דף מ עמוד א * המשניות בעמוד זה עוסקות בפקדון שדרכו הולך להיות הולך ונחסר, כגון פירות (ועירב פירות אלו בתוך פירותיו), כיצד מחשבים קלקול זה כאשר השומר מחזיר את הפקדון. * אורז קלוף נחסר פחות מאשר אורז שאינו קלוף, והמשנה עוסקת באורז קלוף. דף מ עמוד ב * המשתכר (בדברים שיש בהם חיי נפש) - אל ישתכר יותר על שתות. * המוכר לחברו שמן סתם והשמן מזוקק - אביי מבאר שרבי יהודה סובר שמותר למוכר לערב את השמרים עם השמן ולתת לקונה שמן עם שמרים, וחכמים חולקים, ורב פפא מבאר שמסתבר להיפך. * לדעת רבי ישמעאל: כאשר אדם מחזיר דבר שגנב, אינו צריך להודיע לבעל החפץ שהוא מחזיר לו.
דף מא עמוד א * האפשרות הראשונה המובאת בגמרא לביאור המשנה שבסוף העמוד הקודם ("חבית") היא שהרישא היא כדעת רבי ישמעאל והסיפא היא כדעת רבי עקיבא, ועל כך אמר רבי יוחנן שמי שיצליח לבאר את המשנה כולה כדעת תנא אחד הוא יוביל כליו לבית המרחץ, ובהמשך הסוגיה שלושה אמוראים ביארו את המשנה כולה כדעת רבי ישמעאל. * רב ולוי נחלקו אם שליחות יד צריכה חסרון (=שומר השולח יד בפקדון מתחייב באונסים רק אם החסיר ממנו) או לא. דף מא עמוד ב * הגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר את המקור לדעתו של לוי הסובר ששליחות יד אינה צריכה חסרון. * שומר חינם שטוען שהפקדון נגנב ולאחר מכן נמצא שהוא עצמו גנבו - חייב תשלומי כפל רק אם כבר נשבע על טענתו.
דף מב עמוד א * אם השומר לא שמר כדרך השומרים - חייב. * לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו. * לעולם ישליש אדם את מעותיו שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו. * אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין / אלא בדבר שאין העין שולטת בו. * לדעת שמואל: כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (בעומק טפח). * הגמרא מכריעה להלכה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. דף מב עמוד ב * כל המפקיד - על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד (=על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמוסרם לאנשי ביתו הגדולים). * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה שלושה מקרים בהם התלבטו האמוראים כיצד לפסוק להלכה ("היכי נדיינו דייני להאי דינא").
דף מג עמוד א * המפקיד מעות אצל שולחני והמעות לא קשורות בצרור, ונאנסו המעות - לדעת רב הונא: חייב השולחני באחריותן ואפילו לא נשתמש עדיין במעות, ולדעת רב נחמן: פטור (אלא אם כן אבדו ממנו שלא באונס). * לדעת רבה: מי שגזל חבית יין מחברו, ובתחילה היתה שווה זוז אחד וכעת שווה ארבעה זוזים - אם שבר אותה או שתה את היין משלם ארבעה זוזים, ואם נשברה ממילא משלם זוז אחד. (והגמרא מקשה על כך מדעת בית הלל שבמשנה ומתרצת). דף מג עמוד ב * לדעת רבא: שליחות יד אינה צריכה חסרון. * לדעת רבא: שואל שלא מדעת נחשב גזלן לשיטת חכמים. * נחלקו התנאים אם שבח גזילה הוא של הגזלן או לא. * שמואל (ורבי יוחנן) פוסק כרבי עקיבא הסובר שהשולח יד בפקדון משלם כשעת התביעה, ונחלקו האמוראים אם מודה רבי עקיבא במקרה שיש עדים כמה היתה שוה ביום שגזלה וראו שגזלה הימנו אם משלם כשעת הגזילה.
