לעשות לסוגי המנחות השונות כמבואר במשנה).
* לדעת שמואל: לחמי תודה שאפאן 4 חלות (אחד מכל מין) במקום 40 חלות - יצא ידי חובה (ובתנאי שהפריש לכהן מהעיסה שלהן לפני אפייתן).

דף עו עמוד ב
* לדעת רב הונא: מנחת מאפה שאפה אותה חלה אחת (במקום עשר) - יצא.
* רב הונא חולק על דעת שמואל הנ"ל.
* הגמרא מבארת את הטעם לדין המשנה "העומר - היה בא עשרון מ3 סאין, שתי הלחם - שני עשרונים מ3 סאין, לחם הפנים - 24 עשרונים מ24 סאין".
* התורה חסה על ממונם של ישראל (ולכן עבור לחם הפנים, שיש בו כמות גדולה של 12 חלות בכל שבת, הותר לקנות חיטים לטחנם במקדש ולא לקנות סולת).
* פרק שמיני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני לחמי תודה.

דף עז עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שהאיפה מכילה 3 סאים.
* אין מוסיפין על המדות יותר משתות, ולא על המטבע יותר משתות, והמשתכר לא ישתכר יותר משתות.
* כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין - אפילו פחות מכדי אונאה חוזר.
* מנה של קודש כפול היה משל חולין.

דף עז עמוד ב
* תרומת לחמי תודה - שיעורה אחד מעשרה, ושיעור זה נלמד בגזירה שוה מתרומת מעשר.
* שיעור חלה של לחמי תודה - הברייתא מבררת את המקור לכך שהשיעור הוא עשרה עשרונים ללחמי החמץ של התודה ועשרה עשרונים ללחמי המצה של התודה.
* אין לנתח את בשר הקרבן קודם שיטול ממנו את האימורים.

דף עח עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור למובא במשנה, שהביאו עם קרבנות המילואים חלות ורקיקין ורבוכה.
* כהן הדיוט שנתמנה להיות כהן גדול - מביא ביום זה מנחה לחינוכו לעבודת כהן גדול ומנחת חביתין (שמביא כהן גדול בכל יום).
* הברייתא מבארת את המקור לכך שהנזיר מביא חלות ורקיקין אך לא רבוכה.

דף עח עמוד ב
* "השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם" - לדעת רבי יוחנן הכוונה היא: חוץ לחומת בית פאגי, ולדעת ריש לקיש הכוונה היא: חוץ לחומת העזרה.
* אין הלחם קדוש אלא אם כן קרמו פניה בתנור, אין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, אם שחט שלא לשמן לא קדש הלחם.
* תודה ששחטה על 80 חלות - לדעת חזקיה: קדשו 40 מתוך 80, ולדעת רבי יוחנן: לא קדשו 40 מתוך 80 [והגמרא מביאה 4 אפשרויות בביאור המחלוקת].

דף עט עמוד א
* מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע (אם קדש הלחם) - לדעת רבי מאיר: נחלקו במקרה ששחט את התודה ונמצאת בעלת מום, לדעת רבי יהודה: נחלקו במקרה ששחט את התודה במחשבת חוץ למקומו.
* חטאת ששחטה במחשבת חוץ לזמנה - אם עלתה למזבח לא תרד, שחטה במחשבת חוץ למקומה - מחלוקת רבה ורבא אם עלתה למזבח אם תרד או לא תרד.
* לדעת זעירי: אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח.

דף עט עמוד ב
* לדעת רב חסדא: שמן שהפרישו לשם מנחה זו, פסול לשם מנחה אחרת.
* נסכים שקדשו בכלי ונפסל הזבח - אם יש זבח זבוח באותה שעה, יקרבו עמו (לב בית דין מתנה עליהן בשעה שהוקדשו שאם יפסל הזבח יהיו לזבח אחר).
* בברייתא מבואר המקור לדיני המשנה (ולד תודה / תמורת תודה / חילופי תודה - אפשר להקריבם אך אינם טעונים לחם).

דף פ עמוד א
* לדעת רבי יוחנן: חילופי תודת נדבה - בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונה לחם, ולד תודת נדבה - בין לפני כפרה בין לאחר כפרה אין טעון לחם, ולד תודת חובה וחילופי תודת חובה - לפני כפרה טעונין לחם, לאחר כפרה אין טעונין לחם.
* לדעת שמואל (למסקנה): כל אופן שבחטאת מתה - בתודה אין טעונה לחם (ולא כדעת רבי יוחנן הסובר שאם הקריב ולד תודת חובה לפני שהתכפר באם הרי הוא טעון לחם).
* האומר "זו תודה וזו לחמה": אבד הלחם - מביא לחם אחר, אבדה תודה - אינו מביא תודה אחרת.

דף פ עמוד ב
* הפריש מעות לתודתו ונשארו מעות לאחר קניית התודה - מביא בהן לחם, הפריש מעות ללחמי תודה ונשארו מעות לאחר קניית לחמי התודה - אין מביא בהן תודה.
* הפריש תודתו ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה ונמצאו הראשונות והרי שלשתן עומדות - לדעת רבא: אם נתכפר בראשונה, השלישית טעונה לחם, ואם נתכפר בשלישית, הראשונה טעונה לחם, ואביי חולק.
* תודה שהפרישה לנדבה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן - חבירתה אין לה תקנה.

