סקר
האם אתה לומד דף יומי עם רש"י?






 
מספר צפיות: 38

דף מ עמוד א
* "עשה דוחה לא תעשה" - דין זה הוא רק כאשר אין בידו להיפטר מקיום העשה.
* רבי אלעזר סובר כדעת רבו רבי עקיבא, שנערה שנתארסה ונתגרשה, יש לה קנס וקנסה לעצמה. (וכך פסק רב).

דף מ עמוד ב
* האונס משלם תשלומי בושת ופגם בנוסף לחמישים סלעים שמשלם עבור הקנס (ובגמרא מובאים שני מקורות להוכיח שתשלומים אלו לא כלולים כבר בחמישים סלעים).
* הגמרא מבררת את המקור לכך שתשלומי בושת ופגם (בנוסף לקנס) ניתנים לאבי הנערה ולא לנערה.
* לדעת רבי מאיר: אין קנס לקטנה, וחכמים חולקים.
* הבוגרת - אין אביה יכול למוכרה לאמה, וכן אם נאנסה או נתפתתה אינו משלם את הקנס.
* המוציא שם רע על הקטנה - פטור.

מספר צפיות: 54

דף מא עמוד א
* מי שמודה מעצמו שפיתה אשה - נחלקו התנאים אם משלם בושת ופגם (כי בכך מוציא עליה לעז שזינתה), אך קנס לא משלם (כי 'מודה בקנס פטור').
* הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בענין חיוב חצי נזק בשור תם שהזיק, האם הוא בגדר קנס או ממון (ולאחר מכן מביאה ארבעה נסיונות להוכיח שזה בגדר ממון, ושלוש ההוכחות הראשונות נדחות).

דף מא עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה ש'פלגא ניזקא - קנסא'.
* מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: "ולא תשים דמים בביתך".
* המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לעסוק בדיני אונס ומפתה.

מספר צפיות: 66

דף מב עמוד א
* המפתה משלם בושת ופגם וקנס, והאונס משלם גם תשלומי צער - התשלומים ניתנים לאביה, אך כאשר עמדה בדין אך לא הספיקה לגבות אלא לאחר שמת האב או עד שבגרה - נחלקו חכמים ורבי שמעון למי ניתן התשלום. (והמשנה באה לחדש לנו מחלוקת זו).
* מי שכופר שחייב ממון ונשבע עליו לשקר - חייב קרבן שבועה, אך לא כאשר כופר שחייב קנס.
* לדעת רבי שמעון: כפירה על קנס של אונס ומפתה אינה כפירת ממון להתחייב עליה קרבן שבועה. (ואם כבר חויב בבית דין לשלם על כך על פי עדים - לדעת רבה (בעמוד זה): חייב קרבן שבועה).

דף מב עמוד ב
* למסקנה: רבה סובר שלדעת רבי שמעון נחשב הקנס (כל סוגי הקנסות חוץ מאונס ומפתה) לאחר העמדה בדין כממון לענין שיכול להורישו לבניו אף קודם שגבה אותו בפועל, אך לא נחשב ממון לגבי קרבן שבועה.
* רבה היה ראש ישיבה עשרים ושתים שנה (ונקרא 'עוקר הרים' לפי שהיה חריף), ואחריו רב יוסף היה ראש ישיבה (ונקרא 'סיני' לפי שהיה בקי) (רש"י).

מספר צפיות: 68

דף מג עמוד א
* בת שמת אביה והיא נוטלת מזונות מנכסי אביה שירשו אחיה - מעשה ידיה שעושה לאחר מיתת האב שייכים לאחיה לפי דעת רב ששת, ולפי דעת רב יוסף (ורב ושמואל) מעשה ידיה שייכים לה.
* אלמנתו ובתו: לענין זלזול בכבודם - אדם חס יותר על כבוד אלמנתו, אך לענין הרוחה כלכלית - בתו עדיפה מאלמנתו, כי רוצה שבתו תרויח ממון (כדי שתוכל להינשא).

דף מג עמוד ב
* בבבל אין סמיכה, ולכן כאשר רבי זירא היה בבבל היה נקרא "רב" זירא, אך לאחר שעלה לארץ ישראל ונסמך נקרא "רבי" זירא. (רש"י)
* שמואל היה מכונה "שקוד" בגלל שהלכה כמותו בדיני ממונות והיה שוקד על דבריו לאומרם כהלכה. (רש"י)
* לדעת רבי: אשה שהתאלמנה פעמיים לא תינשא פעם שלישית (כי לדעתו יש 'חזקה' כבר בשתי פעמים).
* השיא את בתו ואח"כ היא התגרשה/התאלמנה - לדעת ת"ק: הכתובה שלה, ולדעת רבי יהודה: הכתובה של אביה. (והגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה).
* נחלקו האמוראים בדעת רבי יהודה מאימתי גובה את הכתובה - לדעת רב הונא: מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין, ולדעת רב אסי: הכל מן הנישואין.

