דף נו עמוד א
* עמוד זה הוא מהעמודים הקצרים בש"ס - בעמוד זה מובאות שתים עשרה מילים בלבד וכולן מתוך ברייתא.
* לדעת רבי מאיר: הלוקח יין מבין הכותיים ערב שבת עם חשכה, עומד ואומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש - הרי הן תרומה, עשרה - מעשר ראשון, תשעה - מעשר שני, ומיחל ושותה מיד.

דף נו עמוד ב
* הגמרא מוכיחה שלדעת רבי יהודה "אין ברירה".
* הטעם לדעת רבי יהודה, הסובר שלא היה אלא כן אחד להניח עליו ביום הכיפורים את המזרק עם הדם ולא היו שני כנים, הוא מחשש שמא הכהן הגדול יתבלבל בין מזרקי הדם של הפר והשעיר מחמת חולשת התענית.
* הברייתא מבארת את המקור לכך שלאחר שהיזה בפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר ומדם השעיר כך מזה גם בהיכל.
* "השוכן אתם בתוך טומאתם" - אפילו בשעה שהם טמאים שכינה עמהם.

דף נז עמוד א
* בברייתא (בסוף העמוד הקודם) מובא שלומדים בהיקש את ההזאות שבהיכל מההזאות שלפני ולפנים (שנלמדו בעצמם בהיקש זה מזה) - והגמרא מקשה "וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש", ומביאה שלושה תירוצים.
* לדעת ת"ק: ההזאה בהיכל מדם הפר והשעיר של יום הכיפורים וכן של פר העלם דבר של צבור איננה על הפרוכת ממש אלא כנגד הפרוכת, אך רבי אלעזר ברבי יוסי אמר שראה את הפרוכת ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים של פר ושעיר של יום הכיפורים וכן של פר העלם דבר של צבור.
* נתערבו הדמים של הפר בדמים של השעיר קודם שהיזה מהם בפנים - לדעת רבי ירמיה: נותן מתערובת הדמים הזו הזאה אחת למעלה ושבע למטה לשם הפר ואח"כ נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם השעיר.

דף נז עמוד ב
* נתערבו הדמים של הפר בדמים של השעיר לאחר שכבר הזה אחת למעלה מדם הפר - לדעת רבא: נותן מדם התערובת שבע למטה לשם פר ואח"כ נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם השעיר.
* נתערבו לו כוס דם הפר וכוס דם השעיר לפני שהזה מהם - נותן אחת למעלה ושבע למטה מכוס אחת ואח"כ מהשניה ואח"כ מהשלישית.
* מקצת דמים נתערבו לו ומקצת דמים לא נתערבו לו - נותן מהדמים שלא נתערבו לו, ולגבי הדמים שנתערבו לו נחלקו האמוראים אם דינם כשיריים (והולכים ליסוד) או שהם נחשבים דחויים (והולכים לאמה).
* כשקיבל את דם החטאת בשתי כוסות אך הזה את המתנות שעל המזבח מכוס אחת בלבד - נחלקו התנאים אם כוס אחד עושה את חבירו דחוי או שיריים.
* נחלקו התנאים אם מערבים את דם הפר ודם השעיר לפני נתינת הדם על קרנות מזבח הזהב, והמשנה (נג ע"ב) סוברת כדעה שמערבים.

דף נח עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא כדעת רבי יאשיה הסובר שמערבים את דם הפר ודם השעיר לפני נתינת הדם על קרנות מזבח הזהב.
* רמי בר חמא הסתפק מה הדין כאשר הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם - לפי הלישנא הראשונה בגמרא הספק הוא אם יש כאן דין חציצה (והספק לא נפשט), ולפי הלישנא השנייה בגמרא הספק הוא אם דרך שירות בכך (והגמרא השיבה שדרך שירות בכך).
* רמי בר חמא הסתפק מה הדין כאשר הניח סיב בתוך המזרק וקבל בו את הדם - לפי הלישנא הראשונה בגמרא הספק לא נפשט, ולפי הלישנא השנייה בגמרא רב חסדא השיב שכשר.

דף נח עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתות המבארות את המקור לכך שבשעת הזאת הדם על הפרוכת ביום הכיפורים הכהן עומד בין המזבח לפרוכת ובשעת הזאת דם פר כהן משיח על הפרוכת הכהן עומד ממזרח למזבח.
* סדר מתנות הדם על קרנות המזבח - לדעת רבי עקיבא: מזרחית דרומית, דרומית מערבית, מערבית צפונית, צפונית מזרחית, לדעת רבי יוסי הגלילי: מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית. (והגמרא מביאה כמה אפשרויות לביאור המחלוקת).
* אין מעבירין על המצוות.