דף פא עמוד א
* לאורך כל העמוד (החל מסוף העמוד הקודם) הגמרא מנסה לברר מדוע נאמר בברייתא של רבי חייא, שתודה שהפרישה לנדבה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן, חבירתה אין לה תקנה [הגמרא מביאה תקנות אפשריות, שהעלו אמוראים בהזדמנויות שונות, ונדחו].
* לדעת רבי יוחנן: הפריש חטאת מעוברת וילדה - רצה בה מתכפר, רצה בוולדה מתכפר.

דף פא עמוד ב
* לדעת רב הונא: האומר "הרי עלי לחמי תודה" - מביא תודה ולחמה.
* בברייתא נאמר שהאומר "הרי עלי תודה בלא לחם" כופין אותו ומביא תודה ולחמה - רב חזקיה מבאר שברייתא זו היא כדעת בית שמאי שאמרו "תפוס לשון הראשון" (ולכן אין זה נחשב לנדר ופתחו עמו), ורבי יוחנן מבאר שזה אפילו כבית הלל אלא שמדובר בברייתא שהנודר אמר ש"אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך [הרי עלי תודה ללא לחם] אלא כך [הרי עלי תודה ולחמה]" (ולכן לא התכוין להתחרט מנדרו).
* נחלקו האמוראים אם רשאי להביא את לחמי התודה מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני.

דף פב עמוד א
* לדעת רבי אמי: המתפיס מעות מעשר שני לשלמים - לא חלה קדושת שלמים על הכסף.
* המתפיס מעות מעשר שני לשלמים - רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו בשיטת רבי מאיר (הסובר שמעשר שני ממון גבוה הוא) אם חלה קדושת שלמים על הכסף או לא, אך בשיטת רבי יהודה (הסובר שמעשר שני ממון הדיוט הוא) לדעת כולם חלה קדושת שלמים על הכסף.
* האומר "הרי עלי תודה" לא יביא אלא מן החולין, ודין זה נלמד מהיקש לפסח (בפסוק "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר").

דף פב עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא (מסוף העמוד הקודם ועד אמצע עמוד זה), המבארת את המקור לכך שקרבן פסח אינו בא אלא מן החולין, לדעת רבי אליעזר (=למד פסח דורות מפסח מצרים).
* אין משיבין על ההיקש.
* דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש (בקדשים).
* "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" - פסוק זה כולו מיותר הוא, ולכן דרש רבי אליעזר [כמפורט בסוף עמוד זה ובעמוד הבא] שנאמר פסוק זה כדי ללמוד מכל אחד מהקרבנות שנזכרו בפסוק זה הלכות שינהגו בכל הקרבנות.

דף פג עמוד א
* "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" - מסוף העמוד הקודם מבואר מה למד רבי אליעזר מכל אחד מהקרבנות שהוזכרו בפסוק זה, ומאמצע עמוד זה מבואר מה למד רבי עקיבא.
* כל קרבן מקדש את המאכל שבלע ממנו שלא יאכל אלא כדין אכילת הקרבן.
* רבי עקיבא למד בהיקש של "וזאת התורה" מחטאת, שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

דף פג עמוד ב
* רבי עקיבא למד מהפסוק "וזבחת פסח" שמותר הפסח קרב שלמים.
* יש שני מקורות נוספים שמהם לומדים שמותר הפסח קרב שלמים, והגמרא מסבירה מדוע צריך את 3 הפסוקים.
* המשנה הראשונה של פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת מאיזו תבואה ומאיזה מקום יש להביא את התבואה עבור המנחות.
* הגמרא מביאה תנא החולק על המשנה שלנו, וסובר שניתן להביא עומר ושתי הלחם מן הישן.

דף פד עמוד א
* רבי יוסי בר רבי יהודה סובר שניתן להביא עומר אף מחוץ לארץ, ושלא כמו המשנה והברייתא בעמוד הקודם.
* המקור לכך שיש להביא את העומר דווקא מקציר שנה זו ולא מקציר השנה הקודמת - לדעת רבי יוחנן (ודבריו נדחו): מהמילים "כרמל תקריב", לדעת רבי אלעזר: מהמילים "ראשית קצירך".
* מנחת העומר באה מן השעורים ולא מן החיטים, ובברייתא מובאות לכך 3 הוכחות.

דף פד עמוד ב
* אם עבר והביא ביכורים מתמרים שבהרים או מפירות שבעמקים - נחלקו האמוראים אם נתקדשו הפירות בקדושת ביכורים.
* בברייתא אחת נאמר שאם הביא ביכורים מפירות שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא וקורא, ובברייתא אחרת נאמר שמביא ואינו קורא, והגמרא דנה ליישב את הסתירה.

דף פה עמוד א
* הביא ביכורים מתמרים שבהרים או מתבואה שבעמקים - למסקנת הגמרא נחלקו התנאים אם נתקדשו הפירות בקדושת ביכורים.
* הגמרא מתלבטת מה כוונת המשנה - חורש את השדה (שממנה מביא תבואה לעומר ושתי הלחם) בשנה הראשונה וגם בתחילת השנה השניה ואז זורע בה או שחורש רק בשנה הראשונה וזורע בשנה השניה. (הגמרא מנסה להוכיח כאפשרות הראשונה ודוחה נסיון זה, ואח"כ מוכיחה כאפשרות השניה).

דף פה עמוד ב
* אין מביאין את העומר אלא מתבואה הגדילה בשדות הנמצאות בצד דרום שבארץ ישראל.
* סולת שהתליעה רובה פסולה, חיטין שהתליעו רובן פסולות.
* הקדיש חיטין מתולעות - הגמרא מסתפקת אם לוקה משום מקדיש בעל מום.
* תקוע - מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן.
* בחלקו של שבט אשר מצוי שמן רב.