דף מז עמוד א * לדעת רבא: פרה מעוברת שהזיקה - יכול הניזק לגבות את תשלומי הנזק מולדה, תרנגולת שהזיקה - אינו גובה מביצתה. * שור שנגח פרה והפילה - רבא מבאר איך שמים ומעריכים את שווי הנזק ("שמין לולד על גב פרה" - כמה היתה שוה פרה זו בעודה מעוברת וכמה היא שוה עכשיו). * אם הפרה של אחד והולד של אחד אחר - הפיצוי על ערכה של הפרה המעוברת מחמת פיטומה הוא לבעל הפרה, והפיצוי על כך שעכשיו היא נראית פחות גדולה נחלקו האמוראים אם הוא לבעל הפרה או שחולקים. דף מז עמוד ב * רבי זירא ורבא נחלקו אם להעמיד את הרישא של המשנה כדעת רבי או כדעת חכמים. * הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות: אם החליקה בהן בהמתו של בעל הבית - חייב, אך אם אכלה מהן יותר מדאי ומתה - פטור (כך דעת רב). * כאשר בעל החצר נותן לחברו רשות להכניס שור לחצרו (ומקבל אחריות נזקיו) - הגמרא מסתפקת האם מקבל על עצמו אחריות גם שלא יגחוהו שוורים של אחרים, או שאינו מקבל עליו אלא רק שלא יוזק משורו.
דף מח עמוד א * אשה שקיבלה רשות מבעל החצר לאפות בחצירו - מוטל עליה לשמור על בהמותיו שלא יאכלו ממה שאופה וימותו (כיון שבעל החצר מסתלק מהמקום בו אופה משום צניעות). * הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה השור בור - בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל חצר חייב בנזקי הבור. * הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית - חייב. * נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית - חייב, ואם בעל הבית הזיק אותו - פטור (אם לא ידע בעל הבית שנכנס לחצירו). דף מח עמוד ב * למסקנת הגמרא לדעת רבא: הכניס את שורו לחצר חברו שלא ברשות ונפל שורו לבורו של בעל החצר והבאיש את מימיו: אם הבאיש מגופו - חייב, אבל מריחו - פטור. * הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים בביאור דברי המשנה "היה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר". * נחלקו האמוראים אם הלכה כת"ק (שכשנותן בעל החצר רשות להכניס קדרות/פירות/שור לחצרו, הרי הוא מקבל על עצמו לשמור עליהם) או כרבי (שאינו מקבל עליו שמירה אף שנתן רשות להכניס). * "כנוס שורך ושמרו הזיק חייב הוזק פטור, כנוס שורך ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור" - שלושה אמוראים נחלקו באופן ביאור הברייתא.
דף מט עמוד א * לדעת רב אדא בר אהבה: שוורים שנתכוונו להכות אשה ויצאו ילדיה - פטורים בעלי השוורים מלשלם את דמי ולדות. * שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה - משלם דמי ולדות. * הגמרא דנה בביאור דעת רבן גמליאל שבמשנה. * אם הכה אשה הנשואה לגר לאחר מיתת בעלה הגר ויצאו ילדיה - לדעת רבה: חייב המזיק לשלם לה על היזק ולדותיה, ורב חסדא חולק. דף מט עמוד ב * הגמרא דנה באפשרות שמחלוקת רבה ורב חסדא היא מחלוקת תנאים. * המחזיק בשטרות של גר (ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו) - הגמרא מסתפקת אם קונה את הנייר. * לוה ישראל מעות מהגר והניח לו משכון על הלוואתו ומת הגר - אם בא ישראל אחר והחזיק במשכון, מוציאין את המשכון מידו ומחזירים אותו ללווה. * חצירו של אדם קונה לו דברי הפקר המונחים בחצירו אף שלא מדעתו. * משכונו של גר ביד ישראל (שהלוה לו מעות) ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו - המלוה קנה את חלק המשכון שכנגד מעותיו וזה שהחזיק קנה את השאר. (למסקנת הגמרא מדובר כאשר המשכון לא נמצא בחצירו של המלוה בשעת מיתת הגר). * בברייתא מובאת מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא באיזה אופן חל חיוב נזקים על החופר בור, ונחלקו האמוראים בפירוש מחלוקתם.
דף נ עמוד א * לדעת רבה: החופר בור ברשות הרבים - חייב, והחופר ברשותו (והפקיר את רשותו שמסביב) - מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל; לדעת רב יוסף: החופר ברשות היחיד (והפקיר את רשותו שמסביב) - חייב, והחופר ברשות הרבים - מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל. * הקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו (רש"י: צדיקים הדבקים בו) אפילו כחוט השערה. * כל האומר הקב''ה ותרן הוא - יוותרו חייו. דף נ עמוד ב * "ארך אפים" - הקב"ה מאריך רצונו מלהטיב לצדיקים בעולם הזה (כדי להטיבם לעולם הבא), ומאריך רצונו מלהיפרע מהרשעים בעולם הזה (כדי להיפרע מהם בעולם הבא). * לא יפנה אדם אבנים מרשותו לרשות הרבים. * נחלקו האמוראים ביסוד חיוב נזקי הבור: לדעת רב החיוב הוא דוקא לנזק הבא מחמת הבל הבור, ולדעת שמואל אף משום החבטה בבור.
