דף כג עמוד א
* פרק שלישי (זבל"א וזבל"א), המתחיל בעמוד זה, עוסק בענייני הדיינים והעדים.
* למסקנת הגמרא: כוונת רבי מאיר במשנה היא, שבעל דין זה בורר לו דיין אחד ובעל דין זה בורר לו דיין אחד ושני בעלי הדינים בוררין להם עוד דיין אחד.
* כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין: לא היו חותמין על השטר אא"כ יודעין מי חותם עמהן, ולא היו יושבין בדין אא"כ יודעין מי יושב עמהן, ולא היו נכנסין בסעודה אא"כ יודעין מי מיסב עמהן.
* בבתי דין שבסוריא שלא היו בקיאים בדין תורה - יכול הבעל דין לומר שאינו רוצה לדון בפניהם אלא בפני דיינים מומחים.

דף כג עמוד ב
* רבי אלעזר מבאר, שמה ששנינו שלפי רבי מאיר יכול הבעל דין לפסול את העדים, מדובר בבא הבעל דין ועוד אדם אחר לפוסלם (כאשר מעידים על פסול מצד משפחתו של העד).
* לפי רבי דימי בשם רבי יוחנן: מחלוקת רבי מאיר וחכמים האם יכול אחד מבעלי הדין לפסול את עדיו של השני, היא דוקא כאשר הבעל דין שהביא את העדים אומר שיש לו 2 זוגות של עדים שיכולים להעיד לטובתו.

דף כד עמוד א
* הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה.
* כל הרואה ר''מ בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה.
* ת"ח שבארץ ישראל - מנעימין זה לזה בהלכה, ת"ח שבבבל - מחבלים זה לזה בהלכה.
* עשרה קבין גסות ירדו לעולם - תשעה נטלה עילם, ואחת כל העולם כולו.
* סימן לגסות הרוח - עניות תורה.
* בבל - בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד (תוס': בתלמוד שלנו אנו פוטרין עצמנו ממה שאמרו חכמים לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בש''ס).
* במחשכים הושיבני כמתי עולם - אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל.
* מחלוקת רבי מאיר וחכמים שבמשנה - לדעת שמואל: המחלוקת היא ב"מחול לך", לדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא ב"אתן לך" (והגמרא מסתפקת אם לדעתו המחלוקת היא גם ב"מחול לך"), ולדעת רבא: המחלוקת היא ב"אתן לך".

דף כד עמוד ב
* מחלוקת רבי מאיר וחכמים שבמשנה - לדעת ריש לקיש: המחלוקת היא רק לפני גמר דין, ולדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא רק לאחר גמר דין.
* הטעם שמשחק בקוביא פסול לדון ולהעיד - לדעת רמי בר חמא: בגלל שזה 'אסמכתא', לדעת רב ששת: לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם.

דף כה עמוד א
* לדעת רבא: לא רק המלוה בריבית נפסל לעדות, אלא גם הלוה בריבית נפסל לעדות.
* החשוד על הטריפות (להאכיל טריפות לאנשים) - אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו.
* "מפריחי יונים" - בבבל ביארו שהכוונה לשנים שמתערבים על כסף אם היונה שלהם תגיע ראשונה למקום מסויים, ולדעת רבי חמא בר אושעיא הכוונה לבעליה של יונה שמלומדת להביא יונים אחרות מבית בעליהם (ויש בזה משום גזל).

דף כה עמוד ב
* בברייתא מובא שחכמים הוסיפו על הפסולים ששנינו במשנה גם את הגזלנים (מי שגזל מציאת חרש שוטה וקטן) והחמסנים.
* בברייתא נוספת מובא שחכמים הוסיפו על הפסולים ששנינו במשנה גם את הרועים הגבאים והמוכסים.
* לדעת רבא: בין רועה בהמה דקה ובין רועה בהמה גסה פסול לעדות.
* לדעת רב יהודה: סתם רועה פסול, וסתם גבאי כשר.

דף כו עמוד א
* למסקנת הגמרא, דעת דברי רבי שמעון שבמשנה: בתחילה גם האוסף פירות שביעית שלא לצורך אכילה היה פסול לעדות, ולבסוף הכשירו אותו לעדות (ורק הסוחר פסול).
* נחשדו כהנים לעבור על דברים האסורים בשביעית.
* קשר רשעים אינו מן המנין.
* "טלטולא דגברי קשי מדאיתתא" (הטלטול של איש יותר קשה משל אשה).
* שבנא ביקש קלון בית אדניו, לפיכך נהפך כבודו לקלון.

