דף עח עמוד א * המשנה הראשונה בפרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדיני נכסים שנפלו לאשה בירושה. * נפלו לאשה נכסים לפני האירוסין - רשאית למכור אותם לכתחילה כשהיא מאורסת לדעת ב"ש וב"ה. * נפלו לאשה נכסים כשהיא מאורסת - נחלקו ב"ש וב"ה אם רשאית למכור אותם לכתחילה כשהיא מאורסת. * נפלו לאשה נכסים כשהיא נשואה - אף בדיעבד אם מכרה אותם כשהיא נשואה המקח בטל לדעת ב"ש וב"ה. * נפלו לאשה נכסים לפני הנישואין - לדעת רבן גמליאל (ע"פ רבי יהודה, לפי ביאור רב פפא): לכתחילה לא תמכור אותם כשהיא נשואה. דף עח עמוד ב * נפלו לאשה נכסים לפני הנישואין - לדעת רבי חנינא בן עקביא בשם רבן גמליאל (בברייתא): רשאית למכור אותם לכתחילה כשהיא נשואה. * נפלו לאשה נכסים לפני הנישואין - לפי דעת רבותינו (וכך פסקו רב ושמואל): אף בדיעבד אם מכרה אותם כשהיא נשואה המקח בטל. * באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה - הבעל מוציא מיד הלקוחות (אפילו גופה של קרקע). * האמוראים נחלקו מה נחשב "נכסים הידועין לבעל" ומה נחשב "שאינן ידועין לבעל".
דף עט עמוד א * לדעת שמואל: "שטר מברחת" - לא נחשב לשטר (אם כתב בשטר את כל נכסיו). * הבעל זוכה בפירות נכסי אשתו אך לא בנכסים עצמם - והמשנה מבארת מה נחשב לפירות הנכסים ומה נחשב לנכסים עצמם. דף עט עמוד ב * ולד בהמת מלוג - לבעל, ולד שפחת מלוג - לדעת ת"ק: לאשה ולדעת חנניה בן אחי יאשיה (וכך פסק שמואל): לבעל. * נפלו לה זיתים וגפנים זקנים - לדעת ת"ק: ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, לדעת רבי יהודה: לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה (מחלוקת זו היא בשדה שאינה שלה, אך בשדה שלה דברי הכל לא תמכור מפני שבח בית אביה).
דף פ עמוד א * המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה שקידשו אותה אמה ואחיה וקידושיה הם מדרבנן - תקנת חכמים היא שנוטל חלק בשבח שהשביחו הנכסים. * המוציא הוצאות על נכסי אשתו ולא אכל מהנכסים - ישבע כמה הוציא ויטול, אך אם היתה ההוצאה יתירה על השבח יקבל רק את שיעור השבח. * היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות - שמין לו את השבח וההוצאה ונוטל את הפחות מביניהם. דף פ עמוד ב * הגמרא פסקה להלכה שבעל שמכר קרקע מלוג לפירות - לא עשה ולא כלום והמכר בטל. (והטעם לכך: לדעת אביי - חוששים שמא תכסיף, לדעת רבא - משום רווח ביתא). * המשנה מפרטת את דינם של נכסי שומרת יבם. * שומרת יבם שמתה - יורשי הבעל הם אלו שחייבים בקבורתה (ולא יורשי האב).
דף פא עמוד א * אביי מביא ראיה ממשנה ששומרת יבם שמתה הרי שיורשי הבעל הם אלו החייבים בקבורתה. * לדעת בית שמאי: "שטר העומד לגבות כגבוי דמי". * רבא מקשה על הדעה הסוברת ש"נתנה כתובה לגבות מחיים". דף פא עמוד ב * במקרה בו תיקנו חכמים שאין למכור נכסים, ועבר על תקנתם ומכר - נחלקו רב יוסף ואביי אם מכירתו מכירה או לא. * היה נושה מעות באחיו ומת אחיו והניח שומרת יבם - האח הלווה, העומד ליבם אותה, לא יכול לטעון שהוא לא צריך לפרוע את החוב. [אך לדעת רב נחמן ברייתא זו אינה נכונה להלכה]. * לדעת רבי מאיר: מטלטלים משתעבדים לכתובה.
דף פב עמוד א * לדעת רבי נתן: הנושה בחברו מנה וחברו בחברו - מוציאין מהשלישי ונותנים ישירות לראשון. * האומר לחברו "לך ומשוך פרה זו וקנה אותה מעכשיו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר שלושים יום" - לאחר שלושים יום קנה (ואפילו עומדת באגם). * נכסי האח שמת משועבדים לתשלום הכתובה, ולכן אם חילק אותם היבם לאחרים (לפני או אחרי היבום) לא עשה ולא כלום. * לאחר שהיבם מייבם את יבמתו הרי היא כאשתו ואם ירצה לגרש אותה אין צורך בחליצה, וכן רשאי יהיה להחזיר אותה לאחר שגירש אותה ואינה עומדת עליו באיסור אשת אח. דף פב עמוד ב * לאחר שהיבם מייבם את יבמתו - אם ימות או יגרשה היא נוטלת את תשלום הכתובה מנכסי בעלה הראשון, אך אם לא הניח נכסים אז יש לה כתובה מנכסי היבם (כדי שלא תהא קלה בעיניו של היבם להוציאה). * שמעון בן שטח תיקן שכל נכסי הבעל (קרקעותיו) יהיו אחראים (משועבדים) לכתובת האשה (מכיון שהנשים לא רצו להינשא מחשש שהיורשים יחביאו את מעות הירושה).
דף פג עמוד א * המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בבעל הרוצה לוותר על זכויות מסוימות שיש לו בנכסי אשתו. * האומר לחברו: "דין ודברים אין לי על שדה זו", או "אין לי עסק בה", או "ידי מסולקת הימנה" - לא אמר כלום (רש"י: כי אין זו לשון מתנה). * נחלה הבאה לאדם ממקום אחר (שאינה ירושת אבותיו אלא על ידי מעשיו תבוא לו כגון נחלת אשתו הבאה לו ע''י נשואין שלו) - אדם רשאי להתנות עליה שלא יירשנה. * האומר: "אי אפשי בתקנת חכמים" (שתיקנו לטובתי ואינה טובה לי) - שומעים לו. דף פג עמוד ב * "בוצינא טב מקרא" - דלעת קטנה טובה מדלעת גדולה, והאומר לחברו קח לך דלעת קטנה בגינתי או המתן עד שיגדילו וקח גדולה טוב לו ליקח הקטנה מיד כי לא ידע מה יולד יום (רש"י). * כתב הבעל לאשתו "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירי פירות", אך לא כתב שמסלק עצמו מהפירות עצמם - הגמרא מסתפקת האם יאכל פירות. * כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך" - לדעת ת"ק: אם מתה אינו יורשה, ולדעת רשב"ג: אם מתה יירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה (ורב מכריע להלכה כדעת רשב"ג אך לא מטעמו, והגמרא מבררת את כוונתו).
דף פד עמוד א * האומר לחברו "אמכור לך חפץ זה על מנת שאין לך עלי אונאה" - לדעת רב: יש לו עליו אונאה, ולדעת שמואל: אין לו עליו אונאה. * לדעת רב: ירושת הבעל את אשתו היא מדרבנן. (אך לדעת רבי יוחנן בן ברוקה ירושת הבעל את אשתו היא מהתורה). * המוכר קברו ודרך קברו מעמדו ומקום הספידו - באים בני משפחה וקוברים אותו בעל כורחו של הלוקח משום פגם משפחה. * מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים - לדעת רבי טרפון: יינתנו לכושל שבהן (ונחלקו האמוראים בביאור דבריו), ולדעת רבי עקיבא: יינתנו ליורשין. דף פד עמוד ב * בגמרא מובאות דעות שונות (ומקרים שונים) - האם הלכה כרבי עקיבא או כרבי טרפון (שנחלקו אם מועילה "תפיסה" לאחר מיתה). * אין המחזיק בבהמה דקה יכול לטעון "לקוחין הן בידי" (שמא מצאן והכניסן בביתו, לפי שדרכן להלך בשדות). * התופס לבעל חוב (שליח התופס מטלטלין של לוה לצורך בעל חוב) במקום שחב לאחרים (שמפסיד בעלי חובין אחרים בתפיסתו) - לא קנה.
דף פה עמוד א * המתחייב בשבועה (כנגד טענת התובע אותו) אבל הוא חשוד על השבועה - מעבירים את השבועה לתובע והוא נשבע ונוטל. * דיין יכול לסמוך על אדם אחד (למרות שאין איתו עד נוסף) כאשר 'קים לי בגוויה' (שמכיר בו שאינו משקר). * לדעת רבי יוחנן: שטר שלוה בו ופרעו - אינו חוזר ולוה בו אפילו בו ביום, מכיון שכבר נמחל שיעבודו. דף פה עמוד ב * מובאים שלושה מקרים של אנשים שהפקידו חפץ אצל אדם מסויים ולאחר מכן הוא נפטר ללא צואה - ומפורט באלו תנאים נוכל להאמין להם שהחפץ אכן שלהם. * כשיש שני אנשים עם אותו השם ויש לנו ספק למי המת התכוון להוריש את נכסיו: שכן ותלמיד חכם - תלמיד חכם קודם, קרוב ותלמיד חכם - תלמיד חכם קודם, שכן וקרוב - שכן קודם. * לדעת שמואל: המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו - מחול, ואפילו יורש מוחל. (אבל המכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו - אינו מחול).