דף מד עמוד א * "על כל דבר פשע" - בית שמאי לומדים מפסוק זה שהחושב לשלוח יד בפיקדון, חייב, אך בית הלל (החולקים על בית שמאי) סוברים שמפסוק זה לומדים שאם אמר לעבדו/לשלוחו לשלוח יד וכך עשה, חייב. * פרק רביעי ("הזהב") מתחיל בעמוד זה. * מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדבורו. דף מד עמוד ב * רב אשי סובר שמסתבר כפי שסבר רבי בילדותו (ולא כפי שסבר בזקנותו) שזהב נחשב ל"מטבע" והכסף נחשב ל"פירות" (במקרה בו שני אנשים קונים זה מזה כסף תמורת זהב). * הגמרא מנסה לדייק שגם רבי חייא סובר שבמקרה הנ"ל זהב נחשב ל"מטבע" אך דוחה דיוק זה. * רבא מביא תנא שסובר שבמקרה הנ"ל זהב נחשב ל"מטבע". * מי שיש לו סלעים כסף מעשר שני לא יחליפם בדינר זהב להקל המשוי מעליו לדעת בית שמאי, אך בית הלל מתירים, ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם גם בפירות מעשר שני אוסרים בית שמאי להחליף בדינר זהב.
דף מה עמוד א * לדעת רבי יוחנן: אסור ללוות דינר זהב בדינר זהב (שמא יתייקר הדינר ויבוא לידי ריבית), אבל מותר לחלל פירות מעשר שני על דינר זהב. * לפי ה"לישנא אחרינא": לדעת בית שמאי כסף שחיללת פירות מעשר שני עליו אתה צריך לצור בידך ולהוליך לירושלים ולא ניתן לחלל אותו על כסף אחר, ובית הלל חולקים, ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם בית שמאי מודים לבית הלל שניתן לחלל פירות מעשר שני על דינר זהב או לא. (והגמרא דוחה לישנא זו). דף מה עמוד ב * לפי ה"אי אתמר הכי אתמר" (המובא בסוף העמוד הקודם ובתחילת עמוד זה): לדעת בית שמאי מי שיש לו סלעים של מעשר שני לא יחליפם בדינר זהב ובית הלל מתירים, ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם בית שמאי מודים לבית הלל שניתן לחלל פירות מעשר שני על דינרי זהב או לא. * רב ולוי נחלקו אם "מטבע נעשה חליפין" (=אם נתן מטבע בתורת חליפין, כיון שמשך זה את המעות נקנה לו החפץ שלו בכל מקום שהוא) או לא. * לדעת רב פפא: גם מי שסובר שאין מטבע נעשה חליפין, מכל מקום כן ניתן לקנות מטבע בקניין חליפין.
דף מו עמוד א * הגמרא מוכיחה ממשנה (במסכת מעשר שני) ש"אין מטבע נקנה בחליפין" (שלא כדעת רב פפא שבסוף העמוד הקודם, ואחר כך מביאה הגמרא הוכחה שגם רב פפא חזר בו). * גם עולא, רבי אסי ורבי יוחנן, סוברים ש"אין מטבע נעשה חליפין" [והגמרא מקשה עליהם שתי קושיות בעמוד זה וקושיה נוספת בעמוד הבא, ומתרצת]. דף מו עמוד ב * לדעת רב ששת: ניתן לבצע קנין חליפין באמצעות פירות, אך לדעת רב נחמן לא ניתן (אלא ניתן רק באמצעות כלי). * לדעת רבי יוחנן: מדין תורה במטלטלים הקנין חל בעת מסירת המעות אך חכמים אמרו שהקנין יחול בזמן המשיכה, ולדעת ריש לקיש: מדין תורה הקנין חל בזמן המשיכה.
דף מז עמוד א * אמר אדם לחברו: "מכור לי חפץ שלך באלו הכספים שבידי", ולא שאל המוכר כמה כספים הם - קנה, ונחלקו האמוראים אם יש לו עליו אונאה. * לפי מר הונא בריה דרב נחמן: רב הונא סובר ש"אין מטבע נעשה חליפין" (בניגוד לרב אשי שהסתפק מה סובר רב הונא). * במה מתבצע קנין חליפין? - לדעת רב: בכליו של קונה, לדעת לוי: בכליו של מקנה. (וגם התנאים נחלקו בכך). * ניתן לבצע קנין חליפין גם בכלי שאין בו שווה פרוטה. * במה מבצעים קנין חליפין? - רב נחמן: בכלי (ולא בפירות), רב ששת: אפילו בפירות (אך בפרי שלם ולא בחצי פרי). דף מז עמוד ב * נחלקו התנאים אם ניתן לחלל מעשר שני על אסימון (מטבע מחוסר צורה). * לדעת רבי יוחנן: מדין תורה במטלטלים הקנין חל בעת מסירת המעות אך חכמים אמרו שהקנין יחול בזמן המשיכה, ואילו ריש לקיש סובר שמדין תורה הקנין חל בזמן המשיכה - הגמרא מבררת את המקור לדעתם, וכן מקשה על הדעות השונות.
