דף צב עמוד א * בעמוד זה מובאים כמה מקרים מיוחדים בנוגע לפריעת חוב. * יתומים שגבו קרקע עבור חוב שהיו חייבים לאביהם - בעל חוב של אביהם חוזר וגובה אותה מהם (כאילו נפלה להם בירושה ממש). * אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית (רש"י). דף צב עמוד ב * ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות (ויש אומרים אפילו שלא באחריות) ובא בעל חוב של ראובן (שהשתעבדה לו קרקע זו לגבות ממנה את חובו) ורוצה לטרוף את הקרקע משמעון מאחר שלא מצא מה לגבות אצל ראובן - הרי שראובן רשאי לבוא ולטעון טענות לבעל חובו (כגון: שכבר פרע לו), ובעל חובו לא רשאי לומר לו "לאו בעל דברים דידי את".
דף צג עמוד א * ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות (ויש אומרים: אף אם מכר באחריות) ויצאו עליו עוררין - משהחזיק בשדה לא יכול לחזור בו. * "מי שהיה נשוי שלש נשים וכו'" - בגמרא מובאים שני הסברים (של: שמואל, רב יעקב מנהר פקוד בשם רבינא) לביאור משנה זו, וכן מובא שמשנה זו היא כדעת רבי נתן ואילו רבי חולק עליה. * רב האי גאון (רה"ג) הציע לפרש את סוגיית שלוש נשים "על דרך שנים אוחזין בטלית" ולא פירט. [פרופ' ישראל אומן סיפק הסבר מפורט להצעת רה"ג, המתיישב יפה לא רק עם המשנה, אלא גם עם הגמרא וגם עם חשובי הראשונים]. דף צג עמוד ב * לדעת שמואל: שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונשתתפו לקנות בהם סחורה - השכר לאמצע (חולקים בשווה את הריווח). * אם מתחילה קנו שור לצורך חרישה ואחר כך השביח בשרו ולבסוף שחטוהו (במקום לחרוש בו כפי שסברו בתחילה) ובאים לחלוק את שוויו - נחלקו האמוראים בדעת שמואל אם השכר לאמצע או זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו.
דף צד עמוד א * מובאים שלושה הסברים לביאור מחלוקת חכמים ובן ננס שבמשנה שבעמוד הקודם. * לדעת רב הונא: שני אחים/שותפים שיש להם דין תורה עם אדם אחד, ורק אחד מהם הלך לדין ונתחייב בדין - חייב גם השני, ולמסקנת הגמרא דין זה אמור רק כאשר השני היה בעיר ולא בא לדין. * שני שטרות של מכר על שדה אחת שנכתבו באותו יום לשני קונים ואין ידוע איזה שטר קדם - לדעת רב: יחלוקו, ולדעת שמואל: הדיינים יקבעו לפי ראות עיניהם ("שודא דדייני"). דף צד עמוד ב * התנאים נחלקו אם "שודא דדייני" עדיף או חלוקה עדיפה. * רב נחמן התמנה להיות דיין (ע"י ראש גלותא והישיבה), ורב ששת לא. * שני שטרות של מכר על שדה אחת, באחד היה כתוב התאריך "ה' ניסן" ובשני "ניסן" - פסק רב יוסף שיש לתת את השדה לבעל השטר שכתוב בו "ה' ניסן".
דף צה עמוד א * בגמרא מובאים שלושה תירוצים ליישב את הסתירה בין המשנה שבעמוד זה למשנה שבמסכת גיטין. * נחלקו התנאים אם אשה יכולה לטעון "נחת רוח עשיתי לבעלי" בכך שחתמה על מכירה שביצע ובאמת לא התכוונה להסכים למכירה. * אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הן זיבורית. דף צה עמוד ב * הגמרא מכריעה להלכה שאם התקלקלו נכסי הלווה (במקרה שהלקוחות והמלווה לא גרמו להפסד) הרי שרשאי המלווה לגבות את חובו מהלקוחות של הלווה (היינו: מנכסים משועבדים). * לדעת אביי: האומר לאשה פנויה "נכסי לך ואחרי מותך לפלוני", ועמדה ונישאת ומתה - הבעל שלה נחשב כמי שקנה את נכסיה בחייה ואין לפלוני כלום. * איזהו רשע ערום? - זה המשיא עצה למכור בנכסים כדעת רשב"ג (שמשכנע לאדם, שחברו אמר לו "נכסי לך ואחריך לפלוני", למכור את הנכסים לאדם אחר ובכך למנוע את פלוני מלקבל את הנכסים אחרי מות המקבל וכדעת רשב"ג שהמכירה מועילה). * המשנה הראשונה בפרק אחד עשר, המתחיל בעמוד זה, מפרטת חובות וזכויות של יורשי הבעל ביחס לאלמנתו.
