דף לו עמוד א * הולד אינו מתיר את היבמה לשוק עד שיצא לאויר העולם. * רבי אלעזר ניסה למצוא סיוע לדברי ריש לקיש (הסובר שהחולץ למעוברת - החליצה פסולה) ממשנה, ודבריו נדחו. * הגמרא הביאה ברייתא כדעת ריש לקיש. * רבא פסק הלכה כריש לקיש בשלוש מחלוקות שלו עם רבי יוחנן (ואחת מהן היא המחלוקת בסוגייתנו לגבי חליצת מעוברת). דף לו עמוד ב * לדעת ריש לקיש: 'קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי' (בניגוד לדעת רבי יוחנן), וכך פסק רבא. * הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה - אם אין הולד של קיימא קנאה בייבום, אך לדעת רבי אליעזר יוציא אותה בגט. * אשה שמת בעלה והיא מעוברת או מניקה, אסורה להינשא עד שיעברו עשרים וארבעה חודשים (שכן זמנו של תינוק לינוק ושמא תתעבר ולא יהיה לה חלב עבורו), ואם נשאת - לדעת רבי מאיר: יוציא ולא יחזיר עולמית, ולדעת חכמים: יוציא אותה בגט ויכנוס אותה לאחר עשרים וארבעה חודשים. * מת הולד בן היבמה בתוך שלושים יום ללידתו ועמדה היבמה ונתקדשה לאדם אחר - לדעת רבינא משמו של רבא: אם אשת ישראל היא חולצת, ואם אשת כהן היא אינה חולצת, לדעת רב משרשיא משמו של רבא: אחת זו ואחת זו חולצת.
דף לז עמוד א * קידש אלמנה או גרושה בתוך שלושה חודשים למיתת הבעל או לגירושין, ואחר כך ברח - נחלקו האמוראים אם מנדים אותו או לא. * רוב הנשים יולדות בחודש התשיעי ומיעוט הנשים יולדות בחודש השביעי, ורוב היולדות לחודש התשיעי עוברן ניכר בסיום השליש הראשון של ההריון. * אביי ורבא נחלקו אם רבי אליעזר בן יעקב מתיר ספק ממזר בממזרת ות"ק אוסר או להיפך. דף לז עמוד ב * לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא את אחותו. * תבעוה לינשא ונתפייסה - צריכה לישב שבעה נקיים. * אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. * לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה משום שנאמר "אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך". * הגמרא דנה בכמה אופנים שונים לגבי ירושת בן שהוא ספק בנו של הראשון או של השני.
דף לח עמוד א * "אין ספק מוציא מידי ודאי", "ממון המוטל בספק - חולקין" (הגמרא השתמשה בכללים אלו כדי להכריע בכמה מקרים שונים של ספק שהובאו בסוגיה). * הגמרא שואלת מדוע לדעת בית שמאי יש הבדל בין הרישא של המשנה (שומרת יבם שנפלו לה נכסים - הנכסים בחזקתה) לבין הסיפא של המשנה (אם מתה - נכסי מלוג לא בחזקת יורשיה). דף לח עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא) מביאה ארבעה תירוצים לקושיית הגמרא הנ"ל (עולא, רבה, אביי, רבא). * אין ספק מוציא מידי ודאי. * לדעת בית שמאי: "שטר העומד לגבות - כגבוי דמי".
דף לט עמוד א * לדעת אביי: "ידו כידה", לדעת רבא: "ידו עדיפא מידה". * לאחר שייבם את יבמתו - אם מעוניין לגרשה, מגרשה באמצעות גט בלבד (ולא בחליצה). * לאחר שגרש אותה רשאי להחזיר אותה ולשאת אותה מחדש. * לפי הלישנא הראשונה בגמרא יש מחלוקת אמוראים מה עדיף: שהאח הגדול יחלוץ או שהאח הקטן ייבם (כאשר רק אלו האפשרויות העומדות לפנינו). דף לט עמוד ב * לפי הלישנא השניה בגמרא יש מחלוקת מה לעשות כאשר האחים רוצים רק לחלוץ: האם עדיף שהאח הגדול דוקא יחלוץ או שלא משנה מי מהאחים יחלוץ. * מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה, עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום, אך אם רצו היבם והיבמה לקיים מצות יבום אין בית דין כופים אותם לחלוץ. * נחלקו האמוראים כיצד על בית דין לדעת שהאיש שבא לייבם הוא אחי המת מהאב - על ידי עדים או אפילו על ידי עדות של קרוב או אשה (וכך הגמרא מכריעה להלכה). * לדעת אבא שאול: הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה והולד קרוב להיות ממזר, וחכמים חולקים. * הגמרא מביאה שני פירושים לדברי הברייתא: "יבמה יבא עליה מצוה, שבתחלה היתה עליו בכלל היתר נאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזור להתירה הראשון? ת"ל יבמה יבא עליה מצוה".
