דף פה עמוד א * רבי אמר שחביבים ייסורים, והוא קיבל עליו ייסורים למשך שלוש עשרה שנה ("ועל ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו"). * קשה יום המטר כיום הדין. * כל המלמד את בן חברו תורה - זוכה ויושב בישיבה של מעלה. * כל המלמד את בן עם הארץ תורה - אפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו. * כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם (ומכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה). * רבי זירא כשעלה לארץ ישראל ישב מאה תעניות כדי שתשתכח הגמרא הבבלית ממנו כדי שלא תבלבל אותו. * לרבי זירא קראו "קטין חריך שקיה". דף פה עמוד ב * "אסתירא בלגינא קיש קיש קריא". * כל המקטין עצמו על דברי תורה בעוה"ז - נעשה גדול לעוה"ב, וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעוה"ז - נעשה חפשי לעוה"ב. * הגמרא מספרת כמה סיפורים מופלאים אודות גדולתו בתורה של רבי חייא. * שמואל היה הרופא של רבי. * רבי הצטער על כך שלא הצליח לתת "סמיכה" לשמואל, אך שמואל ניחם אותו ואמר שמצא בספר של אדם הראשון שכתוב שכך יהיה.
דף פו עמוד א * רבי ורבי נתן - סוף משנה, רב אשי ורבינא - סוף הוראה (ולפי רב שרירא גאון: בימיהם נסתיים [עריכת] התלמוד). * הגמרא מספרת על אופן פטירתו של רבה (שבימיו היה שמד) ומשך זמן ההספד עליו. * "אמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות". * מסופר שהקב"ה נחלק עם ישיבת הרקיע מה הדין כאשר יש ספק אם בהרת קודמת לשער לבן, וכשיצתה נשמתו של רבה הוא אמר שהדין הוא ש"טהור", ויצאת בת קול ואמרה "אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהור". דף פו עמוד ב * סעודתו של אברהם אבינו היתה עדיפה משל שלמה המלך. * האמוראים נחלקו לבאר מה זה "ברבורים אבוסים" המוזכרים בספר מלכים בנוגע לסעודתו של שלמה המלך. * לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ונראו כמי שאכלו לחם. * כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח. * שלושת האנשים שבאו לבקר את אברהם: מיכאל וגבריאל ורפאל - מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל הלך להפוך את סדום.
דף פז עמוד א * רוב העמוד עוסק בדרשות פסוקים אודות אברהם ושרה. * מסרבין לקטן (הרוצה לכבד), ואין מסרבין לגדול. * צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ורשעים להיפך. * האשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש. * שרה אמנו צנועה היתה. * לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם את בעל האכסניא שלו בשלום אשתו. * גדול הוא השלום שאפילו הקב"ה בעצמו שינה מלומר את האמת מחמתו. * עד אברהם לא היתה ניכרת זקנה על האדם, עד יעקב לא היתה חולשה לפני המוות, עד אלישע לא היה מי שחלה ונתרפא מחוליו. * אלישע חלה שלושה חולאים במשך חייו. דף פז עמוד ב * הגמרא מבררת באריכות את המקור לדין המשנה שפועל יכול לאכול מהפירות כשהוא עוסק בהם במחובר לקרקע בשעת מלאכה. * ישנה מחלוקת אם גזל גוי מותר, וגם לדעה האוסרת הרי שפועל כן רשאי לתת ענבים לתוך כליו כשעובד בכרם הגוי. * בברייתא מבואר באלו אופנים מותר לפועל לאכול מהפירות.
דף פח עמוד א * לדעת רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר (אף אחרי שנגמרה מלאכתו בשדה) עד שיראה הטבל את פני הבית (=עד שיכנס לבית הבעלים), ורק אם מכניסו דרך שער ביאתו. * לדעת רבי יוחנן אפילו החצר (המשתמרת) קובעת ומחשיבה את האכילה כאכילת קבע ומחייבת בהפרשת מעשר. * מפני מה חרבו חנויות של "בית הינו" שלוש שנים קודם ירושלים? - מפני שנהגו היתר בדברים המותרים מהתורה שחכמים אסרום והם פטרו את המוכר והלוקח מלעשר. דף פח עמוד ב * הגמרא מציעה כאפשרות (בתירוץ השני על קושיית מר זוטרא בריה דרב נחמן) שדברי רבי ינאי הנ"ל נאמרו רק בנוגע לזיתים וענבים, אבל חיטין ושעורין הכנסתם לגורן מחייבתם במעשר. * הגמרא מבררת את המקור לכך שפועל רשאי לאכול אף בתלוש, וכן את המקור לכך ששור רשאי לאכול אף במחובר (כשעושה מלאכה במחובר).