מספר צפיות: 46

דף מד עמוד א
* מי שקנה/קיבל שדה ובידו שני שטרות זהים על אותה שדה ואין זמנם שוה - ביטל השטר השני את הראשון ויכול הוא לגבות רק מלקוחות שקנו מהמוכר/הנותן לאחר כתיבת השטר השני. (ונחלקו האמוראים בטעם הדבר).
* הגמרא הכריעה להלכה כדעת חכמים שבין עיקר הכתובה ובין תוספת הכתובה - יכולה היא לגבות אותם רק מלקוחות שלקחו מנכסי הבעל משעת הנישואין ואילך.

דף מד עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקור לכך שגיורת, שהורתה היתה שלא בקדושה ולידתה היתה בקדושה, וזינתה בעודה נערה ארוסה, דינה בסקילה.
* יש מחלוקת אמוראים אם המוציא שם רע על היתומה פטור.
* המוציא שם רע על הקטנה - פטור (מתשלום של מאה כסף וממלקות).

מספר צפיות: 45

דף מה עמוד א
* נערה המאורסה שזינתה ולבסוף בגרה - בברייתא של שילא נאמר שדינה בחנק, והגמרא מקשה מברייתא שממנה משתמע שדינה בסקילה.
* נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה כנסה והוציא עליה שם רע - הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע (אם שיקר).
* הגמרא מביאה שני נסיונות לתרץ את הקושיה הנ"ל, ודוחה אותן.

דף מה עמוד ב
* למסקנת הגמרא: נערה המאורסה שזינתה ולבסוף בגרה דינה בסקילה (וכך יש לשנות בברייתא של שילא).
* נערה המאורסה שזינתה - סוקלין אותה על פתח בית אביה, אין לה פתח בית האב - סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא שזינתה בה, ובעיר שרובה עובדי כוכבים - סוקלין אותה על פתח בית דין.
* העובד עבודת כוכבים - סוקלין אותו על שער שעבד בו, ובעיר שרובה עובדי כוכבים - סוקלין אותו על פתח בית דין.
* "המוציא שם רע - לוקה ונותן מאה סלע, רבי יהודה אומר: ללקות לוקה מכל מקום מאה סלע בעל נותן לא בעל אינו נותן" - בגמרא מובאות שתי אפשרויות לבאר את המחלוקת שבברייתא.

מספר צפיות: 52

דף מו עמוד א
* האמוראים נחלקו מה המקור לאזהרה למוציא שם רע.
* אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.
* לדעת רבי יהודה: המוציא שם רע אינו חייב מלקות ועונש ממון עד שישכור עדים שיעידו שקר באשתו שזינתה, ולדעת חכמים מספיק שרק יאמר להם לבוא ולהעיד.
* אין דין מוציא שם רע ביבם המוציא שם רע על אשת אחיו שהתייבמה לו.
* מוציא שם רע על אשתו ללא שבעל - חכמים ורבי אליעזר בן יעקב נחלקו האם נענש במלקות ומאה כסף.

דף מו עמוד ב
* המשנה מפרטת את זכויות האב בבתו (קידושיה, מציאתה וכו'), וכן את זכויות הבעל באשתו היתירים מזכויות האב בבתו וכן את חובותיו.
* האב זכאי בכסף הקידושין של בתו הקטנה או הנערה - דין זה נלמד בגמרא באריכות מהפסוק "ויצאה חנם אין כסף".

מספר צפיות: 49

דף מז עמוד א
* האב זכאי במעשה ידיה של בתו - המקור לכך בנוגע לבתו הנערה הוא מהפסוק " וכי ימכור איש את בתו לאמה", והמקור לכך בנוגע לבתו הקטנה הוא מקל וחומר.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שהאב זכאי להפר את נדרי בתו ואת המקור לכך שהוא מקבל את גיטה.
* יש מחלוקת תנאים אם האבא אוכל פירות בחיי בתו (אם נפלו לה קרקעות בירושה מבית אמה). (והגמרא מבארת את טעם המחלוקת).
* כתב האב לבתו בנדונייתה שתכניס לבעלה מטלטלין ומתה בעודה ארוסה - נחלקו התנאים אם זכה בכך בעלה. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת).

