דף פז עמוד א * למסקנת הגמרא: השבועה עליה מדובר בתחילת המשנה בעמוד הקודם היא שבועה "על הפוגמת כתובתה" (וכל שכן "על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה"). * לפרוע למלך מס גולגולת עבור היתומים, ולמזון האשה והבנות והיתומים, ולקבורת המת או היתומים - מוכרים את נכסי היתומים בלא הכרזה (כי אין אפשרות להמתין). * האומר לאשתו: "נקי נדר נקי שבועה" - נחלקו האמוראים אם הוא ויורשיו יכולים להשביע אותה או לא. * הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. * המשנה מפרטת כמה מקרים בהם אין האשה יכולה לגבות כתובתה בלא שבועה. דף פז עמוד ב * למסקנת הגמרא: חיוב שבועה המוטל על הפוגמת כתובתה הוא מדרבנן. * כל החייבים שבועה מהתורה נשבעים ולא משלמים (אך מדרבנן יש כמה מקרים בהם תיקנו שבועה כדי ליטול). * אין נשבעים על כפירת שעבוד קרקעות. * הפוגמת כתובתה בעדים, הפוגמת כתובתה פחות פחות משוה פרוטה - הגמרא מסתפקת אם חייבת בשבועה. * הפוחתת כתובתה - תפרע שלא בשבועה. * כל מקום ששני עדים מחייבים אותו בעדותם ממון, עד אחד מחייבו בעדותו שבועה. * למסקנת הגמרא: חיוב שבועה המוטל על הנפרעת כתובתה במקרה שעד אחד מעידה שהיא פרועה הוא מדרבנן.
דף פח עמוד א * יתומים של מלוה, כשבאים לגבות חוב אביהם מן היתומים של הלוה - לא יפרעו אלא בשבועה. * כל האומר "לא לויתי" (כשיש שטר הלואה) - כאומר "לא פרעתי" (כי בכך הוא למעשה מודה שלא פרע והרי יש שטר שמוכיח שלוה). * נחלקו האמוראים אם בית דין יורדים לנכסי הלוה שלא בפניו (אפילו בשבועה) או שימתין בעל החוב עד שהלוה ישוב. דף פח עמוד ב * הגמרא מביאה ארבעה הסברים לבאר את דעת רבי שמעון שבמשנה שבדף הקודם (ורק על ההסבר הרביעי הגמרא לא מקשה). * אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים - ישבע ליתומים כשיגדלו שלא עיכב כלום משלהם, מינוהו בית דין - לא ישבע (ולדעת אבא שאול הדין בשני המקרים הפוך).
דף פט עמוד א * רב ושמואל טוענים שלא ניתן להוכיח מהמשנה שבעמוד זה ש"כותבין שובר" (היינו שיכול המלוה לסרב להחזיר את השטר ובמקום זאת כותב ללוה שובר). * לדעת רב: באמצעות הגט האשה גובה את עיקר הכתובה, ובאמצעות הכתובה האשה גובה את תוספת הכתובה. דף פט עמוד ב * הגמרא מבררת לשיטת רב (הסובר שבאמצעות הגט האשה גובה את עיקר הכתובה) כיצד אלמנה (מן הנישואין ומן האירוסין) גובה את עיקר הכתובה. * שני בנים היו לרב חסדא ושם שניהם שוין אלא שהגדול קורין לו מר קשישא ולצעיר קורין לו מר ינוקא. (רש"י) * בגמרא מובאים שני ניסיונות (ושניהם נדחים) להבאת מקור לכך שלאלמנה מן האירוסין יש כתובה (מתנאי בית דין ואף אם לא כתב לה). * לדעת שמואל: שני שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון (אלא אם הוסיף משהו נוסף בשני, ואז כוונתו לאפשר לבחור שטר אחד מבין שניהם).
דף צ עמוד א * המגרש את אשתו והחזירה - על מנת כתובה הראשונה החזירה. * קטן שהשיאו אביו - כתובתה שכתב לה כשהוא קטן קיימת שעל מנת כן קיימה, גר שנתגיירה אשתו עמו - כתובתה שכתב לה בהיותו עובד כוכבים קיימת שעל מנת כן קיימה. [למסקנת הגמרא: לדעת כולם היינו דוקא עיקר כתובה אך לא תוספת]. * במשנה הראשונה בפרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, מובא כי מי שהיה נשוי שתי נשים ומת - הראשונה קודמת לשניה בגביית הכתובה מנכסי היורשים. [ויש שתי לישנות בגמרא האם כאשר השניה קדמה ותפסה אם מוציאים מידה או לא]. דף צ עמוד ב * הגמרא מנסה ללמוד מהמשנה שלושה תנאים הלכתיים בנוגע ל"כתובת בנין דכרין", אך רב אשי דוחה זאת. * הגמרא מסיקה שבן ננס ורבי עקיבא נחלקו אם "אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין"; וכן מנסה להציע שגם ת"ק ורבי שמעון נחלקו בכך, אך מסיקה ששניהם סוברים ש"יש להן".
