דף פו עמוד א * מי שחירש את אביו - נהרג (כי ברור שיצאה לו טיפת דם, וחיוב מיתה הוא בחובל באביו ומוציא ממנו דם). * במקרה שהזיק לחברו נזק זמני שעתיד להתרפא - רבה (בעמוד הקודם) מסתפק אם מתחייב על תשלומי נזק זה, לדעת אביי משלם, ולדעת רבא פטור. * רבי מאיר (בברייתא) חולק על המשנה (שבתחילת הפרק) וסובר שתשלום הבושת קבוע לכל אדם בשווה (ולא נמדד לפי המבייש והמתבייש). * הגמרא מבררת מי הוא התנא ששנה את דברי הברייתא "נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן". * רבי שמעון סובר שהמתכוון לבייש את זה ובייש את זה - פטור. דף פו עמוד ב * המבייש ערום/סומא/ישן/חרש - חייב, המבייש שוטה - פטור, המבייש קטן (שמתבייש כשמביישים אותו) - חייב. * הגמרא מסתפקת האם חייב בתשלומי בושת כאשר בייש אדם בעודו ישן ומת המתבייש מתוך שנתו. * רבי יהודה (בברייתא) חולק על המשנה וסובר שסומא שבייש פטור (וכן פטור לדעתו מעונש גלות, מלקות, מיתת בית דין - כשעבר על איסור שמחייב עונשים אלו באדם רגיל).
דף פז עמוד א * רבי יהודה פוטר את הסומא מכל דינים ומכל מצוות האמורות בתורה. * גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (ולכן רב יוסף, שהיה סומא, העדיף שההלכה תהיה שלא כרבי יהודה). * שור שהזיק חייב רק בתשלומי נזק אך פטור מתשלומי צער ריפוי שבת ובושת ומדמי ולדות. דף פז עמוד ב * לדעת רב: החובל בבת קטנה של אחרים - משלם לה (ולא לאביה) את דמי החבלה (נמ"י: היינו תשלום הנזק), ומשלם לאביה את דמי ה'שבת'. * החובל בבנו הגדול - אם הוא סמוך על שולחנו, פטור. * החובל בבניו ובבנותיו הגדולים של אחרים - ישלם להם ולא לאביהם. * יכול הרב לומר לעבד כנעני שלו "עשה עמי ואיני זנך" (אך לא יכול לומר כך לעבד עברי שלו וכל שכן לבתו). * אחרים שחבלו בבתו הקטנה שאינה סמוכה על שולחנו - ישלמו לה את מזונותיה וישלמו לאביה את המותר על מזונותיה. * לדעת רבי יוחנן: תשלומים עבור פציעה שפצעו בבת קטנה בפניה - משלמים לאביה.
דף פח עמוד א * רבי יהודה לומד מהפסוק "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו" שהחובל בעבד כנעני פטור מתשלומי בושת (כי אין לו "אחוה"). * הגמרא מביאה שתי דעות (עולא, מר בריה דרבינא) למקור לכך שעבד כנעני פסול לעדות לדעת חכמים (למרות שלדעתם עבד כנעני נקרא "אחיו" והחובל בו חייב בתשלומי בושת). דף פח עמוד ב * אשה שכתבה את נכסי מלוג שלה שיהיו לבנה לאחר מותה - נחלקו האמוראים אם הנכסים יהיו של הבן או של בעלה. * לדעת שמואל (וכך תקנת אושא): האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה - הבעל מוציא מיד הלקוחות. * הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו ומכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב - לדעת רבי יוחנן: לא קנה לוקח, ודלעת ריש לקיש: כן קנה לוקח. * רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו אם 'קנין פירות' נחשב כ'קנין הגוף' או לא.
דף פט עמוד א * האשה שמכרה את כתובתה ב'טובת הנאה' (שמכרה את הזכות לגבות את כתובתה אם תתאלמן או תתגרש) - דמי המכירה שייכים לאשה (ואף אין היא מחוייבת לקנות בהם קרקע ולהעניק את הפירות לבעלה). * שני הניסיונות לסייע (מברייתא ומהמשנה בדף פז) לתקנת אושא (שתיקנו שהאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות) - נדחו. * לדעת רבי מאיר: אסור לו לאדם שישהה את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. * לדעת שמואל: המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו - מחול, ואפילו יורש מוחל. דף פט עמוד ב * בברייתא מובא: אשה שחבלה בבעלה - לא הפסידה כתובתה. (והגמרא דנה בביאור ברייתא זו). * הגמרא דוחה את האפשרות שתקנת אושא היא מחלוקת תנאים. * עבד כנעני שהכניסה אשה לבעלה ב'נכסי מלוג': אם האיש הפיל את השן שלו או סימא את העין שלו - לא יוצא העבד לחירות, אך אם האשה עשתה זאת - נחלקו הברייתות אם יוצא לחירות (והגמרא מביאה כמה אפשרויות לביאור טעם המחלוקת).