דף נא עמוד א * למסקנת הגמרא (לאחר שלוש קושיות) דעת רב נחמן היא שאין חבטה העלולה להמית בנפילה לבור שעומקו פחות מעשרה טפחים. * הגמרא מבררת כיצד תיתכן מציאות של בור של שני שותפים. * אחד חפר בור תשעה טפחים ובא אחר והשלימה לעשרה טפחים ונפל שם שור - לדעת חכמים: האחרון חייב, ולדעת רבי: אם מת השור, האחרון חייב, ואם הוזק השור, כולם חייבים. (והגמרא מבררת את טעמיהם). * שור פסולי המוקדשין שנפל לבור - פטור. דף נא עמוד ב * מחלוקת חכמים ורבי היא גם במקרה בו אחד חפר בור תשעה טפחים ובא אחר והניח אבן על פי הבור והשלימה לעשרה. * בור עמוק שמונה טפחים, אך שני טפחים ממנו הם מים, ונפל שם שור ומת - חייב. * בור (שעמוק לפחות עשרה טפחים) שעומקו כרוחבו ונפל שם שור - נחלקו האמוראים אם חייב. * המדלה מים מן הבור ובא חברו ואמר לו הנח לי ואני אדלה מים - לדעת ת"ק: כיון שהניחו משתמש פטור, לדעת רבי אליעזר בן יעקב: פטור משימסור לו דליו. * המוכר בור לחברו - כיון שמסר לו דליו קנה.
דף נב עמוד א * המוכר עדר לחברו - כיון שמסר לו "משכוכית" קנה. * כשהקב"ה כועס על עם ישראל, הוא ממנה להם מנהיגים שאינם מהוגנים המכשילים אותם (כך הוא הנמשל למשל שדרש ההוא גלילאה). * כיסה את הבור הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו - השני חייב, והגמרא מבררת מאיזה שלב יחול החיוב גם על הראשון. * כיסה את הבור כראוי, והתליע הכיסוי, ונפל לתוכו שור ומת - פטור. * הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין אם כיסה את הבור כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים אך לא בפני גמלים, וגמלים מגיעים למקום זה רק לפעמים, ובאו גמלים ופגעו בכיסוי הבור, ונפל שם שור ומת. דף נב עמוד ב * לפי ה"איכא דאמרי" ברור שבדין הנ"ל חייב, אלא שההסתפקות היא מה יהיה הדין אם כיסה את הבור כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים אך לא בפני גמלים, וגמלים מצויים שם, ואכלו התולעים את כיסוי הבור מתוכו, ונפל שם שור ומת. * למסקנת הגמרא (לאחר שלושה ניסיונות הוכחה) פטור במקרה הנ"ל.
דף נג עמוד א * במשנה בדף הקודם נאמר שאם השור "נפל (לבור) לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור" - ונחלקו רב ושמואל בסוגייתנו: לדעת רב מדובר שנפל לתוך הבור אלא שיש חילוק אם נפל על פניו או על אחוריו, ולדעת שמואל בנפילה לבור חייב בכל מקרה, ולאחריו היינו שנפל מחוץ לבור. * כשמעורבים שני גורמים לנזק - לדעת חכמים מי שהתחיל את מעשה הנזק הוא לבדו חייב, ורבי נתן סובר שמסתכלים גם על גמר המעשה ומחייבים את שניהם. דף נג עמוד ב * שור של חולין ושור פסולי המוקדשים שנגחו ביחד שור - מובאות דעות שונות בגמרא כמה על בעל שור החולין לשלם (ובעל שור פסולי המוקדשין פטור). * לאחר שרבא הסתפק, הרי שלבסוף הוא סובר: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור, בעל הבור פטור. * רבי יהודה (בברייתא) חולק על המשנה וסובר שחייבים על נזקי כלים בבור (אם נפלו כלים בבור ונשברו - חייב בעל הבור).
דף נד עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לשיטת חכמים ושיטת רבי יהודה החולקים אם בעל הבור חייב בנזקי כלים (=אם נפלו כלים בבור ונשברו), ונשארת בסיום הסוגיה בקושיה על רבי יהודה. * שור פסולי המוקדשין שנפל לבור - פטור בעל הבור (שנאמר: "והמת יהיה לו" - במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו). דף נד עמוד ב * אם נפל לבור שור שהוא חרש או שוטה או קטן או סומא או פקח בלילה - חייב בעל הבור, אך אם נפל לבור שור פקח ביום - פטור (כי היה על השור להיזהר). * המשנה מפרטת כמה עניינים שונים בתורה שנאמר בהם רק "שור וחמור" (לדוגמא: השבת אבדה, כלאים, שבת), אך הכוונה היא לכל בהמה חיה ועוף (והגמרא מוכיחה זאת עבור כל ענין וענין), "אלא שדבר הכתוב בהווה".