דף צא עמוד א * רב פפא פסק להלכה ש"אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין", וכן ש"כתובה נעשית מותר לחברתה". * "כתובת בנין דכרין" ניתנת ליורשים רק אם לאחר מכן יישאר לפחות דינר אחד מנכסי האבא שמת (ואז תתקיים בו תורת ירושה מהתורה) - הרגע הקובע לחישוב שווי נכסי המת הוא רגע המיתה בין אם התייקרו או הוזלו הנכסים לאחר מכן (לפי ביאור רש"י). דף צא עמוד ב * כאשר המלוה טרף מהלוקח של הלוה קרקע עבור חובו, אך טרף את הקרקע ביותר משוויה - נחלקו האמוראים מה יהיה הסכום שיכתבו בית דין בשטר ללוקח שיוכל לחזור ולגבות מאת המוכר (הלוה), האם לפי מה ששילם עבורה כשקנאה או לפי מה שפרע בה לבעל חוב. * מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן (רש"י: משום כבוד אביהן, אלא שאין לבית דין לכופן על כך).
דף צב עמוד א * בעמוד זה מובאים כמה מקרים מיוחדים בנוגע לפריעת חוב. * יתומים שגבו קרקע עבור חוב שהיו חייבים לאביהם - בעל חוב של אביהם חוזר וגובה אותה מהם (כאילו נפלה להם בירושה ממש). * אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית (רש"י). דף צב עמוד ב * ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות (ויש אומרים אפילו שלא באחריות) ובא בעל חוב של ראובן (שהשתעבדה לו קרקע זו לגבות ממנה את חובו) ורוצה לטרוף את הקרקע משמעון מאחר שלא מצא מה לגבות אצל ראובן - הרי שראובן רשאי לבוא ולטעון טענות לבעל חובו (כגון: שכבר פרע לו), ובעל חובו לא רשאי לומר לו "לאו בעל דברים דידי את".
דף צג עמוד א * ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות (ויש אומרים: אף אם מכר באחריות) ויצאו עליו עוררין - משהחזיק בשדה לא יכול לחזור בו. * "מי שהיה נשוי שלש נשים וכו'" - בגמרא מובאים שני הסברים (של: שמואל, רב יעקב מנהר פקוד בשם רבינא) לביאור משנה זו, וכן מובא שמשנה זו היא כדעת רבי נתן ואילו רבי חולק עליה. * רב האי גאון (רה"ג) הציע לפרש את סוגיית שלוש נשים "על דרך שנים אוחזין בטלית" ולא פירט. [פרופ' ישראל אומן סיפק הסבר מפורט להצעת רה"ג, המתיישב יפה לא רק עם המשנה, אלא גם עם הגמרא וגם עם חשובי הראשונים]. דף צג עמוד ב * לדעת שמואל: שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונשתתפו לקנות בהם סחורה - השכר לאמצע (חולקים בשווה את הריווח). * אם מתחילה קנו שור לצורך חרישה ואחר כך השביח בשרו ולבסוף שחטוהו (במקום לחרוש בו כפי שסברו בתחילה) ובאים לחלוק את שוויו - נחלקו האמוראים בדעת שמואל אם השכר לאמצע או זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו.
דף צד עמוד א * מובאים שלושה הסברים לביאור מחלוקת חכמים ובן ננס שבמשנה שבעמוד הקודם. * לדעת רב הונא: שני אחים/שותפים שיש להם דין תורה עם אדם אחד, ורק אחד מהם הלך לדין ונתחייב בדין - חייב גם השני, ולמסקנת הגמרא דין זה אמור רק כאשר השני היה בעיר ולא בא לדין. * שני שטרות של מכר על שדה אחת שנכתבו באותו יום לשני קונים ואין ידוע איזה שטר קדם - לדעת רב: יחלוקו, ולדעת שמואל: הדיינים יקבעו לפי ראות עיניהם ("שודא דדייני"). דף צד עמוד ב * התנאים נחלקו אם "שודא דדייני" עדיף או חלוקה עדיפה. * רב נחמן התמנה להיות דיין (ע"י ראש גלותא והישיבה), ורב ששת לא. * שני שטרות של מכר על שדה אחת, באחד היה כתוב התאריך "ה' ניסן" ובשני "ניסן" - פסק רב יוסף שיש לתת את השדה לבעל השטר שכתוב בו "ה' ניסן".
