דף קב עמוד א
* המשכיר בית לחבירו: על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא, ומנכרי נוטלה בידו ויוצא.
* הגמרא הוכיחה ממשנתנו כדעת ר' יוסי ברי חנינא הסובר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו חפץ הפקר שנכנס אליה.
* הגמרא מקשה מ-3 ברייתות על ר' יוסי ברבי חנינא ומתרצת.

דף קב עמוד ב
* כשהמשכיר פירש בדבריו את 2 אופני החישוב לשכר דירה, הן לפי שנה והן לפי חודש, והתעברה השנה - לפי המשנה: יחלוקו, לפי רב ורב נחמן: על השוכר לשלם את החודש הנוסף, ולפי שמואל: זה תלוי מתי בא המשכיר לתבוע את שכרו.
* במקרה בו ביום תשלום דמי השכירות, השוכר טוען ששילם והמשכיר טוען שהוא לא שילם לו - הגמרא מתלבטת מה הדין ומכריעה בעמוד הבא שהשוכר נאמן (ובשבועה).

דף קג עמוד א
* המשכיר בית לחבירו ל-10 שנים וכתב לו על כך שטר ללא תאריך, ולאחר כמה שנים טוען המשכיר שהשוכר התגורר כבר 5 שנים בבית והשוכר טוען שגר פחות מכך - המשכיר נאמן.
* האומר לחבירו "בית כזה אני משכיר לך", ולאחר שהשכיר לו נפל הבית - חייב להעמיד לו בית אחר עם אותם הנתונים.
* פרק תשיעי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני אדם המקבל שדה מחבירו (באריסות, בחכירות או בשכירות), וכן בדיני 'בר מצרא', דיני משכון ודיני 'ביומו תתן שכרו'.

דף קג עמוד ב
* מקום שנהגו לקצור את התבואה ולהשאיר את שורשי התבואה בקרקע - בין האריס ובין בעל הבית מעכבים זה על זה שלא לשנות מהמנהג ולעקור התבואה עם השורשים, וכן להיפך.
* כל דבר שהוא מעיקר שמירת השדה, שאי אפשר לשמור בלעדיו - מוטלת חובת עשייתו על בעל השדה ולא על האריס.

דף קד עמוד א
* הגמרא מקשה (ומביאה 2 תירוצים) מדוע נאמר במשנה שאם אמר לו המקבל לבעל הקרקע חכור לי שדה בית השלחין זה רשאי הוא לנכות לו כשיבש המעין, ולא יכול בעל הקרקע לומר לו שהתכוון רק להחכיר לו שדה ששמה הוא שדה בית השלחין.
* הגמרא מביאה 5 תנאים (אחד בעמוד הבא) שהיו דורשים לשונות שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא בתקנת חכמים, ופסקו על פי לשונות אלו.

דף קד עמוד ב
* אדם שקיבל קרקע מחבירו באריסות ואמר לחבירו שאם לא יזרע בשדה ישלם לו 1000 זוז, ולבסוף שליש מהשדה לא זרע - לדעת נהרדעי צריך לשלם לבעל השדה 333.3 זוז, אך לדעת רבא לא צריך לשלם (כי זו "אסמכתא").
* הגמרא מביאה 5 הלכות של רבא בדיני 'עיסקא' (2 מהם בעמוד הבא).

דף קה עמוד א
* המקבל שדה מחבירו - חייב לנכש את השדה ולא יכול להימנע מכך, ואף לא יכול לומר לו החוכר שיחרוש את השדה לאחר הקצירה, כי היא אינה מועילה לזרעים של העשבים שנופלים כעת בשדה.
* אגב שהביאה הגמרא את פירוש חכמי בית המדרש של רבי ינאי אודות שיעור הכרי לענין חיוב עבודת אריס, הגמרא מביאה עוד כמה פירושים ומימרות של רבי ינאי.

דף קה עמוד ב
* הנושא משא על כתיפו והגיע זמן התפילה, אם כובד המשא פחות מ-4 קבין מפשילן לאחוריו ומתפלל, אך אם היה יותר מכך מניח אותו על גבי הקרקע ומתפלל.
* המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו - הרי זה לא יסלקם לצדדין ולא יקשרם במתניו מפני שזה בזיון לתפילין, אלא קושרם (לתפילין של ראש) על זרועו במקום תפילין של יד.

