דף סו עמוד א
* הגמרא מביאה שני מקרים בהם הבטחה של צד אחד לא מחייבת אותו לקיימה, כיון שההבטחה נאמרה כדברי תנחומים בלבד לפטם את לבו של הצד השני ולא היתה באמת כוונתו לכך ("פטומי מילי בעלמא הוא").
* במשנה (סה ע"ב) נאמר שאם הלוהו על משכון של שדהו ואמר לו המלוה שאם לא יפרע לו עד לאחר 3 שנים תהיה השדה שלו דבריו קיימים - ונחלקו הדעות בסוגייתנו אם תנאי זה מועיל לקנות את כל השדה אפילו אם התנה כן לאחר מתן מעות.

דף סו עמוד ב
* רוב העמוד עוסק בדיני אסמכתא (התחייבות שמתחייב אדם לחבירו בתנאי מסויים, ובטוח שיוכל לקיים את התנאי, ולבסוף לא קיימו).
* לדעת רבה כל התחייבות שאינה מוחלטת (שתלה את הדבר 'אם' לא יעשה את מה שהבטיח) הרי זו אסמכתא ולא קונה.
* רב נחמן סובר שמחילה בטעות נחשבת מחילה (אא"כ הדבר נראה כריבית).

דף סז עמוד א
* במכירה על תנאי שאם ירצה המוכר יחזיר את המעות ויקבל את השדה - נחלקו רבה בר רב הונא ורבינא אם על הלוקח לשלם למוכר עבור הפירות שאכל כשהיתה השדה ברשותו.
* "משכנתא באתרא דמסלקי" (במקום שנהגו לסלק את המלוה מהקרקע בכל עת שתשיג יד הלוה למעות) - במקרה בו אכל המלוה מן הפירות כשיעור הסכום שחייב לו הלוה, נחלקו האמוראים אם רשאי הלוה לסלק את המלוה מן הקרקע בלא כלום (שטוען שהפירות שאכל הם בדמי הקרן של ההלואה).

דף סז עמוד ב
* "משכנתא באתרא דמסלקי" - לא יאכל המלוה את הפירות של הקרקע, מפני שיש בזה איסור אבק ריבית, אלא אם כן הוא מנכה לו חלק קצוב מן החוב על כל שנה שאוכל מן הפירות [אך תלמיד חכם צריך להימנע מכך].
* "משכנתא באתרא דמסלקי" - אין בעל חוב גובה הימנה ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה.
* "משכנתא באתרא דמסלקי" - אם התנה בשעת מתן מעות על מנת שלא תוכל לסלקני עד כך וכך שנים, התנאי חל.

דף סח עמוד א
* סתם משכנתא זמנה הוא שנה אחת, ורק לאחר שנה יכול הלוה לסלק ממנה את המלוה במעות.
* "משכנתא" נקראת כך לרמז ש"שכונה גביה" (שהמלוה נחשב שכן של השדה, ולכן הוא קודם בקניית השדה לכל אדם).
* 'עיסקא' מותרת רק אם נותן לו בעל הממון למתעסק שכר על מה שהוא מתעסק במחציתו של בעל הממון כפועל בטל.

דף סח עמוד ב
* נחלקו התנאים מהו שיעור השכר שצריך בעל הממון לתת למתעסק כדי שלא יהיה בזה איסור ריבית - רבי מאיר: אין הגבלה בשיעור השכר, ובלבד שיפסוק עמו מתחילה סכום זה לשם שכר, רבי יהודה: אפילו לא פסק עמו שכר כלל אלא שנתן לו מעצמו דבר מועט, רבי שמעון בן יוחאי (כדעת המשנה): שכר כפועל בטל (היינו כפי שהיה פועל כמוהו רוצה לקבל כדי להיבטל ממלאכתו ולעסוק במלאכה קלה זו).

דף סט עמוד א
* המוסר בהמה לרועה בשומא על מנת שיחלקו בשוה בשכר/בהפסד ואמר בעל הבהמה לרועה שמה שתשביח הבהמה יותר משליש ממה ששוה עתה יהיה שלו בשכר טרחתו - לדעת שמואל יש בזה חשש ריבית ולדעת רב נחלקו התירוצים הגמרא אם מתיר.
* לדעת רב נחמן מעות הרי הם כמחולקות ועומדות, וראוי כל אחד מהשותפים ליטול את חלקו ולהיפרד מן השותפות בכל עת שירצה.

