דף סה עמוד א * אין בית דין פוסקים יינות לאשה למזונותיה (שהיין מרגילה לתאוות תשמיש), אא"כ רגילה ביין (לפי התירוץ הראשון בגמרא). * כוס יין אחד יפה לאשה, שנים ניוול הוא, שלשה תובעת בפה (תשמיש), ארבעה אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת. (וכל זה כשאין בעלה עמה). * אכסנאי אסור בתשמיש המטה. * שם אשתו של אביי: חומא, אשתו של רבא: בתו של רב חסדא. * ת"ק ורבי נתן נחלקו אם הבעל חייב לתת לאשתו כר וכסת, והגמרא מבארת באיזה מקרה מדובר. דף סה עמוד ב * מותר מזונות (שמזונות האמורים במשנתנו עודפים לה שאינה רעבתנית) - לבעל, מותר בלאות - לאשה, מותר בלאות אלמנה - ליורשיו. * במשנה (בדף הקודם) נאמר ש"אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת", ונחלקו האמוראים אם הכוונה לאכילה או לתשמיש. * ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום (ובבית אפל מותר). * אע"פ שאמרו אין אדם חייב לזון את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים (עד גיל שש). * המשנה הראשונה בפרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בממונות ובזכויות האשה, ומבארת למי הם שייכים.
דף סו עמוד א * מציאת האשה - לדעת ת"ק: לבעלה, לדעת רבי עקיבא: לעצמה. (למסקנת הגמרא) * לדעת רבי יהודה בן בתירא: המבייש אשה משלם חלק מתשלומי הבושת לבעלה, כי גם הוא מתבייש בכך ומכיוון שאשתו כגופו. * המשנה מפרטת את שווי ההתחייבות שהבעל צריך להתחייב לאשה בכתובה כנגד הנדוניה שהכניסה לו. דף סו עמוד ב * במשנה ובגמרא מפורט שווי הבשמים שהבעל צריך להתחייב לתת לאשתו (בירושלים). * מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום, אמרה להם כך תפסקו לבנותיכם וענו אחריה אמן. * הרוצה לגרום לממונו שיתקיים - יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו, ויש אומרים שיעשה ממנו חסד. * אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.
דף סז עמוד א * הכניסה לו האשה חתיכות זהב - שמין אותן בכתובה כשוויים (מכיון שאינם ככסף שיכול הבעל להרויח בו מיד, והם גם לא פוחתים). * יתום ויתומה שבאו לגבאי הצדקה בכדי לקבל צדקה למזונותיהם - מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור. דף סז עמוד ב * יתום ויתומה שבאו לינשא - משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום, מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש. * יתום שבא לישא - שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה. * "די מחסורו" - אתה מצווה על העני לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו. * "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" - בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו. * מובאות דעות שונות מה הדין במקרים הבאים: עני שאינו רוצה להתפרנס מהצדקה, מי שאינו עני אך אינו רוצה להתפרנס משל עצמו אלא משל הצדקה. * נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. * המבזבז אל יבזבז יותר מחומש - בחייו, שמא ירד מנכסיו, אך לאחר מיתה מותר. * בעמוד זה מובאים כמה סיפורים אודות מעשי צדקה של חכמים.
דף סח עמוד א * בואו ונחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם היינו חוטאים בכל יום (שאנו מעלימים עין מן העניים אבל עכשיו הרמאים המתחזים לעניים גורמים לנו להעלים עין מהם). * כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים. * המקבל צדקה ואין צריך לכך - סופו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך. * שמואל פסק כרבי יהודה שבת יתומה שבאה להינשא נותנים לה נדוניה כפי אומד שאנו בקיאים באביה (וותרן או קמצן). דף סח עמוד ב * בנות יתומות מאביהן - הגמרא דנה באלו מקרים מפסידות את הנדוניה שלהם (כאשר מתחתנות) ובאלו מקרים לא מפסידות. * פרנסה (נדוניה) גובים גם מנכסים משועבדים, שלא כמו מזונות הבת. * לדעת רבי: פרנסה ומזונות גובים גם ממטלטלים. * האומר בשעת מיתתו אל יזונו בנותיו מנכסיו (לאחר מותו) - אין שומעים לו, והאומר בשעת מיתתו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו - שומעים לו.
