דף מב עמוד א * "בעל השור נקי" - רבי יוסי הגלילי לומד מכך ששור שנגח אישה הרה ויצאו ילדיה פטור מתשלומי דמי הוולדות. * בגמרא מובאות ארבע דעות לבאר מדוע רבי יוסי הגלילי לא לומד את הדין הנ"ל מהמילה "אנשים" שבפסוק "וכי ינצו אנשים וכו'" (וכפי שאמר לו רבי עקיבא). * "בעל השור נקי" - רבי עקיבא לומד מכך ששור תם (בניגוד לשור מועד) שנגח עבד פטור מלשלם קנס שלושים שקלים. דף מב עמוד ב * הגמרא מבררת מדוע רבי עקיבא למד את הדין הנ"ל מפסוק והרי לכאורה זה פשוט מכיוון שהשור נסקל ואין לו מהיכן לשלם (כי שור תם משלם מגופו). (הגמרא מביאה שלושה תירוצים ודוחה את שני התירוצים הראשונים). * לדעת רבי עקיבא: תשלומי הכופר, שמשלם שור שנגח אישה, ניתנים ליורשי האישה ולא לבעלה. (אך בשאר הדברים - הבעל יורש את אשתו).
דף מג עמוד א * לדעת רבה: בכור לא זכאי בירושה פי שנים במעות שגבו היתומים עבור חוב אביהם אך כן זכאי בירושה פי שנים בקרקע שגבו היתומים עבור חוב אביהם, ורב נחמן סובר הפוך (ומחלוקת זו היא לשיטת בני מערבא אליבא דרבנן). * לדעת ריש לקיש: שור שהמית עבד שלא בכוונה - פטור מתשלומי קנס של שלושים שקלים. * לדעת רבה: שור שהמית בן חורין שלא בכוונה - פטור מתשלומי כופר (אך משלם דמיו ליורשיו). דף מג עמוד ב * רבא מסתפק (בדעת רבה הנ"ל) במקרה של אש של אדם שיצאה והרגה שלא בכוונה אם חייב לשלם את דמיו. * רבי יוחנן חולק על שני הדינים שלעיל, וסובר ששור שהמית עבד שלא בכוונה חייב בתשלומי קנס של שלושים שקלים, ושור שהמית בן חורין שלא בכוונה חייב בתשלומי כופר. * שור שהרג אדם - חייב סקילה גם על הריגת קטנים וגם על הריגת גדולים.
דף מד עמוד א * בברייתא מובא המקור לכך ששור שהרג אדם חייב סקילה גם על הריגת קטנים. * בברייתא מובא המקור לכך שגם שור תם (ולא רק מועד) מתחייב אם הרג או הזיק קטנים (ולא רק אם הרג או הזיק אנשים גדולים). * שור מועד שהרג אדם שלא בכוונה פטור ממיתה, ונחלקו רב ושמואל אם חייב בכופר (ובעמוד הבא מובאת ברייתא כדעת שמואל שחייב). דף מד עמוד ב * שור שהזיק שלא בכוונה (ולא הרג) - נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם חייב או פטור. * אדם או שור שנתכוונו להרוג אדם זה והרגו אדם אחר - לדעת חכמים (=המשנה בעמוד הקודם) חייב ולדעת רבי שמעון פטור. * המקור ל"דין קבוע" הוא מהפסוק "וארב לו". * לדעת ת"ק: שור האשה, שור היתומים, שור האפוטרופוס, שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשים - אם המיתו אדם חייבים מיתה. * לדעת רבי יהודה: שור שאין לו בעלים שהרג אדם - פטור מן המיתה (ואפילו אם בזמן הנגיחה היו לו בעלים).
