דף טו עמוד א
* הגמרא ממשיכה בדף זה להביא מקורות שונים להוכיח מי צדק במחלוקת האמוראים אם בית שמאי (שהתירו צרת ערוה) נהגו כך אף למעשה.
* רבי טרפון - מתלמידי בית שמאי היה, רבן גמליאל - מבני בניו של הלל הוא.
* בית שמאי ובית הלל נחלקו מתי ראש השנה לאילנות: א' שבט או ט"ו שבט.
* קטן הצריך לאמו - לדעת בית שמאי: חייב בסוכה, לדעת בית הלל: לא חייב בסוכה.
* שיעור 'עירוב מקואות' - לדעת בית שמאי: עד שתיפחת ברובה, לדעת בית הלל: כשפופרת הנוד בעובייה ובחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן.

דף טו עמוד ב
* נחלקו בית שמאי ובית הלל במוהל היוצא מן הזיתים קודם דריכתם, האם נחשב הוא לשמן ומכשירם לקבלת טומאה (דעת בית הלל), או שדינו כמי פירות שאינם מכשירים (דעת בית שמאי).
* רבי יוחנן החורני - אע"פ שתלמיד שמאי היה, כל מעשיו לא עשה אלא כדברי בית הלל.
* שאלו את רבי יהושע: צרת הבת מהו? - אמר להם: מחלוקת בית שמאי ובית הלל, והלכה כדברי מי? - אמר להם: מפני מה אתם מכניסים ראשי בין שני הרים גדולים בין שתי מחלוקות גדולות בין בית שמאי ובין בית הלל? מתיירא אני שמא ירוצו גלגלתי.
* לדעת רבי יהושע: אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין.

דף טז עמוד א
* בימי רבי דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין (כדעת בית שמאי).
* אמר לו רבי דוסא בן הרכינס לרבי עקיבא: "אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? שב בני שב, כמותך ירבו בישראל".
* רבי דוסא בן הרכינס אמר: מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלושה דברים - צרת הבת אסורה (כדעת בית הלל), עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים.
* הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית.

דף טז עמוד ב
* הגמרא מביאה שני טעמים מדוע (לדעת רבי יוחנן וסביא) אין מקבלין גרים מתרמוד.
* "נער הייתי גם זקנתי" - פסוק זה שר העולם (מלאך) אמרו.
* "ידו פרש צר על כל מחמדיה" - זה עמון ומואב בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל הכל נפנו על כסף וזהב והם נפנו על ספר תורה, אמרו: זה שכתוב בו "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" ישרף באש.
* לדעת רב אסי: עובד כוכבים שקידש בזמן הזה - חוששין לקידושין שמא מעשרת השבטים הוא.

דף יז עמוד א
* שמואל חולק על רב אסי (שבעמוד הקודם) וסובר שעובד כוכבים שקידש בזמן הזה לא חוששין לקדושין.
* קבלה בידינו, שאותן בנות עשרת השבטים שגלו בגלות אשור, נבקע רחמן מלקלוט זרע ונעשו עקרות.
* עתידים ישראל לעשות יום טוב כשתחרב תרמוד (משום שממזרים הם ומתערבים בישראל ופוסלים אותן).
* המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסקת בדין "אשת אחיו שלא היה בעולמו".

דף יז עמוד ב
* המקור לכך ש'אשת אחיו שלא היה בעולמו' אסורה ביבום ופוטרת את צרתה הוא מהפסוק "כי ישבו אחים יחדו" (שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו).
* המקור לכך שדין יבום לא חל באחיו מן האם (אלא רק באחיו מן האב) - לדעת רב: מהמילה "יחדיו", לדעת רבה: גזירה שווה ("אחים") מבני יעקב.
* שומרת יבם שמתה - לדעת רב: מותר באמה (כי 'אין זיקה'), לדעת רב יהודה: אסור באמה (כי לדעתו 'יש זיקה').

דף יח עמוד א
* הגמרא מביאה סיוע לרב יהודה הסובר ש'יש זיקה', ודוחה את הסיוע, ואח"כ מביאה שתי קושיות על רב יהודה, ומתרצת.
* לדעת רבי מאיר: 'אין זיקה' ו'אסור לבטל מצות יבמין'.
* לדעת רבן גמליאל: 'אין זיקה' ו'מותר לבטל מצות יבמין'.

דף יח עמוד ב
* דברי רב יהודה, ששומרת יבם שמתה אסור באמה (כי סובר ש'יש זיקה'), נאמרו בשם שמואל (ורב חולק על שמואל).
* לדעת רבי אושעיא (בסוגיה של 'אשת אחיו שלא היה בעולמו'): רבי שמעון חולק על חכמים גם ב'נולד ואח"כ ייבם' (בנוסף ל'ייבם ואח"כ נולד').
* הגמרא מבררת באיזה מציאות יש דין "אשת אחיו שלא היה בעולמו" (שהיא פטורה מן היבום והחליצה) לדעת רבי שמעון.

