דף צב עמוד א * הגמרא מביאה שלוש אפשרויות לבאר במה נחלקו חכמים ות"ק במשנה. * לדעת רב אסי: אפילו לא שכרו בעל הבית את הפועל אלא כדי לבצור אשכול ענבים אחד הרי הוא רשאי לאוכלו. * לדעת רב אסי: פועל שנשכר לכל היום, אפילו לא בצר עדיין אלא אשכול אחד הרי הוא רשאי לאוכלו. * הגמרא מסתפקת בדין אכילת פועל האם זו תוספת שהוסיפה התורה על שכרו והרי זה חלק משכרו או שזו מתנה שציוותה התורה את בעל הבית לתת לפועל והרי היא כשאר מתנות עניים. (והגמרא מביאה לאורך כל הדף נסיונות רבים [שנדחו] לפשוט את הספק). דף צב עמוד ב * אגב מהלך הסוגיה מובאות דעות שונות מהו השלב הנחשב לגמר מלאכה בהכנת יין לענין מעשר. * בברייתא של רבי הושעיא מובא שאדם יכול להתנות עם בעל הבית שעבדו ושפחתו הכנענים שנשכרים לו למלאכה לא יאכלו בשעת עבודתם ובתמורה יוסיף להם על שכרם ובניגוד למשנה בדף הבא שסוברת שדין זה אמור רק אם הם גדולים. (והגמרא דנה ומציעה כמה אפשרויות במה נחלקו).
דף צג עמוד א * שומר במחובר לקרקע שלא בשעת גמר מלאכה ("שומרי גנות ופרדסים") - לרב: אוכל מהלכות מדינה, ולשמואל: אינו אוכל כלל. (וכך נחלקו גם לגבי עושה במחובר לקרקע שלא בשעת גמר מלאכה). * שומר בתלוש מן הקרקע לפני שנגמרה מלאכתו למעשר ("שומרי גיתות וערימות") - לרב: אוכל מהתורה, לשמואל: אוכל מהלכות מדינה. * המשנה מפרטת את דין ארבעת השומרים (שומר חינם, שומר שכר, שוכר, שואל), ולדעת התנא של המשנה דין שוכר כדין שומר שכר, אך בברייתא מובאת מחלוקת תנאים אם דינו כשומר חינם או כשומר שכר. דף צג עמוד ב * רבה סובר ששומר שכר מחוייב לשמור רק כדרך השומרים ולא יותר מכך, ורב חסדא ורבה בר רב הונא חולקים וסוברים שעליו לשמור שמירה מעולה. * פקדון שנגנב משומר חינם באונס ואח"כ נמצא הגנב - השומר חינם יכול או להישבע לבעלים שהפיקדון נגנב ולהיפטר בכך או לשלם לבעלים וללכת להיפרע מהגנב (ונוטל הכפל לעצמו). * המשנה (והגמרא) מביאה דוגמאות שונות ל"אונס" (ששומר שכר פטור).
דף צד עמוד א * שומר חינם יכול להתנות מראש שיהיה פטור משבועה (שלא פשע) אם הפקדון יגנב או יאבד (וכך גם בנוגע לשאר השומרים שיכולים להתנות שדינם יהיה קל יותר), וזה לא נחשב למתנה על מה שכתוב בתורה, מכיוון שכבר מתחילה כשקיבל את הפקדון לא שיעבד את עצמו להיות שומר אלא באופן זה. * המתנה על מה שכתוב בתורה - לדעת רבי מאיר: תנאו בטל, לדעת רבי יהודה: אם התנה בדבר שבממון תנאו קיים. * אם ה"מעשה קודם לתנאי" - לדעת רבי מאיר התנאי בטל. * שומר שכר יכול להתנות שדינו יהיה כדין שואל. * רב פסק הלכה כרבי יהודה בן תימא (ולא כחכמים) הסובר שכל תנאי שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו תנאו בטל. * פרק שמיני ("השואל את הפרה"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני שואל ובדיני שכירות בתים. דף צד עמוד ב * הגמרא מביאה שני אופנים בהם אדם שואל את הפרה ואת בעליה בו זמנית. * הגמרא מביאה את המשנה מהדף הקודם המפרטת את דיני ארבעת השומרים, ומבררת בעמוד זה ובעמוד הבא את המקור מהתורה לדינים אלו. * תוכן שלוש הפרשיות בשמות פרק כ"ב העוסקות בדיני שומרים הוא כך: פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, והפרשה השניה בשומר שכר, והפרשה השלישית בשואל.
