דף ב עמוד א * כתבו הראשונים שלשון הגמרא במסכת נזיר "משונה" / "לישנא קלילא". * יש הסוברים שפירוש רש"י המודפס במסכת נזיר לא נכתב על ידי רש"י. * בישיבות הגאונים לא למדו מסכת נזיר. * בדפוס הראשון של הש"ס (דפוס שונצינו) לא הודפסה מסכת נזיר. * הגמרא מבארת מדוע מסכת נזיר מופיעה בסדר נשים. * כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. * הגמרא מבררת מדוע המשנה פתחה ב"כינויי נזירות" ומיד ביארה את דין "ידות נזירות". דף ב עמוד ב * המשנה מפרטת דוגמאות ל"ידות נזירות" לפני "כינויי נזירות" בגלל ש"ידות נזירות" נלמד מדרשה. * האומר "אהא" הרי זה נזיר - לדעת שמואל: דין זה הוא רק כאשר נזיר עובר לפניו, וכשאומר שבליבו היה לקבל עליו נזירות. * "זה אלי ואנוהו" - אנאה לפניו במצות, אעשה לפניו סוכה נאה לולב נאה ציצית נאה אכתוב לפניו ספר תורה נאה ואכרכנו בשיראין נאים. * האומר "אהא נאה" הרי זה נזיר - לדעת שמואל: דין זה הוא כאשר אומר זאת בזמן שתופס בשערו.
דף ג עמוד א * "הריני כזה" הרי זה נזיר - לדעת שמואל מדובר בשהיה נזיר עובר לפניו. * "הריני מסלסל / הריני מכלכל" הרי זה נזיר - לדעת שמואל מדובר בשהיה אוחז בשערו. * "הרי עלי ציפורים - רבי מאיר אומר נזיר וחכמים אומרים אינו נזיר" - לדעת ריש לקיש: שורש המחלוקת הוא האם אדם המקבל על עצמו נדר בלשון מסוימת מסתמך על הדבר הסמוך לו בפסוק ("עד די 'שעריה' כנשרין רבה וטפרוהי כ'צפרין'"). דף ג עמוד ב * לדעת רבי יוחנן נחלקו רבי מאיר וחכמים האם חוששים שמא קיבל על עצמו דבר שמחמתו יכול להגיע לידי חיוב הקרבת ציפורים, והיינו נזירות (ובמקרה שהיה נזיר טהור עובר לפניו). * האומר "ימין/שמאל שלא אוכל ככר זו" - הרי זו שבועה. * המקבל על עצמו רק אחד מאיסורי נזיר - לדעת חכמים (וכך דעת המשנה): חלים עליו כל דיני נזירות, ורבי שמעון חולק. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף ד עמוד א * האומר 'שבועה שאשתה יין' וחזר ואמר 'הריני נזיר' - חלה נזירות על השבועה ונאסר אף ביין שנשבע לשתותו. * כהן שנכנס למקדש לעבודה - נחלקו התנאים האם אסור רק ביין או גם בשאר משקים המשכרים. * לדעת רבי שמעון אין איסור חל על איסור (ולכן האוכל נבילה ביום הכפורים פטור). * לדעת רבי שמעון: "כל שהו - למכות, לא אמרו כזית אלא לענין קרבן". * 'נזיר עולם' (בניגוד ל'נזיר שמשון') - הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלוש בהמות, ואם נטמא מביא קורבן טומאה. דף ד עמוד ב * לדעת רבי יהודה (וכך דעת המשנה בעמוד א): ל'נזיר שמשון' מותר ליטמא למתים, ולדעת רבי שמעון: האומר 'הריני נזיר שמשון' לא חלה עליו כלל נזירות. * האומר "הרי עלי ככר זו כבכור" - רבי יעקב אוסר, ורבי יוסי מתיר. * לדעת רבי: מי שנולד לו בכור בתוך עדרו מצוה עליו להקדישו (אף שכבר קדוש הוא מהרחם). * שמעון הצדיק שיבח נזיר מהדרום שקיבל נזירות בגלל שיצרו תקף אותו כאשר ראה בבואה שלו במעיין ולכן נשבע שיגלח את שערו לשמים. * למסקנת הגמרא המקור לכך ששמשון נטמא למתים הוא ממסורת. * הגמרא מבררת את המקור לכך שאם הכביד שערו של נזיר עולם מותר לו להקל שערו בתער.
דף ה עמוד א * נחלקו התנאים כל כמה זמן התגלח אבשלום (שהיה נזיר עולם): כל שנים עשר חודש, כל שלושים יום, כל ערב שבת (והגמרא מביאה את המקור לכל דעה). * בשנה העשירית בה שפט שמואל את ישראל, עם ישראל ביקש ממנו למנות להם מלך. * סתם נזירות ל' יום - והמקור לכך לדעת רב מתנא: מהגימטריה של המילה "(קדוש) יהיה", ולדעת בר פדא: מכך שהמילים 'נזיר' נזרו' אמורים 29 פעם בפרשת נזיר. דף ה עמוד ב * הגמרא מקשה ממשניות ודנה באריכות (במשך דף וחצי) במחלוקת רב מתנא ובר פדא. * לדעת רב מתנא: 'מקצת היום ככולו'. * רש"י מבאר שבר פדא ורב מתנא נחלקו במקרים הבאים: (1) אם נטמא ביום שלושים (לבר פדא אינו סותר את נזרו). (2) אם אמר הריני נזיר עשרים ותשעה ימים (לבר פדא מגלח לכתחילה ביום שלושים, ולרב מתנא הולך ומשלים כל שלושים).