דף מ עמוד א * האוכל אכילה גסה ביום כיפור - פטור (כי לא עבר על "אשר לא תעונה" שהרי אף זה עינוי הוא שמזיק את עצמו). * מצה הנאפית אחר חליטה (שחלט את העיסה במים רותחים) יוצא בה ידי חובתו בפסח. * החולץ ליבמתו - לא הפסיד את חלקו בירושת נכסי אחיו המת. * הכונס את יבמתו - לדעת ת"ק: זכה בנכסים של אחיו, לדעת רבי יהודה: אם יש שם אב נכסים של אב (ובגמרא מובאות דעות שונות אם הלכה כרבי יהודה או לא). דף מ עמוד ב * אמימר מכשיר לכל אדם לישא את אשת אחי אבי אביו (ולא גזר עליה משום 'שניות'). * למסקנת הגמרא: גזרו 'שניות' בחלוצה. * לדעת שמואל: הבא על צרת חלוצה - הולד ממזר.
דף מא עמוד א * אחות גרושה אסורה מדברי תורה, אחות חלוצה אסורה מדברי סופרים. * יבמה שנפלה ליבום, וקידש אחד האחים את אחות היבמה, ואחר כך מתה אחות היבמה שקידש - נחלקו האמוראים אם מותר ביבמתו. * היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיעברו שלושה חודשים ממיתת בעלה. (והגמרא מבארת בעמוד הבא את הטעם לכך). דף מא עמוד ב * כל העולה ליבום עולה לחליצה, וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. * יבמה - שלושה חודשים הראשונים ניזונת משל בעל (שמת), מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם, עמד (מי שאמור ליבם אותה) בדין וברח - ניזונת משל יבם. * נפלה לפני יבם קטן וצריכה להמתין לו עד שיגדל ויחלוץ או ייבם - נחלקו האמוראים אם ניזונת בינתיים מנכסי הבעל (שמת). * יבמה שחלצו לה אחים בתוך שלושה חודשים - צריכה להמתין שלושה חודשים משעת מיתת הבעל ורק אז מותר לה להינשא.
דף מב עמוד א * הגמרא מביאה שתי דעות לטעם דין ההמתנה האמור במשנה (שבדף הקודם): "שאר כל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן שלושה חודשים". * אין השכינה שורה אלא על הצאצאים הוודאים (שזרעו מיוחס אחריו) (רש"י). * הגמרא מבררת מדוע תיקנו להמתין שלושה חודשים ולא פחות מכך. * לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו (ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית) - בגמרא מובאים שלושה טעמים לאיסור זה (שני הטעמים הראשונים נדחו). דף מב עמוד ב * אשה מתביישת לבוא לבית דין ולתבוע את היורשים שיתנו לה מזון לבנה. * בגמרא מובא שרבי יוחנן פסק כרבי יוסי (שבמשנה שבדף הקודם) שהנשואות מותרות ליארס והארוסות לינשא, ואח"כ מובא שחזר בו ופסק שלא כרבי יוסי. * מחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם; סתם ואחר כך מחלוקת - אין הלכה כסתם; סתם במשנה ומחלוקת בברייתא - הלכה כסתם; מחלוקת במשנה וסתם בברייתא - אין הלכה כסתם.
דף מג עמוד א * "רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו?" - אם רבי שסידר את המשנה לא שנה דין מסויים להלכה (כסתם משנה), אז רבי חייא תלמידו, אם סתם בברייתא דין זה להלכה, מנין לו שהלכה כך? * הגמרא מכריעה להלכה שמינקת צריכה להמתין (לפני שתתארס ותינשא מחדש) עשרים וארבעה חודשים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו, ואשה שאינה מניקה צריכה להמתין שלושה חדשים מיום שמת בעלה חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו. דף מג עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) דנה באריכות ומציעה הצעות שונות להבנת שיטת רבי יוסי שבמשנה (לאור קושיית רב חסדא). * לדעת רב אשי: יש להבדיל בין אבלות חדשה ואבלות יחיד (=אבלות אשה על בעלה שנפטר) לעומת אבלות ישנה ואבלות של רבים (=תשעה באב) שדינה קל יותר.