דף צה עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך ששואל חייב בגניבה ואבידה. * הגמרא מבררת את המקור לכך ששואל פטור בגניבה ואבידה אם היו בעליו עמו. * אם פשע אחד מן השומרים והיו בעלי החפץ עמו במלאכתו - נחלקו רב אחא ורבינא אם חייב או פטור. דף צה עמוד ב * הגמרא מביאה שתי ראיות (אחת מהן בסוף עמוד א) לכך ששומר חייב בפשיעה אף אם היו בעליו עמו, ודוחה את הראיות. * לדעת רב המנונא: (1) פטור "בעליו עמו" זה רק באופן שהבעלים נמצאים עמו באותה מלאכה. (2) פטור "בעליו עמו" זה רק באופן שהבעלים נמצאים עמו משעת שאילה ועד שעת האונס - והגמרא מקשה ודוחה את שני הדינים הללו. * היה עמו (הבעלים) בשעת שאילה - אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה (וחל הפטור של "בעליו עמו"), היה עמו בשעת שבורה ומתה - צריך להיות עמו בשעת שאילה (כדי שיחול הפטור של "בעליו עמו"). (ואביי ורבא מבארים כך את הפסוקים לשיטת רבי יאשיה ורבי יונתן).
דף צו עמוד א * הגמרא מסתפקת בכמה אופני שאלה, אם חייב בהם באונס או לא (לדוגמא: אם שאל בהמה כדי שיחשבו שהוא עשיר ולא כדי להשתמש בה - האם דינו כשואל שחייב באונסים או לא). (לפי רש"י) * הגמרא מסתפקת בכמה אופנים לגבי דין "בעליו עמו" (לדוגמא: אם שאל משני שותפים ונשאל לו למלאכתו רק אחד מהם, האם נחשב ש"בעליו עמו" ופטור מחצי תשלום אונס או לא). * נחלקו רבי יוחנן וריש לריש אם קנין פירות כקנין הגוף. * נחלקו רבי יונתן ורבי יאשיה אם שלוחו של אדם כמותו בדין שאילה בבעלים ובדין נדרים. (ע"פ תוס'). * האומר לעבדו "צא והשאל עם פרתי" - נחשב כדין שאילה בבעלים. דף צו עמוד ב * לדעת רבא: אשה ששכרה פרה מאדם אחר ואח"כ נשאה הבעל וזכה להשתמש בפרה השכורה - אין הבעל נחשב שואל מהאשה או שוכר מהאשה אלא לוקח מהאשה. * אשה שירשה מעות של הקדש ולא ידוע שהן של הקדש והבעל זכה להשתמש בהן - כשיוציאן הבעל לחולין מעל. * השואל בהמה וכחש הבשר שלה מחמת המלאכה שעשתה או אפילו אם מתה מחמת המלאכה - פטור השואל.
דף צז עמוד א * השואל חתול מחברו ועכברים הרגו את החתול (לפי לישנא קמא) או שהחתול אכל הרבה עכברים ומת (לפי לישנא בתרא) - נחשב הדבר למתה מחמת מלאכה ולא לפשיעה (כי לא היה עליו לחשוש שכך יקרה). * מלמד תינוקות, נוטע כרמים, טבח, אומן המקיז דם לרפואה, ספר העיר - השואל מהם חפץ בזמן עבודתם, נחשבת השאלה מהם כ"שאלה בבעלים" ופטור השואל באונסים. דף צז עמוד ב * מי שהיה גם שואל וגם שוכר וארע אונס ולא ידוע אם התרחש האונס בזמן השאלה וחייב או בזמן השכירות ופטור - במשנה (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מובאים ארבעה דינים שונים בהתאם לטענות הצדדים. * אדם התובע את חברו בטענת ברי ("מנה לי בידך") והנתבע טוען טענת שמא ("איני יודע") - נחלקו האמוראים אם חייב או פטור. (והגמרא דוחה את ההכרח ללמוד מהמשנה שחייב).
