דף קג עמוד א * "עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים" (מותר לאדם לתת לחברו מעות ולפסוק עימו שייתן לו את הפירות לאחר זמן לפי השער הזול של עכשיו אפילו אם יתייקרו לאחר מכן, אך לא שייתן לו לאחר זמן דמים כשווי הפירות בשער היוקר (מפני שנראה כריבית)). * הגוזל את חברו ממון השווה פרוטה ונשבע לו בשקר שלא גזלו וחזר והודה שגזלו - יוליכנו הגזלן אחריו את הגזלה אפילו אם הנגזל נמצא בקצה העולם. דף קג עמוד ב * גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל וכל אחד אומר אותי גזל - לדעת רבי טרפון מניח גזלה ביניהם ומסתלק, ולדעת רבי עקיבא עליו לשלם את הגזלה לכל אחד ואחד (והגמרא דנה כאיזו דעה סוברת המשנה בעמוד א ומביאה שלוש אפשרויות ורק האחרונה (שבעמוד הבא) נשארת למסקנה). * כל מקום שמוזכר "מעשה בחסיד אחד" הכוונה היא או לרבי יהודה בן בבא או לרבי יהודה ברבי אילעאי.
דף קד עמוד א * שליח שמינה אותו המשלח בפני עדים להביא לו כסף שיש לו ביד חברו - נחלקו האמוראים אם נחשב לשליח של בעל הכסף (ואם נאנס בדרך פטור חברו) או לא. * לדעת רבי שמעון בן אלעזר (בברייתא): שליח בית דין, שמינה אותו הגזלן, אינו פוטר את הגזלן אלא משהגיעה הגזלה לידי שלוחו של נגזל (ולא כמו שהגמרא העמידה את המשנה שבדף הקודם לשיטת רב חסדא). דף קד עמוד ב * שמואל ורבי יוחנן נחלקו אם שומר רשאי לשלוח את המעות שהופקדו בידו ביד שליח המביא סימן מהמפקיד כראיה שהוא שלוחו כאשר עדים חתומים על הסימן. * הגמרא מדייקת מהמשנה שתשלום "חומש" שחייבה התורה את הגזלן שנשבע לשקר הוא חיוב "ממון" ולא "כפרה" ולכן גם יורשיו חייבים בכך. (והגמרא מקשה על כך מברייתא ודנה באריכות כדי לתרץ). * מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות.
דף קה עמוד א * במשנה (בדף קג ע"א) נאמר שאם מחל הנגזל על הקרן חוץ מפחות משוה פרוטה, אין הגזלן חייב להוליכה אחריו למדי - והגמרא מביאה שתי לישנות חלוקות האם דין זה הוא רק כאשר הגזלה אבדה וחייב לשלם לו את דמיה, או גם כאשר הגזלה עצמה קיימת בעולם (ולא חוששים שמא תתייקר ותהיה שווה פרוטה). * לדעת רבא: גזל שני חפצים השווים פרוטה והחזיר אחד מהם לנגזל - החפץ שנשאר בידו לא נחשב כגזול (כי שווה פחות מפרוטה) אך לא קיים הגזלן מצות השבה (ומוטל עליו להשיבה). (ולאחר דין זה, הגמרא מביאה שלושה מקרים בהם רבא הסתפק מה יהיה הדין). דף קה עמוד ב * לדעת רבה: טען האחד "שורי גנבת" והשני השיב "לא גנבתי אלא שומר חנם אני עליו" ונשבע על כך ואח"כ הודה שגנב - חייב, שהרי פטר עצמו בטענה זו מגניבה ואבידה. * מי שמשביע עד אחד שיבוא להעיד עבורו ונשבע העד לשקר שאינו יודע לו עדות - התנאים נחלקו אם פטור העד מקורבן שבועת העדות או חייב (ונחלקו אם דבר הגורם לממון נחשב לממון או לא). * לדעת רב ששת: שומר הכופר בפיקדון שבידו ואומר שלא היו דברים מעולם ובאו עדים שראו את הפיקדון ברשותו - אף שלא נשבע לשקר, הריהו נעשה עליו גזלן ע"י כפירתו וחייב באונסין.
דף קו עמוד א * למסקנת הסוגיה (לאחר דיון ארוך בשיטת רב) שיטת רב ע"פ רבא היא כך: התובע את חברו על סכום כסף שלו שנמצא אצל חברו, והנתבע טוען שזה אבד ונשבע על כך ולא הודה, ואחר כך באו עדים והעידו ששיקר - פטור מלהשיבו. * רב המנונא היה תלמידו של רב. דף קו עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: שומר הטוען 'טענת גנב' בפיקדון ונשבע על כך ונפטר מלשלם, ואחר כך באו עדים שהוא עצמו גנבו - משלם תשלומי כפל, ואם טבח או מכר משלם ארבעה וחמשה. * לדעת רבי יוחנן: שומר אבדה הטוען 'טענת גנב' ונשבע שנגנבה והוא פטור, ואחר כך באו עדים שהוא עצמו גנבה - משלם תשלומי כפל.