דף פו עמוד א * המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו - יש מחלוקת האם יצטרך לשלם את דמי החוב שבשטר או לא. * יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא [ולכן אדם שיש עליו תביעת תשלום של הלואה (בעל חוב) ותביעת תשלום של כתובה, ויש לו רק קרקע אחת ואינה ראויה אלא לתשלום אחד מהם - ישלם לבעל חוב]. * במצות עשה, כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו. דף פו עמוד ב * האומר לאשתו: "הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלושים יום", והלכה והניחה את הגט בצידי רשות הרבים - הגמרא מביאה שתי מסורות שונות מה פסק רב חסדא. * למסקנת הגמרא: לדעת רבי אליעזר אדם יכול לכתחילה להשביע את אשתו (שלא עיכבה בידה כלום) אפילו על פילכה ועל עיסתה.
דף פז עמוד א * למסקנת הגמרא: השבועה עליה מדובר בתחילת המשנה בעמוד הקודם היא שבועה "על הפוגמת כתובתה" (וכל שכן "על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה"). * לפרוע למלך מס גולגולת עבור היתומים, ולמזון האשה והבנות והיתומים, ולקבורת המת או היתומים - מוכרים את נכסי היתומים בלא הכרזה (כי אין אפשרות להמתין). * האומר לאשתו: "נקי נדר נקי שבועה" - נחלקו האמוראים אם הוא ויורשיו יכולים להשביע אותה או לא. * הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. * המשנה מפרטת כמה מקרים בהם אין האשה יכולה לגבות כתובתה בלא שבועה. דף פז עמוד ב * למסקנת הגמרא: חיוב שבועה המוטל על הפוגמת כתובתה הוא מדרבנן. * כל החייבים שבועה מהתורה נשבעים ולא משלמים (אך מדרבנן יש כמה מקרים בהם תיקנו שבועה כדי ליטול). * אין נשבעים על כפירת שעבוד קרקעות. * הפוגמת כתובתה בעדים, הפוגמת כתובתה פחות פחות משוה פרוטה - הגמרא מסתפקת אם חייבת בשבועה. * הפוחתת כתובתה - תפרע שלא בשבועה. * כל מקום ששני עדים מחייבים אותו בעדותם ממון, עד אחד מחייבו בעדותו שבועה. * למסקנת הגמרא: חיוב שבועה המוטל על הנפרעת כתובתה במקרה שעד אחד מעידה שהיא פרועה הוא מדרבנן.
דף פח עמוד א * יתומים של מלוה, כשבאים לגבות חוב אביהם מן היתומים של הלוה - לא יפרעו אלא בשבועה. * כל האומר "לא לויתי" (כשיש שטר הלואה) - כאומר "לא פרעתי" (כי בכך הוא למעשה מודה שלא פרע והרי יש שטר שמוכיח שלוה). * נחלקו האמוראים אם בית דין יורדים לנכסי הלוה שלא בפניו (אפילו בשבועה) או שימתין בעל החוב עד שהלוה ישוב. דף פח עמוד ב * הגמרא מביאה ארבעה הסברים לבאר את דעת רבי שמעון שבמשנה שבדף הקודם (ורק על ההסבר הרביעי הגמרא לא מקשה). * אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים - ישבע ליתומים כשיגדלו שלא עיכב כלום משלהם, מינוהו בית דין - לא ישבע (ולדעת אבא שאול הדין בשני המקרים הפוך).
דף פט עמוד א * רב ושמואל טוענים שלא ניתן להוכיח מהמשנה שבעמוד זה ש"כותבין שובר" (היינו שיכול המלוה לסרב להחזיר את השטר ובמקום זאת כותב ללוה שובר). * לדעת רב: באמצעות הגט האשה גובה את עיקר הכתובה, ובאמצעות הכתובה האשה גובה את תוספת הכתובה. דף פט עמוד ב * הגמרא מבררת לשיטת רב (הסובר שבאמצעות הגט האשה גובה את עיקר הכתובה) כיצד אלמנה (מן הנישואין ומן האירוסין) גובה את עיקר הכתובה. * שני בנים היו לרב חסדא ושם שניהם שוין אלא שהגדול קורין לו מר קשישא ולצעיר קורין לו מר ינוקא. (רש"י) * בגמרא מובאים שני ניסיונות (ושניהם נדחים) להבאת מקור לכך שלאלמנה מן האירוסין יש כתובה (מתנאי בית דין ואף אם לא כתב לה). * לדעת שמואל: שני שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון (אלא אם הוסיף משהו נוסף בשני, ואז כוונתו לאפשר לבחור שטר אחד מבין שניהם).
