דף קו עמוד א * במשנה (קה ע"ב) נאמר שאם היתה מכת שדהו מכת מדינה, מנכה החוכר למחכיר את ההפסד מדמי החכירה (לדעת ת"ק) - והגמרא מסתפקת במקרים שונים בהם הוכתה השדה החכורה, האם נחשבים הם כמכת מדינה או לא. * שמואל מחדש שדין המשנה אמור רק בתנאי שלפני כן זרע החוכר את השדה (ואז באה מכה בשדה). דף קו עמוד ב * ריש לקיש מחדש שדין המשנה אמור רק אם זרע החוכר את השדה וצמחה (ואז באה מכה בשדה), אבל אם זרע ולא צמחה כלל אינו מנכה למחכיר מדמי החכירה. * רבא פסק כת"ק, שכשהיא מכת מדינה, מנכה החוכר למחכיר אף כשחכר ממנו במעות (ולא כרבי יהודה). * החוכר שדה מחברו בעשרה כור חטים ולקו החיטין או שנהיו יפות - נותן לו מתוכה. * לדעת רשב"ג (החולק על ת"ק): אסור לחוכר שדה מחברו לזרוע דבר אחר ממה שלשם זריעתו חכר את השדה, ואף אם זה טוב יותר לקרקע, והטעם לכך לדעת רב חסדא הוא משום "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית".
דף קז עמוד א * הגמרא מביאה שלושה דינים שאמר רב יהודה לרבין בר ר"נ. * אילן העומד על הגבול שבין שתי שדות - לדעת רב: אם שורשיו נוטים לאחת מן השדות, פירותיו שייכים לבעלי אותה שדה, ולדעת שמואל: יחלוקו. * לדעת רב: "ברוך אתה בעיר" - שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת, "ברוך אתה בשדה" - שיהו נכסיך קרובים לעיר, "ברוך אתה בבואך" - שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך, "ברוך אתה בצאתך" - שיהו צאצאי מעיך כמותך. [ורבי יוחנן דורש אחרת את הפסוק]. דף קז עמוד ב * "והסיר ה' ממך כל חולי" - רב: זו עין רעה, שמואל: זה הרוח, רבי חנינא: זו צינה, רבי יוסי בר חנינא: זו צואה שבאף ושבאוזניים, רבי אלעזר: זו מרה. * הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים (קור הנופח). * הברייתא מפרטת שלושה עשר דברים שאכילת פת שחרית מועילה להם. * השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה. * הגמרא מביאה הנחיות שאמר רב יהודה לרב אדא שהיה מודד שדות.
דף קח עמוד א * בכל שנותיו של רבה בר רב הונא לא היה זרע לרבה בר רב נחמן בעקבות קללה שקילל אותו רבה בר רב הונא. * הכל חייבים להשתתף בהוצאות לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס צבא שונאים לעיר חוץ מתלמידי חכמים, כי הם אינם צריכים שמירה מפני האויב (כי התורה משמרתם). * גם תלמידי חכמים צריכים להשתתף בהוצאות של שכירת פועלים עבור כריית מעיין או בורות כדי שיהיו מים לשתות. * הגמרא מכריעה להלכה שמחילה של בן המיצר (שמוחל לאחר לקנות את הקרקע שעל המיצר שלו) מועילה רק אם נעשה קנין על כך. * אין אונאה לקרקעות. דף קח עמוד ב * הגמרא מביאה כמה אופנים בהם אין שייך 'דינא דבר מצרא', לדוגמא: אדם שנתן קרקע במתנה לחברו - אין בזה דין בר מצרא (והמצרן לא יכול לסלק את מקבל המתנה מקרקע זו). * 'דינא דבר מצרא' הוא משום "ועשית הישר והטוב", ולכן אם מכר לנוכרי לא חל דין זה (כי הנוכרי לא מצווה על כך). * שכן ותלמיד חכם - התלמיד חכם קודם לקנות את הקרקע. * אדם שרוצה לקנות את הקרקע כדי לבנות בה בתים קודם למצרן שרוצה לקנותה כדי לזרוע בה (כי ישוב הארץ עדיף).
דף קט עמוד א * אם חכר שדה לפחות משבע שנים אינו נוטל כלל מקורות עץ השקמה הגדל בה (כיון שלא יספיקו הענפים לגדול עד שיחזיר את השדה למחכיר), אך נחלקו האמוראים אם נוטל מהשבח של ענפי עץ השקמה. * הגמרא דוחה את הדעה הסוברת שאריס שמת יכול בעל השדה לסלק את יורשיו בלי שיקבלו כלום בשבח השדה. * מי שאמר לאותם ששכרו אותו לשתול עצים בקרקעותיהם: אם אפסיד בכרם ואקלקל בנטיעות הרי אני מסתלק מן השדה - נחלקו האמוראים אם מסתלק מן השדה בלי נטילת שבח. דף קט עמוד ב * כל האומנים הגורמים הפסד שאינו חוזר ואי אפשר לתקנו - הרי הם כמותרים ועומדים שאם יפסידו במלאכתם יסלקום בלא התראה נוספת. * נטע כרם כדי לקבל מחצית מפירותיהם, והפסיק לעבוד וצריך להכניס אריס במקומו לעבוד בכרם הנטוע ועל מנת שייטול שליש בפירות - נחלקו רב אשי ורב אחא אם ייטול הנוטע רבע מחלק בעל הכרם לאחר שמנכה לאריס החדש או רבע מהכל. * משכן כרם לחברו לעשר שנים, והזקין הכרם והתייבש לאחר חמש שנים (ובזמנו, שהיה ראוי לכך) - נחלקו אביי ורבא אם הזמורות נחשבות לפירות הכרם או לקרן.
דף קי עמוד א * שטר משכון שהיה כתוב בו שהוא "לשנים" מבלי לפרט לכמה שנים, והמלווה טוען שהוא לשלוש שנים והלווה טוען שהוא לשנתיים, וקדם המלווה ואכל מהפירות בשנה השלישית - נחלקו האמוראים מי נאמן. * במקרה שנחלקו המלווה והלווה על מנין השנים שהקרקע ממושכנת למלווה (חמש שנים או שלוש שנים) והמלווה טוען שאיבד את השטר - נחלקו האמוראים מי נאמן. * אריס ובעל הבית שמתווכחים מהו שיעור השכר שקבעו לאריס - לדעת רב יהודה: בעל הבית נאמן, ולדעת רב נחמן: הכל כמנהג המדינה (כפי גובה שיעור השכר הנהוג במדינה). דף קי עמוד ב * במקרה שיש ויכוח בין יורשי הלווה למלווה מי השביח את הקרקע (שממנה בא המלווה לגבות את חובו), יורשי הלווה או הלווה עצמו - רבי חנינא סבר לומר שעל המלווה להביא ראיה שהשביחה הקרקע בחיי הלווה, ורבי יוחנן סובר שעל היורשים להביא ראיה שהם השביחוה (ואז משלמים להם כסף עבור השבח). * בברייתא מובא המקור לדין המשנה ששכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום. * שכירות אינה משתלמת אלא בסוף. * לשכיר יום יש לשלם את שכרו עד סוף הלילה שלאחר מכן, ואם לא ישלם הרי שעובר על "לא תלין", ואם השהה זמן רב נוסף אינו עובר שוב על "לא תלין" אלא על איסור "בל תשהא".
דף קיא עמוד א * האומר לחברו "צא שכור לי פועלים", והלך חברו ושכר פועלים ואמר להם "שכרכם על בעל הבית" - שניהם אין עוברין משום "בל תלין". * במקרה שהפועל שנשכר יודע שלא יוכל לקבל שכרו בו ביום אלא רק ביום השוק - המשכיר לא עובר על "בל תלין". * מי שנשכר לחלק מהיום (שכיר שעות של יום) - גובה את שכרו כל היום, מי שנשכר לחלק מהלילה - לדעת רב: גובה את שכרו כל הלילה, ולדעת שמואל: כל הלילה וכל היום שאחריו. (וגם התנאים נחלקו בכך). * בדין הכובש שכר שכיר יש חמישה לאוין ועשה אחד (על חלק מהם עוברים רק בשכיר יום ועל חלק מהם עוברים רק בשכיר לילה). * הגמרא מביאה דעות שונות מה ההבדל בין "עושק" לבין "גזל". דף קיא עמוד ב * לדעת ת"ק של הברייתא: על שכר ישראל, גר צדק וגר תושב, ועל שכר בהמה וכלים - עוברים בכל האיסורים. * לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: בגר תושב יש את האיסור של "ביומו תתן שכרו" ואין בו משום "בל תלין", ובשכר בהמה וכלים עוברים רק על "בל תעשוק". * תנא דבי רבי ישמעאל (והתנא של משנתינו) סובר בגר תושב כרבי יוסי ברבי יהודה ובבהמה וכלים כת"ק של הברייתא. * הגמרא מבררת את המקורות לדעות הללו. * לדעת רב אסי: אפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים עובר משום "בל תלין".
דף קיב עמוד א * כל הכובש שכר שכיר - כאילו נוטל נפשו ממנו. (ונחלקו רב הונא ורב חסדא אם הכוונה לנפשו של גזלן או לנפשו של נגזל). * אם השכיר לא תובע את בעל הבית או אם לבעל הבית אין כסף - בעל הבית לא עובר על בל תלין. * אם בעל הבית העביר את השכיר ממנו שיגבה את שכרו אצל חנוני והחנוני לא משלם לו - נחלקו האמוראים אם יכול לחזור השכיר ולתבוע את שכרו מבעל הבית. * לדעת רב ששת: בעל הבית שמעכב את שכרו של העובד אצלו בקבלנות - עובר על איסור "בל תלין". דף קיב עמוד ב * למסקנת הגמרא: הטעם שהשכיר נשבע ונוטל ואין בעל הבית נשבע ונפטר הוא מפני שבעל הבית טרוד בפועלים ולכן יתכן שטעה. * אם יש ויכוח בין האומן לבעל הבית מה גובה השכר שקבעו ביניהם - הדין הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה (ולכן על האומן להביא עדים שבעל הבית קצץ לו שכר גבוה יותר, כפי שהוא טוען).
דף קיג עמוד א * אם יש עדים שתבע השכיר את בעל הבית (שייתן לו את שכרו) כל היום עד שעבר זמנו - נאמן השכיר (למחרת בלבד) להיות נשבע ונוטל. * לדעת שמואל: אף שליח בית דין הרשאי ליטול משכון מהלווה (עבור המלווה) - רשאי רק לנתק מעל הלווה את החפצים שבידו בשוק, אך לא רשאי להיכנס לתוך ביתו ולמשכנו. * הגמרא מקשה בעמוד זה שלוש קושיות על שמואל ומתרצת. דף קיג עמוד ב * הגמרא מקשה קושיה רביעית על שמואל, ומסקנת הגמרא היא שנחלקו בדין זה התנאים. * רב נחמן סובר שלדעת רבן גמליאל לא "מסדרים" בבעל חוב (לא משאירים לו דברים מסויימים לשימושו אלא נוטלים ממנו הכל). * שמואל אמר שיש שלושה דברים שהוא לא יודע מה רפואתם: האוכל לפני הסעודה תמר שלא הבשיל, הקושר על מתניו חבל לח של פשתן, האוכל לחם ואינו הולך לפחות ארבע אמות אחרי אכילתו. * לדעת אביי: רשב"ג ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סוברים ש"כל ישראל בני מלכים הן" (=דינם כבני מלכים לגבי דינים שונים).
דף קיד עמוד א * אדם שנדר להקדש את ערכו ואין לו ממון לשלם - אין נוטלים ממנו את כל נכסיו אלא משאירים לו כדי חייו. * הגמרא מסתפקת האם "מסדרים" לבעל חוב (=כשגובים מנכסי הלוה את חובו, האם משאירים לו את הדברים שהוא צריך להם כדי להתקיים) או לא - בתחילת העמוד מובאת דעה שלא, ובסוף העמוד מובאת דעת אליהו הנביא שסובר שכן (כמו דעת תנא קמא שבמשנה בדף הקודם). * ישנה מחלוקת אמוראים אם "מסדרים" כשנוטלים ממון מהנודר להקדש. * הגמרא מביאה את המקור לכך ש"אין מחזירים" בהקדש. דף קיד עמוד ב * אדם העומד ערום לא יתרום תרומה מפירותיו ויברך. * קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאים, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" - אתם קרויין אדם, ואין עובדי כוכבים קרויין אדם. * לעני יש להשיב את המשכון עם בוא השמש. * המלווה את חברו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו חייב להחזיר לו. (ולדעת רבא זה רק אם משכנו שלא בשעת הלוואתו). * אם מישכן את הלווה והשיב לו את המשכון בזמן שהיה צריך לו ומת הלווה - נוטלו המלווה מבניו.