דף קז עמוד א * לדעת רבי יוחנן (בסוף העמוד הקודם): שומר הטוען 'טענת גנב' בפיקדון אינו חייב (להישבע שנגנב הפיקדון) "עד שיכפור במקצת ויודה במקצת", ורבי חייא בר יוסף (בעמוד זה) חולק על כך ומחייב (שבועה) גם אם כפר בכל (ורמי בר חמא חולק עליו). * רבה מבאר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע. * כופר בכל: במלוה - נאמן (כי אין אדם מעיז פניו לשקר בפני זה שעושה לו טובה), בפיקדון - לא נאמן (וחייב שבועה). דף קז עמוד ב * לדעת רבי חייא בר יוסף: שומר חינם הטוען שנגנב ממנו הפיקדון, אינו חייב כפל אלא אם העידו עדים שלפני שנשבע לשקר עשה בה מלאכה לצורך עצמו, ורבי יוחנן חולק. * לדעת רבי יוחנן: הטוען טענת אבידה בפיקדון ונשבע וחזר וטען טענת גניבה ונשבע ובאו עדים והעידו ששיקר - פטור. * לדעת רב ששת: שומר הטוען שנגנב ממנו הפיקדון - אם שלח בו יד קודם שנשבע לשקר פטור מכפל.
דף קח עמוד א * למסקנת הגמרא: "ממון המחייבו כפל פוטרתו מן החומש". * אדם יכול להתחייב על שמירת פיקדון אחד שני חיובי כפל או שני חיובי חומש (אם לאחר שטען את טענתו בפעם הראשונה והתחייב, חזר שוב וטען טענה זו) . * שומר שנשבע שנגנב ממנו הפיקדון ובכל זאת שילם לבעלים, ואח"כ נמצא הגנב - נחלקו האמוראים מי זכאי בתשלום הכפל (השומר או הבעלים). דף קח עמוד ב * הגמרא דנה (באופנים שונים) בנוגע למעמדו של השומר ביחס לדבר שנגנב ממנו. * פקדון שנגנב באונס ואח"כ נמצא הגנב: במקרה של שומר שכר - חייב השומר לשלם לבעלים והשומר יתבע את הגנב (ולא יכול להיפטר בשבועה), ובמקרה של שומר חינם - נחלקו האמוראים אם יש לו גם אפשרות לבחור להישבע שנגנבה ולהיפטר (והבעלים יתבעו את הגנב).
דף קי עמוד א * אם הכהן של המשמר היה טמא, ויש לו להקריב קרבן צבור הבא בטומאה (שכל הכהנים טמאים) - יכול לתת אותה להקרבה לכל כהן אחר מהמשמר, ובשרה ועורה הרי הם לבעלי מומים טהורים שבאותו המשמר. * כהן גדול אונן - יכול להקריב וכן לתת לכהן אחר להקריב, ובשרה ועורה הרי הם לאנשי המשמר. * 'גזל הגר' שהחזירו בלילה או שהחזירו חצאין - לא יצא. * גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן שבמשמר - לא יצא ידי חובתו (ויוסיף משלו להשלים). דף קי עמוד ב * כהנים העובדים במקדש - לא רשאים להתחלק בגזל הגר באופן שכהן אחד יקבל גזילה אחת וכהן אחר יקבל גזילה אחרת. * יש עשרים וארבע מתנות כהונה - עשר ניתנות להם במקדש לאוכלן שם, ארבע בירושלים, עשר בגבולים (ובכללן גזל הגר). * כסף של 'גזל הגר' הניתן לכהנים מכפר מחצה על חטא הגזלן אפילו אם לא הספיק להביא את אשמו עד שמת. * "כל שבחטאת מתה באשם רועה".