דף צה עמוד א * בגמרא מובאים שלושה תירוצים ליישב את הסתירה בין המשנה שבעמוד זה למשנה שבמסכת גיטין. * נחלקו התנאים אם אשה יכולה לטעון "נחת רוח עשיתי לבעלי" בכך שחתמה על מכירה שביצע ובאמת לא התכוונה להסכים למכירה. * אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הן זיבורית. דף צה עמוד ב * הגמרא מכריעה להלכה שאם התקלקלו נכסי הלווה (במקרה שהלקוחות והמלווה לא גרמו להפסד) הרי שרשאי המלווה לגבות את חובו מהלקוחות של הלווה (היינו: מנכסים משועבדים). * לדעת אביי: האומר לאשה פנויה "נכסי לך ואחרי מותך לפלוני", ועמדה ונישאת ומתה - הבעל שלה נחשב כמי שקנה את נכסיה בחייה ואין לפלוני כלום. * איזהו רשע ערום? - זה המשיא עצה למכור בנכסים כדעת רשב"ג (שמשכנע לאדם, שחברו אמר לו "נכסי לך ואחריך לפלוני", למכור את הנכסים לאדם אחר ובכך למנוע את פלוני מלקבל את הנכסים אחרי מות המקבל וכדעת רשב"ג שהמכירה מועילה). * המשנה הראשונה בפרק אחד עשר, המתחיל בעמוד זה, מפרטת חובות וזכויות של יורשי הבעל ביחס לאלמנתו.
דף צו עמוד א * חכמים תיקנו שהבעל יזכה במציאת האשה כדי שלא תהיה לאשה איבה מבעלה. * כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה - אלמנה עושה ליורשים, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. * כל מלאכות שהעבד עושה לרבו - תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל (אך במקום שמכירים אותו או אם הוא מניח תפילין - מותר). * כל המונע תלמידו מלשמשו - כאילו מונע ממנו חסד / אף פורק ממנו יראת שמים. * אלמנה שתפסה מטלטלין עבור מזונותיה - מה שתפסה תפסה. (ונחלקו האמוראים אם כך הדין גם אם תפסה מטלטלין עבור כתובתה). דף צו עמוד ב * אלמנה (שיש לה זכות ליזון מנכסי בעלה שירשו היתומים), התובעת מהיתומים דמי מזונות של השנים הקודמות והיתומים טוענים שפרעו לה מזונותיה - לדעת לוי: כל עוד לא ניסת לאחד אחר, על היתומים להביא ראיה, ואם ניסת, עליה להביא ראיה. * רב שימי בר אשי ניסה להציע שיש מחלוקת תנאים במקרה הנ"ל על מי להביא ראיה, והגמרא דחתה דבריו.
דף צז עמוד א * אמימר פסק שאלמנה מוכרת את נכסי היתומים עבור מזונותיה בפעם אחת לצורך ששה חודשים (ולא כדעה הסוברת שלצורך שנים עשר חודשים), והלוקח נותן לה את הכסף מידי שלושים יום. * אלמנה שמכרה קרקע מנכסי בעלה לצורך מזונותיה - לא יכולה לטרוף מן הלוקח, לצורך כתובה, את הקרקע שקנה. * מכר שנמכר משום שהיה המוכר סבור שיזדקק לכסף, ורוצה המוכר לחזור בו ממנו משום שלא הוצרך לכסף - רשאי. דף צז עמוד ב * לדעת ת"ק: התירו לאלמנה מן האירוסין למכור את נכסי בעלה שלא בבית דין עבור כתובתה, וטעם ההיתר לדעת עולא הוא משום "חינא", ולדעת רבי יוחנן הוא לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. * לדעת רבי שמעון: אם מכרה/משכנה וכדו' אפילו רק חלק מכתובתה - לא זכאית יותר למזונות מהיתומים, ורבי מאיר חולק (ולדעתו רק אם מכרה את כל כתובתה אין לה מזונות).
דף צח עמוד א * הגמרא הכריעה להלכה שאלמנה שמוכרת קרקע של היתומים לצורך גביית כתובתה שלא בבית דין - צריכה שבועה שלא מכרה את הקרקע במחיר גבוה מכדי כתובתה, ואינה צריכה הכרזה. * אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה קרקע ששוה מאתים במאה - נתקבלה כתובתה, כי היא זו שהפסידה את עצמה. דף צח עמוד ב * אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה קרקע ששוה מאה במאתים - נתקבלה כתובתה, כי משנתנו סוברת כרבי יוסי, שהשולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול, הרווח בכך הוא לבעל המעות, כאשר מדובר בדבר שאין לו קצבה (אך בדבר שיש לו קצבה חולקין, ואילו לדעת רבי יהודה הרווח תמיד לשליח). * שליח שמכר כמות גדולה יותר ממה שציווה אותו המשלח - הגמרא מסתפקת אם כל המקח בטל או רק החלק העודף על ציווי המשלח בטל.
