דף סז עמוד א
* נביא שהדיח / מדיחי עיר הנדחת - לדעת חכמים: בסקילה, לדעת רבי שמעון: בחנק (והגמרא מבררת כדעת מי משנתנו).
* "מכשפה לא תחיה" - אחד האיש ואחד האשה, א"כ מה ת"ל "מכשפה"? מפני שרוב נשים מצויות בכשפים.
* לדעת רבי יוסי הגלילי מכשפה דינה בסייף, ולדעת רבי עקיבא (בן עזאי ורבי יהודה, בעמוד הבא) דינה בסקילה.

דף סז עמוד ב
* שיטת רבי יהודה היא ש"שני כתובין הבאין כאחד מלמדין".
* למה נקרא שמן "כשפים"? שמכחישין פמליא של מעלה.
* הלכות כשפים כהלכות שבת: יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה.
* לדעת רבי אליעזר: אין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה, ולדעת רב פפא אפילו לא בגודל של גמל.
* "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים" - רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה השריצה ומלאה כל ארץ מצרים, אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו.

דף סח עמוד א
* הברייתא מספרת על פטירתו של רבי אליעזר, ועל כך שיצאה נשמתו כשאמר את המילה "טהור".
* הלכות לקיטת קישואים על ידי כישוף - רבי עקיבא למד זאת בהתחלה מרבי אליעזר אך לא הבין כראוי, ואח"כ למד זאת מרבי יהושע והבין.
* "לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם" - לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות.

דף סח עמוד ב
* רוב פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני בן סורר ומורה.
* מהמילים "וכי יהיה לאיש בן" לומדים שקטן (שלא הביא עדיין 2 שערות) פטור מדין בן סורר ומורה.
* לדעת רב חסדא: קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סורר ומורה.
* רב חסדא סובר שקטן שלא הביא שתי שערות יכול להוליד, ורבה חולק.

דף סט עמוד א
* משך הזמן בו הבן יכול להיות בן סורר ומורה הוא מהרגע שהביא 2 שערות ועד שיעברו 3 חודשים או עד שיקיף הזקן (עד המועד המוקדם מבין השנים).
* רב הונא בריה דרב יהושע דייק מדברי רבי כרוספדאי, שגם אשה העתידה ללדת בן בחודש השביעי, אין עוברה ניכר אלא רק בתום 3 חודשי ההריון הראשונים.
* לדעת רבינא (בניגוד לדעת רב הונא בריה דרב יהושע) הולכים בדיני נפשות אחר הרוב (כדי להרוג את הנידון).

דף סט עמוד ב
* הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה, פחות מבן שמנה שאין ביאתו ביאה, לא נחלקו אלא בבן שמנה (שלדעת בית שמאי ביאתו ביאה ולדעת בית הלל לא, ונחלקו אם לומדים מדורות הראשונים).
* הגמרא מביאה 3 נסיונות להוכיח שבדורות הראשונים היו יכולים הגברים ללדת כשהיו בני 8 שנים (ורק הנסיון האחרון לא נדחה).
* בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויין אצלה בעבירה, אלא גזירת הכתוב היא בן ולא בת.

דף ע עמוד א
* בן סורר ומורה - אינו חייב עד שיקח בשר בזול ויאכל יין בזול וישתה.
* בן סורר ומורה - אינו חייב עד שיאכל בשר שאינו מבושל לגמרי וישתה יין שלא נתן בו הרבה מים.
*אכל בשר מליח ושתה יין מגיתו - אין נעשה בן סורר ומורה.
* לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים בעולם הזה.
* "וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" - רב ושמואל נחלקו האם בנו הקטן סרסו או אף רבעו.

דף ע עמוד ב
* נחלקו התנאים מה היה אילן שאכל ממנו אדם הראשון: גפן / חטה / תאנה.
* בן סורר ומורה אינו חייב סקילה עד שיאכל בשר וישתה יין בחבורה שכולה סריקין (=אנשים ריקים).
* אין עולין בעיבור החודש פחות מעשרה בני אדם, ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית, ואין עולין לה אלא לאור עיבורו, ואין עולין לה ביום אלא בלילה.
* אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה.