דף קיא עמוד א * "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" - טוב יותר לשבת שני גופים, כלומר עם כל בעל שהוא, מאשר לשבת לבד כאלמנה ללא בעל. * אם נתן אשם ליהויריב במשמרת שלו ואת הכסף נתן לידעיה (במשמרת של יהויריב) - נחלקו רבי יהודה וחכמים את מי קונסים. (והגמרא מביאה שלוש ברייתות בהן רבי מבאר דינים מסוימים בדעת רבי יהודה). * הגמרא מביאה את המקור לכך שהשבת גזל הגר לכוהנים צריכה להיות לפני הקרבת האשם. * הברייתא מביאה את המקור לכך שהגוזל את הגר אין תשלום החומש מעכב את כפרתו. דף קיא עמוד ב * פרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בבירור דין היורש והקונה מן הגזלן, וכן בחיוב השבת הגזלה ואופן ההשבה. * לדעת רב חסדא: מי שגזל דבר מאכל מחברו ועדיין לא התייאש חברו מלקבלו בחזרה ובא אדם אחר ואכלו ממנו - יכול הנגזל לגבות ממי שירצה מבין שניהם. * רבי בר חמא ורבא נחלקו אם "רשות יורש כרשות לוקח" (ונחשבת לשינוי רשות לעניין גזלה). (ולכן נחלקו באופן ביאור וגרסת המשנה).
דף קיב עמוד א * לדעת רב פפא: נכסי השואל משתעבדים למשאיל רק משעת האונס (ולא כבר משעת השאלה). * מי שגזל ומת, והגזלה קיימת, ובניו היתומים קטנים - לדעת חכמים חייבים הם להשיב את הגזלה ולדעת סומכוס פטורים. דף קיב עמוד ב * לדעת רבי יוסי בר חנינא: מקבלים עדים שלא בפני בעל דין רק במקרים חריגים (כגון: שהיה בעל הדין חולה או שהיו העדים חולים והולכים למות או שהעדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא). * רב ורבי יוחנן נחלקו בדין 'קיום שטרות', האם קבלת עדות המקיימת את החתימות שבשטר צריכה להיות בפני הנתבע (ורבא פסק שלא). * הגמרא מפרטת באלו אופנים כותבים "פתיחא" ו"אדרכתא". * שליח בית דין שהלך להזמין אדם לדין וחזר ואמר שהוא אינו רוצה לבוא - נאמן כמו שני עדים (וניתן לנדותו בלא שטר).
דף קיג עמוד א * הגמרא מפרטת דינים שונים לגבי הזמנה לדין. * אין ראוי לזמן אדם לדין במועדים הבאים: חודש ניסן (כי הוא זמן קציר), חודש תשרי (כי הוא זמן בציר), ערב יו"ט, ערב שבת. * במשנה (בתחילת הפרק) נאמר "הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם ואם היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם", והגמרא מבארת שאפילו פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו מטה ומיסב עליה שולחן ואוכל עליו חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן. * "דינא דמלכותא דינא" ולכן המוכס שקנה את זכות גביית המכס מהמלך לא נחשב גזלן אלא אם זה מוכס שאין לו קצבה (שנוטל כפי רצונו), או מוכס שעמד מאליו (ולא מאת המלך). דף קיג עמוד ב * גזל כנעני אסור, אבדתו מותרת, ובמקום שיש חילול השם אפילו אבדתו אסורה. * טעותו של הגוי (היה חייב לישראל וטעה בחשבון ונתן לו יותר ממה שהיה חייב לו) מותרת (כי אין בכך חילול השם). * ישראל שיודע עדות לטובת הגוי, ולא תבעו אותו שיבוא להעיד, והלך והעיד לטובתו כנגד ישראל חברו, במקום שדנים בדיני גויים - מנדים אותו על כך (כי הגויים מוציאים ממון על פי עד אחד ונמצא שהפסידו שלא כדין).
דף קיד עמוד א * ישראל שמוכר לגוי קרקע הסמוכה לשדה של ישראל חברו - מנדים אותו. * לדעת עולא: במקרה שידוע שהבעלים נתייאשו, לדברי הכל מועיל ייאושם כדי שיקנה הגנב או הגזלן את מה שלקחו, ולדעת רבה: גם במקרה בו ידוע שנתייאשו הבעלים יש מחלוקת תנאים, כי אין זה ייאוש גמור כיון שבדעתם עוד לתבוע אותו לדין. דף קיד עמוד ב * למסקנה: שיטת רבי היא שדין גניבה כדין גזלה (שהבעלים מתייאשים) (ואילו חכמים סוברים כך רק בגניבה, ורבי שמעון סובר כך רק בגזלה). * אדם שפסול לעדות ומסיח לפי תומו - כשר במקרים הבאים: להעיד לאשה שמת בעלה (ובכך מתירה להינשא לאחר), לדיני דרבנן, להעיד על שבויה להעמידה בחזקת כשרות. * בברייתא מפורטים שלושה דברים שהם "תנאי בית דין". * למסקנת הגמרא: אדם (שעשוי למכור את חפציו) שמזהה את חפציו אצל אדם אחר יכול להוציאם ממנו רק אם יש הוכחה חזקה מאוד שנגנבו ממנו חפצים אלו ממש (ובתנאי שאין במקרה זה דין בא במחתרת).
