דף סב עמוד א * הנותן דינר זהב לאשה לשומרו ואמר לה "הזהרי בו, של כסף הוא": אם הזיקה לדינר - חייבת לשלם דינר זהב, אך אם פשעה בשמירתה שלא שמרה עליו כראוי - משלמת דינר כסף. * לדעת רבי יהודה, המחייב על נזקי טמון באש, עשו "תקנת נגזל באשו" (שישבע מה הטמין ויטול). * הגמרא מסתפקת אם עשו "תקנת נגזל במסור". * חמסן הוא מי שנוטל מחברו בעל כורחו אך משלם את דמי מה שנטל, ואילו גזלן הוא מי שנוטל מחברו בעל כורחו ואינו משלם. דף סב עמוד ב * לא ניתן לדייק מדברי רבי יהודה במשנה אם מצוה להניח נר חנוכה דוקא בתוך עשרה טפחים מהקרקע. * נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה. * פרק שביעי (פרק "מרובה"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני גנבה. * תשלומי כפל (שחייב הגנב) נוהג בין אם גנב בעלי חיים ובין אם גנב מטלטלים, ותשלומי ארבעה וחמשה (שחייב מי שגנב וטבח או מכר) נוהג רק בשור ושה. * לדעת רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון - משלם תשלומי כפל, טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
דף סג עמוד א * כל העמוד עוסק בבירור המקור לכך שתשלומי כפל (שחייב הגנב) נוהג בכל דבר (למעט: קרקעות, עבדים, שטרות, דבר שאינו מסויים) - והלימוד הוא באמצעות "ריבוי ומיעוט". * במעות מעשר שני בירושלים יכול לקנות דבר שהוא "פרי מפרי (דבר שנוצר מדבר אחר שאף הוא נוצר מדבר אחר) וגידולי קרקע (צומח מן הארץ)" - דין זה נלמד באמצעות "כלל ופרט וכלל". דף סג עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: מוצא אבדה שטען שלאחר שמצא את האבדה היא נגנבה ממנו, אך התברר ששיקר ונמצאת האבדה בידו - משלם תשלומי כפל. * שומר הטוען שהפיקדון נגנב ונשבע על כך אך העדים מעידים שהוא בעצמו גנבו - חייב לשלם תשלומי כפל, אך אם טוען שהפיקדון אבד ממנו והעדים מעידים שהוא אצלו וגנבו - לא משלם תשלומי כפל (והגמרא מביאה את המקור לדינים אלו). * "אם ימצא הגנב" - נחלקו הברייתות אם מדובר בטוען טענת גנב או בגנב עצמו. (והגמרא דנה בביאור הפסוקים והדינים לדעת הברייתות). * לדעת רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפיקדון - משלם תשלומי כפל, טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
דף סד עמוד א * כל העמוד עוסק בבירור המקור לכך שגנב חייב לשלם כפל (לברייתא הסוברת בעמוד הקודם שהפסוק "אם ימצא הגנב ישלם שנים" עוסק בטוען טענת גנב ולא בגנב). * לשיטת "תנא דבי רבי ישמעאל": אף כאשר מופיעים בפסוקים שני כללים שאינם דומים, ניתן לדרוש אותם בכלל ופרט וכלל. דף סד עמוד ב * בארץ ישראל אמרו שכל מקום שאתה מוצא בפסוק שני כללים הסמוכים זה לזה ואילו הפרט נאמר אחריהם, ניתן בכל זאת לדרוש את הפסוק בכלל ופרט וכלל (ודרוש את הפרט כאילו הוא נאמר ביניהם), ולדעת "תנא דבי רבי ישמעאל" יש לדרוש זאת בריבוי ומיעוט וריבוי. * ישנה מחלוקת במקרה של "מודה בקנס ואח"כ באו עדים" אם פטור או חייב. * לדעת תנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה כבר בתורה ונשנית פעם שניה בתורה - לא נשנית אלא לדבר אחד שנתחדש בה, ורק בגללו נשנית כל הפרשה עם פרטיה (ולא לשם דרשות נוספות).
דף סה עמוד א * לדעת רב: אם נשתנה מחיר הבהמה הגנובה בין שעת הגניבה לשעת העמדה בדין ונהיה זול יותר - משלם את הקרן לפי השווי בשעת הגניבה, ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה משלם לפי שעת העמדה בדין. (ורבי חנינא מביא ברייתא שמסייעת לו ורבא דוחה את הסיוע). * לדעת רבה (ורב מסכים): מי שגזל חבית יין מחבירו ומחירה התייקר, אם שבר את החבית או שתה את היין - משלם כפי מחירה כעת, אם נשברה החבית מאליה - משלם כשעת הגזילה. דף סה עמוד ב * בעל הבית שטען טענת גנב בפיקדון ונשבע על כך ובאו עדים והעידו שהפיקדון בידו ואח"כ הודה על כך - לדעת רבי יעקב משלם תשלומי כפל ואשם וחומש, ולדעת חכמים פטור מחומש, ולדעת רבי שמעון בן יוחאי פטור גם מאשם. * לדעת רבי אילעא: גנב טלה ונעשה איל - שינוי הוא, ולכן קנאו, ואם טבח ומכר אינו משלם ארבעה וחמשה, ורבי חנינא מקשה על דבריו מברייתא.