דף עא עמוד א
* כל הישן בבית המדרש - תורתו נעשית לו קרעים קרעים.
* אינו נעשה בן סורר ומורה - עד שיגנוב משל אביו (שממון אביו מצוי לו לגונבו) ויאכל ברשות אחרים (שאינו מפחד לאכול שם).
* לדעת רבי יהודה: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה.
* בן סורר ומורה - לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, אך רבי יונתן אמר: "אני ראיתיו וישבתי על קברו".
* עיר הנדחת - לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר, אמר רבי יונתן: אני ראיתיה וישבתי על תילה.
* בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, אך יש תנאים שסיפרו שראו מקום של בית המנוגע.

דף עא עמוד ב
* לדעת ר' חנינא: בן נח שקילל את השם ואחר כך נתגייר פטור.
* בן סורר ומורה נידון על שם סופו ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם לצדיקים רע להן ורע לעולם.
* יין ושינה לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים רע להן ורע לעולם.
* פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים רע להן ורע לעולם.
* כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם, ולצדיקים הנאה להן והנאה לעולם.
* שקט לרשעים רע להן ורע לעולם, לצדיקים הנאה להן והנאה לעולם.

דף עב עמוד א
* הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.
* הבא במחתרת - נידון על שם סופו, והטעם לכך הוא מפני שחזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והגנב יודע זאת ומתכנן להרוג את בעל הבית אם יקום נגדו, והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו.
* לדעת רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מלהשיב לו, ולדעת רבא: פטור רק אם הכלים נשברו.

דף עב עמוד ב
* אב הבא על הבן במחתרת - לא הותר דמו מספק (=כשיש ספק אם בא על עסקי נפשות), כי רחמיו מרובים על בנו, ובודאי לא ירצה האב להרוג את בנו אף אם יעמוד כנגדו להציל את ממונו.
* כל הרואה את הבא במחתרת רשאי להורגו ורשאי להורדו בכל דרך בה יכול להורגו.
* גם גנב הבא דרך גגו חצירו וקרפיפו של בעל הבית - מותר להורגו.
* לדעת רב הונא: קטן הרודף אחר קטן אחר להורגו - ניתן להציל את הנרדף בנפשו של הקטן הרודף (כי לדעתו רודף אינו צריך התראה).

דף עג עמוד א
* המשנה עוסקת באלו מקרים יש להרוג אדם כדי למנוע ממנו לחטוא.
* למסקנת הגמרא המקור לכך שהותר להרוג את ה"רודף" הוא מ'היקש' מנערה המאורסה.
* מהפסוק "לא תעמוד על דם רעך" לומדים שחייב להציל את חברו הנמצא בצרה (לדוגמא: שטובע בנהר) גם כשהדבר כרוך בטרחת שכירת פועלים.

דף עג עמוד ב
* הגמרא מבררת מה בדיוק לומדים מיתור הפסוק "אין לנער(ה) חטא מות" בנוגע לאלו שמצילין אותן בנפשן.
* לדעת חכמים הסיבה שהתירה התורה להרוג את הרודף אחר נערה המאורסה היא בגלל פגמה של הנערה, ולדעת רבי יהודה הסיבה היא משום החשש שהיא תמסור עצמה למות.
* הגמרא מתקשה מדוע יש חיוב קנס באונס את אחותו והרי הותר להרוג את הרודף אחר חייבי כריתות, והדין הוא שלא מחייבים אדם במיתה ובתשלומים - והגמרא מביאה מספר תירוצים לישוב קושיה זו.

דף עד עמוד א
* יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל - נהרג עליו.
* רשב"י חולק על המשנה וסובר שהעובד עבודת כוכבים ניתן להצילו מעשיית העבירה אף בנפשו.
* רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על המשנה וסובר שהמחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו.
* כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים (כדעת ר"א ולא כדעת רבי ישמעאל הסובר שלגבי עבודת כוכבים אם זה בצינעא יעבוד ואל יהרג).
* בשעת גזרת המלכות - אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
* בפרהסיא - אפילו שלא בשעת גזרת המלכות - אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור.

דף עד עמוד ב
* אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם ישראלים.
* אסתר לא מסרה נפשה למות ונבעלה לאחשורוש, על אף שהדבר היה בפרהסיא - מדוע? אביי: אסתר קרקע עולם היתה, רבא: אין בכך חילול השם כאשר הגוי מתכוין להנאת עצמו ולא לצורך העברה על דת.
* בן נח המצווה שלא לעבוד עבודה זרה - הגמרא מתלבטת האם מצווה על קדושת השם (ועליו למסור את נפשו כשמכריחים אותו לעבוד ע"ז בפרהסיא) או לא.