דף סט עמוד ב
* מותר לאדם לתת כסף לחברו ולבקש ממנו להלוות לפלוני, ואין בכך משום ריבית.
* מותר לאדם לתת כסף לחברו ולבקש ממנו שיבקש מפלוני שילווה לו, ואין בכך משום ריבית [כי לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה].
* "מפריז אדם על שדהו ואינו חושש משום ריבית" (=השוכר שדה מחברו בחכירה רשאי לבקש ממנו סכום כסף נוסף בהלואה שאותו ישקיע בשדה, ובתמורה לכך שישלם לו דמי חכירות גבוה יותר).

דף ע עמוד א
* רב ענן טען בשם שמואל שמותר לאפוטרופוס של יתומים להלוות את כספם בריבית, אך רב נחמן דחה את הוכחתו משמואל.
* "מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד" (=עיסקא בה מסכמים שאם יהיו הפסדים אז לא יפסידו היתומים כלום).
*הגמרא מבארת מה ניתן לעשות במעות של יתומים כדי שלא יאבדו.

דף ע עמוד ב
* במשנה מובא שמותר ללוות ולהלוות לנכרים בריבית, אך לפי המסורת הראשונה בשם רב נחמן יש איסור מדרבנן לישראל להלוות לנכרי בריבית והמשנה התירה רק בכדי חייו או לתלמידי חכמים.
* כל שיש יד נכרי באמצע - פטור מהבכורה (ולכן בהמות המשועבדות לנכרי תמורת חובו פטורות מהבכורה).

דף עא עמוד א
* כל המלוה ברבית - נכסיו מתמוטטין (מתמוטטין ואינן עולין).
* אין הגר נקנה בעבד עברי, ואין אשה קונה עבד עברי.
* גר יכול לקנות עבד עברי אבל דינו יהיה כגוי שקנה עבד עברי (שאינו מורישו לבניו).
* מותר להלוות לגר תושב בריבית, וכן יש מצוה להחיותו.

דף עא עמוד ב
* הסוגיה עוסקת בביאור 2 הדוגמאות שהביאה הברייתא לביאור הדין "מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל".
* למסקנת הגמרא (בניגוד לדעת רב אשי): (1) אין שליחות לנכרי בכל התורה כולה (ולא רק בתרומה). (2) גם הישראל אינו נעשה שליח לנכרי (בנוסף לכך שאין הנכרי נעשה שליח לישראל).
* לדעת רבינא: אמנם אין שליחות לנכרי, אבל מדרבנן אפשר לזכות עבורו.

דף עב עמוד א
* לדעת רבי יוסי (ונפסקה הלכה כמותו) נכרי שלוה מעות מישראל בריבית, והתגייר, ולאחר זמן חישב עמו על הריבית וזקף הכל ביחד במלוה וכתב לו שטר עליהם - גובה את הקרן וגובה את הריבית.
* שטר שכתוב בו ריבית - לדעת רבי מאיר קונסים אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית, ולדעת חכמים גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית.

דף עב עמוד ב
* לוה המודה בשטר שהוא זה שכתבו - אינו צריך המלוה לקיימו, וגובה אפילו מנכסים משועבדים.
* אסור לשלם מראש על סחורה על מנת שיתן המוכר את הסחורה לאחר זמן לפי המחיר שפסקו בשעת התשלום (שמא הסחורה תתייקר ונמצא שהמעות שהקדים לשלם היו כהלואה ביד המוכר), אא"כ נקבע כבר בשוק מחיר קבוע לסחורה.
* למסקנה סובר רב הונא שהיתר הפסיקה כשיצא השער הוא גם בדרך הלואה (ולא רק בדרך מקח).

דף עג עמוד א
* מותר להלוות לחמרים מעות על מנת שיתנו להם אח"כ תבואה כפי השער שהוא במקום הזול (ואין חוששים בכך משום ריבית).
* נחלקו רב ושמואל אם מותר לקנות כעת במחיר זול את היין שעתיד לצאת מן הכרם.

דף עג עמוד ב
* בדיני הנכרים, מי שקיבל דירה כמשכון על הלוואה שנתן, רשאי להמשיך ולדור בדירה בחינם עד שישלם לו הלוה את החוב [אך בדיני ישראל רשאי רק למשך שנה].
* כשמשלם הקונה מראש על יין, רשאי הקונה לאחר זמן לבחור לעצמו יין משובח (ולא נחשב לריבית).
* אם ראית את חבירך שאינו נוהג כשורה - אתה רשאי להשתעבד בו.

דף עד עמוד א
* החותם שמחתימים החנוונים את החביות שקנו, אע"פ שהחנוני לא משך/הגביה את החביות (="קנין סיטומתא") - נחשב לקנין גמור במקום שכך המנהג לקנות, ובמקומות אחרים נחשב כקנין רק לענין "מי שפרע".
* לדעת רב: אם אין הדבר שפוסק עליו מחוסר אלא עד מקסימום 2 מלאכות עד שיהיה ראוי למכירה - פוסק עליו כשער הזול אע"פ שלא יצא השער. לדעת שמואל: אם אינו מחוסר אלא מלאכות שאפשר לעשותם בידי אדם, אפילו 100 מלאכות - פוסק, ואם מחוסר מלאכה שאינו יכול לעשותה אלא בידי שמים, אפילו מלאכה אחת - לא פוסק.

דף עד עמוד ב
* רבי שמעון, הסובר שהמעות קונות ואין הלוקח יכול לחזור בו, מודה שאם נתן מעות על דעת לקבל את מה שהוא קונה לאחר זמן, ואחר זמן השתנה השער, הרי שגם הלוקח יכול לחזור בו [אך אם לא התנה מתחילה שיקבלנו בשער הזול אינו רשאי והוא מתחייב בקללת "מי שפרע"].
* למרות שאסור להלוות "סאה בסאה", המשנה והברייתא מביאות מקרה בו אין איסור בכך.

דף עה עמוד א
* אסור להלוות "סאה בסאה" (=ללוות סאה פירות על מנת להחזיר לאחר זמן סאה פירות), שמא יתייקרו הפירות ונמצא מחזיר לו יותר ממה שהלווהו, אך אם יש ללוה סאה בביתו אלא שאינה זמינה לו - מותר.
* נחלקו האמוראים אם כאשר יש ללווה סאה - האם מותר לו ללוות רק סאה או אפילו יותר מסאה.
* לדעת חכמים (שלא כדעת הלל) לא החמירו לדקדק באיסור הלוואת סאה בסאה ולאסור אפילו בדבר מועט, ולכן מותר לאשה להלוות לחבירתה ככר לחם בתמורה לכך שתחזיר לה אח"כ ככר לחם.
* תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה בריבית (כי הם נותנים זאת במתנה).
* הגמרא פסקה שלא כדעת רב הסובר שמותר לו לאדם להלוות לבניו בריבית כדי להטעימן טעם רבית.

דף עה עמוד ב
* ריבית דברים - אסורה ("כל דבר אשר ישך" - אפילו דיבור אסור).
* המלוה בריבית עובר על 5 לאוין, הלוה עובר על 3 לאוין, הערב והעדים עוברים על לאו אחד.
*מלוי רבית יותר ממה שמרויחים מפסידים (מפני עונש החטא, שנכסיהם מתמוטטים).
* הנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו - אסור לעבור לפניו להזכיר לו את ההלואה.
* כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול (כי הלוה עלול לכפור בהלואה).
* 3 צועקין ואינן נענין: מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים והקונה אדון לעצמו ומי שאשתו מושלת עליו.

דף עו עמוד א
* פרק שישי, פרק "השוכר את האומנין", שהתחיל בסוף העמוד הקודם, עוסק בבעלי מלאכה שבאו לחזור בהם מהמלאכה שקיבלו על עצמם, וכן בדיני 4 שומרים.
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת" - הגמרא מבררת מהו "והטעו זה את זה" ומביאה 5 אפשרויות (4 בעמוד זה, ו-1 בעמוד הבא).

דף עו עמוד ב
* בגמרא מובאת ברייתא ארוכה המפרטת דינים שונים לגבי מי ששכר פועלים, בשכירות או בקבלנות, וחזרו בהם הפועלים מלעשות המלאכה או שחזר בו הוא שלא יעשו המלאכה [והעמוד הבא עוסק בביאור הברייתא].
* רבי דוסא סובר (כמו משנתנו) ש"החוזר בו - ידו על התחתונה", אך חכמים חולקים.

דף עז עמוד א
* השוכר פועלים להשקות שדהו וירד גשם והתברר שאין צורך בפועלים - ההפסד הוא של הפועלים ואינם מקבלים שכר, אך אם הנהר עלה על גדותיו והשקה את השדה והתברר שאין צורך בפועלים - ההפסד הוא של בעל הבית וחייב לשלם להם שכר.
* רב פסק כרבי דוסא שיד פועל (קבלן) על התחתונה.

דף עז עמוד ב
* המוכר חפץ לחבירו: כל זמן שלא שילם את הכסף והמוכר מחזר אחר המעות - הקנין לא חל ויכולים לחזור בהם (אא"כ כתב לו במפורש שהופך לו את שאר התשלום לחוב), אך אם המוכר לא מחזר אחר המעות - הקנין חל.
* מי שהלוה 100 זוז לחבירו, ופרע לו הלוה את החוב מעט מעט, זוז אחר זוז - הדבר נחשב לפרעון, אך למלוה יש תרעומת עליו (כי אם היה מקבל הכל ביחד היה יכול להנות מהם).