דף צ עמוד א * הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד. * המוכר עבדו כנעני לאחר ופסק עמו שישמשנו העבד במשך שלושים יום מיום המכירה - ארבעה תנאים נחלקו מי נקרא 'רבו' באותם שלושים יום לגבי דין "יום או יומים" (רבו ראשון או שני או שניהם או אף אחד מהם). (והגמרא מבררת את טעמיהם). * מי שחציו עבד כנעני וחציו בן חורין, וכן עבד של שני שותפים - לדעת רבי אליעזר: לא יוצא עבד זה לחירות בנטילת "ראשי אברים". דף צ עמוד ב * "התוקע לחברו" - לדעת רבי יוסי הגלילי נותן לו מנה צורי. * לדעת רבי עקיבא: אין עד נעשה דיין (ולכן לדעתו סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש לא יכולים לדון אותו). * לדעת שמעון התימני: בכל דבר המזיק, חייב רק אם ראוי הוא להביאו לבית דין כדי שיוכלו הדיינים לאומדו לאחר ראיית העדים אם ראוי הוא הדבר המזיק להזיק נזק זה או לא, אך לדעת רבי עקיבא אין צריך לאמוד את הדבר המזיק בבית דין אלא סומכים על העדים. * שור תם שהמית והזיק - דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות, מועד שהמית והזיק - דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות, קדמו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות.
דף צא עמוד א * למסקנת הגמרא (לאחר שלושה נסיונות שנדחו ונסיון רביעי שהתקבל): בחפץ שהזיק (ולא רק בחפץ שהרג) יש לאמוד אותו אם אכן ראוי הוא להזיק נזק זה. * לדעת רבי יוסי בר אבין: אם בייש את חברו בדברים (ולא במעשה) לא חייב בתשלומי בושת (וכתב רב שרירא גאון שמכל מקום מנדים את המבייש עד שיפייס את המתבייש). * תשלום בושת לעני - לדעת ת"ק: פחות מארבע מאות זוז (הכל לפי כבודו), ולדעת רבי עקיבא: ארבע מאות זוז (אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב). * אין נותנים זמן לפירעון חוב של חבלות אלא משלם מיד, אבל לתשלום בושת כן נותנים זמן. דף צא עמוד ב * ישנה מחלוקת תנאים אם אדם רשאי לחבול בעצמו. * רבי יוחנן קרא לבגדיו "מכבדות", משום שהם מכבדים את בעליהם הלובש אותם. * מה נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. * רבי חנינא אמר שהבן שלו מת בגלל שקצץ תאנה טרם זמנה (כאשר עדיין היתה טעונה פירות). * אם מחיר העץ או רווח אחר שיש לו מתוך קציצת האילן גדול יותר מאשר פירות האילן - מותר לקוצצו, שאין בכך משום "בל תשחית".
דף צב עמוד א * אדם חייב לפייס את חברו על הצער שגרם לו (בנוסף לתשלומים המגיעים לו עבור נזקו), ואם לא מחל לו חברו הרי הוא אכזרי. * בדף מובאים שישה עשר פתגמים שאומרים חכמים/אנשים (שלושה בעמוד א, שנים עשר בעמוד ב, ואחד בדף הבא), ורבא ביקש מרבה בר מרי את המקור להם. * כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר - הוא נענה תחילה. * שכיני רשע לוקין עמו. * העניות מחזרת אחרי העני. דף צב עמוד ב * מומלץ להשכים בבוקר ולאכול וכך לא ניזקים מהחום/מהצינה. * אם חבר שלך מכנה אותך בכינוי גנאי אל תשיב לו. * דבר גנאי שיש בך הקדם ואמור אותו. * דרכו של דקל רע לגדול בין אילנות סרק (וכך דרכו של אדם רע להימצא בין אנשים בטלנים ורעים כמוהו). * בור ששתית ממנו אל תשליך בו אבן.
דף צג עמוד א * המוסר דין על חברו - הוא נענש תחילה. (וזה במקרה שיש מי שיעשה את דינו בארץ ואינו צריך להיזקק לדין שמים). * לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. * לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין. * האומר לחברו לקטוע לו אבר חייב אף אם אמר לו שיעשה זאת על מנת שיהיה פטור מלשלם - לדעת רבי אושעיא: משום פגם הנגרם בכך למשפחתו של הנחבל מחמת קטיעה זו, ולדעת רבא: משום שאין אדם מוחל באמת על קטיעת אבריו. * במשנה (בדף הקודם) נאמר שאם אמר אדם לחברו "שבור את כדי", או "קרע את כסותי" ועשה השני כדבריו - חייב, והגמרא מקשה על כך מברייתא ומביאה שני תירוצים. דף צג עמוד ב * פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני גזילה. * אביי ורב אשי נחלקו אם לדעת המשנה שינוי בדרבנן (=שינוי קל שחוזר לברייתו) קונה או לא. * הגוזל צמר וליבנו - נחלקו רבי שמעון וחכמים אם ליבון נחשב לשינוי (וקנאו בשינוי). * לדעת רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון צביעה לא נחשבת לשינוי.