דף סט עמוד א * לדעת רבי: מנכסים משועבדים מוציאים לפרנסה ואין מוציאים למזונות, ולדעת רבי יוחנן: אחד זה ואחד זה אין מוציאים מנכסים משועבדים. * לדעת רב אשי (ולדעת אמימר לאחר שחזר בו): הבת גובה עישור נכסים (שתיקנו לבת היתומה עבור הנדוניה) כדין בעלת חוב (ולא כדין יורשת). (וכדין בעלת חוב של האחים, ולא של האבא, ולכן גובה מקרקע 'בינונית' וללא שבועה). דף סט עמוד ב * אבל מיסב בראש (כשהיו מסובים בסעודה היה ניכר ממסיבתן מי הוא הראש, שהגדול מיסב במטה אחת לראש השולחן ושני לו במטה אחרת למטה הימנו). * רבא מכריע להלכה שגובים מקרקעות ולא ממטלטלים - בין למזונות בין לכתובה בין לפרנסה. * המשליש מעות לבתו גדולה ארוסה והיא אומרת "נאמן בעלי עלי" - לדעת רבי מאיר: אין שומעים לה ויעשה השליש מה שציווה האבא, ולדעת רבי יוסי: כן שומעים לה. * אילפא אמר שלכל ברייתא של רבי חייא ורבי אושעיא הוא יכול למצוא סמך במשנה, ואם לא, אז הוא יפיל את עצמו מתורן הספינה ויטבע בים.
דף ע עמוד א * לדעת רבי מאיר: מצוה לקיים דברי המת. * הפעוטות (תינוקות בני תשע ושמונה) מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלים, וזה בתנאי שאין שם אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים או בית דין לדאוג לצרכיהם. * המשנה הראשונה בפרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת את הדין במקרים שהדיר את אשתו מליהנות לו / שלא תטעום אחד מכל הפירות / שלא תתקשט באחד מכל המינין. דף ע עמוד ב * בגמרא מובאים שלושה הסברים איך יתכן שהבעל יכול להדיר את אשתו ממזונות (כמובא במשנה), וההסבר השלישי נדחה. * "המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס" - הגמרא מבארת שמדובר שאמר כך: "כל הזן אינו מפסיד" (וכך לא נחשב שליח שלו).
דף עא עמוד א * המדיר את אשתו מליהנות לו וללא הגבלת זמן - נחלקו רב ושמואל אם מוציאה לאלתר או רק כעבור שלושים יום. * הבעל מפר נדרי אשתו שיש בהם עינוי נפש, ונחלקו התנאים מה נחשב לעינוי נפש. דף עא עמוד ב * דברים שבינו לבינה - לדעת רב הונא: הבעל מפר, לדעת רב אדא בר אהבה: אין הבעל מפר (שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר). * אשה חשובה נהנית מריח קישוטיה שלושים יום. * "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" - ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה. * "והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" - ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה.
דף עב עמוד א * המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור - יוציא ויתן כתובה שמשיאה שם רע בשכינותיה. * העוברת על דת משה ויהודית יוצאת שלא בכתובה, ובמשנה ובגמרא מבואר באלו מקרים מדובר. * נדה סופרת לעצמה שבעה ימי טהרה ונאמנת על כך. * הוחזקה נדה בשכינותיה - בעלה לוקה עליה משום נדה. * בעוון נדרים שנודר אדם ואינו מקיים - בניו מתים. * אין אדם דר עם נחש בכפיפה (בתוך סל אחד, שכשלא ישמר - ישכנו). * "ופרע את ראש האשה" - תנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש (ללא כיסוי ראש). דף עב עמוד ב * מדין תורה מותר לאשה לצאת לשוק עם כיסוי ראש חלקי ("קלתה" - וראה בפרשנים להגדרה מדויקת), אך ממנהגי "דת יהודית" אסור. * המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים/מומים ונמצאו עליה נדרים/מומים - אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים/מומים - תצא שלא בכתובה. (ובגמרא מבואר על אלו נדרים מדובר).