דף סו עמוד א * לדעת רב: משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' לפי השווי שלהם בשעת העמדה בדין אלא אם בא לשלם טלאים (ולא כסף) ואז משלם "כדמעיקרא". * "שינוי" קונה מהתורה (=שינוי שעשה הגנב בגניבה בידיים, קונה את הגניבה לגנב, ואינו משלם לבעלים אלא מעות, ודין זה הוא מהתורה), ורבה מביא מקור לכך מהתורה וכן משתי משניות. * רבה מסתפק אם "יאוש" (= שנתייאשו הבעלים מן הגניבה, והגנב קונה את הגניבה ביאוש בעלים ואינו משלם לבעלים אלא מעות) קונה מהתורה או מדרבנן, ורב יוסף סובר שאינו קונה אפילו לא מדרבנן. דף סו עמוד ב * הגמרא מביאה שתי קושיות על רבה (הסובר שיאוש קונה בגניבה) וקושיה אחת (ועוד קושיה בעמוד הבא) על רב יוסף (הסובר שיאוש לא קונה), ומתרצת את הקושיות. * רבה מודה שאם "זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות" הרי שהיאוש לא קונה. * שינוי השם (של גזלה) כשינוי מעשה - וכשם שעל ידי שינוי מעשה (עם יאוש) קונה הגזלן את הגזלה, כך גם בשינוי השם (ולדעת רבי זירא בעמוד הבא רק בתנאי שמדובר בשינוי השם שלא יכול לחזור לשמו הקודם).
דף סז עמוד א * לדעת רבי זירא: בשינוי השם - אם השינוי אינו בלתי הפיך, לא נחשב לשינוי. * מים שאובים פוסלים את המקוה מדרבנן. * הגמרא מקשה מברייתא על רב יוסף (הסובר שיאוש לא קונה), ומתרצת. * יש מחלוקת (שתי לישנות) אם רב חסדא בשם רבי יונתן סובר ששינוי מעשה קונה את הגזלה לגזלן או לא (והמקור הוא מהפסוק "והשיב את הגזלה"). * עולא סובר שיאוש בעלים אינו קונה לגזלן את הגזלה. דף סז עמוד ב * יש שתי מימרות סותרות של רבא אם יאוש בעלים קונה או לא קונה לגזלן את הגזלה - והגמרא מבארת שייתכן ששינה את דעתו, או שמימרה אחת היא של רב פפא תלמידו. * דין תשלומי ארבעה וחמשה (למי שטבח או מכר דבר שגנב) נוהג רק בשור ושה, ולא לומדים מדין שביתת בהמה בשבת שנוהג בכל חיה ועוף (ודין זה נלמד מייתור המילה "שור" שבסוף הפסוק ומייתור המילה "שה" שבתחילת הפסוק). * רב סובר שיאוש לבד קונה, ולכן הגונב מגנב מתחייב בתשלומי כפל לבעלים רק אם גנב לפני יאוש הבעלים.
דף סח עמוד א * רב (בסוף העמוד הקודם) סובר שיאוש לבד קונה, ולכן הגונב מגנב מתחייב בתשלומי כפל לבעלים רק אם גנב לפני יאוש הבעלים. * רב נחמן ורב ששת חולקים על רב וסוברים שיאוש לבד לא קונה, ולכן גנב המוכר את הגניבה לאחר יאוש הבעלים חייב תשלומי ארבעה וחמשה (בניגוד לרב שסובר שפטור מכך), אלא שנחלקו מה יהיה הדין אם מכר לפני שהתייאשו הבעלים (רב נחמן סובר שחייב ורב ששת חולק כי לא הועילו מעשיו). דף סח עמוד ב * רבי אלעזר סובר כרב ששת (שחיוב הגנב במכירה הוא רק אם מכר לאחר שהתייאשו הבעלים). * רבי יוחנן סובר שאם מכר את השור או השה לפני יאוש הבעלים - חייב בתשלומי ארבעה וחמשה, ואם מכר לאחר יאוש - רבי יוחנן סובר שחייב, וריש לקיש חולק. * לדעת רבי יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו.
דף סט עמוד א * הגמרא דנה ומקשה על דברי רבי יוחנן שאמר ש"גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו". * לדעת רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, וכן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ משלושה מקרים (ערב וצידן וראיה אחרונה). דף סט עמוד ב * רבי יוחנן סובר ש"אין ברירה" (ולכן: האחים שחלקו ירושת אביהם - דינם כלקוחות, ומחזירים זה לזה ביובל). * רבי יוחנן אמר (בעמוד הקודם) ש"צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד", ואביי ורבא ורבינא, כל אחד מהם העיר (באופן שונה), שהיה מקום לסבור אחרת לולי דברי רבי יוחנן.