דף קו עמוד א
* במשנה (קה ע"ב) נאמר שאם היתה מכת שדהו מכת מדינה, מנכה החוכר למחכיר את ההפסד מדמי החכירה (לדעת ת"ק) - הגמרא (בעמוד זה) מסתפקת במקרים שונים בהם הוכתה השדה החכורה, האם נחשבים הם כמכת מדינה או לא.
* שמואל מחדש שדין המשנה אמור רק בתנאי שלפני כן זרע החוכר את השדה (ואז באה מכה בשדה).

דף קו עמוד ב
* ריש לקיש מחדש שדין המשנה אמור רק אם זרע החוכר את השדה וצמחה (ואז באה מכה בשדה), אבל אם זרע ולא צמחה כלל אינו מנכה למחכיר מדמי החכירה.
* רבא פסק כת"ק, שכשהיא מכת מדינה, מנכה החוכר למחכיר אף כשחכר ממנו במעות (ולא כרבי יהודה).
* לדעת רשב"ג אסור לחוכר שדה מחבירו לזרוע דבר אחר ממה שלשם זריעתו חכר את השדה, ואף אם זה טוב יותר לקרקע, והטעם לכך לדעת רב חסדא הוא משום "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית".

דף קז עמוד א
* אילן העומד על הגבול שבין 2 שדות - לדעת רב: אם שורשיו נוטים לאחת מן השדות, פירותיו שייכים לבעלי אותה שדה, ולדעת שמואל: יחלוקו.
* לדעת רב: "ברוך אתה בעיר" - שיהא ביתך סמוך לבהכ"נ, "ברוך אתה בשדה" - שיהו נכסיך קרובים לעיר, "ברוך אתה בבואך" - שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך, "ברוך אתה בצאתך" - שיהו צאצאי מעיך כמותך. [ורבי יוחנן דורש אחרת את הפסוק]

דף קז עמוד ב
* "והסיר ה' ממך כל חולי" - רב: זו עין רעה, שמואל: זה הרוח, ר' חנינא: זו צינה, ר' יוסי בר חנינא: זו צואה שבאף ושבאוזניים, ר' אלעזר: זו מרה.
* הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים (קור הנופח).
* הברייתא מפרטת 13 דברים שאכילת פת שחרית מועילה להם.
* השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה.

דף קח עמוד א
* הכל חייבים להשתתף בהוצאות שמירה על העיר (להציב שערים לעיר) חוץ מתלמידי חכמים, כי הם אינם צריכים שמירה מפני האויב (כי התורה משמרתם).
* גם תלמידי חכמים צריכים להשתתף בהוצאות של כריית מעין או בורות למים לשתות.
* הגמרא מכריעה להלכה שמחילה של בן המיצר (שמוחל לאחר לקנות את הקרקע שעל המיצר שלו) מועילה רק אם נעשה קנין על כך.

דף קח עמוד ב
* הגמרא מביאה כמה אופנים בהם אין שייך 'דינא דבר מצרא', לדוגמא: אדם שנתן קרקע במתנה לחבירו - אין בזה דין בר מצרא (והמצרן לא יכול לסלק את מקבל המתנה מקרקע זו).
* 'דינא דבר מצרא' הוא משום "ועשית הישר והטוב", ולכן אם מכר לנכרי לא חל דין זה (כי הנכרי לא מצווה על כך).
* שכן ותלמיד חכם - התלמיד חכם קודם לקנות את הקרקע.
* אדם שרוצה לקנות את הקרקע כדי לבנות בה בתים קודם למצרן שרוצה לקנותה כדי לזרוע בה - כי ישוב הארץ עדיף.

דף קט עמוד א
* אם חכר שדה לפחות מ7 שנים אינו נוטל כלל מקורות עץ השקמה הגדל בה (כיון שלא יספיקו הענפים לגדול עד שיחזיר את השדה למחכיר), אך נחלקו האמוראים אם נוטל מהשבח של ענפי עץ השקמה.
* הגמרא דוחה את הדעה הסוברת שאריס שמת יכול בעל השדה לסלק את יורשיו בלא שיקבלו בשבח השדה כלום.

דף קט עמוד ב
* כל האומנים הגורמים הפסד שאינו חוזר ואי אפשר לתקנו - הרי הם כמותרים ועומדים שאם יפסידו במלאכתם יסלקום בלא התראה נוספת.
* נטע כרם כדי לקבל מחצית מפירותיהם, והפסיק לעבוד וצריך להכניס אריס במקומו לעבוד בכרם הנטוע ועל מנת שיטול שליש בפירות - נחלקו רב אשי ורב אחא אם יטול הנוטע רבע מהכל או רבע מחלק בעל הכרם לאחר שמנכה לאריס החדש.
* משכן כרם לחבירו ל10 שנים, והזקין הכרם והתייבש לאחר 5 שנים (בזמנו) - נחלקו אביי ורבא אם הזמורות נחשבות לפירות הכרם או לקרן.

