דף כא עמוד א * בהמה שהיא חציה של נכרי וחציה של ישראל - מותר לשחוט ביום טוב (כי אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה). * עיסה שהיא חציה של נכרי וחציה של ישראל - אסור לאפות אותה ביום טוב לדעת רב חסדא (כיון שיכול הישראל לחלקה בזמן לישה ולאפות רק את החלק שלו). [ורב הונא מתיר - לפי ביאור רש"י] * האופה מיום טוב לחול - נחלקו רב חסדא ורבה אם לוקה או לא. דף כא עמוד ב * נחלקו התנאים אם הותרה מלאכת אוכל נפש עבור הכנת מזון לכלבים. * לדעת שמואל: עושה אדם כל צרכו בפת (ומטלטל על ידי הפת ולא חוששים לבזיון אוכלים). * לדעת רבי יהושע בן לוי: אין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזרה שמא ירבה בשבילו. * לדעת בית הלל: מותר להחם ביום טוב חמין לרגליו (אף אם אינן ראויין לשתיה) וכן לעשות מדורה ולהתחמם כנגדה, ובית שמאי חולקים.
דף כב עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה שלוש אפשרויות לבאר את דעת בית שמאי במשנה שאמרו שאין טומנין את החמין לכתחלה ביום טוב. * מי שלא הניח עירובי תבשילין - אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר ומחמין לו קיתון אחד, ויש אומרים: אף צולין לו דג קטן. * לדעת בית הלל: אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ובית שמאי חולקים. * לדעת חכמים אסור לכבות את הדלקה ביום טוב עבור צורך הנאה ביום טוב או כאשר יש רק איבוד ממון (ולא סכנת נפשות), ורבי יהודה מתיר. * כל צרכי חולה עושים על ידי נכרי בשבת. דף כב עמוד ב * מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. * לדעת בית שמאי: אין אופין פת מרובה ביום טוב (כי זו טרחה יתירה), ולדעת בית הלל: מותר (כי הפת נאפית יפה כשהתנור מלא). * נחלקו התנאים אם מותר ביום טוב להניח לבונה על גבי גחלים על מנת להריח, אך אם נותן את המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים כדי להכניס בהם ריח לדעת כולם אסור. * לעשן פירות בעשן בשמים ביום טוב כדי לקלוט טעם הבושם – נחלקו האמוראים אם מותר או אסור.
דף כג עמוד א * אסור ביום טוב לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהן ריח הבושם שבכוס, כי "מוליד ריח" בשיראים. * רב גביהא מבי כתיל דרש ש"קטורא - שרי", והגמרא מבררת את כוונתו ואת טעם ההיתר. * במשנה נאמר שפרתו של רבי אלעזר בן עזריה נהגה לצאת בשבת לרשות הרבים ברצועה שבין קרניה - אך הגמרא מבארת שלמעשה זו היתה הפרה של שכנתו אך בגלל שהוא לא מיחה בה נקראת על שמו. * במשנה מובאת מחלוקת לגבי דין קירוד וקרצוף בהמה ביום טוב, והגמרא מבארת במה המדובר ואת טעמי המחלוקת. דף כג עמוד ב * עגלה של קטן - טמאה מדרס (כי מיוחדת לישיבה), וניטלת בשבת (כי תורת כלי עליה), ונחלקו התנאים (בדעת רבי יהודה) אם מותר לגרור אותה על גבי הקרקע. * המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדין צידה ביום טוב. * אין צדין דגים ביום טוב (למרות שהותרה מלאכה ביום טוב לצורך אוכל נפש - צידה אסורה, כי אפשר היה לצוד מבעוד יום ולהניח במצודתו במים ולמחר יטלהו - רש"י), ואין נותנין לפניהם מזונות.
דף כד עמוד א * הגמרא מקשה ממשנה במסכת שבת על המשנה בתחילת הפרק בנוגע לדין צידת חיה ועוף מן הביברין ביום טוב, ודנה בכך ומתרצת. * צפור דרור נקראת בשם זה כי היא דרה בבית כבשדה (שיודעת להשמט בזויות הבית לכל צד, ולכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכל מקום). * "גמרא גמור זמורתא תהא?!" - משל שוטים הוא: גמרא גמור, אומר לתלמיד שוטה למוד הן אמת הן שבוש ויהא לך לזמר ושיר?! וכי לימוד הגמרא הוא כמין זמר שאדם מזמר בינו לבין עצמו כפי שמזדמן בפיו אף ללא צורך והבנה?! * הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאסור לצוד ביום טוב דבר המחוסר צידה, והגמרא מבררת מהו דבר "המחוסר צידה". * לדעת ת"ק (וכך הלכה): ספק מוכן - אסור, ולדעת רבן גמליאל: ספק מוכן - מותר. דף כד עמוד ב * נחלקו האמוראים בדעת רבן גמליאל (הסובר שספק מוכן מותר) אם מותר רק בטלטול או אף באכילה. * לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת. * נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב - אם יש מאותו המין במחובר: אסור, ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו; ואם אין מאותו המין במחובר: תוך התחום מותר, חוץ לתחום אסור; והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר.
דף כה עמוד א * הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים - מותרין. * נחלקו האמוראים אם "חיה שקננה בפרדס (מקום המשתמר ואין הולד יוצא שאינו יכול לברוח וקל לצודו)" צריכה זימון (לפני יום טוב) או לא. * למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח (שלא יראה כרעבתן). דף כה עמוד ב * השותה כוסו בבת אחת - הרי זה גרגרן, שנים - דרך ארץ, שלושה - מגסי הרוח. * מפני מה נתנה תורה לישראל? - מפני שהן עזין (קשים להנצח). * אלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם. * שלושה עזין הם: ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות, ויש אומרים: אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים: אף צלף באילנות. * אין הסומא יוצא ביום טוב במקלו, ולא הרועה בתרמילו, ואין יוצאין בכסא, אחד האיש ואחד האשה.
דף כו עמוד א * העמוד כולו עוסק בדינו של בכור שנפל לבור אם מותר להעלות ולשחוט אותו ביום טוב. * לדעת רבי שמעון אסור לראות מומים (מומי בכור) ביום טוב (כי זה כמו לשבת ולדון דין שאסור ביום טוב), ורבי יהודה מתיר. * "רבי יהודה" המוזכר במשנתנו הוא "רבי יהודה בר אלעאי", ו"רבי יהודה הנשיא" המוזכר בברייתא הוא "רבי". (רש"י) דף כו עמוד ב * למסקנת הגמרא: בכור שנולד ביום טוב ומומו עמו - לכתחילה אסור לבדוק את מומו כדי להתירו באכילה (ולא כסוברים שמותר אף לכתחילה). * אדא בר אוכמי היה חכם אחד שהיו מכירים בו שהיה גורס משניות ומשכח ומשבשן. (רש"י) * בגמרא הובאו שתי מסורות בדעת רבא אם לדעתו 'יש מוקצה לחצי שבת' או 'אין מוקצה לחצי שבת'. * מוקצה (גרוגרות וצמוקין) שיבש מבעוד יום - מותר אף אם הבעלים גילו את זה רק למחרת.
דף כז עמוד א * בדבר 'שגמרו בידי אדם' - אין מוקצה לחצי שבת (בגלל שבידו לתקנו בו ביום לא מקצה אותו מדעתו מפני דחייתו), וכל התלבטות הגמרא (אם יש מוקצה לחצי שבת או לא) היא בדבר 'שגמרו בידי שמים'. * במחלוקות רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה, אך אעפ"כ בסוגייתנו פסקו כרבי שמעון שאין רואין מומין ביום טוב. * השוחט את הבכור ורק אח"כ הראה את מומו לחכם - במום שבגוף: רבי יהודה מתיר ורבי מאיר אוסר, במום שמשתנה לאחר מיתה: לדעת כולם אסור. דף כז עמוד ב * אסור להטיל מום בבכור (ובקרבנות) ואף לא בדרך של 'גרמא'. * הגמרא מבררת כדעת מי המשנה שאמרה "בהמה שמתה ביום טוב לא יזיזנה ממקומה" ובאיזה מקרה מדובר. * נחלקו האמוראים אם לדעת רבי שמעון אין דין מוקצה גם בבעלי חיים (שהיו בריאים בכניסת שבת/יום טוב) שמתו במהלך שבת/יום טוב. * אסור לבני חבורה להימנות יחד על בהמה (לפסוק את דמיה עם הטבח) ביום טוב.
דף כח עמוד א * לטבח אומן שיודע לכוין משקל בידיו אסור לשקול בשר ביד ביום טוב. * לטבח אומן אסור לשקול בשר במים ביום טוב (באמצעות השנתות שבכלי). * אסור לעשות ביום טוב בית יד בבשר (נקב לאחוז בו) באמצעות סכין. * רבי יהושע מקל יותר מהתנאים במשנה, ומתיר לשקול ביום טוב מנה בשר כנגד מנה בשר אפילו שכך דרך כל החולקים ביום חול. * בגמרא מובאות שיטות שונות בנוגע לאופן השחזת הסכין המותרת והאסורה ביום טוב. דף כח עמוד ב * הטילו חכמים על הטבחים להראות סכין לחכם קודם שחיטה - ונחלקו האמוראים אם מותר להראות את הסכין לחכם ביום טוב. * רבי יהודה מתיר לעשות ביום טוב מלאכות אף עבור מכשירי אוכל נפש, בתנאי שלא היה יכול לעשות זאת לפני יום טוב. * נחלקו האמוראים אם מותר לטלטל ביום טוב את השפוד לאחר שצלו בו כבר את הבשר.
