דף נא עמוד א * רבא פסק שיש לגבות מקרקעות ולא ממטלטלים - בין לכתובה, בין למזונות הבנות, ובין לצרכי נדוניית הבנות. * גם אם לא כתב לה כתובה - בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, מפני שהוא תנאי בית דין. (ובמשנה מובאים שני דינים נוספים שהם תנאי בית דין) * לדעת רבי מאיר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות. * לדעת רבי יהודה: "אחריות - טעות סופר". דף נא עמוד ב * הגמרא מביאה שתי אפשרויות ליישב את הסתירה שבין הרישא של המשנה לסיפא של המשנה. * אשת ישראל שנאנסה (ולא צווחה מתחילת האונס ועד סופו) - לדעת אבוה דשמואל: אסורה לבעלה, כי חוששים שמא תחילתה באונס וסופה ברצון, ולדעת רבא (ויש ברייתא כמותו): מותרת. * בגמרא מובאות שלוש דרשות שונות הנלמדות מהפסוק "והיא לא נתפשה".
דף נב עמוד א * אלמנה הנשואה לכהן גדול שנפלה בשבי - נחלקו האמוראים אם בעלה מחוייב לפדותה או לא, אך ממזרת ונתינה הנשואה לישראל שנפלה בשבי - לדעת כולם לא חייב בעלה לפדותה. * נשבית לאחר מיתת בעלה - אין היתומים חייבים לפדותה, ואפילו נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה - אין היתומים חייבים לפדותה (כך מובא בברייתא וכך פסק רבי חייא, ושלא כמו הברייתא הסוברת שאם עד שלא מת בעלה נודע לבעלה שנשבית - היתומים חייבים לפדותה). דף נב עמוד ב * לדעת רבן שמעון בן גמליאל: אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם, וכן אין פודה בעל את אשתו אם שווי הפדיון גבוה משווי כתובתה. * רפואה שיש לה קצבה - לדעת רבן שמעון בן גמליאל: אינה בכלל מזונות, וגובה אותו מכתובתה. * במשנה מובאים שלושה דברים, שגם אם לא כתב אותם בכתובה חייב בהם, מפני שהם תנאי בית דין. * לדעת רבי שמעון בן יוחאי: הטעם ל"כתובת בנין דכרין" הוא כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו. * הגמרא מפרטת מספר דינים וטעמיהם בנוגע ל"כתובת בנין דכרין".
דף נג עמוד א * לדעת רבא: מוכרת כתובתה לאחרים או לבעלה - יש לה 'כתובת בנין דכרין', אך המוחלת כתובתה לבעלה - אין לה 'כתובת בנין דכרין'. * לדעת רבי אלעזר: מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. * ארוסה שמתה אין לה דין כתובה ואינו חייב לקברה. דף נג עמוד ב * ארוסה יתומה שלא בגרה עדיין - ישנה מחלוקת אמוראים ותנאים אם יש לה מזונות מאחיה או לא. * קטנה יתומה שהשיאוה אחיה ומיאנה בבעלה וחזרה אצלם - יש מחלוקת אם יש לה מזונות מאחיה או לא. * הכונס את יבמתו וילדה לו בת - הגמרא מסתפקת אם יש לה מזונות מהאחים מנכסי האב לאחר מיתת האב.
דף נד עמוד א * בת 'שניה', בת ארוסה, בת אנוסה (לשיטת חכמים) - הגמרא מסתפקת אם יש לה מזונות מהאחים מנכסי האב לאחר מיתת האב. * הגמרא מביאה מספר מקרים בהם האלמנה מאבדת את מזונותיה. * רב ושמואל נחלקו אם הלכה כאנשי יהודה או כאנשי גליל. * כשמגבין בית דין לאלמנה את כתובתה - רב ושמואל נחלקו אם שמין את בגדיה בפרעון כתובה. דף נד עמוד ב * פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחיובים המוטלים על הבעל ועל האשה מחמת האירוסין או הנישואין. * אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף (וחכמים לא מנעו זאת כדי לא לבייש את מי שאין לו). * 'תנאי כתובה ככתובה דמי' (והגמרא מפרטת ארבע עשרה השלכות הלכתיות בעקבות כך).
דף נה עמוד א * הגמרא מכריעה להלכה ש'כתובת בנין דכרין' לא גובים מנכסים משועבדים. * המייחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והנכסים אבדו - הגמרא מכריעה להלכה שהאשה נפרעת משאר נכסיו ללא שבועה. * אמר לשני עדים לכתוב שטר מתנה ולחתום ולתת אותו למקבל המתנה אך לא עשו העדים קנין על מה שאמר להם - הגמרא מכריעה להלכה שצריך להימלך בו אם לא חזר בו. * האמוראים נחלקו אם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה (שאם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין - גובה רק את עיקר הכתובה ללא התוספת). דף נה עמוד ב * תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ואסרה את החולין - לדעת ר"ש שזורי ניתן לשאול את עם הארץ שלקח הימנו הפירות הללו אם הפריש מעשרותיו לפני המכירה ולסמוך על תשובתו. * מתנת שכיב מרע אינה צריכה קנין, שתקנו חכמים שדבריו ככתובים וכמסורים, שלא תיטרף דעתו עליו, ואם בכל זאת כתוב בה קנין - נחלקו רב ושמואל מה דינה.
דף נו עמוד א * הגמרא מכריעה הלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה (שאם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין - גובה רק את עיקר הכתובה ללא התוספת). * הגמרא מתלבטת מה דעתו של רבי אלעזר בן עזריה במקרה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ובמקרה שנכנסה לחופה ומיד פירסה נידה. (ומכריעה שבמקרה שנכנסה לחופה גובה הכל). * הגמרא דנה בדעת רבי יהודה באיזה מקרה כותבים שובר. * האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה" - לדעת רבי מאיר: הרי זו מקודשת ותנאו בטל, ולדעת רבי יהודה: בדבר שבממון תנאו קיים. * לדעת רבי יהודה: כתובה היא מדרבנן (וכתובה היא דבר מצוי), ועשו בה חכמים חיזוק יותר מאשר בדיני תורה, ולכן לא מועיל בה תנאי. דף נו עמוד ב * לדעת רבי מאיר: המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל (כמובא לעיל), אך המתנה על תקנת חכמים תנאו קיים, ולדעתו כתובה היא מהתורה. * לדעת רבי יוסי: רשאי הבעל לפחות מדמי תקנת הכתובה אם ירצה (כאשר האשה ידעה ומחלה), ואפילו אם התנה בעל פה לפחות מכתובתה - תנאו קיים. (ולדעת רבי יהודה: רק אם התנה בכתב תנאו קיים).
דף נז עמוד א * הלכה כרבי מאיר בגזירותיו. (ולכן אסור להשהות אשה שאבדה שטר כתובתה, ולא כחכמים הסוברים שאדם יכול להשהות את אשתו בלא כתובה). * מובאת דעתו של רב דימי ודעתו של רבין בביאור דעת רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן, ודברי רבי אבהו ורב פפא בביאור הדברים. * כשיש מחלוקת ואומרים "אלו ואלו דברי אלהים חיים" - לדעת רש"י זה בגלל שלפעמים שייך הטעם הזה ולפעמים הטעם האחר, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט. * מהיום שתובע הבעל את ארוסתו להינשא לו - נותנים לבתולה שנים עשר חודשים להתארגן (להכין תכשיטיה וכדו') (והגמרא מביאה את המקור לכך בעמוד הבא) ולאלמנה שלושים יום. דף נז עמוד ב * קטנה שנתארסה ותבע אותה הבעל להינשא לו - בין היא ובין אביה יכולים לעכב מלהינשא עד שתגדל. * ניתן לפסוק (ללא קידושין) על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה. * בוגרת שעברו עליה שנים עשר חודשים בהיותה בוגרת ונתקדשה - נותנים לה שלושים יום כאלמנה. * מדין תורה בת ישראל המאורסה לכהן אוכלת בתרומה, אלא שחכמים אסרו עליה לאכול בתרומה (שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה / משום סימפון).
דף נח עמוד א * מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא (שבמשנה בדף הקודם) היא רק במקרה שמדובר על בת כהן המאורסת לכהן (ואם לא נשא אותה כעבור שנים עשר חודשים משתבעה להינשא - לדעת רבי טרפון: אוכלת משלו בתרומה, ולדעת רבי עקיבא: מחצה חולין ומחצה תרומה, ובברייתא מובאות שלוש דעות נוספות). * יבם כהן אינו מאכיל בתרומה את יבמתו כאשר היא עדיין שומרת יבם ולא התייבמה לו, כי היא לא נחשבת ל"קנין כספו". * הטעם להכרעת המשנה ש"אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה" הוא משום "סימפון". דף נח עמוד ב * לדעת רב הונא: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת משלך ואיני עושה לך כלום אלא לעצמי. [וריש לקיש חולק על רב הונא]. * לדעת רבי מאיר: אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם. * "המקדיש מעשה ידי אשתו... המותר - רבי מאיר אומר הקדש" - נחלקו האמוראים אם המותר לאחר מיתה קדוש או כבר מחיים קדוש (במקרה שמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה).