דף קי עמוד א
* במקרה שנחלקו המלוה והלוה על מנין השנים שהקרקע ממושכנת למלוה והמלוה טוען שאיבד את השטר - נחלקו האמוראים מי נאמן.
* אריס ובעל הבית שמתווכחים מהו שיעור השכר שקבעו לאריס - לדעת רב יהודה בעל הבית נאמן, ולדעת רב נחמן הכל כמנהג המדינה (כפי גובה שיעור השכר הנהוג במדינה).

דף קי עמוד ב
* במקרה שיש ויכוח בין יורשי הלוה למלוה מי השביח את הקרקע (שממנה בא המלוה לגבות את חובו), יורשי הלוה או הלוה - נחלקו האמוראים אם על המלוה או על יורשי הלוה להביא ראיה אצל מי הושבחה הקרקע.
* לשכיר יום יש לשלם את שכרו עד סוף הלילה שלאחר מכן, ואם לא ישלם הרי שעובר על "לא תלין", ואם השהה זמן רב נוסף אינו עובר שוב על "בל תלין" אלא על איסור "בל תשהא" שתיקנו חכמים.

דף קיא עמוד א
* מי שנשכר לחלק מהיום (שכיר שעות של יום) - גובה את שכרו כל היום, מי שנשכר לחלק מהלילה - לדעת רב: גובה את שכרו כל הלילה, ולדעת שמואל: כל הלילה וכל היום שאחריו.
* הכובש שכר שכיר עובר ב-5 לאוין ובעשה אחד (על חלק מהם עוברים רק בשכיר יום ועל חלק מהם עוברים רק בשכיר לילה).

דף קיא עמוד ב
* לדעת ת"ק של הברייתא: על שכר ישראל, גר צדק וגר תושב, ועל שכר בהמה וכלים - עוברים בכל האיסורים.
* לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: בגר תושב יש את האיסור של "ביומו תתן שכרו" ואין בו משום "לא תלין", ובשכר בהמה וכלים עוברים רק על "בל תעשוק".
* תנא דבי רבי ישמעאל (והתנא של משנתינו) סובר בגר תושב כרבי יוסי ברבי יהודה ובבהמה וכלים כת"ק של הברייתא.
* הגמרא מבררת את המקורות לדעות הללו.

דף קיב עמוד א
* כל הכובש שכר שכיר - כאילו נוטל נפשו ממנו.
* אם בעל הבית העביר את השכיר ממנו שיגבה את שכרו אצל חנוני והחנוני לא משלם לו - נחלקו האמוראים אם יכול לחזור השכיר ולתבוע את שכרו מבעל הבית.
* לדעת רב ששת, בעל הבית שמעכב את שכרו של העובד אצלו בקבלנות, עובר על איסור "בל תלין".

דף קיב עמוד ב
* למסקנת הגמרא, הטעם שהשכיר נשבע ונוטל ואין בעל הבית נשבע ונפטר, הוא מפני שבעל הבית טרוד בפועלים ולכן יתכן שטעה.
* אם יש ויכוח בין האומן לבעל הבית מה גובה השכר שקבעו ביניהם - הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה (ולכן על האומן להביא עדים שבעל הבית קצץ לו שכר גבוה יותר, כפי שהוא טוען).

דף קיג עמוד א
* לדעת שמואל: אף שליח בית דין הרשאי ליטול משכון מהלוה (עבור המלוה) - רשאי רק לנתק מעל הלוה את החפצים שבידו בשוק, אך לא רשאי להיכנס לתוך ביתו ולמשכנו.
* הגמרא מקשה בעמוד זה 3 קושיות על שמואל ומתרצת.

דף קיג עמוד ב
* הגמרא מקשה קושיה רביעית על שמואל, ומסקנת הסוגיה שנחלקו בדין זה התנאים.
* שמואל אמר שיש 3 דברים שהוא לא יודע מה רפואתם: האוכל לפני הסעודה תמר שלא הבשיל, הקושר על מתניו חבל לח של פשתן, האוכל לחם ואינו הולך לפחות 4 אמות אחרי אכילתו.
* לדעת אביי: רשב"ג ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סוברים ש"כל ישראל בני מלכים הן" (=דינם כבני מלכים לגבי דינים שונים).