דף עה עמוד א
* מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה.
* המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת מי הם שדינם בשריפה.
* במשנה נאמר "ואלו הן הנשרפים הבא על אשה ובתה..." - לדעת אביי הכוונה לבא על חמותו או אם חמותו, ולדעת רבא הגרסה במשנה צריכה להיות "הבא על אשה שנשא בתה".
* הגמרא מביאה ברייתא המביאה את המקור לכך שהבא על אחת מכל הנשים שהוזכרו במשנה דינו בשריפה.

דף עה עמוד ב
* אביי ורב אשי נחלקו כיצד לגרוס ולבאר את דברי הברייתא שבעמוד הקודם: "מנין לעשות למטה כלמעלה".
* אביי ורבא נחלקו מה המקור לכך שאין ללמוד בגזירה שוה שאם אמו תהיה אסורה עליו מהתורה כמו אם אמה.

דף עו עמוד א
* אביי ורבא נחלקו מה המקור לכך שאין ללמוד בגזירה שוה שאשת חורגו תהיה אסורה עליו כמו כלתו.
* הגמרא מביאה 3 דעות למקור לחיוב שריפה של הבא על בתו מאנוסתו.
* "אל תחלל את בתך להזנותה" - רבי אליעזר אומר: זה המשיא את בתו לזקן, ר"ע אומר: זה המשהא בתו בוגרת.

דף עו עמוד ב
* איזהו עני רשע ערום? זה המשהא בתו בוגרת (ואינו משיאה).
* הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו.
* המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לכותי - עליו הכתוב אומר "למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו".
* האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן - עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא".
* האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר "אז תקרא וה' יענה".
* ואלו הנהרגין (בסייף): הרוצח ואנשי עיר הנדחת.

דף עז עמוד א
* כפת את חבירו ובעקבות כך מת חבירו ברעב - פטור הכופת.
* כפת את חבירו במקום בו בהמשך הזמן יהיה חם מאוד או קר מאוד בכדי להמית, ובעקבות כך מת חבירו - פטור הכופת (אין זה אלא גרמא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים).
* כפת את חבירו לפני ארי ואכלו ומת - פטור (כי גם ללא הכפיתה לא היה יכול להציל את עצמו מהארי).
* כפת את חבירו לפני יתושים ועקצוהו ומת - נחלקו האמוראים אם חייב או פטור.
* כפה על חבירו גיגית ומת מההבל או שפרע עליו מעזיבה בזמן שהיה ישן ונכנסה לשם הצינה ומת - פטור.

דף עז עמוד ב
* דחפו לבור, ובשעת הדחיפה היה סולם בבור, וסילק את הסולם לאחר הדחיפה - פטור.
* זרק בחזקה אבן בכותל וחזרה האבן לאחוריה והרגה - חייב.
* קשר את חבירו והפנה עליו שטף מים ומת - חייב, אך רק אם נפלו עליו המים מיד לאחר שהפנה אותם ממקומם עליו.
* זרק אבן למעלה והלכה האבן בנפילתה לצדדין והרגה את העומד שם - חייב הזורק.

דף עח עמוד א
* הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת - בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו.
* רבא מבאר שהכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור, בגוסס בידי שמים שהוא חייב, לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם.
* ההורג את הטריפה - פטור, וטריפה שהרג בפני ב"ד - חייב, שלא בפני ב"ד - פטור.
* עדים שהעידו בטריפה שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה והוזמו - אין נהרגין, עדים שהם עצמם טריפה והעידו על אדם בריא שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה והוזמו - נחלקו רבא ורב אשי אם נהרגין או לא.
* שור טריפה שהרג - נחלקו רבא ורב אשי אם חייב או פטור, ושור של אדם טריפה שהרג - פטור.

דף עח עמוד ב
* הגמרא מבררת את טעמיהם של חכמים ורבי נחמיה שנחלקו במקרה בו אדם היכה את חבירו ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת - האם חייב מיתה או פטור.
* יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר "מחלליה מות יומת", אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג, אבל לגבי המגדף לא היה יודע משה אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו.