דף קו עמוד א
* במשנה (קה ע"ב) נאמר שאם היתה מכת שדהו מכת מדינה, מנכה החוכר למחכיר את ההפסד מדמי החכירה (לדעת ת"ק) - הגמרא (בעמוד זה) מסתפקת במקרים שונים בהם הוכתה השדה החכורה, האם נחשבים הם כמכת מדינה או לא.
* שמואל מחדש שדין המשנה אמור רק בתנאי שלפני כן זרע החוכר את השדה (ואז באה מכה בשדה).

דף קו עמוד ב
* ריש לקיש מחדש שדין המשנה אמור רק אם זרע החוכר את השדה וצמחה (ואז באה מכה בשדה), אבל אם זרע ולא צמחה כלל אינו מנכה למחכיר מדמי החכירה.
* רבא פסק כת"ק, שכשהיא מכת מדינה, מנכה החוכר למחכיר אף כשחכר ממנו במעות (ולא כרבי יהודה).
* לדעת רשב"ג אסור לחוכר שדה מחבירו לזרוע דבר אחר ממה שלשם זריעתו חכר את השדה, ואף אם זה טוב יותר לקרקע, והטעם לכך לדעת רב חסדא הוא משום "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית".

דף קז עמוד א
* אילן העומד על הגבול שבין 2 שדות - לדעת רב: אם שורשיו נוטים לאחת מן השדות, פירותיו שייכים לבעלי אותה שדה, ולדעת שמואל: יחלוקו.
* לדעת רב: "ברוך אתה בעיר" - שיהא ביתך סמוך לבהכ"נ, "ברוך אתה בשדה" - שיהו נכסיך קרובים לעיר, "ברוך אתה בבואך" - שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך, "ברוך אתה בצאתך" - שיהו צאצאי מעיך כמותך. [ורבי יוחנן דורש אחרת את הפסוק]

דף קז עמוד ב
* "והסיר ה' ממך כל חולי" - רב: זו עין רעה, שמואל: זה הרוח, ר' חנינא: זו צינה, ר' יוסי בר חנינא: זו צואה שבאף ושבאוזניים, ר' אלעזר: זו מרה.
* הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים (קור הנופח).
* הברייתא מפרטת 13 דברים שאכילת פת שחרית מועילה להם.
* השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה.

דף קח עמוד א
* הכל חייבים להשתתף בהוצאות שמירה על העיר (להציב שערים לעיר) חוץ מתלמידי חכמים, כי הם אינם צריכים שמירה מפני האויב (כי התורה משמרתם).
* גם תלמידי חכמים צריכים להשתתף בהוצאות של כריית מעין או בורות למים לשתות.
* הגמרא מכריעה להלכה שמחילה של בן המיצר (שמוחל לאחר לקנות את הקרקע שעל המיצר שלו) מועילה רק אם נעשה קנין על כך.

דף קח עמוד ב
* הגמרא מביאה כמה אופנים בהם אין שייך 'דינא דבר מצרא', לדוגמא: אדם שנתן קרקע במתנה לחבירו - אין בזה דין בר מצרא (והמצרן לא יכול לסלק את מקבל המתנה מקרקע זו).
* 'דינא דבר מצרא' הוא משום "ועשית הישר והטוב", ולכן אם מכר לנכרי לא חל דין זה (כי הנכרי לא מצווה על כך).
* שכן ותלמיד חכם - התלמיד חכם קודם לקנות את הקרקע.
* אדם שרוצה לקנות את הקרקע כדי לבנות בה בתים קודם למצרן שרוצה לקנותה כדי לזרוע בה - כי ישוב הארץ עדיף.

דף קט עמוד א
* אם חכר שדה לפחות מ7 שנים אינו נוטל כלל מקורות עץ השקמה הגדל בה (כיון שלא יספיקו הענפים לגדול עד שיחזיר את השדה למחכיר), אך נחלקו האמוראים אם נוטל מהשבח של ענפי עץ השקמה.
* הגמרא דוחה את הדעה הסוברת שאריס שמת יכול בעל השדה לסלק את יורשיו בלא שיקבלו בשבח השדה כלום.