דף צד עמוד א * אביי (החל מסוף העמוד הקודם) מפרט חמישה תנאים הסוברים ש"שינוי במקומו עומד" (ואף לאחר שהשתנה החפץ אינו זז מרשות הבעלים הראשונים), אך רבא טוען שאין הכרח בדבריו. * לשיטת רבא: רבי שמעון בן אלעזר סובר שגזלה שפחת ערכה אצל הגזלן אך חוזרת לשוויה, יכול הגזלן לומר לנגזל "הרי שלך לפניך" (וכך פסק שמואל), ולדעת אביי: רבי שמעון בן אלעזר סובר כך בכל גזלה (ולדעתו שמואל אמר שיש שפסקו כדעה זו). דף צד עמוד ב * רבי יוחנן פסק שגזלה הנשתנית חוזרת לנגזל בעיניה. (והגמרא דנה בביאור דבריו). * בימי רבי קבעו שהגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו, וכל זאת כדי לא למנוע מהם לעשות תשובה. [לדעת רב נחמן מדובר רק במקרה בו הגזלה לא קיימת ובא לשלם את דמיה].
דף צה עמוד א * רבי מאיר סובר ששינוי קונה לגזלן מעיקר הדין (גזלה שחל בה שינוי - נקנית לגזלן), אלא שאם השביחה הגזלה קנסו חכמים שישלם לנגזל גם את השבח (כדי שלא יהא חוטא נשכר). * לפי הלישנא השניה בגמרא: הגמרא מסתפקת האם רבי מאיר סובר שגם בשוגג קנסו חכמים את הגזלן לשלם את השבח (והמסקנה בעמוד הבא היא שלא). דף צה עמוד ב * לדעת רב זביד: רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו במקרה בו הגזלה השביחה והשבח נמצא עדיין על גבי הגזילה, האם שבח זה שייך לנגזל או לגזלן. * לדעת רב פפא (והגמרא מביאה ברייתא כדעתו): רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו האם כל השבח הנ"ל שייך לגזלן או רק חלק יחסי ממנו (=כדרך מנהג המדינה לתת למקבלי בהמות של אחרים כדי להשביחן). (ולדעת רבי שמעון, הסובר שרק החלק היחסי, הגמרא שואלת אם הגזלן מקבל כסף או חלק מהגזלה).
דף צו עמוד א * גזלן שהשביח את הגזלה ומכר או הוריש אותה - הרי השבח גם הוא של הקונים/היורשים. * ישראל שגזל ומכר את הגזלה לגוי, והשביח הגוי את הגזלה, ומכר את הגזלה לישראל אחר - הגמרא מסתפקת אם הקונה האחרון זכה גם בשבח. * חפץ גזול שעבר שינוי אך שמו המקורי נשאר עליו - לא נחשב לשינוי ולא קנה אותו הגזלן. דף צו עמוד ב * שינוי החוזר לברייתו (=חפץ גזול שעבר שינוי אך ניתן להחזירו למצבו המקורי) - אינו קונה (=לא נקנה לגזלן). * גזל בהמה והזקינה או עבדים והזקינו - רב פסק כדעה הסוברת שבעבדים שהזקינו אומר לנגזל "הרי שלך לפניך" (כדין קרקעות), ולא כדעה הסוברת שמשלם כשעת הגזלה. * אפילו גנב טלה ונעשה איל או עגל ונעשה שור - נעשה שינוי בידו וקנאו (ואם אח"כ טבח או מכר - שלו הוא טובח שלו הוא מוכר).
דף צז עמוד א * התופס את עבדו של חברו ועשה בו מלאכה - פטור מלשלם לבעליו את שכר פעולתו (אם עשה כן ביום שאין לבעליו לתת לו מלאכה). * הדר בחצר חברו (שאינה עומדת להשכרה) שלא מדעתו - אינו צריך להעלות לו שכר, אך אם הלווהו ודר בחצר חברו - צריך להעלות לו שכר (כדי שלא יראה כריבית). * גזל מטבע ולאחר מכן פסלה המלכות את השימוש בסוג מטבע זה - נחלקו האמוראים אם חייב לשלם. דף צז עמוד ב * המלוה את חברו על המטבע (מכר לחברו סחורה וחברו התחייב לו בתמורתה סכום מסוים של מטבעות) ונפסלה המטבע (אך ראויה לשימוש במדינה אחרת) - לדעת רב: חייב לשלם לו מטבע היוצא באותה שעה, ולדעת שמואל: יכול לפרוע מהמטבע שנפסל כאן. * רב נחמן טוען שמסתבר שדעתו של שמואל היא רק אם יש לו אפשרות להגיע למדינה בה משתמשים במטבע זו. (והגמרא מקשה ודנה בדעתו). * על המטבעות של ירושלים היה כתוב מצד אחד "דוד ושלמה" ומהצד השני "ירושלים עיר הקודש", ועל המטבעות של מטבע של אברהם אבינו היה כתוב מצד אחד "זקן וזקינה" ומהצד השני "בחור ובתולה". * הגמרא דנה בדעת רב מה יהיה הדין אם הלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו.