דף מה עמוד א * לדעת רבה: חכמים ורבי יעקב סוברים שדבר שנאסר בהנאה בעודו בבית השומר (כאשר האיסור בא ממילא, כמו חמץ בפסח), השבת הדבר כן נחשבת השבה ופטור מלשלם. * לדעת רבה: חכמים ורבי יעקב נחלקו האם גומרים דינו של שור לסקילה אפילו שלא בפניו של השור. (והגמרא מבררת את טעמיהם). * "ארבעה נכנסו תחת הבעלים ואלו הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר - הרגו תמין נהרגין ופטורין מן הכופר מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם" - הגמרא דנה בביאור הברייתא (ומביאה בעמוד הבא שני פירושים). דף מה עמוד ב * מסר את שורו לשומר חינם והכיר בו השומר שהוא שור נגחן וקיבל עליו השומר את שמירת נזקיו: אם הזיק השור - חייב השומר בתשלומי נזקו, אך אם הוזק השור - פטור השומר. * במשנה ובברייתא מובאות ארבע דעות אודות רמת השמירה בה מחוייבים הבעלים בשור תם ובשור מועד כדי לפטור אותם מחיוב תשלומי נזק (והגמרא מבארת את המקור לדעות השונות). * לדעת רב אדא בר אהבה: כשהבעלים שמרו על שור מועד "שמירה פחותה", לא פטר רבי יהודה (הסובר שלשור מועד מספיק שמירה פחותה בניגוד לשור תם) אלא צד העדאה שבו אבל צד תמות במקומה עומדת, ורב חולק על כך וסובר שפטר גם צד תמות שבו.
דף מו עמוד א * הגמרא מבררת את טעמו של רבי אליעזר הסובר ש"אין לו (למועד) שמירה אלא סכין". * מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? - שנאמר "ולא תשים דמים בביתך". * פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בדיני נזקי הבור, אך בתחילתו עוסק בעוד עניינים בנזקי השור, ובדינו של הנכנס לחצר חברו או מכניס כליו לרשות חברו והזיקו כליו או הוזקו. * ממון המוטל בספק - לדעת סומכוס חולקין, אבל לדעת חכמים "זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה" (והגמרא מבררת מדוע נקטו לשון "זה כלל גדול"). * המוכר שור לחברו ונמצא נגחן - לדעת רב: הרי זה מקח טעות, לדעת שמואל: יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך. דף מו עמוד ב * המקור לדין "המוציא מחברו עליו הראיה" - לדעת רבי שמואל בר נחמני: מהפסוק "מי בעל דברים יגש אליהם", לדעת רב אשי: מסברה. * לדעת רבה בר אבוה לומדים מהפסוק הנ"ל שאין נזקקין אלא לתובע תחלה (אלא אם הנתבע יפסיד מכך, לדעת נהרדעי). * אביי ורבא נחלקו בביאור דברי המשנה (שבעמוד הקודם): "פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד".
דף מז עמוד א * לדעת רבא: פרה מעוברת שהזיקה - יכול הניזק לגבות את תשלומי הנזק מולדה, תרנגולת שהזיקה - אינו גובה מביצתה. * שור שנגח פרה והפילה - רבא מבאר איך שמים ומעריכים את שווי הנזק ("שמין לולד על גב פרה" - כמה היתה שוה פרה זו בעודה מעוברת וכמה היא שוה עכשיו). * אם הפרה של אחד והולד של אחד אחר - הפיצוי על ערכה של הפרה המעוברת מחמת פיטומה הוא לבעל הפרה, והפיצוי על כך שעכשיו היא נראית פחות גדולה נחלקו האמוראים אם הוא לבעל הפרה או שחולקים. דף מז עמוד ב * רבי זירא ורבא נחלקו אם להעמיד את הרישא של המשנה כדעת רבי או כדעת חכמים. * הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות: אם החליקה בהן בהמתו של בעל הבית - חייב, אך אם אכלה מהן יותר מדאי ומתה - פטור (כך דעת רב). * כאשר בעל החצר נותן לחברו רשות להכניס שור לחצרו (ומקבל אחריות נזקיו) - הגמרא מסתפקת האם מקבל על עצמו אחריות גם שלא יגחוהו שוורים של אחרים, או שאינו מקבל עליו אלא רק שלא יוזק משורו.