דף צח עמוד א * כדי שלא יהיה קשה מהמשנה בדף צז על דעת רב נחמן, הגמרא בעמוד הקודם העמידה את הדין הראשון במשנה במקרה ש"יש עסק שבועה ביניהן" - והגמרא בעמוד זה מבארת כיצד יימצא האופן שיהיה ביניהם "עסק שבועה". * האומר לחברו "מנה לי בידך", וחברו משיב לו "אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע" - לדעת רבא: מתוך שאינו יכול להישבע, ישלם הכל. * לדעת רמי בר חמא: ארבעה שומרים המנויים בתורה צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת (אינם חייבים שבועה על טענה הפוטרת אותם, אלא אם כן היתה בטענתם הודאה במקצת הטענה וכפירה במקצת). דף צח עמוד ב * הגמרא מעמידה את הדין האחרון שבמשנה בדף צז ע"ב כדעת סומכוס הסובר ש"ממון המוטל בספק חולקין". * הגמרא מביאה ארבעה ספקות במקרים שונים בנוגע לדין "בעליו עמו" (במקרים בהם בתחילה שאל או שכר עם הבעלים ואח"כ השתנה המצב). * השואל פרה מחברו באמצעות שליח - המשנה מפרטת מתי מתחילה השאילה מבחינה חוקית.
דף צט עמוד א * לדעת רב: במשנה (צח ע"ב) מדובר שהשואל פרה אמר למשאיל "הכישה במקל והיא תבוא", ולכן חייב השואל באחריותה מרגע שהכישה המשאיל במקל ואף שהמשאיל שלח אותה ביד עבדו הכנעני (ויד עבד כיד רבו). * לדעת רב הונא: אם המשאיל רוצה לחזור בו בתוך זמן ההשאלה, הרי שאם השואל עדיין לא השתמש בחפץ יכול המשאיל לחזור בו, ורבי אמי ורבי אלעזר חולקים וסוברים שרגע המשיכה הוא הקובע, ולאחר שמשך השואל את החפץ המשאיל לא יכול לחזור בו. דף צט עמוד ב * שכירות קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה. * חמישים תמרים הדבוקים יחד, הנמכרים בארבעים ותשע פרוטות אם מוכרים אותם ביחד אך נמכרים בחמישים פרוטות אם מוכרים כל אחד מהם לבד - אם גזל מהדיוט משלם ארבעים ותשע פרוטות ואם גזל מהקדש משלם חמישים פרוטות (וחומש שלהם). * שמואל חזר בו ממה שאמר שהדר בחצר חברו (שאינה עומדת להשכרה) שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ולמסקנה סובר שמואל שאין לדמות את דין ההדיוט לדין ההקדש. * רבא מבאר את דין הסבלים ששברו חבית יין לחנווני ואותה חבית נמכרת ביום השוק במחיר גבוה יותר מאשר בשאר הימים.
דף ק עמוד א * רבה בר רב הונא ורבא חולקים בשיטת סומכוס הסובר ש"ממון המוטל בספק חולקים" - האם סובר כך גם כששני הצדדים טוענים טענת "ברי", או רק כאשר הם טוענים טענת "שמא". * סומכוס מודה שכאשר חייב אחד הצדדים להישבע שבועה מהתורה - אין מחייבים אותו לחלוק את הממון המוטל בספק. (לדעת רבה בר רב הונא). * אין נשבעים על העבדים. דף ק עמוד ב * במשנה (בעמוד א) מובא שאם היו לו 2 עבדים/שדות, וטוען שמכר את הקטן אך הקונה טוען שקנה את הגדול, ישבע המוכר שמכר את הקטן - ובגמרא (לאחר שהקשתה שלוש קושיות בעמוד א על משנה זו) מובאים כמה ניסיונות להסביר כיצד לבאר את המשנה. * במשנה מובא שהמוכר זיתיו לצורך עצים ושהה הקונה מלקוצצם, ועשו הזיתים בשיעור של מינימום רביעית שמן לסאה - יחלוקו. ובגמרא מבואר שמדובר שהמוכר מכר לקונה בסתם ולא קבע עמו זמן לקציצת העצים.