דף צו עמוד א * חכמים תיקנו שהבעל יזכה במציאת האשה כדי שלא תהיה לאשה איבה מבעלה. * כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה - אלמנה עושה ליורשים, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. * כל מלאכות שהעבד עושה לרבו - תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל (אך במקום שמכירים אותו או אם הוא מניח תפילין - מותר). * כל המונע תלמידו מלשמשו - כאילו מונע ממנו חסד / אף פורק ממנו יראת שמים. * אלמנה שתפסה מטלטלין עבור מזונותיה - מה שתפסה תפסה. (ונחלקו האמוראים אם כך הדין גם אם תפסה מטלטלין עבור כתובתה). דף צו עמוד ב * אלמנה (שיש לה זכות ליזון מנכסי בעלה שירשו היתומים), התובעת מהיתומים דמי מזונות של השנים הקודמות והיתומים טוענים שפרעו לה מזונותיה - לדעת לוי: כל עוד לא ניסת לאחד אחר, על היתומים להביא ראיה, ואם ניסת, עליה להביא ראיה. * רב שימי בר אשי ניסה להציע שיש מחלוקת תנאים במקרה הנ"ל על מי להביא ראיה, והגמרא דחתה דבריו.
דף צז עמוד א * אמימר פסק שאלמנה מוכרת את נכסי היתומים עבור מזונותיה בפעם אחת לצורך ששה חודשים (ולא כדעה הסוברת שלצורך שנים עשר חודשים), והלוקח נותן לה את הכסף מידי שלושים יום. * אלמנה שמכרה קרקע מנכסי בעלה לצורך מזונותיה - לא יכולה לטרוף מן הלוקח, לצורך כתובה, את הקרקע שקנה. * מכר שנמכר משום שהיה המוכר סבור שיזדקק לכסף, ורוצה המוכר לחזור בו ממנו משום שלא הוצרך לכסף - רשאי. דף צז עמוד ב * לדעת ת"ק: התירו לאלמנה מן האירוסין למכור את נכסי בעלה שלא בבית דין עבור כתובתה, וטעם ההיתר לדעת עולא הוא משום "חינא", ולדעת רבי יוחנן הוא לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. * לדעת רבי שמעון: אם מכרה/משכנה וכדו' אפילו רק חלק מכתובתה - לא זכאית יותר למזונות מהיתומים, ורבי מאיר חולק (ולדעתו רק אם מכרה את כל כתובתה אין לה מזונות).
דף צח עמוד א * הגמרא הכריעה להלכה שאלמנה שמוכרת קרקע של היתומים לצורך גביית כתובתה שלא בבית דין - צריכה שבועה שלא מכרה את הקרקע במחיר גבוה מכדי כתובתה, ואינה צריכה הכרזה. * אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה קרקע ששוה מאתים במאה - נתקבלה כתובתה, כי היא זו שהפסידה את עצמה. דף צח עמוד ב * אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה קרקע ששוה מאה במאתים - נתקבלה כתובתה, כי משנתנו סוברת כרבי יוסי, שהשולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול, הרווח בכך הוא לבעל המעות, כאשר מדובר בדבר שאין לו קצבה (אך בדבר שיש לו קצבה חולקין, ואילו לדעת רבי יהודה הרווח תמיד לשליח). * שליח שמכר כמות גדולה יותר ממה שציווה אותו המשלח - הגמרא מסתפקת אם כל המקח בטל או רק החלק העודף על ציווי המשלח בטל.
דף צט עמוד א * מובאת לישנא שניה, הסוברת ששליח שמכר כמות גדולה יותר ממה שציוה אותו המשלח - החלק שציוה אותו המשלח מכור, ורק החלק העודף על ציווי המשלח בטל. (בניגוד ללישנה הראשונה שהסתפקה בדין זה). * לפי לישנא זו הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין כאשר השליח מכר פחות ממה שציווהו בעל הבית (האם המכר בטל או לא). דף צט עמוד ב * בעל קרקע שאמר לשלוחו למכור עבורו את הקרקע "לאדם אחד ולא לשנים", והשליח מכר לשני בני אדם - המכירה בטלה. * בעל קרקע שאמר לשלוחו למכור עבורו את הקרקע "לאדם אחד", והשליח מכר לשני בני אדם - נחלקו האמוראים אם המכירה בטלה או לא. * שליח שטעה ומכרה בזול - מכרו בטל, אך אם בעל הבית טעה ומכר בזול - מכרו קיים (כי אין אונאה לקרקעות).
דף ק עמוד א * שליח שנשלח למכור דבר מה עבור בעל הבית, וטעה השליח והוזיל את המחיר - הגמרא מכריעה להלכה שדינו כדין אלמנה שאפילו בטעות כל שהוא המכר בטל (ולא כדין הדיינים שעד שישית המכר קיים). * רב נחמן פסק כדעת חכמים (ולא כרשב"ג) הסוברים שדיינים ששמו נכסים וטעו בשומא וקבעו מחיר נמוך/גבוה בשישית ממחירם בשוק ומכרו את הנכסים במחיר זה - המכר בטל. * אלמנה או בית דין שמכרו נכסי יתומים - האחריות על היתומים (ולכן אם נמצאת השדה גזולה או משועבדת לאחר וטרפו אותה מן הלוקח בחובו, חוזר הלוקח על היתומים). דף ק עמוד ב * בית דין שמכרו קרקע של יתומים בלא הכרזה - נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין והמכר בטל (ואפילו לא טעו בשומתן). * מטלטלין של יתומים שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר סמוך למיתת אביהם, אך אם יום השוק קרוב מחכים ליום השוק כדי לקבל מחיר גבוה יותר. * רב ושמואל נחלקו אם ל"קטנה [יתומה שהשיאוה אמה או אחיה] היוצאה בגט" יש כתובה או לא.