דף קט עמוד ב
* כל האומנים הגורמים הפסד שאינו חוזר ואי אפשר לתקנו - הרי הם כמותרים ועומדים שאם יפסידו במלאכתם יסלקום בלא התראה נוספת.
* נטע כרם כדי לקבל מחצית מפירותיהם, והפסיק לעבוד וצריך להכניס אריס במקומו לעבוד בכרם הנטוע ועל מנת שיטול שליש בפירות - נחלקו רב אשי ורב אחא אם יטול הנוטע רבע מהכל או רבע מחלק בעל הכרם לאחר שמנכה לאריס החדש.
* משכן כרם לחבירו ל10 שנים, והזקין הכרם והתייבש לאחר 5 שנים (בזמנו) - נחלקו אביי ורבא אם הזמורות נחשבות לפירות הכרם או לקרן.

דף קי עמוד א
* במקרה שנחלקו המלוה והלוה על מנין השנים שהקרקע ממושכנת למלוה והמלוה טוען שאיבד את השטר - נחלקו האמוראים מי נאמן.
* אריס ובעל הבית שמתווכחים מהו שיעור השכר שקבעו לאריס - לדעת רב יהודה בעל הבית נאמן, ולדעת רב נחמן הכל כמנהג המדינה (כפי גובה שיעור השכר הנהוג במדינה).

דף קי עמוד ב
* במקרה שיש ויכוח בין יורשי הלוה למלוה מי השביח את הקרקע (שממנה בא המלוה לגבות את חובו), יורשי הלוה או הלוה - נחלקו האמוראים אם על המלוה או על יורשי הלוה להביא ראיה אצל מי הושבחה הקרקע.
* לשכיר יום יש לשלם את שכרו עד סוף הלילה שלאחר מכן, ואם לא ישלם הרי שעובר על "לא תלין", ואם השהה זמן רב נוסף אינו עובר שוב על "בל תלין" אלא על איסור "בל תשהא" שתיקנו חכמים.

דף קיא עמוד א
* מי שנשכר לחלק מהיום (שכיר שעות של יום) - גובה את שכרו כל היום, מי שנשכר לחלק מהלילה - לדעת רב: גובה את שכרו כל הלילה, ולדעת שמואל: כל הלילה וכל היום שאחריו.
* הכובש שכר שכיר עובר ב-5 לאוין ובעשה אחד (על חלק מהם עוברים רק בשכיר יום ועל חלק מהם עוברים רק בשכיר לילה).

דף קיא עמוד ב
* לדעת ת"ק של הברייתא: על שכר ישראל, גר צדק וגר תושב, ועל שכר בהמה וכלים - עוברים בכל האיסורים.
* לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: בגר תושב יש את האיסור של "ביומו תתן שכרו" ואין בו משום "לא תלין", ובשכר בהמה וכלים עוברים רק על "בל תעשוק".
* תנא דבי רבי ישמעאל (והתנא של משנתינו) סובר בגר תושב כרבי יוסי ברבי יהודה ובבהמה וכלים כת"ק של הברייתא.
* הגמרא מבררת את המקורות לדעות הללו.

דף קיב עמוד א
* כל הכובש שכר שכיר - כאילו נוטל נפשו ממנו.
* אם בעל הבית העביר את השכיר ממנו שיגבה את שכרו אצל חנוני והחנוני לא משלם לו - נחלקו האמוראים אם יכול לחזור השכיר ולתבוע את שכרו מבעל הבית.
* לדעת רב ששת, בעל הבית שמעכב את שכרו של העובד אצלו בקבלנות, עובר על איסור "בל תלין".

דף קיב עמוד ב
* למסקנת הגמרא, הטעם שהשכיר נשבע ונוטל ואין בעל הבית נשבע ונפטר, הוא מפני שבעל הבית טרוד בפועלים ולכן יתכן שטעה.
* אם יש ויכוח בין האומן לבעל הבית מה גובה השכר שקבעו ביניהם - הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה (ולכן על האומן להביא עדים שבעל הבית קצץ לו שכר גבוה יותר, כפי שהוא טוען).

דף קיג עמוד א
* לדעת שמואל: אף שליח בית דין הרשאי ליטול משכון מהלוה (עבור המלוה) - רשאי רק לנתק מעל הלוה את החפצים שבידו בשוק, אך לא רשאי להיכנס לתוך ביתו ולמשכנו.
* הגמרא מקשה בעמוד זה 3 קושיות על שמואל ומתרצת.

דף קיג עמוד ב
* הגמרא מקשה קושיה רביעית על שמואל, ומסקנת הסוגיה שנחלקו בדין זה התנאים.
* שמואל אמר שיש 3 דברים שהוא לא יודע מה רפואתם: האוכל לפני הסעודה תמר שלא הבשיל, הקושר על מתניו חבל לח של פשתן, האוכל לחם ואינו הולך לפחות 4 אמות אחרי אכילתו.
* לדעת אביי: רשב"ג ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סוברים ש"כל ישראל בני מלכים הן" (=דינם כבני מלכים לגבי דינים שונים).