דף ע עמוד א * הסוגיה הראשונה בעמוד עוסקת בדיני כתיבת הרשאה ("אורכתא"). * יש שתי מסורות חלוקות האם לדעת נהרדעי יכולים לכתוב כתב הרשאה על מטלטלים (אם יכול לתת הרשאה לשליח שלו להוציא מטלטלים מיד אדם אחר). * המשנה מביאה אופנים שונים שגם בהם חייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה (כגון: גנב וטבח ביום הכפורים). דף ע עמוד ב * במקרה בו יש שתי כתות עדים שכל אחת מעידה רק על "חצי דבר" - לדעת רבי עקיבא העדות לא מתקבלת, וחכמים חולקים. * למסקנת הגמרא, דברי המשנה בעמוד א (שאם גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה) הם גם כדעת רבי עקיבא ולא רק כדעת חכמים. * גנב ומכר בשבת משלם תשלומי ארבעה וחמשה, משום שאינו מתחייב מיתה על כך בשבת ולכן אינו נפטר משום "קים ליה בדרבה מיניה", אך במקרה בו מתחייב מיתה על המכירה בשבת (ובגמרא מובאות שתי אפשרויות לכך) יהיה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה.
דף עא עמוד א * המתחייב מלקות אינו משלם ממון שנתחייב על ידי אותו מעשה (אלא נפטר מתשלומים אלו), ורבי מאיר חולק (אך לדעת רבי מאיר: אם מתחייב מיתה אינו משלם ממון שנתחייב על ידי אותו מעשה). * גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה - לדעת רבי מאיר: אם הטביחה היתה על ידי השליח שלו, משלם ארבעה וחמשה, ולדעת רבי שמעון: פטור מתשלומי ארבעה וחמשה כי שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא נחשבת לשחיטה. * נחלקו האמוראים (בדעת רבי יוחנן הסנדלר, לפי רוב הראשונים) אם "מעשה שבת" (לדוגמא: אוכל שבושל בשבת) אסור מהתורה או מדרבנן. דף עא עמוד ב * הגמרא מבררת את דברי רבי מאיר (שבעמוד א) שאם גנב וטבח לעבודה זרה או אם גנב שור הנסקל וטבחו, משלם ארבעה וחמשה, למרות שלכאורה בשעת טביחה הם כבר אסורים בהנאה ולא נחשבים של הבעלים. * לדעת רבי שמעון: "דבר הגורם לממון כממון דמי". * גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן (ונפטר מלשלם לו כדין מודה בקנס שפטור) ואח"כ באו עדים שגנב וטבח - בתחילה סבר רב נחמן שפטור מלשלם לשותף השני, אך למחרת סבר שחייב לשלם לו חצי מתשלומי ארבעה וחמשה.
דף עב עמוד א * האמוראים נחלקו אם "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף" (=על כל חלק וחלק מהשחיטה יש עליו שם שחיטה) או לא (=אין שם שחיטה על מעשה השחיטה אלא בסופה בגמר השחיטה) - ולא ניתן להוכיח מהמשנה (בדף ע עמוד א) כאחת הדעות. * רב אשי סובר שהגנב מתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה על טביחה רק לאחר שחיטה שלמה (ולא די בתחילת שחיטה). דף עב עמוד ב * לא ניתן להוכיח מדברי רבי יוחנן אם סובר שחולין שנשחטו בעזרה נאסרים בהנאה מהתורה או רק מדרבנן (כפי שרב חביבי מחוזנאה ניסה להוכיח). * עד זומם - לדעת אביי נפסל למפרע משעת עדותו (וכל עדות שהעיד מאז ואילך פסולה), ולדעת רבא מכאן ולהבא (משעת הזמתו) הוא נפסל (ויש שתי לישנות בגמרא אם רבא סובר בעיקר הדין כאביי).
דף עג עמוד א * במחלוקות אביי ורבא הלכה כאביי רק בשישה מקרים, והסימן הוא יע"ל קג"ם, כאשר האות ע' מסמנת את המחלוקת בסוגייתנו לגבי עד זומם (שלדעת אביי נפסל למפרע משעת עדותו). * הגמרא מקשה מהמשנה (שבעמוד הקודם) על דעת אביי, ומתרצת. * הגמרא דוחה את האפשרות שמחלוקת אביי ורבא היא בהכרח מחלוקת תנאים (חכמים ורבי יוסי), אלא הם כולם סוברים כדעת אביי. דף עג עמוד ב * לשיטת רבי יוסי: תוך כדי דיבור של שאילת הרב לתלמיד ("שלום עליך") - נחשב כדיבור, אך תוך כדי דיבור של שאילת תלמיד לרב ("שלום עליך רבי ומורי") - אינו נחשב כדיבור. * רבא סובר ש"הכחשה תחילת הזמה היא" (=עדים שהוכחשו ולאחר מכן הוזמו נעשים עדים זוממים), ומביא ראיה לכך, ואביי דוחה את הראיה.