דף מד עמוד א * זקני עירו של היבם משיאין לו עצה הוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו: מה לך אצל ילדה? מה לך אצל זקנה? כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך (ולכן: אל תייבם אותה). * מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת - הגמרא מבארת מדוע הדין הוא שייבם או יחלוץ לאחת מהן בלבד (והשנייה נפטרת בכך), ואין אפשרות לנהוג באופן אחר. * לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם (אע"ג שהוא לא צריך להם). * לדעת רבי עקיבא (למסקנת הגמרא): הנושא קרובת חלוצתו - הולד ממזר . דף מד עמוד ב * לדעת רב יוסף בשם רבי שמעון ברבי (למסקנת הגמרא): הכל מודים (היינו: רבי יהושע הסובר שאין ממזר מחייבי כריתות אלא רק מחייבי מיתות בית דין) בבא על חייבי כריתות שהוולד פגום (ופסול להינשא לכהונה). * לדעת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: הכל מודים בעבד ועובד כוכבים הבא על בת ישראל שהוולד ממזר (ובעמוד הבא מובא שיש סוברים שהוולד כשר).
דף מה עמוד א * מובאות דעות שונות של חכמים שנחלקו האם עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר או הולד כשר. * לדעת רבי יהושע בן לוי: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד פגום לכהונה. * מסופר על איש אחד, שהיה בן של עובד כוכבים (או עבד) שבא על בת ישראל, שרצה להתחתן עם הבת של רב, ורב סירב, ולאחר שאותו האיש התעקש, "נתן בו רב עיניו" והוא נפטר. דף מה עמוד ב * מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על אשת איש ישראלית הנשואה לישראל - הולד ממזר. * הגמרא מכריעה להלכה שעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, בין אם בת ישראל היא פנויה ובין אם היא אשת איש. * "שום תשים עליך מלך" - כל משימות (בעלי תפקידים) שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך (ואם רק האמא מישראל זה גם בסדר). * הלוקח עבד מן העובד כוכבים וקדם וטבל לשם בן חורין - קנה עצמו בן חורין.
דף מו עמוד א * הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. * ישראל שקנה עבד מגוי צריך להטבילו לשם עבדות, וצריך שיתקפנו האדון לעבד ויתן עליו עול מלאכה בשעה שהוא טובל. * כל הנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בשולי עובדי כוכבים / כל שאין עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת - אין בו משום בשולי עובדי כוכבים. דף מו עמוד ב * גר שמל ולא טבל - לדעת רבי אליעזר: אינו גר, לדעת רבי יהושע: הרי זה גר (ואם טבל ולא מל - לדעת כולם הרי זה גר), ולדעת חכמים: אינו גר עד שימול ויטבול. * לדעת רבי יהודה: מספיק או טבילה או מילה כדי להתגייר, ולדעת רבי יוסי (וכך פסק רבי יוחנן): צריך גם מילה וגם טבילה. * לדעת רב ספרא: צריך שיהיו שלושה דיינים בשעת טבילת הגר. * אין מטבילין גר בלילה.
דף מז עמוד א * דף זה עוסק בדינים שונים בנושא גירות. * הגמרא מכריעה להלכה שבין בארץ ובין בחוץ לארץ צריך הגר להביא ראיה שנתגייר. * גר שנתגייר בבית דין - הרי זה גר, בינו לבין עצמו - אינו גר. * לדעת רבי יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה הוא או בן חלוצה הוא, וחכמים חולקים. * לדעת רב נחמן בר יצחק: אין האב נאמן לפסול את בנו ולומר נתגיירתי ביני לבין עצמי, לדעת רבינא: נאמן האב לפסול את בנו (אם לבנו אין בנים). * גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם? - אם אומר: יודע אני ואיני כדאי (ומי יתן ואזכה לכך), מקבלין אותו מיד ומודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעים אותו עונשן של מצוות ומתן שכרן של מצוות. דף מז עמוד ב * מלים אותו ומטבילים אותו ושלושה תלמידי חכמים עומדים על גביו ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. * קשים גרים לישראל כספחת. * בן נח נהרג על גזל ואפילו על פחות משוה פרוטה, ואין לו אפשרות לתקן את עוון הגזלה על ידי השבת הגזלה. * עבד משוחרר - לדעת חכמים: צריך לקבל עול מצוות בשעת שחרור, לדעת רבי שמעון בן אלעזר: לא צריך לקבל עול מצוות בשעת שחרור.