דף יט עמוד א
* הגמרא דנה ומקשה על דעתו של רבי אושעיא (בסוגיה של 'אשת אחיו שלא היה בעולמו') הסובר שרבי שמעון חולק על חכמים גם ב'נולד ואח"כ ייבם' (בנוסף ל'ייבם ואח"כ נולד').
* לדעת רבי יוסי הגלילי: 'אפשר לצמצם' (לדוגמא: רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחד, הרי שלשניהם יש דין בכור כי אפשר לצמצם ולקבוע ששניהם נולדו בבת אחת).
* לדעת רב פפא (בסוגיה של 'אשת אחיו שלא היה בעולמו'): רבי שמעון חולק על חכמים רק ב'ייבם ואח"כ נולד' (אך לא גם ב'נולד ואח"כ ייבם').

דף יט עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ברייתא כדעתו של רב פפא ובניגוד לדעתו של רבי אושעיא.
* ביאה קונה יבמה בעל כרחה, קידושין קונים אשה רק מדעתה, ונחלקו רבי וחכמים אם 'מאמר' קונה יבמה בעל כרחה או רק מדעתה.
* חכמים אוסרים 'אשת אחיו שלא היה בעולמו' גם במקרה של 'ייבם [האח השני] ולבסוף נולד [האח השלישי]', והמקור לכך הוא מהפסוק "ולקחה לו לאשה ויבמה" (עדיין יבומים הראשונים עליה - אע"ג שכנסה עדיין קרויה יבמה).

דף כ עמוד א
* "איסור מצוה ואיסור קדושה - חולצת ולא מתייבמת". (ולפי ביאור המשך המשנה: איסור מצוה = שניות לעריות שגזרו סופרים (חז"ל) עליהם; איסור קדושה = נשים שאסורות בלאו על היבם).
* לפי רבי יהודה (בברייתא): "איסור קדושה" אלו 'שניות מדברי סופרים', ומדוע נקראו כך? אביי: כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש, רבא: קדש עצמך במותר לך.
* אלמנה מן הנישואין שנופלת ליבום לפני כהן גדול - אין עשה (של הייבום) דוחה את לא תעשה ועשה (שיש באלמנה), ולכן לא מתייבמת.

דף כ עמוד ב
* אלמנה מן האירוסין שנופלת ליבום לפני כהן גדול - מובאות חמש אפשרויות (אחת מהן בעמוד א) להסביר מדוע לא מתייבמת ואין עשה (של ייבום) דוחה את לא תעשה (של איסור אלמנה לכהן גדול).
* כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה - אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה.

דף כא עמוד א
* ביאת כהן גדול באלמנה מן האירוסין (שנפלה לפניו ליבום) - רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו אם ביאה זו נחשבת ליבום. (אך באלמנה מן הנישואין לדעת כולם לא נחשבת ביאה זו ליבום).
* "רמז ל'שניות' מן התורה מנין?" - בגמרא מובאות ארבע תשובות לכך.
* קשה עונשין של מדות (מוכר המוכר במשקלות לא מדוייקים) יותר מעונשין של עריות.
* קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה (=סל) שאין לה אזנים (=ידית אחיזה), עד שבא שלמה ועשה לה אזנים (בכך שגזר על ה'שניות').
* הברייתא מפרטת שמונה נשים האסורות באיסור שניות מדרבנן.
* לדעת רב: לארבע נשים מתוך שמונה השניות האסורות יש הפסק, ורק הן אסורות, אבל אלו שקורבתן רחוקה מהן מותרות. (וזעירי הוסיף אחת נוספת).

דף כא עמוד ב
* החוזים בכוכבים אמרו לרב חסדא שהוא יהיה חכם.
* אשת אחי האם מן האם - לדעת רב ספרא: מותרת, ולדעת רבא (וכך מסקנת הגמרא): אסורה (אסרו חכמים משום 'שניות').
* אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב - לדעת אמימר: מותרות ולא אסרו אותן חכמים משום 'שניות'.

דף כב עמוד א
* מובאת ברייתא של רבי חייא ובה שש 'שניות' נוספות (שלישי שבבנו ושבבתו ושבבן אשתו ושבבת אשתו, רביעי שבחמיו ושבחמותו).
* לא גזרו 'שניות' בגרים.
* לדעת רב נחמן: גרים אחים מן האם - לא יעידו (ביחד עדות לאחרים) ואם העידו עדותן עדות (ולדעת אמימר: מעידין לכתחילה), גרים אחים מן האב - מעידים לכתחילה.
* גם ממזר חייב בייבום/חליצה של אשת אחיו שמת.

דף כב עמוד ב
* ממזר - יורש את אחיו שמת ללא בנים, וממזר שמת - אם אחיו הוא כהן, הוא חייב להיטמא לו.
* אשה שיש לבעלה בן ממזר - פטורה מייבום וחליצה.
* בן ממזר שהכה את אביו שעשה תשובה - חייב.
* "מעוות לא יוכל לתקון" - זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר.
* הבא על אחותו והיא בת אשת אביו - לדעת חכמים: חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. (והגמרא מבררת את טעמיהם).