דף נט עמוד א
* בברייתא מובאת עדות של כהן גדול אחד שאמר שהקיף בידו ביום הכיפורים את המזבח הפנימי בשעת מתן דמים ולא הלך ברגל מקרן לקרן, ועדות של כהן גדול אחר שהעיד להיפך.
* נחלקו התנאים בדעת רבי אליעזר אם הכהן הגדול נותן את הדם על כל הקרנות מלמעלה למטה חוץ מזו שעומדת כנגדו באלכסון שנותן עליה מלמטה למעלה, או שנותן את הדם על כל הקרנות מלמטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו שנותן עליה מלמעלה למטה.
* "טהרו של מזבח" הכוונה היא למקום גלוי על גג המזבח.
* נחלקו התנאים לגבי מקום נתינת ההזאות בגג המזבח - בצפונו או בדרומו.
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שאת שיירי דם חטאות הפנימיות יש לשפוך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ואת שיירי דם חטאות החיצונות יש לשפוך על יסוד דרומי, ובברייתא מובאות דעות נוספות (שניהם ביסוד מערבי או שניהם ביסוד דרומי).

דף נט עמוד ב
* נחלקו התנאים אם יש דין מעילה מדרבנן בדם קדשים, אך מהתורה כולם מודים שאין בהם דין מעילה.
* הגמרא מביאה שלושה מקורות לכך שאין דין מעילה בדם קדשים (ובעמוד הבא הגמרא מבארת מדוע יש צורך בשלושה מקורות).
* אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלים בו.

דף ס עמוד א
* ישנה מחלוקת אם שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין או כן מלמדין.
* תרומת הדשן, ובגדי כהונה לדעת חכמים, ועגלה ערופה - מועלים בהם גם לאחר שנעשית בהם המצוה.
* כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר (רש"י: במשנתנו), אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום - לדעת רבי יהודה: דין זה הוא רק בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים, לדעת רבי נחמיה: דין זה הוא רק בדברים הנעשים בבגדי לבן בין בפנים בין בחוץ.

דף ס עמוד ב
* רבי יוחנן מבאר את טעם המחלוקת של רבי יהודה ורבי נחמיה.
* לדעת רבי יהודה: שפיכת שיריים היא עבודה חשובה המעכבת כפרה (ואין לחלק בינה לבין שאר העבודות הנעשות בבגדי לבן בחוץ לעניין עשייתה על הסדר).
* ישנה סתירה בדעת רבי יוחנן אם לדעת רבי נחמיה שפיכת שיריים מעכבת את הכפרה או לא.
* לדעת רבי חנינא: קטורת שחפן אותה קודם שחיטתו של הפר - לא עשה ולא כלום.

דף סא עמוד א
* לדעת עולא: שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר - לא עשה ולא כלום.
* מה מכפר על הכהנים בשאר עבירות (חוץ מטומאת מקדש וקדשיו)? - לדעת רבי יהודה: וידוי של שעיר המשתלח, לדעת רבי שמעון: וידוי של פר.
* ת"ק ורבי אלעזר ורבי שמעון נחלקו מה הדין כשנשפך הדם באמצע ההזאות (בפנים, בהיכל, במזבח), אם מביא דם אחר ומתחיל מההתחלה או שממשיך ממקום שפסק, ורבי יוחנן מבאר את המקור למחלוקת.
* באופן דומה נחלקו ת"ק ורבי אלעזר ורבי שמעון בנוגע ללוג שמן של מצורע שנשפך באמצע ההזאות.

דף סא עמוד ב
* אשם מצורע ששחטו שלא לשמו - לדעת רבי יוחנן: רבי מאיר סובר שיביא אחר וישחוט, ורבי אלעזר ורבי שמעון סוברים שאין לו תקנה למצורע זה, ולדעת רב חסדא: לדעת כולם אין לו תקנה.
* נזרי שאין לו שיער כלל, נחלקו האמוראים בדעת בית שמאי (שאמרו ש"צריך העברת תער") - לדעת רבי אבינא: אין לו תקנה, לדעת רבי פדת: יעביר תער על מקום שהיה ראוי להיות שיער.
* אשם מצורע - שני כהנים מקבלים את דמו, אחד ביד ואחד בכלי, זה שקבל בכלי בא לו אצל מזבח, וזה שקיבל ביד בא לו אצל מצורע.

דף סב עמוד א
* נשפך דם השעיר הפנימי והביא שני שעירים והגריל אחד לה' ואחד לעזאזל - משלח לעזאזל שעיר אחד בלבד, ונחלקו האמוראים אם משלח את השעיר שהוגרל ראשון (כשיטת רבי יוסי שמצוה בראשון) או אחרון (הואיל וגמר בו הכהן הגדול את הכפרה).
* המשנה הראשונה בפרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בדיני שני שעירי יום הכיפורים.