דף נה עמוד א * בדברות הראשונות לא נאמר "למען ייטב לך" במצות כיבוד אב ואם - הואיל וסופם של הלוחות הראשונים להישבר, וחס ושלום הדבר היה מסמל שפסקה טובה מישראל. * הרואה את האות ט' בחלומו - סימן יפה לו. (כי הפעם הראשונה שמופיעה האות ט' בתורה היא בפסוק "וירא אלהים את האור כי טוב"). * הרואה את המילה "הספד" בחלומו (כשרואה אותה כתובה) - סימן הוא שחסו עליו מן השמים ופדאוהו. * אווז ואווז הבר - כלאיים זה בזה. * איסור הרבעת כלאיים נוהג גם בבעלי חיים שבים. * קשר קרון לעז ודג, זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים - רחבה מסתפק אם חייב משום כלאיים. דף נה עמוד ב * המשניות הראשונות בפרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקות בדיני נזקי שן ורגל. * למסקנת הגמרא: ניתן להעמיד את המשנה גם כדעת רבי מאיר (על אף שהוא סובר ששור מועד חייב בשמירה מעולה, מודה הוא שבנזקי שן ורגל די בשמירה פחותה). * ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, ואלו הן: בור, אש, שן ורגל. * הברייתא מפרטת ארבעה נזקים שאדם גורם בעקיפין לחברו ופטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
דף נו עמוד א * למסקנת הגמרא יש הרבה דברים (כמו חמשת המקרים שהגמרא הביאה) שהעושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אך הברייתא בעמוד הקודם מנתה רק ארבעה דברים מכיוון שבהם היתה אפשרות לחשוב שפטור אף מדיני שמים. * למסקנת הגמרא, לדעת רבה: נעל את הבהמה כראוי אך הניח אותה בשמש או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצאה והזיקה - חייב, ואפילו אם לא יצאה בדרך הרגילה אלא שחתרה תחת הכותל ונפל. דף נו עמוד ב * המעמיד בהמת חברו על קמת חברו - חייב (ואפילו אם רק גרם לה זאת באמצעות כך שעמד בפניה או הכישה במקל). * הגמרא מבררת את דין המשנה (שבדף הקודם) "מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו". * לדעת רבא: שומר שמסר לשומר חייב. * רבה ורב יוסף נחלקו אם דין שומר אבדה הוא כשומר חינם או כשומר שכר.
דף נז עמוד א * הגמרא מביאה שתי קושיות על רבה הסובר שדינו של שומר אבדה כשומר חינם, ושתי קושיות על רב יוסף הסובר שדינו כשומר שכר, ומתרצת. * באבדת בעלי חיים לדעת כולם חייב המוצא גם בגניבה ואבידה כדין שומר שכר (כי זה נחשב לפשיעה אצלם כי לא שמר עליהם כראוי למרות שידע שטבעם ללכת). * בהשבת אבדה יוצא ידי חובתו כאשר השיב את האבדה אפילו אם השיב ללא ידיעת הבעלים. דף נז עמוד ב * הגמרא מקשה שתי קושיות על רב יוסף הסובר ש"ליסטים מזויין... גנב הוא", ומתרצת, ואח"כ מנסה להביא הוכחה לשיטתו (ודוחה). * נחלקו התנאים אם דינו של שוכר הוא כשומר חינם או כשומר שכר.
דף נח עמוד א * בהמה שנפלה לגינה ונהנית - בין אם נהנית בכך שאכלה מהתבואה ובין אם נהנית מכך שהגנה עליה התבואה שלא תחבל - משלמת מה שנהנית ולא מה שהזיקה (למסקנת הגמרא כך היא דעת רב). * במשנה (בתחילת הפרק) נאמר "נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית" - ובעמוד זה רב כהנא ורבא נחלקו כיצד נפלה, ורב כהנא ורבי יוחנן נחלקו אם דין זה הוא גם כאשר הלכה מערוגה לערוגה ואכלה. * רבי ירמיה מסתפק (לשיטה הסוברת ש"תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור") מה יהיה הדין כאשר ירדה הבהמה כדרכה לשדה וילדה שם והזיקה את התבואה במי לידה שיצאו ממנה (ומסתפק האם הדבר נחשב לאונס או לא). דף נח עמוד ב * מהפסוק "ובער בשדה אחר" לומדים שתי הלכות: (1) "שמין (את הנזק) על גב שדה אחר", (2) פטורים על נזקי "שן" ו"רגל" ברשות הרבים. * במשנה בתחילת הפרק נאמר שבהמה שירדה כדרכה והזיקה לשדה משלמת מה שהזיקה, והגמרא בעמוד זה עוסקת באריכות בשיטת חישוב הנזק.