דף מח עמוד א * אשה שקיבלה רשות מבעל החצר לאפות בחצירו - מוטל עליה לשמור על בהמותיו שלא יאכלו ממה שאופה וימותו (כיון שבעל החצר מסתלק מהמקום בו אופה משום צניעות). * הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה השור בור - בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל חצר חייב בנזקי הבור. * הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית - חייב. * נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית - חייב, ואם בעל הבית הזיק אותו - פטור (אם לא ידע בעל הבית שנכנס לחצירו). דף מח עמוד ב * למסקנת הגמרא לדעת רבא: הכניס את שורו לחצר חברו שלא ברשות ונפל שורו לבורו של בעל החצר והבאיש את מימיו: אם הבאיש מגופו - חייב, אבל מריחו - פטור. * הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים בביאור דברי המשנה "היה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר". * נחלקו האמוראים אם הלכה כת"ק (שכשנותן בעל החצר רשות להכניס קדרות/פירות/שור לחצרו, הרי הוא מקבל על עצמו לשמור עליהם) או כרבי (שאינו מקבל עליו שמירה אף שנתן רשות להכניס). * "כנוס שורך ושמרו הזיק חייב הוזק פטור, כנוס שורך ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור" - שלושה אמוראים נחלקו באופן ביאור הברייתא.
דף מט עמוד א * לדעת רב אדא בר אהבה: שוורים שנתכוונו להכות אשה ויצאו ילדיה - פטורים בעלי השוורים מלשלם את דמי ולדות. * שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה - משלם דמי ולדות. * הגמרא דנה בביאור דעת רבן גמליאל שבמשנה. * אם הכה אשה הנשואה לגר לאחר מיתת בעלה הגר ויצאו ילדיה - לדעת רבה: חייב המזיק לשלם לה על היזק ולדותיה, ורב חסדא חולק. דף מט עמוד ב * הגמרא דנה באפשרות שמחלוקת רבה ורב חסדא היא מחלוקת תנאים. * המחזיק בשטרות של גר (ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו) - הגמרא מסתפקת אם קונה את הנייר. * לוה ישראל מעות מהגר והניח לו משכון על הלוואתו ומת הגר - אם בא ישראל אחר והחזיק במשכון, מוציאין את המשכון מידו ומחזירים אותו ללווה. * חצירו של אדם קונה לו דברי הפקר המונחים בחצירו אף שלא מדעתו. * משכונו של גר ביד ישראל (שהלוה לו מעות) ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו - המלוה קנה את חלק המשכון שכנגד מעותיו וזה שהחזיק קנה את השאר. (למסקנת הגמרא מדובר כאשר המשכון לא נמצא בחצירו של המלוה בשעת מיתת הגר). * בברייתא מובאת מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא באיזה אופן חל חיוב נזקים על החופר בור, ונחלקו האמוראים בפירוש מחלוקתם.
דף נ עמוד א * לדעת רבה: החופר בור ברשות הרבים - חייב, והחופר ברשותו (והפקיר את רשותו שמסביב) - מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל; לדעת רב יוסף: החופר ברשות היחיד (והפקיר את רשותו שמסביב) - חייב, והחופר ברשות הרבים - מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל. * הקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו (רש"י: צדיקים הדבקים בו) אפילו כחוט השערה. * כל האומר הקב''ה ותרן הוא - יוותרו חייו. דף נ עמוד ב * "ארך אפים" - הקב"ה מאריך רצונו מלהטיב לצדיקים בעולם הזה (כדי להטיבם לעולם הבא), ומאריך רצונו מלהיפרע מהרשעים בעולם הזה (כדי להיפרע מהם בעולם הבא). * לא יפנה אדם אבנים מרשותו לרשות הרבים. * נחלקו האמוראים ביסוד חיוב נזקי הבור: לדעת רב החיוב הוא דוקא לנזק הבא מחמת הבל הבור, ולדעת שמואל אף משום החבטה בבור.