דף כג עמוד א
* הגמרא דנה בדעתו של רבי יוסי ברבי יהודה הממעט מ"בת אשת אביך" שאחותו שנולדה משפחה ועובדת כוכבים אינה אסורה עליו משום אחותו, ואח"כ מבררת מהיכן חכמים לומדים דין זה.
* לשפחה אין יחוס, אך לעובדת כוכבים יש יחוס (היינו: מתייחסת על שם אביה).
* שפחה חייבת במצוות שהאשה חייבת בהן.
* בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך.
* רבי שמעון 'דריש טעמא דקרא'.

דף כג עמוד ב
* יש מחלוקת אם קידושין שאינם מסורים לביאה נחשבים לקידושין או לא. (והגמרא מבארת שלא ניתן לדייק מהמשנה שנחשבים לקידושין).
* אסור לפגוע (=לקדש) באחות זקוקתו.
* אסור לפגוע באיסור יבמה לשוק (-אסור לאדם מן השוק לקדש אשה שממתינה ליבום או חליצה, ורשאי לקדשה רק לאחר שתחלוץ).

דף כד עמוד א
* לכהן אסור מהתורה להתחתן עם גרושה, ואסור מדרבנן להתחתן עם חלוצה.
* אם יש לאח שמת כמה אחים - מצוה שהאח הגדול ייבם.
* אילונית אינה צריכה להתייבם.
* אם היה המת סריס - לא מייבמים את אלמנתו.
* "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת" - למרות שבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, בפסוק זה מקרא כן יוצא מידי פשוטו (והפסוק בא ללמד שהיבם יקום על שם אחיו לנחול נחלתו).
* הגמרא מבררת ודוחה אפשרויות שונות בביאור הפסוק הנ"ל.

דף כד עמוד ב
* במשנה נאמר שמי שטוענים עליו דברי לעז מאשת איש, ובית דין הוציאו את האשה מבעלה בגלל הלעז - אסור לו להתחתן איתה, ואם התחתן - יוציא.
* לדעת רבי נחמיה: מי שמתגייר לשם מטרה מסוימת (כגון: בשביל להתחתן, בשביל להתעשר, מפחד מסויים) - אינו גר.
* רב חידש שהדין שבמשנה הוא רק אם יש עדים שזינתה עמו, והגמרא דנה בדבריו.

דף כה עמוד א
* הגמרא מכריעה להלכה שמוציאים אשה מבעלה אפילו בקול בעלמא (שזינתה) אם הקול לא פסק, ואם הקול פסק אינה יוצאת אלא בעדים.
* המוציא את אשתו בגלל שם רע שיצא עליה או משום שנדרה - אינו רשאי להחזירה, והגמרא מבררת מה הדין אם עבר והחזירה.
* המביא גט לאשה מבעלה בארץ ישראל - רשאי לשאת אותה, בניגוד למביא גט לאשה מבעלה שבחוץ לארץ (ואמר בפני נכתב ובפני נחתם).
* לדעת רב יוסף: האומר "פלוני רבעני לאונסי" - עדותו כשרה (ומצטרף עם עד נוסף), האומר "פלוני רבעני לרצוני" - עדותו פסולה (כי הוא רשע ואין עדות רשע מתקבלת).

דף כה עמוד ב
* לדעת רב מנשה: גזלן דדבריהם (מדרבנן) - כשר לעדות אשה, גזלן דדברי תורה - פסול לעדות אשה.
* אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע.
* יחיד מומחה שהתיר את האשה לבעלה על ידי שהיפר לה את נדרה שנדרה הנאה מבעלה, ואחר כך מת בעלה או גירשה - רשאי לשאת אותה.
* המשנה בעמוד זה סוברת שמיאון צריך להתבצע בפני שלושה דיינים (ולא כמי שסובר שצריך להתבצע בפני שני דיינים).
* חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה, לא רשאי לשאת אותה לאשה, ואם עבר על כך ונשא אותה לאשה - נחלקו האמוראים אם צריך לגרש אותה.

דף כו עמוד א
* במשנה נאמר: "וכולם (המקרים השנויים במשניות הקודמות) שהיו להם נשים ומתו מותרות לינשא להם", ובברייתא נאמר "אפילו נתגרשו" - והגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את דברי המשנה עם הברייתא.
* לשיטת רבי: "בתרי זימני הויא חזקה".
* נשים מצויות אצל נשים, בניגוד לגברים שלא מצויים אצל גברים.
* הבן בוש הוא מאביו ואימתו עליו.
* המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדין "ארבעה אחים - שנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות".

דף כו עמוד ב
* שלש אחיות יבמות שנפלו (זו אחר זו) לפני שני אחין יבמין -
לדעת רב: זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואמצעית צריכה חליצה משניהם.
לדעת שמואל (אפשרות א'): זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואמצעית צריכה חליצה מאחד מהם.
לדעת שמואל (אפשרות ב'): אחד חולץ לכולן.