דף פט עמוד א * היתר אכילת הפועל בזמן עבודתו זה רק בגידולי קרקע (ולכן לדוגמא: החולב בהמה לא רשאי לשתות מהחלב). * פועל המוציא בצלים קטנים שאינם עשויים לגדול יותר מבין הבצלים שעשויים לגדול, כדי להניח להם לגדול, ונותן את הקטנים לכליו של בעל הבית - אסור לו לאכול מהם. * בפירות (=שנוהג בהם רק חיוב מעשר) - רשאי הפועל לאכול עד שתיגמר מלאכתו למעשר. (ולכן הבודל בתמרים לא רשאי לאכול מהם בשעת מלאכתו כי כבר נגמרה מלאכתם למעשר ואין בהם חיוב נוסף המאוחר לחיוב מעשר). * בתבואה (=שיש בה גם חיוב מעשר וגם חיוב חלה) - רשאי הפועל לאכול עד שתיגמר מלאכתה לחיוב המאוחר שבה (=חיוב חלה). דף פט עמוד ב * פועל הקוצר תבואה ורשאי לאכול ממנה - הגמרא מסתפקת (ודוחה ארבעה ניסיונות להשיב על כך) האם מותר לאשתו ובניו (שלא נשכרו אצל בעל הבית) לשרוף לו מעט את גרעיני התבואה באש (כדי שיתמתק טעמם) ולאוכלם כך. * אסור לפועל לטבול את הפירות במלח ולאכול. * לדעת רבא: בין מקח (או קציצה) ובין ספיתה במלח אינם קובעים למעשר אלא בשתים שתים.
דף צ עמוד א * בברייתא אחת מובא שבין בתרומה ובין במעשר אין איסור "לא תחסום" ואילו בברייתא שניה מובא שבשניהם יש איסור - והגמרא מעלה אפשרויות שונות לתרץ את הסתירה. * גידולי תרומה - תרומה, גידולי מעשר - חולין. * בהמה שיש לה חולי מעיים ואכילת החיטים מזיקה לה - מותר לחוסמה. * הגמרא מסתפקת האם מותר לאדם לומר לנוכרי "חסום את פרתי ודוש בה בתבואה שלך". דף צ עמוד ב * שור שגנבו נוכרים מישראל וסירסו אותו (כדי שיהא יפה לחרישה) והחזירו לישראל - יימכר. * הגמרא מסתפקת במקרים מסויימים האם הם נחשבים ל"חסימה" (לדוגמא: אם יש לבהמה קוץ בפיה ואינה יכולה לאכול - האם מותר לו לדוש בה כך או שצריך להוציא את הקוץ לפני שדש בה). * גם אם חסם את הבהמה מבחוץ קודם שתיכנס לדוש - אסור לדוש כך וחייב להסיר את החסימה. * חסם את הבהמה באמצעות קול (שהיה גוער בה כל פעם שרצתה לאכול) וכן מי שהנהיג כלאיים בקול - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם חייב מלקות או פטור.