דף נא עמוד א * למסקנת הגמרא (לאחר שלוש קושיות) דעת רב נחמן היא שאין חבטה העלולה להמית בנפילה לבור שעומקו פחות מעשרה טפחים. * הגמרא מבררת כיצד תיתכן מציאות של בור של שני שותפים. * אחד חפר בור תשעה טפחים ובא אחר והשלימה לעשרה טפחים ונפל שם שור - לדעת חכמים: האחרון חייב, ולדעת רבי: אם מת השור, האחרון חייב, ואם הוזק השור, כולם חייבים. (והגמרא מבררת את טעמיהם). * שור פסולי המוקדשין שנפל לבור - פטור. דף נא עמוד ב * מחלוקת חכמים ורבי היא גם במקרה בו אחד חפר בור תשעה טפחים ובא אחר והניח אבן על פי הבור והשלימה לעשרה. * בור עמוק שמונה טפחים, אך שני טפחים ממנו הם מים, ונפל שם שור ומת - חייב. * בור (שעמוק לפחות עשרה טפחים) שעומקו כרוחבו ונפל שם שור - נחלקו האמוראים אם חייב. * המדלה מים מן הבור ובא חברו ואמר לו הנח לי ואני אדלה מים - לדעת ת"ק: כיון שהניחו משתמש פטור, לדעת רבי אליעזר בן יעקב: פטור משימסור לו דליו. * המוכר בור לחברו - כיון שמסר לו דליו קנה.
דף נב עמוד א * המוכר עדר לחברו - כיון שמסר לו "משכוכית" קנה. * כשהקב"ה כועס על עם ישראל, הוא ממנה להם מנהיגים שאינם מהוגנים המכשילים אותם (כך הוא הנמשל למשל שדרש ההוא גלילאה). * כיסה את הבור הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו - השני חייב, והגמרא מבררת מאיזה שלב יחול החיוב גם על הראשון. * כיסה את הבור כראוי, והתליע הכיסוי, ונפל לתוכו שור ומת - פטור. * הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין אם כיסה את הבור כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים אך לא בפני גמלים, וגמלים מגיעים למקום זה רק לפעמים, ובאו גמלים ופגעו בכיסוי הבור, ונפל שם שור ומת. דף נב עמוד ב * לפי ה"איכא דאמרי" ברור שבדין הנ"ל חייב, אלא שההסתפקות היא מה יהיה הדין אם כיסה את הבור כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים אך לא בפני גמלים, וגמלים מצויים שם, ואכלו התולעים את כיסוי הבור מתוכו, ונפל שם שור ומת. * למסקנת הגמרא (לאחר שלושה ניסיונות הוכחה) פטור במקרה הנ"ל.
דף נג עמוד א * במשנה בדף הקודם נאמר שאם השור "נפל (לבור) לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור" - ונחלקו רב ושמואל בסוגייתנו: לדעת רב מדובר שנפל לתוך הבור אלא שיש חילוק אם נפל על פניו או על אחוריו, ולדעת שמואל בנפילה לבור חייב בכל מקרה, ולאחריו היינו שנפל מחוץ לבור. * כשמעורבים שני גורמים לנזק - לדעת חכמים מי שהתחיל את מעשה הנזק הוא לבדו חייב, ורבי נתן סובר שמסתכלים גם על גמר המעשה ומחייבים את שניהם. דף נג עמוד ב * שור של חולין ושור פסולי המוקדשים שנגחו ביחד שור - מובאות דעות שונות בגמרא כמה על בעל שור החולין לשלם (ובעל שור פסולי המוקדשין פטור). * לאחר שרבא הסתפק, הרי שלבסוף הוא סובר: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור, בעל הבור פטור. * רבי יהודה (בברייתא) חולק על המשנה וסובר שחייבים על נזקי כלים בבור (אם נפלו כלים בבור ונשברו - חייב בעל הבור).
