דף פג עמוד א
* הגמרא מבררת את הטעם של רבי אליעזר (הסובר שדם שנכנס להיכל כדי לכפר, פסול אע"פ שלא הזה ממנו עדיין) ורבי שמעון (הסובר שדם קרבן נפסל בכניסתו להיכל רק לאחר שהזה ממנו על המזבח הפנימי).
* למסקנת הגמרא רבי יהודה סובר כמו רבי שמעון (ולכן סובר שאם הכניס לפנים את הדם במזיד [אך לא בשוגג], פסול רק אם הזה מן הדם על המזבח הפנימי).
* פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מפרט אילו הם הדברים, שאם עלו על המזבח לא ירדו, ואילו הם הדברים שאפילו עלו ירדו.

דף פג עמוד ב
* קומץ הניטל מן המנחה, שלא קידשו אותו בכלי שרת לאחר שנקמץ, אם נפסל ועלה על המזבח, ירד.
* עיכולי עולה שפקעו מעל המזבח אתה מחזיר, ואין אתה מחזיר עיכולי קטורת שפקעו מעל המזבח הפנימי.
* הגמרא מבררת את הטעמים של 3 דעות התנאים במשנה שנחלקו איזה דבר פסול שעלה למזבח לא ירד (כל הראוי לאישים / כל הראוי למזבח / נסכים הבאים מחמת עצמם ולא מחמת הזבח).
* הגמרא מביאה 2 דעות תנאים נוספות, ומבארת את המחלוקת ביניהם וכן את המחלוקת ביניהם לבין התנאים שבמשנה.

דף פד עמוד א
* יכול אדם להתנדב בכל יום מנחת נסכים שכולה כליל גם אם לא הביא זבח.
* המשנה מפרטת איזה פסולים המזבח מקדש ואיזה פסולים המזבח לא מקדש.
* בברייתא מבואר המקור לדעתו של רבי יהודה, הסובר שקרבן שנשחט בלילה וקרבן שנשפך דמו וקרבן שיצא דמו חוץ לקלעים, אם עלה על המזבח ירד, וכן מבואר המקור לדעתו של רבי שמעון החולק עליו.

דף פד עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא נוספת הממשיכה לבאר את דעתו של רבי יהודה, ומבארת את הכלל בדעתו של רבי יהודה, שכל פסול שמצינו לו הכשר במקום אחר המזבח מקדשו וכל פסול שאין לו הכשר בשום מקום אין המזבח מקדשו.
* השוחט בהמה של קדשים בלילה בפנים (בבית המקדש) והעלה את איבריה מחוץ למקדש - חייב.

דף פה עמוד א
* לדעת עולא: אימורי קדשים קלים שהעלן על המזבח לפני זריקת דמן - לא ירדו מן המזבח, לפי שנעשו לחמו של מזבח.
* הגמרא מביאה הוכחות לדעת עולא ודוחה אותן.
* במקרה שעבר ושחט בהמה כשירה בראש המזבח - ישנה מחלוקת אם צריך להורידה כדי להפשיט עורה ולנתח איבריה או שמותר לעשות זאת בראש המזבח.

דף פה עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן (למסקנה): אימורי קדשים קלים שהעלן על המזבח לפני זריקת דמן - לא ירדו מן המזבח ואין בהם מעילה.
* במשנה (פד ע"א) מובא שלדעת רבי עקיבא בעלי מומים שעלו על המזבח לא ירדו - ומבאר רבי יוחנן שלא הכשיר רבי עקיבא אלא במום ש"בדוקין שבעין" ורק באופן שקדם הקדשם למומם.
* עוף הנרבע פסול לקרבן.
* עולא מבאר שאם ירדו הפסולים מן המזבח שוב לא יעלו רק באופן שעדיין לא שלטה בהם האש.

דף פו עמוד א
* המשנה בסוף העמוד הקודם היא כדעתו של רבי, הסובר שהעצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו מגוף הבהמה, אפילו הן בראשו של מזבח, ירדו.
* עצמותיו של קרבן אשם וקרבן עולה מותרות לכהנים בהנאה.
* עצמות עולה שפירשו לפני זריקה - לדעת רבה: אין בהם מעילה אלא עד שעת זריקת הדם בלבד, לדעת רבי אלעזר: יש בהם מעילה לעולם. עצמות עולה שפירשו לאחר זריקה - לדעת רבה: יש בהם מעילה, לדעת רבי אלעזר: אסורים רק מדרבנן.

דף פו עמוד ב
* איברים קשים, שכבר שלטה בהם האש להקשותם אך עדיין לא נעשו פחם - באלו אמרה המשנה (בסוף עמוד א) שדינם תלוי בחצות הלילה (שאם פקעו קודם חצות יחזירם, ואם פקעו לאחר חצות לא יחזירם).
* הגמרא מבררת את המקור לכך שדין זה תלוי בחצות הלילה, ולומדת מהפסוקים ש"חציו (של הלילה) להקטרה וחציו להרמה", אלא שלומדת מהמילים "עד הבקר" שישנם אופנים שמותר להרים את הדשן אפילו קודם חצות.