דף מז עמוד ב
* חכמים תיקנו לאשה שתקבל מזונות מהבעל בתמורה לכך שמעשה ידיה לבעלה, ופירקונה (פדיונה מהשבי) תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה.
* יש תנא החולק וסובר שמזונות מגיעים לאשה מהתורה ולא מתקנת חכמים.

מספר צפיות: 50

דף מח עמוד א
* האומר: "אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה" - יוציא ונותן כתובה.
* "עולה עמו ואינה יורדת עמו" - ת"ק ורבי יהודה נחלקו אם דין זה אמור רק בחיים או גם לאחר מיתה.
* מי שנשתטה - בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו, אך מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות - בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו
* מי שציוה שלאחר מותו לא יקברוהו מנכסיו - אין שומעין לו, כי לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור.

דף מח עמוד ב
* האמוראים נחלקו לאיזה ענין מועילה מסירת האב את בתו הקטנה או הנערה לשלוחי הבעל שנשלחו על ידו שיביאו אליו את הבת כדי שישאנה.
* מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה - הרי זו בחנק. (והגמרא מביאה את המקור לכך).

מספר צפיות: 45

דף מט עמוד א
* בת שמסרה אביה לשלוחי הבעל, וחזרה לבית אביה לפני שבאה לבית הבעל - למרות זאת, אם זינתה דינה בחנק ולא בסקלה.
* רב פפא ורב נחמן בר יצחק מביאים הוכחות ממשניות, שאם מסר האב את בתו לשלוחי הבעל ובעודה בדרך זינתה עם אחר, דינה בחנק (ולא בסקילה).
* לדעת רבי מאיר ורבי יהודה: מצוה (אך לא חובה) על האב לזון את בנו ובתו, אך לדעת רבי יוחנן בן ברוקא: אין אפילו מצוה בכך. (והגמרא מבארת שהמשנה בעמוד זה יכולה להתפרש ככל אחת מהדעות).

דף מט עמוד ב
* באושא התקינו שיהא אדם חייב לזון את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים - אך הגמרא מביאה שלוש הוכחות מאמוראים שאין חובה כזו, אך מעירה שזה רק כאשר האב איננו עשיר, אך אם הוא עשיר כופים אותו לזון אותם.
* באושא התקינו שאדם הכותב בשטר שמעכשיו כל נכסיו יהיו לבניו - למרות זאת, הוא ואשתו ניזונים מהם, אך הגמרא מסיקה שאין הלכה כך, והכותב כל נכסיו לבניו זכו בו לגמרי ואין האב ואשתו ניזונים מהם.

מספר צפיות: 55

דף נ עמוד א
* המבזבז מעותיו לעניים (לצדקה) - אל יבזבז יותר מחומש (כדי שסופו של דבר לא יצטרך בעצמו לבריות).
* באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו (בנחת ובדברים רכים כדי שילמד) עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו (לרדותו ברצועה ובחוסר לחם).
* באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות.
* "אשרי... עושה צדקה בכל עת" נאמר על: 1. הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. 2. המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן.
* "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד" נאמר על: 1. הלומד תורה ומלמדה. 2. הכותב תנ"ך ומשאילן לאחרים.

דף נ עמוד ב
* לדעת רב המנונא: תקנת בית דין בתנאי הכתובה שהבנות יזונו מנכסיו לאחר מותו - זה דוקא מקרקעותיו ולא מהמטלטלין שהשאיר אחריו.
* הגמרא מביאה דעות שונות בדין זה, אם יזונו דוקא מקרקעותיו (כדעת רב המנונא) או אף ממטלטליו.

מספר צפיות: 33

דף נא עמוד א
* רבא פסק שיש לגבות מקרקעות ולא ממטלטלים - בין לכתובה, בין למזונות הבנות, ובין לצרכי נדוניית הבנות.
* גם אם לא כתב לה כתובה - בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, מפני שהוא תנאי בית דין. (ובמשנה מובאים שני דינים נוספים שהם תנאי בית דין)
* לדעת רבי מאיר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות.
* לדעת רבי יהודה: "אחריות - טעות סופר".

דף נא עמוד ב
* הגמרא מביאה שתי אפשרויות ליישב את הסתירה שבין הרישא של המשנה לסיפא של המשנה.
* אשת ישראל שנאנסה (ולא צווחה מתחילת האונס ועד סופו) - לדעת אבוה דשמואל: אסורה לבעלה, כי חוששים שמא תחילתה באונס וסופה ברצון, ולדעת רבא (ויש ברייתא כמותו): מותרת.
* בגמרא מובאות שלוש דרשות שונות הנלמדות מהפסוק "והיא לא נתפשה".

1 2 3 4 5 6 7
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר