דף כ עמוד א
* דורו של ר' יהודה ברבי אילעאי - היו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה.
* מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה - יוצאות, לפני המיטה - יוצאות, ר' יהודה אומר: לעולם נשים לפני המיטה יוצאות.
* מפני מה נענש אבנר? לדעת רב: מפני שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה, לדעת נחמן בר יצחק: ששהא מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה.
* הפירוש של "דרגש" - לדעת עולא: ערסא דגדא, לדעת רב תחליפא: ערסא דצלא.

דף כ עמוד ב
* התנאים והאמוראים נחלקו אם כל האמור בפרשת המלך (שבספר שמואל) המלך מותר בו או לא.
* 3 מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה.
* בתחילה (קודם שנשא שלמה נשים נכריות) מלך שלמה על העליונים, ולבסוף מלך על התחתונים, ולבסוף לא מלך אלא על ישראל, ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים, ולבסוף לא מלך אלא על מטתו, ולבסוף לא מלך אלא על מקלו (ונחלקו האמוראים אם לאחר מכן חזר שלמה למלכותו או לא).

דף כא עמוד א
* במשנה מובאות 3 דעות כמה נשים מותר למלך לשאת.
* מספר הנשים שהיו לדוד המלך - לפי המשנה: 18, לפי ברייתא ראשונה: 24, לפי ברייתא שניה: 48.
* 400 ילדים היו לו לדוד וכולן בני יפת תואר היו ומגדלי בלוריות היו וכולן יושבין בקרונות של זהב ומהלכין בראשי גייסות היו והם היו בעלי אגרופין של בית דוד.
* תמר בת יפת תואר היתה.

דף כא עמוד ב
* מהתורה אסור להתייחד עם אחת מהעריות, וחכמים גזרו איסור ייחוד עם הפנויה.
* בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שירטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי.
* מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם.
* אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה - מצוה לכתוב משלו.
* בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי, ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי.
* ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה.

דף כב עמוד א
* לדעת רבי יוסי נשתנה הכתב בימי עזרא לאשורית (ארמית), ורבי ורבי אלעזר המודעי חולקים וסוברים שבכתב זה ניתנה תורה לישראל.
* המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד.
* בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד המלך התירו לו לייחד (עם אבישג) ולא התירו לו לגרש.
* כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות.
* אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו.
* כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בהמ"ק בימיו.
* קשה לזווגם כקריעת ים סוף - בזיווג שני.
* לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים.
* אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה.

דף כב עמוד ב
* אשה גולם היא (קודם שנבעלה) ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי.
* אין איש מת אלא לאשתו ואין אשה מתה אלא לבעלה.
* מלך מסתפר בכל יום, כהן גדול מערב שבת לערב שבת, כהן הדיוט אחד לשלשים יום.

דף כג עמוד א
* פרק שלישי (זבל"א וזבל"א), המתחיל בעמוד זה, עוסק בענייני הדיינים והעדים.
* למסקנת הגמרא: כוונת רבי מאיר במשנה היא, שבעל דין זה בורר לו דיין אחד ובעל דין זה בורר לו דיין אחד ושני בעלי הדינים בוררין להם עוד דיין אחד.
* כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין: לא היו חותמין על השטר אא"כ יודעין מי חותם עמהן, ולא היו יושבין בדין אא"כ יודעין מי יושב עמהן, ולא היו נכנסין בסעודה אא"כ יודעין מי מיסב עמהן.
* בבתי דין שבסוריא שלא היו בקיאים בדין תורה - יכול הבעל דין לומר שאינו רוצה לדון בפניהם אלא בפני דיינים מומחים.

דף כג עמוד ב
* רבי אלעזר מבאר, שמה ששנינו שלפי רבי מאיר יכול הבעל דין לפסול את העדים, מדובר בבא הבעל דין ועוד אדם אחר לפוסלם (כאשר מעידים על פסול מצד משפחתו של העד).
* לפי רבי דימי בשם רבי יוחנן: מחלוקת רבי מאיר וחכמים האם יכול אחד מבעלי הדין לפסול את עדיו של השני, היא דוקא כאשר הבעל דין שהביא את העדים אומר שיש לו 2 זוגות של עדים שיכולים להעיד לטובתו.

דף כד עמוד א
* הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה.
* כל הרואה ר''מ בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה.
* ת"ח שבארץ ישראל - מנעימין זה לזה בהלכה, ת"ח שבבבל - מחבלים זה לזה בהלכה.
* עשרה קבין גסות ירדו לעולם - תשעה נטלה עילם, ואחת כל העולם כולו.
* סימן לגסות הרוח - עניות תורה.
* בבל - בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד (תוס': בתלמוד שלנו אנו פוטרין עצמנו ממה שאמרו חכמים לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בש''ס).
* במחשכים הושיבני כמתי עולם - אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל.
* מחלוקת רבי מאיר וחכמים שבמשנה - לדעת שמואל: המחלוקת היא ב"מחול לך", לדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא ב"אתן לך" (והגמרא מסתפקת אם לדעתו המחלוקת היא גם ב"מחול לך"), ולדעת רבא: המחלוקת היא ב"אתן לך".

דף כד עמוד ב
* מחלוקת רבי מאיר וחכמים שבמשנה - לדעת ריש לקיש: המחלוקת היא רק לפני גמר דין, ולדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא רק לאחר גמר דין.
* הטעם שמשחק בקוביא פסול לדון ולהעיד - לדעת רמי בר חמא: בגלל שזה 'אסמכתא', לדעת רב ששת: לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם.

דף כה עמוד א
* לדעת רבא: לא רק המלוה בריבית נפסל לעדות, אלא גם הלוה בריבית נפסל לעדות.
* החשוד על הטריפות (להאכיל טריפות לאנשים) - אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו.
* "מפריחי יונים" - בבבל ביארו שהכוונה לשנים שמתערבים על כסף אם היונה שלהם תגיע ראשונה למקום מסויים, ולדעת רבי חמא בר אושעיא הכוונה לבעליה של יונה שמלומדת להביא יונים אחרות מבית בעליהם (ויש בזה משום גזל).

דף כה עמוד ב
* בברייתא מובא שחכמים הוסיפו על הפסולים ששנינו במשנה גם את הגזלנים (מי שגזל מציאת חרש שוטה וקטן) והחמסנים.
* בברייתא נוספת מובא שחכמים הוסיפו על הפסולים ששנינו במשנה גם את הרועים הגבאים והמוכסים.
* לדעת רבא: בין רועה בהמה דקה ובין רועה בהמה גסה פסול לעדות.
* לדעת רב יהודה: סתם רועה פסול, וסתם גבאי כשר.

דף כו עמוד א
* למסקנת הגמרא, דעת דברי רבי שמעון שבמשנה: בתחילה גם האוסף פירות שביעית שלא לצורך אכילה היה פסול לעדות, ולבסוף הכשירו אותו לעדות (ורק הסוחר פסול).
* נחשדו כהנים לעבור על דברים האסורים בשביעית.
* קשר רשעים אינו מן המנין.
* "טלטולא דגברי קשי מדאיתתא" (הטלטול של איש יותר קשה משל אשה).
* שבנא ביקש קלון בית אדניו, לפיכך נהפך כבודו לקלון.

דף כו עמוד ב
* למה נקרא שמה (של התורה) תושיה? מפני שהיא מתשת כחו של אדם, דבר אחר: תושיה - שניתנה בחשאי מפני השטן, דבר אחר: תושיה - דברים של תוהו שהעולם משותת עליהם.
* מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, ואם עסוקין לשמה - אינה מועלת.
* כל הפסולים שנשנו במשנתנו - צריכים שיכריזו עליהם בבית דין שהם פסולים לעדות (אך לגבי רועה נחלקו האמוראים אם צריך הכרזה).
* המקבל צדקה מן הגוי - פסול לעדות (אם מקבל מהגוי בפרהסיא על אף שהיה יכול לקבל ממנו בצינעה).
* לדעת רב נחמן: החשוד על העריות - כשר לעדות (אך בעדות להוציא אשה מבעלה - פסול).

דף כז עמוד א
* עד זומם - אביי אמר: למפרע הוא נפסל, ורבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל.
* במחלוקות אבי ורבא הלכה כאביי ביע"ל קג"ם (האות ע' מסמנת את המחלוקת אצלנו בנוגע לעד זומם).
* מומר אוכל נבילות: לתיאבון - דברי הכל פסול לעדות, להכעיס - לדעת אביי פסול ולדעת רבא כשר.
* הגמרא מקשה מברייתא על רבא ומתרצת, ומקשה על אביי מברייתא ונשארת בתיובתא, ולבסוף מכריעה להלכה כאביי (בהתבסס על ברייתא אחרת שסתמה כדעה זו).

דף כז עמוד ב
* "לא יומתו אבות על בנים" - בעדות בנים, "ובנים לא יומתו על אבות" - בעדות אבות.
* המשנה מבארת מי הם הקרובים שפסולים לדון ולהעיד.
* בנים נענשים בגלל עון אבותם אם הם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם או אם היה בידם למחות ולא מיחו.

דף כח עמוד א
* הגמרא בתחילת העמוד ממשיכה לברר את המקור לפסול קרובים לעדות.
* רב סובר ש"שלישי בראשון" פסול לעדות (שלא כמשנתנו), וזה כדעת רבי אלעזר שבברייתא, ולדעת רבי אלעזר אף "שלישי בשני" פסול.
* "אחי חמותי/חמי", "בן אחי חמותי/חמי", בן אחות חמותי/חמי" - פסולים להעיד לי (כך ניתן לדייק מהמשנה).