דף צא עמוד א * לדעת רבי יהודה: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. * בברייתא מובא שהחוסם את פרתו של חברו (ששאל או שכר ממנו) ודש בה כשהיא חסומה, לוקה (משום "לא תחסום") ומשלם (לבעל הפרה את שווי האוכל שרגילה הפרה לאכול בשעת הדישה) - בגמרא מובאות שלוש דעות לבאר מדוע נענש שני עונשים על מעשה אחד (והרי יש כלל ש"אינו לוקה ומשלם"). * אסור ללוש את העיסה בחלב, ואם לש - כל הפת אסורה (מחשש שמא יאכל בשר עם הפת). * רב פפא פסק לדבי רב פפא בר אבא שאסור להכניס לדיר זכר ונקבה משני מיני בהמה/חיה. (ופסק כך כדי שלא יזלזלו). * לדעת רב יהודה: מין במינו - מותר להכניס כמכחול בשפופרת (ואפילו משום פריצות אין בכך, כי טרוד בעבודתו). דף צא עמוד ב * רב אשי אסר לריש גולתא להכניס מין ומינו ושאינו מינו לדיר. * רבי יוסי ברבי יהודה חולק על ת"ק וסובר שפועל רשאי לאכול מהפירות שעוסק בהם רק אם עושה מלאכה בעבורם בידיו וברגליו ביחד - ולומד זאת משור האוכל בשעת דישה, שדש תבואה בידיו וברגליו יחד. * פועל שעושה בגפן זו: מסתפקת הגמרא אם רשאי לאכול בגפן אחר שפירותיו יפים יותר אך אינו עוסק בהם עתה (כשאין בכך ביטול מלאכה) - הגמרא מביאה כמה ניסיונות לענות אך דוחה אותם.
דף צב עמוד א * הגמרא מביאה שלוש אפשרויות לבאר במה נחלקו חכמים ות"ק במשנה. * לדעת רב אסי: אפילו לא שכרו בעל הבית את הפועל אלא כדי לבצור אשכול ענבים אחד הרי הוא רשאי לאוכלו. * לדעת רב אסי: פועל שנשכר לכל היום, אפילו לא בצר עדיין אלא אשכול אחד הרי הוא רשאי לאוכלו. * הגמרא מסתפקת בדין אכילת פועל האם זו תוספת שהוסיפה התורה על שכרו והרי זה חלק משכרו או שזו מתנה שציוותה התורה את בעל הבית לתת לפועל והרי היא כשאר מתנות עניים. (והגמרא מביאה לאורך כל הדף נסיונות רבים [שנדחו] לפשוט את הספק). דף צב עמוד ב * אגב מהלך הסוגיה מובאות דעות שונות מהו השלב הנחשב לגמר מלאכה בהכנת יין לענין מעשר. * בברייתא של רבי הושעיא מובא שאדם יכול להתנות עם בעל הבית שעבדו ושפחתו הכנענים שנשכרים לו למלאכה לא יאכלו בשעת עבודתם ובתמורה יוסיף להם על שכרם ובניגוד למשנה בדף הבא שסוברת שדין זה אמור רק אם הם גדולים. (והגמרא דנה ומציעה כמה אפשרויות במה נחלקו).
דף צג עמוד א * שומר במחובר לקרקע שלא בשעת גמר מלאכה ("שומרי גנות ופרדסים") - לרב: אוכל מהלכות מדינה, ולשמואל: אינו אוכל כלל. (וכך נחלקו גם לגבי עושה במחובר לקרקע שלא בשעת גמר מלאכה). * שומר בתלוש מן הקרקע לפני שנגמרה מלאכתו למעשר ("שומרי גיתות וערימות") - לרב: אוכל מהתורה, לשמואל: אוכל מהלכות מדינה. * המשנה מפרטת את דין ארבעת השומרים (שומר חינם, שומר שכר, שוכר, שואל), ולדעת התנא של המשנה דין שוכר כדין שומר שכר, אך בברייתא מובאת מחלוקת תנאים אם דינו כשומר חינם או כשומר שכר. דף צג עמוד ב * רבה סובר ששומר שכר מחוייב לשמור רק כדרך השומרים ולא יותר מכך, ורב חסדא ורבה בר רב הונא חולקים וסוברים שעליו לשמור שמירה מעולה. * פקדון שנגנב משומר חינם באונס ואח"כ נמצא הגנב - השומר חינם יכול או להישבע לבעלים שהפיקדון נגנב ולהיפטר בכך או לשלם לבעלים וללכת להיפרע מהגנב (ונוטל הכפל לעצמו). * המשנה (והגמרא) מביאה דוגמאות שונות ל"אונס" (ששומר שכר פטור).