דף נט עמוד א * הגמרא מבארת שלדעת רב ושמואל תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר, ולדעת רב אדא בר אהבה תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה. * שמואל פוסק שהלכה כרבי יוחנן הסנדלר (שהמקדיש מעשה ידי אשתו, המותר חולין). * הגמרא מקשה על הפסק של שמואל מפסק אחר שלו, ומביאה ארבעה תירוצים לקושיה זו (כאשר רק התירוץ האחרון לא נדחה). דף נט עמוד ב * המשנה מפרטת את המלאכות שאשה מחויבת לעשות לבעלה (טוחנת, אופה, מכבסת, מבשלת, מניקה את בנה, מצעת לו המטה, עושה בצמר). * הבטלה מביאה לידי זימה, הבטלה מביאה לידי שיעמום. * לדעת רבי חייא: אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים, אין אשה אלא לתכשיטי אשה. (ולכן הוא חולק על דברי המשנה בנוגע לתפקידי האשה). * נדרה שלא להניק את בנה - לדעת בית שמאי: הנדר חל, לדעת בית הלל: הנדר לא חל. (והמשנה היא שלא כדעת בית שמאי).
דף ס עמוד א * לדעת רבי אליעזר: תינוק רשאי לינוק עד גיל עשרים וארבעה חודשים, ולדעת רבי יהושע (וכך הלכה): עד גיל חמש (ובתנאי שלא פירש לאחר עשרים וארבעה חודשים למשך שלושה ימים). * חלב אשה שפירש לכלי - מותר בשתייה. * דם שעל גבי ככר (כגון שנשכו וניכר בו דם השיניים) - גורר את הדם הצידה ורשאי לאכול את הככר, דם שבין השיניים - מוצצו (לדם) ואינו חושש. * לגונח (המיילל מכאב לבו) מותר לינוק חלב לרפואתו ישירות מהעז בשבת. דף ס עמוד ב * מינקת שמת בעלה - לדעת רבי מאיר: אסורה להתארס/להינשא עד עשרים וארבעה חודשים (שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה), ולדעת רבי יהודה: אסורה עד שמונה עשר חודשים. (והגמרא דנה האם יש מקרים בהם מותרת מיד). * אפילו "ביעתא בכותחא" (ביצה בחלב) - אסור לאדם להורות הלכה (שמותרת) במקום רבו, מחשש שלא הסתייע הדבר בידו לפסוק נכון את ההלכה. * הגמרא מביאה פירוט של מאכלים מסוימים שאשה אוכלת שמשפיעים על התכונות/מראה של התינוק.
דף סא עמוד א * "עולה עמו ואינה יורדת עמו" - ולכן אם אין דרך משפחתו שהנשים מניקות, הרי שלא יכול להכריח את אשתו להניק את בנה (אף שדרך משפחתה כן להניק). * כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה - מותר לנדה לעשות לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה בפניו והרחצת פניו ידיו ורגליו (כי הם דברים של קירוב וחיבה ומביאים לידי הרגל דבר). * הגמרא דנה מתי יאכל השמש המשמש בסעודה. דף סא עמוד ב * אינו כופה את אשתו לעמוד לשרת את אביו/בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה אותה ליתן תבן לפני בקרו (ולדעת רבי יהודה [וכך דעת המשנה]: אף אינו כופה לעשות בפשתן מפני שפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתיים). * "המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרים שתי שבתות בית הלל אומרים שבת אחת" - לדעת רב: המחלוקת היא רק ב"מפרש", ולדעת שמואל: המחלוקת היא גם ב"סתם". * תלמידים נשואים ההולכים ללמוד תורה יוצאים לתלמוד תורה לעיר אחרת שלא ברשות נשותיהם לתקופה של שלושים יום. * המשנה מפרטת את תדירות חיוב ה"עונה" (הטיילין בכל יום, הפועלים שתים בשבת וכו').
דף סב עמוד א * לדעת רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, ולדעת רבי יוחנן: אף כל גופו של אדם. * נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה (שממתינות לבעליהן עד שיחזרו מבית המדרש) - זוכות ובאות לחיי העולם הבא. * הגמרא מבררת מי הם "הטיילין" (שעונתן בכל יום). * עונת הפועלים - פעמיים בשבת כאשר עושים מלאכה בעירם, ופעם אחת בשבת אם עושים מלאכה בעיר אחרת. דף סב עמוד ב * אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. * רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות. * לדעת חכמים (שלא כדעת רבי אליעזר שבמשנה בדף הקודם): תלמידים נשואים ההולכים ללמוד תורה יוצאים לתלמוד תורה לעיר אחרת שלא ברשות נשותיהם לתקופה של שתים ושלוש שנים. * עונת תלמידי חכמים היא מערב שבת לערב שבת. * הגמרא מספרת על כמה חכמים שלמדו פרקי זמן ממושכים מחוץ לביתם.