דף כט עמוד א * תנא קמא ורבי יהודה נחלקו במשנה באיזה אופן מותר לבקש מחברו שימלא לו כלי ביום טוב - ובגמרא מובאת מחלוקת אמוראים כיצד לבאר את מחלוקתם. * גזל ואינו יודע ממי גזל (ולכן לא יודע למי להחזיר את הגזלה) - יעשה בהם צרכי רבים (כגון: בורות שיחין ומערות). * מותר לנחתום למדוד ביום טוב תבלין ולתת לתוך קדירתו - כדי שלא יקדיח תבשילו. * מותר לאשה למדוד ביום טוב את כמות הקמח לפני שנותנת לתוך עיסתה, כדי שתיטול חלה בעין יפה, אך לדעת שמואל אמנם כך היא הלכה אך אין מורין כן למי שבא לשאול. דף כט עמוד ב * קמח שנופה לפני יום טוב ובא ביום טוב לנפות אותו פעם שניה - נחלקו התנאים אם אף ניפוי כזה אסור ביום טוב. * מותר ללכת ביום טוב לחנוני ולבקש ממנו ביצים ואגוזים במנין, שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו. * המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת דברים שאין לעשותם ביום טוב כדרך שעושה אותם בחול אלא בשינוי.
דף ל עמוד א * משא שאדם צריך לשאת ביום טוב לצורך יום טוב - ישנה את אופן הנשיאה להקל, אך אם אי אפשר לשנות אז מותר גם בדרך הרגילה. * בסוגיה הוזכרו כמה איסורים (כולל איסור תורה) שלא מוחים בידי העוברים על כך, בגלל העיקרון של "הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". * "ומתחילין בערמת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה" - הגמרא מביאה שתי אפשרויות כיצד לבאר את דברי המשנה הללו ואם להעמיד את המשנה כדעת רבי שמעון או כדעת רבי יהודה. דף ל עמוד ב * במשנה נאמר: "אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה", ונחלקו האמוראים בביאור הסיפא של המשנה אם הכוונה לסמוך לדפנות או שהכוונה היא לחבילות של קנים שנתנן על הסכך. * אסור ליטול מהסכך של סוכה ביום טוב (פסח, שבועות וכו') - בגלל איסור סתירת אוהל. * עצי סוכה (של חג סוכות) - אסורין לשימוש בכל שבעת ימי סוכות. * אסור להשתמש בקישוטים של הסוכה עד לאחר סוכות - אך מותר אם התנה מראש (כשאמר "איני בודל מהם כל בין השמשות"). * הפריש שבעה אתרוגים לשבעת ימי סוכות - לדעת רב: כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר, לדעת רב אסי: כל אחת יוצא בה ואוכלה למחר.
דף לא עמוד א * שמואל סובר שמותר להביא ביום טוב עצים רק "מן המכונסין שבקרפף" (ורק במקרה זה אין איסור מוקצה - רש"י) - ובניגוד לדעה המובאת במשנה שהיא דעת יחיד (שסוברת שמותר להביא עצים "מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף אפילו מן המפוזר"). * רבי ירמיה פסק כרבי יוסי שהגדרת "קרפף" היא: (1) הסמוך לעיר, (2) אף הרחוק מן העיר (בתוך תחום שבת) אם נעול במפתח. דף לא עמוד ב * מותר לבקע ביום טוב רק קורה שנשברה מערב יום טוב (ולכן איננה מוקצה), ומותר לבקע רק באמצעות קופיץ (שאינו כלי אומן). * במשנה נאמר: "בית שהוא מלא פירות ונפחת - נוטל ממקום הפחת, רבי מאיר אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל", והגמרא מעמידה את המשנה באבנים המסודרות בלא טיט וביום טוב. * לבנים שנשתיירו מבניין - מותר לטלטלם ביום טוב, כי כעת עומדים לצורך שכיבה ולא לצורך בניין ולכן אינם מוקצים, אלא אם כן סדרן זו על זו ובכך גילה דעתו שמקצן לבניין.
דף לב עמוד א * רבי נחמיה מחמיר מכולם וסובר שמותר ליטול כלי בשבת רק לצורך התשמיש שהוא מיוחד לו (ונחלקו התנאים אם החמיר כך גם ביום טוב). * במשנה מפורטים שלושה דברים שאסור לעשות ביום טוב מפני תיקון כלי: לפחות את הנר, לעשות פחמין, לחתוך את הפתילה. * התנאים נחלקו אם מותר לעשות "אלפסין חרניות" ביום טוב. דף לב עמוד ב * מותר להסיר ביום טוב את הפחם המחשיך את אור הנר. * פתילה - אין גודלין אותה לכתחלה ביום טוב, אין מהבהבין אותה באור, אין חותכין אותה לשנים, ממעכה ביד (ולא בכלי), שורה אותה בשמן, חותכה באור בפי שתי נרות. * העשירים שבבל - יורדי גיהנום הם. * כל המרחם על הבריות - בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו. * המצפה על שלחן אחרים - עולם חשך כנגדו. * שלושה חייהם אינם חיים: המצפה לשלחן חברו, מי שאשתו מושלת עליו, מי שייסורים מושלים בגופו, ויש אומרים: אף מי שאין לו אלא חלוק אחד. * לא גורפים תנור וכירים ביום טוב, אך אם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו - מותר. * חכמים גזרו על בניין עראי משום בניין קבע, למעט מקום שיש בכך צורך עבור כבוד האדם.