דף פז עמוד א
* איברים קשים שפירשו מן המזבח קודם חצות הלילה והחזירם הכהן על המזבח אחר חצות הלילה - לדעת רבה: אינם נידונים כמעוכלים עד שיגיע חצות הלילה של ליל המחרת, ולדעת רב חסדא: יש לדונם כמעוכלים משעה שיעלה עמוד השחר.
* איברים קשים שפירשו מן המזבח קודם חצות הלילה והחזירם הכהן על המזבח אחר עלות השחר - לדעת רבה: חצות לילה שני עושה אותם כמעוכלים, לדעת רב חסדא: אין בהם עיכול לעולם.
* אביי מבאר שמחלוקת רבה ורב חסדא היא באיברים שמנים, אך באיברים רגילים כולם סוברים ששעת חצות מועילה לדון איברים קשים כמעוכלים אף אם אינם על גבי המזבח.
* איברים שלנו בראשו של מזבח וירדו משם לאחר עלות השחר - נחלקו רבה ורבא אם מותר להחזירם על המזבח.

דף פז עמוד ב
*הגמרא לא הכריעה בשאלה אם כלי שרת מקדש דבר פסול שהונח בו (ואז דינו ככשר ומותר לכתחילה להעלותו על המזבח ולהקטירו).
* הגמרא מסתפקת אם "אויר מזבח כמזבח" (והיינו שאם תלה אדם איברים של קרבן פסול באויר שמעל המזבח האם יש לדונו כנוגע במזבח עצמו ודינו שלא ירד) או לא [אך במקרה שהאדם עומד על המזבח ואוחז בידו קרבן באויר המזבח פשוט הדבר שנידון כמונח על המזבח עצמו, כמבואר בתחילת העמוד הבא].

דף פח עמוד א
* לדעה המובאת בברייתא: כלי שרת אין מקדשים את מה שבתוכם אלא כשהם שלימים (ולא מנוקבים) ומלאים (שיש בהם שיעור שלם הנצרך לאותו דבר) ומתוכם (את מה שבתוכם) ובפנים (כשהכלים בתוך העזרה).
* במשנה נאמר שאין כלי הלח מקדש את היבש ולא יבש מקדש את הלח - ומבאר רב/רב אסי שאין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל.
* הגמרא מביאה דינים שונים הנובעים מהכלל "אין עניות במקום עשירות" (ולכן אין זו מידת דרך ארץ לתקן כלים שבורים ולהשתמש בהם במקדש).

דף פח עמוד ב
* הברייתא מבארת ממה היה עשוי מעילו של כהן גדול.
* למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין.
* שני דברים לא מצינו להן כפרה בקרבנות ומצינו להן כפרה ממקום אחר, ואלו הן: שפיכות דמים (כשלא ידוע מי ההורג, ועל כך עגלה ערופה מכפרת) ולשון הרע (שנאמרה בצינעא, ועל כך הקטורת מכפרת).

דף פט עמוד א
* פרק עשירי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בדיני הקדימה בהקרבת הקרבנות ואכילתם.
* הסוגיה הראשונה בפרק מבררת את המקור לכלל שבמשנה - "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו".
* המשנה השניה בפרק פותחת בכלל "כל המקודש מחבירו קודם את חבירו", ואח"כ מפרטת אופנים שונים שנוהג בהם כלל זה.

דף פט עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקור לכך שדם חטאת קודם לדם עולה, ואיברי עולה קודמים לאימורי חטאת.
* הגמרא מסתפקת מה קודם למה (בכל זוג מהדברים הבאים) - דם חטאת ואיברי עולה, דם עולה ואימורי חטאת, דם עולה ודם אשם.
* הגמרא מבארת את ההגיון שבכל הקדימויות שהוזכרו במשנה.
* תודה קודמת לאיל נזיר.
* לדעת רבינא בר שילא: אימורי קדשים קלים שיצאו מן העזרה לפני זריקת דמים - פסולים.

דף צ עמוד א
* הגמרא דוחה את האפשרות שדינו של רבינא בר שילא (הסובר, שאימורי קדשים קלים שיצאו מן העזרה לפני זריקת דמים, פסולים) שנוי במחלוקת תנאים.
* מנחת סוטה ומנחת נדבה - הגמרא מסתפקת איזו מהן קודמת, ומביאה 2 נסיונות להוכיח שמנחת נדבה קודמת, ודוחה נסיונות אלו.
* הברייתא מבארת את המקור לכך שחטאת העוף קודמת לעולת העוף.