דף קטו עמוד א * לבית של הלווה אסור להיכנס כדי ליטול משכון, אך מותר להיכנס לבית של הערב כדי ליטול ממנו משכון. * אלמנה שלוותה ממון - אין ממשכנים אותה כלל לדעת רבי יהודה (והמשנה), אך רבי שמעון סובר שאם היא עשירה אז מותר (רבי שמעון דורש "טעמא דקרא"). * החובל (=נוטל כמשכון) את ה'ריחים' או ה'רכב' של הלווה - לדעת רב הונא לוקה שתים, ולדעת רב יהודה לוקה אחת. דף קטו עמוד ב * אדם שאוכל את קרבן הפסח כשהוא 'נא' (=אינו צלוי לגמרי) או 'מבושל' - לדעת רבא לוקה שתים, ולדעת אביי לוקה אחת. * הגמרא מסיקה שאין הכרח לטעון שאביי ורבא נחלקו באותה מחלוקת עקרונית שנחלקו רב הונא ורב יהודה.
דף קטז עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא כשיטת רב יהודה (הסובר שהחובל (=נוטל כמשכון) את ה'ריחים' או ה'רכב' של הלוה - לוקה אחת ולא שתים). * אדם שיש בידו חפצים שהיו מוחזקים שהם של אחר, והם דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אותם, ואמר "לקוחים הם בידי" - אינו נאמן. דף קטז עמוד ב * פרק עשירי ("הבית והעלייה") המתחיל בתחילת עמוד זה עוסק בדיני שותפים. * הגמרא מבררת מדוע בדין הראשון במשנה ("הבית והעלייה של שנים שנפלו שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר") לא ניתן לברר מה שייך למי. * הבית והעלייה של שנים שנפלו, אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו, נוטלן ועולות לו מן החשבון - לדעת רבא: עולות לו לפי חשבון שבורות (היינו, שחברו לוקח מספר שווה של אבנים שבורות), ולדעת אביי עולות לו לפי חשבון שלימות. * הדר בבית והשכיר לחברו את העלייה ונפחתה העלייה (רב: ברובה, שמואל: בארבעה) ואין בעל הבית רוצה לתקן, ומדובר כשאמר לו "עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך" - הרי בעל העלייה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העלייה (לדעת ת"ק).
דף קיז עמוד א * שני אנשים שהיו דרים באותו בנין, אחד מעל השני, ונשבר הטיט שעל גבי התקרה, והתקרה עצמה לא ניזוקה, וכשהעליון רוחץ ידים למעלה המים מזיקים לדירה למטה - נחלקו האמוראים אם על העליון (המזיק) לתקן או על התחתון (הניזק). * חכמים ורבי יוסי (שבמשנה בעמוד הקודם) נחלקו אם עיקר תפקיד המעזיבה הוא לצורך התקרה וחיזוקה (ומוטל על התחתון לחזק אותה) או שעושים מעזיבה כדי שיהא השטח שעל התקרה ישר וחלק (ומוטל על העליון לטפל בה). דף קיז עמוד ב * לדעת רבי יוחנן (אך הגמרא מפקפקת בכך) בשלושה מקומות במשנה לימד אותנו רבי יהודה שאסור לו לאדם שיהנה מממון חברו בלא דעתו (באופן שזה נהנה וזה לא חסר). * הדייר התחתון רשאי לחזק את דירתו אך לא למעט את חוזק דירתו, ודין הדייר העליון הפוך מכך. * הקרקע שעליה היה הבית והעלייה שנפלו ולא רצו לבנות אותם מחדש ובעל הקרקע רצה למכור את הקרקע - לדעת רבי נתן (וכך פוסק רבה) שני שליש משוויה שייך לבעל הבית ושליש לבעל העלייה.