דף עג עמוד א * לדעת רב: "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" (ולכן אם קידשה על תנאי וכנסה סתם - מקודשת). * קטנה שלא מיאנה בקטנותה והגדילה ובא עליה ואח"כ מיאנה ועמדה ונישאת למישהו אחר - לדעת רב: אין צריכה גט משני, ולדעת שמואל: צריכה גט משני. דף עג עמוד ב * לדעת רבה: מחלוקת רב ושמואל (שבסוף הדף הקודם) היא ב"טעות אשה אחת כעין שתי נשים", אבל ב"טעות אשה אחת" - דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. * אביי הקשה שלוש קושיות על שיטת רבה, וכל הקושיות נדחו. * המקדש אשה ומתנה זאת בתנאי שירצה אבא - נחלקו התנאים אם מקודשת גם אם לבסוף לא רצה האבא בקידושין.
דף עד עמוד א * גם לדעת רבי יוחנן: המקדש על תנאי ואח"כ בעל, דברי הכל אינה צריכה הימנו גט (אף אם התנאי לא התקיים). * תנאי שאי אפשר לקיים את המעשה של התנאי על ידי שליח - התנאי לא חל. * המקדש במלוה ואח"כ בעל וכן המקדש על תנאי ואח"כ בעל - נחלקו האמוראים אם קידושיו חלים. * המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל - צריכה הימנו גט. דף עד עמוד ב * אשה שנתקדשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצא שהיו עליה נדרים בשעת הקידושין, והלכה לאחר הקידושין אצל חכם והתיר לה את הנדרים שנדרה - נחלקו התנאים אם מקודשת. (לדעת רבא). * אשה שנתקדשה על מנת שאין עליה מומים, ונמצא שהיו עליה מומים בשעת הקידושין, והלכה לאחר הקידושין אצל רופא וריפא אותה מהמומים - אינה מקודשת.
דף עה עמוד א * "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" - טוב יותר לשבת שני גופים, כלומר עם כל בעל שהוא, מאשר לשבת לבד כאלמנה, ללא בעל. * מומים הפוסלים באשה ולא בכהנים: זיעה ושומא וריח הפה (והגמרא דנה ומבארת במה המדובר). * נשך את האשה כלב ונעשה מקומו צלקת - הרי זה מום. * קול עבה באשה - הרי זה מום. * חכם אחד מחכמי ארץ ישראל שקול בפיקחות ובחריפות כשנים מחכמי חוץ לארץ. * כאשר חכם מחוץ לארץ עולה לארץ ישראל - הוא שקול כמו שנים מחכמי ארץ ישראל. דף עה עמוד ב * מובאות שלוש דעות (אחת מהן בעמוד הבא) ליישב את הסתירה בין הרישא לסיפא של המשנה. * חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו. * חזקה אין אדם מתפייס במומין.
דף עו עמוד א * על אף שרבי מאיר סובר שכשנכנסה לרשות הבעל ונמצאו בה מומים על הבעל להביא ראיה מתי נולדו בה המומים - מודה רבי מאיר במומים הראויים לבא עמה מבית אביה שעל האב להביא ראיה. * לדעת רב יהודה בשם שמואל: המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור - על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה. דף עו עמוד ב * לדעת רמי בר יחזקאל בשם שמואל (לאחר שנדחו דברי רב יהודה בשם שמואל): כל שנולד ספק ברשותו - עליו להביא ראיה. * דרך העולם כן הוא, שכל עוד הלוקח אינו נותן למוכר את המעות, הרי שאין המוכר נותן לו את הבהמה שרצה לקנות.