דף מח עמוד א * הנושא ונותן בדברים - לא קנה, והחוזר בו - אין רוח חכמים נוחה הימנו. * רבא מביא סיוע מפסוק ומברייתא לשיטת ריש לקיש (הסובר שמדין תורה הקנין חל בזמן המשיכה ולא בזמן נתינת המעות). * רב נחמן סובר כרבי יוחנן (שמדין תורה מעות קונות ולא משיכה). דף מח עמוד ב * במשנה בתחילת הפרק נאמר שמי שנתן מעות ולא משך פירות יכול לחזור בו "אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו" - ונחלקו אביי ורבא בסוגייתנו אם מודיעים לו כך או שמקללים אותו כך. * מי שנתן מקצת מעות מתוך הסכום המלא שחייב לשלם על רכישה - רב אמר כנגדו (כנגד הסכום ששילם) הוא קונה, ורבי יוחנן אמר כנגד כולו (כנגד הסכום כולו) הוא קונה.
דף מט עמוד א * דברים (מי שמבטיח דבר מסויים ולבסוף חזר בו) - לדעת רב: אין בהן משום מחוסרי אמנה, ולדעת רבי יוחנן: יש בהם משום מחוסרי אמנה (אם מדובר במתנה מועטת). * מה תלמוד לומר "הין צדק" והלא הין בכלל "איפה" היה? אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק, ואביי מבאר (לשיטת רב) שהכוונה היא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. דף מט עמוד ב * רב חסדא סובר שכדרך שתיקנו משיכה במוכרין (שיכול לחזור בו אף אם קיבל את הכסף כל עוד לא בוצעה המשיכה) כך תיקנו משיכה בלקוחות. * לגבי שיעור אונאה - לדעת רב: "שתות מקח שנינו" (= אם מכר שווה שש בחמש או בשבע הרי זו אונאה), ולדעת שמואל: "שתות מעות נמי שנינו" (= גם אם מכר שווה חמש או שווה שבע בשש הרי זו אונאה).
דף נ עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ברייתא כדעתו של שמואל, הסובר ש"שתות מעות נמי שנינו" (= גם אם מכר שווה חמש או שווה שבע בשש הרי זו אונאה). * הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין במקרה שהאונאה היתה בפחות משישית (לשיטת חכמים) - האם המחילה על כך היא מיד או רק לאחר שיעבור זמן בכדי שיראה לתגר או לקרובו. דף נ עמוד ב * הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין במקרה שהאונאה היתה ביותר משישית (לשיטת חכמים) ורשאי לבטל את המקח - האם יכול לבטל את המקח לעולם או רק עד זמן שיראה לתגר או לקרובו. * רבא פסק להלכה: פחות משתות - נקנה מקח, יותר על שתות - בטול מקח, שתות - קנה ומחזיר אונאה, וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו (ונחלקו רש"י ותוס' בביאור דבריו). * במשנה (בדף מט ע"ב) נאמר שמי שנתאנה רשאי להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ומחדש רב נחמן שדין זה הוא רק לגבי לוקח אבל מוכר לעולם חוזר.
דף נא עמוד א * לדעת רב נחמן: מוכר שנתאנה רשאי לחזור בו לעולם (ולא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו כדין לוקח שנתאנה). * דין אונאה הוא רק כאשר לוקח מן התגר, אך לא בלוקח מבעל הבית. * דין אונאה חל גם על הלוקח וגם על המוכר, ובברייתא מובא המקור לכך. * לדעת ת"ק: "כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר", אך רבי יהודה סובר ש"אין אונאה לתגר" ונחלקו האמוראים בביאור דבריו. * האומר לחברו: "על מנת שאין לך עלי אונאה" - לדעת רב: יש לו עליו אונאה, ולדעת שמואל: אין לו עליו אונאה. דף נא עמוד ב * רב ענן אמר שכך שמואל פירש לו: האומר לחברו "על מנת שאין לך עלי אונאה" - אין לו עליו אונאה, "על מנת שאין בו אונאה" - הרי יש בו אונאה. * הגמרא מקשה מברייתא על דעת רב ומביאה שני תירוצים. * במקרה של "מפרש" (שצד אחד מדגיש שהוא יודע שהחפץ לא שווה את המחיר בו הוא נמכר ובכל זאת מעוניין בכך ולא תהיה טענת אונאה) - אין אונאה. * הברייתא מפרטת את דינו של "הנושא והנותן באמונה".