דף קא עמוד א * הגמרא דוחה את ההצעה שמחלוקת רב ושמואל (אם לקטנה היוצאה בגט יש כתובה) היא מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע. * אשה שאסורה על בעלה באיסור ערוה מדרבנן ('שניות'): בלאות (בגדים שהבעל לבש והתבלו) שאינן קיימות - של נכסי מלוג לא מקבלת כשמגרשה, ושל נכסי צאן ברזל מקבלת. * נשים שאמרו חכמים "אין להן כתובה", כגון הממאנת וחברותיה - אין להן מנה מאתים אבל תוספת יש להן, נשים שאמרו חכמים "יוצאות שלא בכתובה", כגון עוברת על דת וחברותיה - אין להן תוספת וכל שכן מנה מאתים. דף קא עמוד ב * היוצאת משום שם רע - יש מחלוקת אם הפסידה את בלאותיה שהן קיימין. * למסקנת הגמרא: כהן גדול שנשא אלמנה אך לא ידע שהיא אלמנה - אין לה כתובה (ודברי רב הונא החולק על כך נדחו). * המשנה הראשונה בפרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדין התחייבות הבעל לתת מזונות לבת אשתו שיש לה מבעל אחר. * המוסר שטר לחברו בפני עדים וכתוב בו "אני חייב לך מנה" ולא חתם - נחלקו האמוראים אם חייב (ונחשב כאילו אמר להם "אתם עדים") או לא.
דף קב עמוד א * הגמרא מביאה שתי הוכחות לכך שהמוסר שטר לחברו בפני עדים וכתוב בו "אני חייב לך מנה" ולא חתם חייב, ודוחה הוכחות אלו. * אין פודים בן בכור לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות. (רש"י) * שטר הלוואה שכתוב בו אחרי חתימת העדים 'פלוני ערב', ופלוני זה מודה שהוא ערב - נחלקו התנאים אם המלווה שבא לגבות את החוב מהערב רשאי לגבות מנכסים בני חורין. * הגמרא דוחה את הצעת רבא שיש מחלוקת תנאים בדין המוסר שטר לחברו בפני עדים וכתוב בו "אני חייב לך מנה" ולא חתם. דף קב עמוד ב * עמדו מצד החתן ומצד הכלה ופסקו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך ולאחר מכן עמד החתן וקידש את האשה קנו התחייבויותיהם זה לזה בדיבור אף בלא קנין - דין זה נאמר אף בבת בוגרת ולא רק בנערה. * לדעת רב אשי: דברים אלו לא ניתנו ליכתב, כדי שלא יבואו לגבות זאת מנכסים משועבדים. * שטר שמקדש בו את האשה, וכתבו לשמה ושלא מדעתה - נחלקו האמוראים אם מקודשת. * בת הניזונת מן הבנים (לאחר מות אביה) - זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם.
דף קג עמוד א * אלמנה משתמשת במדור כדרך שהשתמשה בחיי בעלה, ואם היתומים מכרו את המדור אין תוקף למכירתם, ואם המדור נפל אין היורשים חייבין לבנותו. * "ברכת הבית ברובה" - כפי ריבוי בני הבית כך הוא שיעור הברכה המצויה בבית, שהרבים מסייעים זה לזה ומזלם של הרבים עדיף (ע"פ רש"י). (ולכן היורשים יכולים לומר לאלמנה שהם יתנו לה מזון רק אם היא תדור איתם). * מלשונם של חכמים (במשניות מסויימות) יש ללמוד ברכה, עושר ורפואה. * הגמרא מביאה את צוואתו של רבי בשעת פטירתו ומבארת אותה לאורך רוב הדף, וכן מתארת עניינים נוספים בנוגע לפטירתו. * מצוה מהתורה לכבד את אשת אביך ואת בעל אמך ואת אחיך הגדול. דף קג עמוד ב * רבי ציווה את חכמי ישראל: אל תספדוני בעיירות, והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום, שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא חנינא בר חמא ישב בראש. * רבי אפס היה ראש ישיבה לאחר פטירת רבי, ואחריו רבי חנינא בר חמא ראש ישיבה. * מובאות שתי דעות האם רבי חייא נפטר לפני רבי או ההיפך. * מי שמת בערב שבת או במוצאי יום כיפור - סימן יפה לו. * רובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים. * רבי חייא דאג שלא תשתכח תורה מישראל.