דף קיד עמוד א
* אדם שנדר להקדש את ערכו ואין לו ממון לשלם - אין נוטלים ממנו את כל נכסיו אלא משאירים לו כדי חייו.
* הגמרא מתלבטת האם "מסדרים" לבעל חוב (=כשגובים מנכסי הלוה את חובו, האם משאירים לו את הדברים שהוא צריך להם כדי להתקיים) או לא - בתחילת העמוד מובאת דעה שלא, ובסוף העמוד מובאת דעת אליהו הנביא שסובר שכן.
* ישנה מחלוקת אמוראים אם "מסדרים" כשנוטלים ממון מהנודר להקדש.

דף קיד עמוד ב
* אדם העומד ערום לא יתרום תרומה מפירותיו ויברך.
* קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" - אתם קרויין אדם, ואין עובדי כוכבים קרויין אדם.
* לעני יש להשיב את המשכון בזמן שצריך לו אך לא לעשיר.
* אם משכן את הלוה והשיב לו את המשכון בזמן שהיה צריך לו ומת הלוה - נוטלו המלוה מבניו.

דף קטו עמוד א
* לביתו של הלוה אסור להיכנס כדי ליטול משכון, אך מותר להיכנס לביתו של הערב כדי ליטול ממנו משכון.
* אלמנה שלותה ממון - אין ממשכנים אותה כלל לדעת רבי יהודה, אך רבי שמעון סובר שאם היא עשירה אז מותר (רבי שמעון דורש "טעמא דקרא").
* החובל (=נוטל כמשכון) את ה'ריחים' או ה'רכב' של הלוה - לדעת רב הונא לוקה שתים, ולדעת רב יהודה לוקה אחת.

דף קטו עמוד ב
* אדם שאוכל את קרבן הפסח כשהוא 'נא' (=אינו צלוי לגמרי) או 'מבושל' - לדעת רבא לוקה שתים, ולדעת אביי לוקה אחת.
* הגמרא מסיקה שאין הכרח לטעון שאביי ורבא נחלקו באותה מחלוקת עקרונית שנחלקו רב הונא ורב יהודה.

דף קטז עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא כשיטת רב יהודה (הסובר שהחובל (=נוטל כמשכון) את ה'ריחים' או ה'רכב' של הלוה - לוקה אחת ולא שתים).
* אדם שיש בידו חפצים שהיו מוחזקים שהם של אחר, והם דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אותם, ואמר "לקוחים הם בידי" - אינו נאמן.

דף קטז עמוד ב
* פרק עשירי ("הבית והעלייה") המתחיל בעמוד זה עוסק בדיני שותפים.
* הבית והעלייה של שנים שנפלו, אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו, נוטלן ועולות לו מן החשבון - לדעת רבא: עולות לו לפי חשבון שבורות (היינו, שחבירו לוקח מספר שוה של אבנים שבורות), ולדעת אביי עולות לו לפי חשבון שלימות.
* הדר בבית והשכיר לחבירו את העלייה ונפחתה העלייה (רב: ברובה, שמואל: בארבעה) ואין בעל הבית רוצה לתקן - הרי בעל העלייה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העלייה (לדעת ת"ק).

דף קיז עמוד א
* 2 אנשים שהיו דרים באותו בנין, אחד מעל השני, ונשבר הטיט שעל גבי התקרה, והתקרה עצמה לא ניזוקה, וכשהעליון רוחץ ידים למעלה המים מזיקים לדירה למטה - נחלקו האמוראים אם על העליון (המזיק) לתקן או על התחתון (הניזק).
* נחלקו התנאים במשנה האם הטיט שעל התקרה נעשה כדי לחזק את התקרה שלא תתנדנד ולכן מוטל על התחתון לתקן זאת, או שהטיט נעשה כדי שיהיה לעליון מדרך חלק לכף רגלו ועל העליון לתקן זאת.

דף קיז עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן (אך הגמרא מפקפקת בכך) בשלושה מקומות במשנה לימד אותנו רבי יהודה שאסור לו לאדם שיהנה מממון חבירו בלא דעתו (באופן שזה נהנה וזה לא חסר).
* הקרקע שעליה היה הבית שנפל ואין בונים אותו מחדש - לדעת רבי נתן (וכך פוסק רבה) שני שליש משוויה שייך לבעל הבית ושליש לבעל העליה.