דף צד עמוד א * שומר חינם יכול להתנות מראש שיהיה פטור משבועה (שלא פשע) אם הפקדון יגנב או יאבד (וכך גם בנוגע לשאר השומרים שיכולים להתנות שדינם יהיה קל יותר), וזה לא נחשב למתנה על מה שכתוב בתורה, מכיוון שכבר מתחילה כשקיבל את הפקדון לא שיעבד את עצמו להיות שומר אלא באופן זה. * המתנה על מה שכתוב בתורה - לדעת רבי מאיר: תנאו בטל, לדעת רבי יהודה: אם התנה בדבר שבממון תנאו קיים. * אם ה"מעשה קודם לתנאי" - לדעת רבי מאיר התנאי בטל. * שומר שכר יכול להתנות שדינו יהיה כדין שואל. * רב פסק הלכה כרבי יהודה בן תימא (ולא כחכמים) הסובר שכל תנאי שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו תנאו בטל. * פרק שמיני ("השואל את הפרה"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני שואל ובדיני שכירות בתים. דף צד עמוד ב * הגמרא מביאה שני אופנים בהם אדם שואל את הפרה ואת בעליה בו זמנית. * הגמרא מביאה את המשנה מהדף הקודם המפרטת את דיני ארבעת השומרים, ומבררת בעמוד זה ובעמוד הבא את המקור מהתורה לדינים אלו. * תוכן שלוש הפרשיות בשמות פרק כ"ב העוסקות בדיני שומרים הוא כך: פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, והפרשה השניה בשומר שכר, והפרשה השלישית בשואל.
דף צה עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך ששואל חייב בגניבה ואבידה. * הגמרא מבררת את המקור לכך ששואל פטור בגניבה ואבידה אם היו בעליו עמו. * אם פשע אחד מן השומרים והיו בעלי החפץ עמו במלאכתו - נחלקו רב אחא ורבינא אם חייב או פטור. דף צה עמוד ב * הגמרא מביאה שתי ראיות (אחת מהן בסוף עמוד א) לכך ששומר חייב בפשיעה אף אם היו בעליו עמו, ודוחה את הראיות. * לדעת רב המנונא: (1) פטור "בעליו עמו" זה רק באופן שהבעלים נמצאים עמו באותה מלאכה. (2) פטור "בעליו עמו" זה רק באופן שהבעלים נמצאים עמו משעת שאילה ועד שעת האונס - והגמרא מקשה ודוחה את שני הדינים הללו. * היה עמו (הבעלים) בשעת שאילה - אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה (וחל הפטור של "בעליו עמו"), היה עמו בשעת שבורה ומתה - צריך להיות עמו בשעת שאילה (כדי שיחול הפטור של "בעליו עמו"). (ואביי ורבא מבארים כך את הפסוקים לשיטת רבי יאשיה ורבי יונתן).
דף צו עמוד א * הגמרא מסתפקת בכמה אופני שאלה, אם חייב בהם באונס או לא (לדוגמא: אם שאל בהמה כדי שיחשבו שהוא עשיר ולא כדי להשתמש בה - האם דינו כשואל שחייב באונסים או לא). (לפי רש"י) * הגמרא מסתפקת בכמה אופנים לגבי דין "בעליו עמו" (לדוגמא: אם שאל משני שותפים ונשאל לו למלאכתו רק אחד מהם, האם נחשב ש"בעליו עמו" ופטור מחצי תשלום אונס או לא). * נחלקו רבי יוחנן וריש לריש אם קנין פירות כקנין הגוף. * נחלקו רבי יונתן ורבי יאשיה אם שלוחו של אדם כמותו בדין שאילה בבעלים ובדין נדרים. (ע"פ תוס'). * האומר לעבדו "צא והשאל עם פרתי" - נחשב כדין שאילה בבעלים. דף צו עמוד ב * לדעת רבא: אשה ששכרה פרה מאדם אחר ואח"כ נשאה הבעל וזכה להשתמש בפרה השכורה - אין הבעל נחשב שואל מהאשה או שוכר מהאשה אלא לוקח מהאשה. * אשה שירשה מעות של הקדש ולא ידוע שהן של הקדש והבעל זכה להשתמש בהן - כשיוציאן הבעל לחולין מעל. * השואל בהמה וכחש הבשר שלה מחמת המלאכה שעשתה או אפילו אם מתה מחמת המלאכה - פטור השואל.
