דף מו עמוד א * שכיר ובעל הבית החולקים לגבי גובה דמי השכירות (המגיע לשכיר) שסיכמו ביניהם - לדעת שמואל: ישבע בעל הבית ויפסיד השכיר (או שיביא השכיר ראיה ויטול). * למסקנת הגמרא, דברי שמואל הם כדעת חכמים ולא כדעת רבי יהודה (דברייתא) החולק עליהם (וסובר שהאומן נשבע ונוטל). * אם העידו עדים על אדם שנכנס לבית חברו ונטל כלים מביתו, ובעל הבית טוען שנטל גם כלים קטנים שהסתירם בבגדו - למסקנת הגמרא, על כך אמרה המשנה שבעל הבית נשבע ונוטל. (ע"פ תוס') דף מו עמוד ב * ראו אדם שנכנס לבית חברו והטמין כלים תחת בגדיו ויצא וטוען שקנה את הכלים ובעל הבית טוען שלא מכר לו אלא רק השאיל לו אותם - הנוטל אינו נאמן וחייב להשיב לבעל הבית (והגמרא מפרטת באריכות באיזה אופן בדיוק נאמרה הלכה זו). * שומר המופקד על שמירת הבית יכול להישבע מה גזל הגזלן מהבית ונוטל בעל הבית מהגזלן על פי שבועתו. * אם אדם נכנס לרשות חברו שלם ויצא משם חבול - אם נחבל במקום שלא יכול לחבל בעצמו (כגון: בגבו), נוטל דמי הנזק מחברו גם בלא שבועה. * העובר על שבועת ביטוי שלהבא (כגון: שנשבע שיאכל ולבסוף לא אכל) - לא נעשה בכך חשוד להוציא שבועה מפיו מתחילה לשקר. (ע"פ רש"י).
דף מז עמוד א * אם שני בעלי הדין חשודים על השבועה - למסקנת הגמרא, האמוראים סוברים שרבי יוסי הוא זה שאומר יחלוקו (ולא כאמור במשנה), והלכה כמותו. * האמוראים נחלקו מה כוונת הדעה הסוברת שבמקרה הנ"ל "חזרה שבועה למקומה" - לדעת רב ושמואל: חזרה שבועה לסיני, ואין בית דין יכולים להטיל שבועה או חיוב ממון על אחד הצדדים, ולדעת רבי אבא: חזרה השבועה להיות מוטלת על המחוייב בה (על הנתבע) ומתוך שאינו יכול להישבע, משלם. דף מז עמוד ב * הגמרא מביאה שלוש דרשות של שמעון בן טרפון (בנוסף לדרשה הראשונה שלו הקשורה לסוגייתנו). * "עבד מלך כמלך" - אף לעבדו של מלך יש חשיבות כעין חשיבותו של המלך (ולכן נהר פרת, שהוא קטן, נקרא בפסוק, בו הוא מוזכר בגבולות ארץ ישראל, "הנהר הגדול"). * שתי כתות עדים המכחישות זו את זו - לדעת רב הונא: כל אחת מהן כשרה לבוא ולהעיד בעדות אחרת, ולדעת רב חסדא: הן פסולות גם לעדויות אחרות. (והגמרא מבארת באיזה אופן שייכת מחלוקתם).
דף מח עמוד א * לדעת רב ושמואל: יתומי המלווה גובים מיתומי הלוה בשבועה - רק אם מת המלווה לפני הלווה; אך אם הלווה מת לפני המלווה - כבר התחייב המלווה שבועה לבני הלווה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. * רבי אלעזר חולק על שמואל (ולדעתו יורשי המלווה ישבעו שבועת יורשים, כגון שבועה שלא פקדנו אבא, ונוטלים). * הגמרא מקשה על שמואל משלוש משניות וברייתא, ומתרצת. דף מח עמוד ב * רב נחמן סובר שאין להוסיף על דברי רב ושמואל, ולכן שבועות אחרות אדם כן מוריש לבניו. * רב חמא סובר, שכיון שלא נפסקה הלכה כרב ושמואל או כרבי אלעזר, מי שעושה כאחת מהדעות מה שעשה עשוי. * במשנה (מה ע"א) מובאת רשימה של "אלו שנשבעין שלא בטענה", ומבארת הגמרא שהכוונה היא שהתובע לא טוען טענת ודאי אלא רק טענת שמא, והטעם שהם נשבעים הוא בגלל שהם מורים לעצמם היתר ליטול מממונו של בעל הבית כיון שהם טורחים בנכסיו. * למסקנת הגמרא: "מגלגלין שבועה" אף בשבועה דרבנן.
דף מט עמוד א * על כל מחויבי שבועה דרבנן מגלגלים שבועות נוספות (ונחלקו האמוראים אם הדיינים עצמם יוזמים זאת או רק אם בעל הדין דורש), חוץ משכיר הנשבע שבעל הבית עדיין לא נתן לו את שכרו. * פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה ומסתיים בעמוד הבא, עוסק בשבועת השומרים. * המשנה מפרטת את דיני חיובי הממון של ארבעת השומרים, למרות שנשנו במשנה בבבא מציעא, כדי ללמדנו את האופנים שהם חייבים קרבן שבועה. דף מט עמוד ב * רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו אם דינו של שוכר כדין שומר חינם או כדין שומר שכר. (והמשנה סוברת ששוכר דינו כשומר שכר). * כל אלו שנאמר במשנה שפטורים מקרבן שבועה - לדעת רב: פטורים משבועת השומרים אך חייבים משום שבועת ביטוי, ולדעת שמואל: פטורים אף משום שבועת ביטוי. * לדעת רבי אמי: כל שבועה שהדיינים משביעים אותה, והוא נשבע לשקר, אין בה חיוב קרבן חטאת הבא משום שבועת ביטוי. הדרן עלך מסכת שבועות