דף קא עמוד א * שטף נהר את עצי זיתיו (עם גושיהם) ונתנם לתוך שדה חברו ושם נקלטו הזיתים ועשו פירות - בתוך שלוש שנים יחלוקו, אבל לאחר שלוש שנים הכל לבעל הקרקע. * שטף נהר עצי זיתיו לתוך שדה חברו, ואמר בעל הזיתים לבעל השדה שהוא רוצה ליטול את זיתיו משדהו - אין שומעים לו לעוקרם, אלא ישארו הזיתים בשדה זו, משום ישוב ארץ ישראל (שהארץ לא תהיה שוממה מנטיעות). * הגמרא דנה בביאור דברי המשנה (שבמסכת דמאי): "המקבל שדה אבותיו מן הנכרי מעשר ונותן לו". * היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות: בשדה שאינה עשויה ליטע בה אילנות - יד הנוטע על התחתונה (מקבל רק החזר הוצאות, ואם השבח פחות מההוצאות מקבל רק את דמי השבח). דף קא עמוד ב * הגמרא מכריעה להלכה שאם בנה חורבת ביתו של חברו שלא ברשות ואח"כ רוצה ליטול עציו ואבניו שומעים לו, אך אם נטע עצים בשדה חברו שלא ברשות ואח"כ רוצה ליטול עציו אין שומעים לו (ונחלקו הלישנות בגמרא בטעם הדבר). * המשכיר בית לחברו סתם - אין המשכיר יכול להוציאו מהבית בימות הגשמים, אא"כ הודיעו על כך שלושים יום לפני ימות הגשמים. * המשנה והברייתא מבארות את הדברים המוטלים על המשכיר להעמיד לשוכר (=כל דבר שהוא מעשה אומן).
דף קב עמוד א * המשכיר בית לחברו: על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא, אך אם שכר מנוכרי נוטלה בידו ויוצא. * הגמרא הוכיחה מהמשנה (שבעמוד הקודם) כדעת רבי יוסי ברבי חנינא הסובר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו חפץ הפקר שנכנס אליה. * הגמרא מקשה משלוש ברייתות על רבי יוסי ברבי חנינא, ומתרצת. דף קב עמוד ב * כשהמשכיר פירש בדבריו את שני אופני החישוב לשכר דירה, הן לפי שנה והן לפי חודש, והתעברה השנה - לדעת המשנה: יחלוקו, לדעת רב: על השוכר לשלם את החודש הנוסף אם המשכיר אמר "לפי חודש" בסוף דבריו, לדעת רב נחמן: על השוכר לשלם את החודש הנוסף בכל מקרה, ולדעת שמואל: זה תלוי מתי בא המשכיר לתבוע את שכרו. * במקרה בו ביום תשלום דמי השכירות, השוכר טוען ששילם והמשכיר טוען שהוא לא שילם לו - הגמרא מסתפקת מה הדין ומכריעה בעמוד הבא שהשוכר נאמן (ובשבועה).
דף קג עמוד א * המשכיר בית לחבירו לעשר שנים וכתב לו על כך שטר ללא תאריך, ולאחר כמה שנים טוען המשכיר שהשוכר התגורר כבר חמש שנים בבית והשוכר טוען שגר פחות מכך - המשכיר נאמן. * מי ששואל חפץ מחברו ואומר לו "השאילני אותו בטובו" ועושה על כך קנין - יכול להשתמש בו לעולם. * רבא ורב פפא מבארים מה הדין כאשר השואל ניסח את בקשתו באופנים שונים. * האומר לחבירו "בית כזה אני משכיר לך", ולאחר שהשכיר לו נפל הבית - חייב להעמיד לו בית אחר עם אותם הנתונים. * פרק תשיעי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני אדם המקבל שדה מחברו (באריסות, בחכירות או בשכירות), וכן בדיני 'בר מצרא', דיני משכון ודיני 'ביומו תתן שכרו'. דף קג עמוד ב * מקום שנהגו לקצור את התבואה ולהשאיר את שורשי התבואה בקרקע - בין האריס ובין בעל הבית מעכבים זה על זה שלא לשנות מהמנהג ולעקור התבואה עם השורשים, וכן להיפך. * בבבל נהגו שלא נותנים תבן לאריס. * כל דבר שהוא מעיקר שמירת השדה, שאי אפשר לשמור בלעדיו - מוטלת חובת עשייתו על בעל השדה ולא על האריס.