דף כח עמוד ב
* אדם פסול להעיד לאשת בן אשתו (="אשת חורגו").
* אם לבעל אמו יש בן מאמו ויש לו עוד בן מאשה אחרת (="אחי האח") - בן זה פסול להעיד עבורו לדעת רבי ירמיה, ורב חסדא חולק.
* אבי החתן ואבי הכלה - כשרים להעיד זה על זה.
* למסקנת הגמרא: אדם לא כשר להעיד על ארוסתו.
* למסקנת הגמרא: בנו וחתנו של גיסו גם פסולים לעדות (בנוסף לגיסו) לדעת רבי יהודה (והמשנה), ורב יוסי חולק וסובר שרק גיסו פסול לעדות (וכדעת רבי חייא בברייתא).

דף כט עמוד א
* אמר רבי יוסי ברבי יהודה: "והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו" - מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד.
* במשנה מובא שהיו מאיימים על העדים - והגמרא מבארת כיצד היו מאיימים עליהם שיעידו את האמת.
* אין טוענין למסית (=אין טוענים לזכותו טענה שהוא לא טען) - ומובאות 2 דעות של אמוראים למקור לדין זה.
* מובאות 3 דעות של אמוראים למקור לכך ש"כל המוסיף גורע".

דף כט עמוד ב
* נתבע שהודה ואח"כ אמר "לא היו דברים מעולם" - לדעת אביי לא נאמן, ולדעת רבא כן נאמן.
* אדם עשוי להודות שהוא חייב ממון לאדם אחר אף שאין זה נכון, כדי שלא יחשבו אנשים שהוא עשיר, ולדעת רבי חייא דין זה הוא אף אם הודה בשעת מיתתו, כי מעוניין שלא יחשבו שבניו הם עשירים.
* הגמרא מלמדת באיזה אופן כותבים העדים בשטר שראו שהודה בעל הדין בחובו, אף שלא קיבלו ממנו רשות לכך.

דף ל עמוד א
* דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין (ולכן אם נאמר לו בחלום על מעות שהן מעות מעשר שני - אין בכך כלום).
* כש-2 דיינים מזכים ו-1 מחייב נחלקו האמוראים באיזה נוסח כותבים את פסק הדין: זכאי / פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב / מדבריהן נזדכה פלוני.
* לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד, רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה.
* אין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד, רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו.
* רבי נחמיה אומר: כך היה מנהגן של נקיי הדעת שבירושלים מכניסין לבעלי דינין ושומעין דבריהן ומכניסין את העדים ושומעין דבריהם ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדבר גמרו את הדבר מכניסין אותן כו'.

דף ל עמוד ב
* אדם גדול, כיון שהוא נסמך, אף אם נסמך בטעות, הרי סמיכתו סמיכה.
* רב ועולא נחלקו אם הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בעדות קרקעות ובין בעדות מטלטלין או רק בעדות קרקעות (ונחלקו רב חייא בר אבין ורב יוסף מה סובר רב ומה סובר עולא).
* לדעת רב יהודה: עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות (ונחלקו רבא ונהרדעי באיזו הכחשה מדובר).

דף לא עמוד א
* עד אחד אומר "200 זוז הלווהו" ועד אחד אומר "100 זוז הלווהו" - לדעת רבי שמעון בן אלעזר: ב"ש סוברים שאין כאן עדות כלל, וב"ה סוברים שמחייבים את הנתבע 100 זוז.
* בדין הראשון במשנה הלכה כרשב"ג, ובדין השני במשנה ("ראיה אחרונה") אין הלכה כרשב"ג.
* יתום שתבעו אותו בעלי חוב של אביו - אף אם אמר אין לי עדים, אין זו הוכחה שהעדים שהביא לאחר מכאן (שהעידו שהחוב נפרע ע"י אביו) הם שקרנים.
* אשה שיצא שטר חוב מתחת ידה (שהפקידו המלוה והלוה אצלה את השטר) ואמרה שהשטר פרוע - יש 2 לישנות מה פסק רב נחמן.

דף לא עמוד ב
* למסקנת הגמרא רבי יוחנן פסק כחכמים (שלעולם מביא בעל הדין ראיה וסותר את דינו עד שיסתתם טענותיו ויאמרו לו "הבא עדים/ראיה" ואומר "אין לי עדים/ראיה"), ומודים חכמים באופן בו מוכח שלא היה יודע שיש לו ראיה שמותר לו להביא ראיה זו לאחר זמן.
* שני בעלי דינים שאחד מהם רוצה לדון במקום הוועד (ולא בעיר שלהם): אם הלוה דורש זאת - הדין הוא שכופים אותו ודן בעירו, אך אם המלוה דורש זאת - הדין הוא שכופים אותו וילך למקום הוועד.