דף כו עמוד ב
* למה נקרא שמה (של התורה) תושיה? מפני שהיא מתשת כחו של אדם, דבר אחר: תושיה - שניתנה בחשאי מפני השטן, דבר אחר: תושיה - דברים של תוהו שהעולם משותת עליהם.
* מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, ואם עסוקין לשמה - אינה מועלת.
* כל הפסולים שנשנו במשנתנו - צריכים שיכריזו עליהם בבית דין שהם פסולים לעדות (אך לגבי רועה נחלקו האמוראים אם צריך הכרזה).
* המקבל צדקה מן הגוי - פסול לעדות (אם מקבל מהגוי בפרהסיא על אף שהיה יכול לקבל ממנו בצינעה).
* לדעת רב נחמן: החשוד על העריות - כשר לעדות (אך בעדות להוציא אשה מבעלה - פסול).

דף כז עמוד א
* עד זומם - אביי אמר: למפרע הוא נפסל, ורבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל.
* במחלוקות אבי ורבא הלכה כאביי ביע"ל קג"ם (האות ע' מסמנת את המחלוקת אצלנו בנוגע לעד זומם).
* מומר אוכל נבילות: לתיאבון - דברי הכל פסול לעדות, להכעיס - לדעת אביי פסול ולדעת רבא כשר.
* הגמרא מקשה מברייתא על רבא ומתרצת, ומקשה על אביי מברייתא ונשארת בתיובתא, ולבסוף מכריעה להלכה כאביי (בהתבסס על ברייתא אחרת שסתמה כדעה זו).

דף כז עמוד ב
* "לא יומתו אבות על בנים" - בעדות בנים, "ובנים לא יומתו על אבות" - בעדות אבות.
* המשנה מבארת מי הם הקרובים שפסולים לדון ולהעיד.
* בנים נענשים בגלל עון אבותם אם הם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם או אם היה בידם למחות ולא מיחו.

דף כח עמוד א
* הגמרא בתחילת העמוד ממשיכה לברר את המקור לפסול קרובים לעדות.
* רב סובר ש"שלישי בראשון" פסול לעדות (שלא כמשנתנו), וזה כדעת רבי אלעזר שבברייתא, ולדעת רבי אלעזר אף "שלישי בשני" פסול.
* "אחי חמותי/חמי", "בן אחי חמותי/חמי", בן אחות חמותי/חמי" - פסולים להעיד לי (כך ניתן לדייק מהמשנה).

דף כח עמוד ב
* אדם פסול להעיד לאשת בן אשתו (="אשת חורגו").
* אם לבעל אמו יש בן מאמו ויש לו עוד בן מאשה אחרת (="אחי האח") - בן זה פסול להעיד עבורו לדעת רבי ירמיה, ורב חסדא חולק.
* אבי החתן ואבי הכלה - כשרים להעיד זה על זה.
* למסקנת הגמרא: אדם לא כשר להעיד על ארוסתו.
* למסקנת הגמרא: בנו וחתנו של גיסו גם פסולים לעדות (בנוסף לגיסו) לדעת רבי יהודה (והמשנה), ורב יוסי חולק וסובר שרק גיסו פסול לעדות (וכדעת רבי חייא בברייתא).

דף כט עמוד א
* אמר רבי יוסי ברבי יהודה: "והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו" - מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד.
* במשנה מובא שהיו מאיימים על העדים - והגמרא מבארת כיצד היו מאיימים עליהם שיעידו את האמת.
* אין טוענין למסית (=אין טוענים לזכותו טענה שהוא לא טען) - ומובאות 2 דעות של אמוראים למקור לדין זה.
* מובאות 3 דעות של אמוראים למקור לכך ש"כל המוסיף גורע".

דף כט עמוד ב
* נתבע שהודה ואח"כ אמר "לא היו דברים מעולם" - לדעת אביי לא נאמן, ולדעת רבא כן נאמן.
* אדם עשוי להודות שהוא חייב ממון לאדם אחר אף שאין זה נכון, כדי שלא יחשבו אנשים שהוא עשיר, ולדעת רבי חייא דין זה הוא אף אם הודה בשעת מיתתו, כי מעוניין שלא יחשבו שבניו הם עשירים.
* הגמרא מלמדת באיזה אופן כותבים העדים בשטר שראו שהודה בעל הדין בחובו, אף שלא קיבלו ממנו רשות לכך.

דף ל עמוד א
* דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין (ולכן אם נאמר לו בחלום על מעות שהן מעות מעשר שני - אין בכך כלום).
* כש-2 דיינים מזכים ו-1 מחייב נחלקו האמוראים באיזה נוסח כותבים את פסק הדין: זכאי / פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב / מדבריהן נזדכה פלוני.
* לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד, רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה.
* אין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד, רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו.
* רבי נחמיה אומר: כך היה מנהגן של נקיי הדעת שבירושלים מכניסין לבעלי דינין ושומעין דבריהן ומכניסין את העדים ושומעין דבריהם ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדבר גמרו את הדבר מכניסין אותן כו'.