דף צ עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה 3 קושיות מברייתות על הדין שחטאת העוף קודמת לעולת העוף, ומתרצת.
* חטאת העוף, עולת בהמה, מעשר בהמה - נחלקו הדעות מה קודם (מעשר בהמה או חטאת העוף).
* המשנה ממשיכה לעסוק בדיני הקדימה של קרבנות זה לזה ובדינים נוספים.
* תדיר מחבירו ומקודש מחבירו - הגמרא מסתפקת איזה מהם קודם.

דף צא עמוד א
* תדיר לעומת מקודש - הגמרא מביאה 5 נסיונות להוכיח שתדיר עדיף ונסיון אחד להוכיח שמקודש עדיף, ודוחה נסיונות אלו.
* הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין כאשר לפנינו 2 קרבנות, האחד תדיר והשני אינו תדיר, וקדם ושחט את שאינו תדיר - האם יסיים את הקרבתו, או שיתן את הקרבן שאינו תדיר לאחר (כדי למרס את דמו שלא יקרש) ויקריב קודם את הקרבן התדיר. [הגמרא מביאה 4 נסיונות להוכיח כאפשרות השניה, ודוחה אותן].

דף צא עמוד ב
* לדעת רבי טרפון הסובר שאפשר להביא שמן בנדבה - שמואל סובר שקומצו ומקטיר את הקומץ, ואביי סובר שהשמן מוקטר כולו. [ומבואר למסקנה בגמרא שזו מחלוקת תנאים].
* לדעת שמואל: המתנדב להביא יין - מביא ומזלפו על גבי האש שעל המזבח. (ומבארת הגמרא שסובר שמואל כדעת רבי שמעון שדבר שאינו מתכוין מותר ולכן אין בכך בעיית כיבוי של אש המזבח).

דף צב עמוד א
* נסכים שנטמאו - עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן.
* פרק אחד עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין בגד שניתז עליו דם חטאת, בדין כלי שבושל בו בשר חטאת, ובדין מאכל שנגע בבשר חטאת.
* דם חטאת חיצונית או פנימית שניתז על הבגד, הבגד טעון כיבוס. אך דם חטאת העוף שניתז על הבגד, הבגד לא טעון כיבוס.

דף צב עמוד ב
* הגמרא מבררת, מתחילת הסוגיה בעמוד הקודם ועד אמצע עמוד זה, את המקור לדין הנ"ל.
* חטאת העוף שהכניס להיכל את דמה בצוארה (לאחר מליקה ולפני הזאת הדם) - רבי אבין הסתפק אם נפסלה.
* נשפך הדם מצואר העוף על הרצפה של העזרה ואסף הכהן את הדם - רבי אבין הסתפק אם הדם כשר להזאה.
* דם חטאת בהמה שניתז על הבגד ומשם ניתז לבגד אחר - השיב רבי ללוי שלדעתו גם הבגד השני טעון כיבוס.

דף צג עמוד א
* ניתז דם חטאת על בגד טמא - לדעת רב חסדא: זוהי מחלוקת בין רבי אלעזר וחכמים וכפי שביאר אביי את מחלוקתם, אם הבגד טעון כיבוס.
* חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר ובין שלא היתה לה שעת הכושר - לדעת משנתנו (רבי שמעון), אך רבי עקיבא חולק וסובר שאם היתה לה שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס.

דף צג עמוד ב
* אם קיבל הדם מצואר הבהמה פחות מכדי שיעור הזייה על המזבח בכלי זה ופחות מכדי שיעור הזייה על המזבח בכלי אחר, ועירבם יחד, וניתז מהם על הבגד - לא טעון כיבוס.
* שיריים שבאצבע הכהן מההזאה הקודמת - פסולים להזאה.
* נחלקו התנאים, האם הבגד שניתז עליו דם חטאת, צריך שיהא ראוי לקבל טומאה (רבי יהודה) או צריך שיהא דבר המקבל טומאה (רבי אלעזר) - והגמרא מביאה ברייתא עם המקור לדבריהם.

דף צד עמוד א
* בסוף העמוד הקודם נחלקו התנאים, האם הבגד שניתז עליו דם חטאת, צריך שיהא ראוי לקבל טומאה או צריך שיהא דבר המקבל טומאה - והגמרא מביאה 3 אפשרויות לנפקא מינה בין הדעות.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאין טעון כיבוס אלא מקום הדם.
* הגמרא דנה באריכות האם "עור בר כיבוס הוא".

דף צד עמוד ב
* לדעת רבא: זרק סודר למים - חייב ("בגד - שרייתו זהו כיבוסו"), זרק פשתן למים - חייב.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך, שכיבוס הבגד, ושבירת כלי חרס, ומריקה ושטיפה בכלי נחושת - הם במקום קדוש.
* בגד שניתז עליו דם חטאת, ויצא חוץ לעזרה ונטמא - קורע אותו ומשייר כדי מעפורת ומכניסו בחזרה לעזרה ומכבסו.