דף ל עמוד ב
* אדם גדול, כיון שהוא נסמך, אף אם נסמך בטעות, הרי סמיכתו סמיכה.
* רב ועולא נחלקו אם הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בעדות קרקעות ובין בעדות מטלטלין או רק בעדות קרקעות (ונחלקו רב חייא בר אבין ורב יוסף מה סובר רב ומה סובר עולא).
* לדעת רב יהודה: עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות (ונחלקו רבא ונהרדעי באיזו הכחשה מדובר).

דף לא עמוד א
* עד אחד אומר "200 זוז הלווהו" ועד אחד אומר "100 זוז הלווהו" - לדעת רבי שמעון בן אלעזר: ב"ש סוברים שאין כאן עדות כלל, וב"ה סוברים שמחייבים את הנתבע 100 זוז.
* בדין הראשון במשנה הלכה כרשב"ג, ובדין השני במשנה ("ראיה אחרונה") אין הלכה כרשב"ג.
* יתום שתבעו אותו בעלי חוב של אביו - אף אם אמר אין לי עדים, אין זו הוכחה שהעדים שהביא לאחר מכאן (שהעידו שהחוב נפרע ע"י אביו) הם שקרנים.
* אשה שיצא שטר חוב מתחת ידה (שהפקידו המלוה והלוה אצלה את השטר) ואמרה שהשטר פרוע - יש 2 לישנות מה פסק רב נחמן.

דף לא עמוד ב
* למסקנת הגמרא רבי יוחנן פסק כחכמים (שלעולם מביא בעל הדין ראיה וסותר את דינו עד שיסתתם טענותיו ויאמרו לו "הבא עדים/ראיה" ואומר "אין לי עדים/ראיה"), ומודים חכמים באופן בו מוכח שלא היה יודע שיש לו ראיה שמותר לו להביא ראיה זו לאחר זמן.
* שני בעלי דינים שאחד מהם רוצה לדון במקום הוועד (ולא בעיר שלהם): אם הלוה דורש זאת - הדין הוא שכופים אותו ודן בעירו, אך אם המלוה דורש זאת - הדין הוא שכופים אותו וילך למקום הוועד.

דף לב עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת הבדלים רבים בין דיני ממונות לבין דיני נפשות.
* במשנה נאמר ש"אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה" - והגמרא מקשה על כך מברייתא (וממשנה בשביעית) שמוכח שאין צריך דרישה וחקירה בדיני ממונות.
* מובאים 3 תירוצים של אמוראים (2 בעמוד הבא) לקושיה זו.

דף לב עמוד ב
* מובאים 2 תירוצים ליישב את הסתירה שבפסוק אחד נאמר "בצדק תשפוט עמיתך" ובפסוק אחר נאמר "צדק צדק תרדוף".
* "צדק צדק תרדוף" - הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל.
* בגמרא מובאים 6 דעות של אמוראים כיצד פותחים הדיינים את הדין בזכות.

דף לג עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק מבואר שבדיני ממונות מחזירים את הדין בין לזכות ובין לחובה אם הדיין טעה, והגמרא הקשתה על כך ממשנה במסכת בכורות שבה מבואר שהדין אינו חוזר אף אם הדיין טעה, ומביאה 3 תירוצים של אמוראים (רב יוסף רב ששת ורב חסדא) לקושיה זו.
* דיין שטעה בדבר משנה - הדין חוזר ומתבטל, טעה בשיקול הדעת - אינו חוזר (ואם היה הדיין מומחה לרבים פטור מלשלם).

דף לג עמוד ב
* היוצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות - מחזירין אותו (אך במסית - לא מחזירים).
* היוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה - בדיני ממונות: מחזירים אותו; בדיני נפשות, בחייבי גלויות ובחייבי מלקות: אין מחזירים אותו (אך במסית - מחזירים).
* הדין האמור במשנה, שאם טעו הדיינים לזכות אין מחזירים את הדין לחובתו של הנידון, מדובר כשטעה הדיין בדבר שאין הצדוקין מודין בו (היינו דבר שלא כתוב בתורה במפורש).
* "דיני נפשות הכל מלמדין זכות" - ואפילו אחד מן התלמידים היושבים לפני הדיינים (לדעת רב פפא).

דף לד עמוד א
* לדעת רב: הדין האמור במשנה, שדיין המלמד זכות בדיני נפשות אינו רשאי לשוב וללמד חובה, אמור רק בשעת המשא ומתן שבין הדיינים, אך בשעת גמר דין גם דיין שלימד בתחילה זכות רשאי לחזור וללמד חובה.
* הגמרא מקשה 4 קושיות על דעת רב ומתרצת.
* "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" - מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות.

דף לד עמוד ב
* משנתינו הסוברת שדיני ממונות ניתן לסיימם בלילה היא שלא כדעת רבי מאיר.
* רבי יוחנן סובר שסומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות (כדין הנובע ממשנתינו ולא כדעת רבי מאיר).
* רבי מאיר סובר שמותר לדון ביום המעונן למרות שאינו כשר לראיית נגעים (וזאת למרות שרבי מאיר מקיש 'ריבים' ל'נגעים').