דף סב עמוד ב
* בברייתא מובא המקור לכך ששני השעירים צריכים להיות שווים, ושבדיעבד אין זה מעכב.
* הגמרא מביאה ברייתות המלמדות שגם כבשי מצורע וצפורי מצורע צריכים להיות שווים לכתחילה.
* קרבנות התמיד לא צריכים להיות שווים (לפי רש"י: אף לא לכתחילה).
* מוספין של שבת צריכים להיות שווים (למסקנת רש"י: לכתחילה בלבד).
* שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ: עד שלא הגריל עליהן - חייב על שניהם (הואיל וראוי כל אחד מהם להיקרב לשם חטאת של מוסף יום כיפור הקרב על מזבח החיצון), משהגריל עליהן - חייב על של שם ופטור על של עזאזל.

דף סג עמוד א
* לדעת רבינא: שחט שלמים בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל - פטור.
* לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן: פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה - בין לשמו בין שלא לשמו, פטור.
* לדעת רבין בשם רבי יוחנן: פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה - בין לשמו בין שלא לשמו, חייב.

דף סג עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא ובה מבואר המקור לכך שאם שחט בחוץ את השעיר המשתלח פטור משום דין שחוטי חוץ.
* הברייתא לומדת מפסוק שאף על שעיר המשתלח חל האיסור של מחוסר זמן, והגמרא מביאה כמה הסברים מדוע צריך ריבוי מיוחד לכך (שהרי אין הגורל על השעירים קובע אלא בשעיר הראוי לשם).
* מום פוסל בשעיר המשתלח אף לאחר הגורל.

דף סד עמוד א
* אם השעיר לעזאזל מת, והשעיר לשם נשאר חי, והביאו שני שעירים אחרים והגרילו עליהם, וכעת עומדים שני שעירים לשם - לדעת רב: שני שבזוג ראשון יקרב ושני שבזוג שני ירעה, ולדעת רבי יוחנן להיפך. (ושורש מחלוקתם הוא אם בעלי חיים אינן נידחין או כן נידחין).
* קרבן שיש בו מום עובר - לאחר שיעבור המום הרי הוא כשר להקרבה.
* רב (הסובר ש"שני שבזוג ראשון יקרב") סובר כרבי יוסי ש"מצוה בראשון", והגמרא מבררת היכן רבי יוסי אמר כך.

דף סד עמוד ב
* רבא מביא סיוע מהמשנה לדעת רב וסיוע מהברייתא לדעת רבי יוחנן.
* הגמרא מבארת כיצד רב ורבי יוחנן מבארים את מחלוקת חכמים ורבי יהודה שבמשנה.

דף סה עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה שתי קושיות מהמשנה (שבתחילת הפרק) על דעת רב (הסובר ש"שני שבזוג שני ירעה"), ומתרצת, ומקשה מהמשנה על רבי יוחנן ונשארת בקושיה.
* "יעמד חי לפני ה' לכפר" - השעיר המשתלח זקוק להיות חי עד שעת מתן דמים של השעיר השני.
* רבא מבאר שלדעת רבי יהודה חובות שהופרשו לחובת שנה זו, קריבות לשנה הבאה (ויוצא בהם ידי חובתו בשנה הבאה)

דף סה עמוד ב
* אביי (בסוף העמוד הקודם) הקשה על רבא מברייתא שממנה עולה שאי אפשר להניח פר ושעיר של יום כיפור משנה זו כדי לצאת בהם ידי חובה בשנה הבאה, והגמרא מביאה לאורך כל העמוד (ועד תחילת העמוד הבא) כמה תירוצים ודנה בהם.
* קרבנות צבור הבאין באחד בניסן מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן יצא אלא שחסר מצוה.

דף סו עמוד א
* לדעת ריש לקיש: חטאת שעברה שנתה - דינה שתהיה רועה עד שיפול בה מום ותימכר ויפלו דמיה לנדבה.
* נחלקו התנאים אם חוששים לתקלה או לא.
* המשנה חוזרת לפרט את סדר עבודת יום הכיפורים ועוסקת בשעיר המשתלח.
* בוידוי הכהן הגדול על שעיר המשתלח הוא לא אומר "בני אהרן עם קדושך", ואפשר לומר שזה אף כדעת רבי יהודה (הסובר שכן יש לכהנים כפרה בשעיר המשתלח) כי זה כלול ב"עמך בית ישראל" שהוא כן אומר.

דף סו עמוד ב
* גם ישראל שאינו כהן כשר להוליך את השעיר למדבר, למרות שכתבה התורה בשעיר המשתלח לשון של כפרה.
* אם השעיר היה חולה - המשלח יכול להרכיבו על כתפו, אף אם יום הכיפורים חל להיות בשבת.
* אם נטמא משלחו של השעיר המשתלח - רשאי הוא להיכנס לעזרה כשהוא טמא כדי לקבל את השעיר ולשלחו.
* הגמרא מביאה שאלות שונות ששאלו את רבי אליעזר, אך הוא השתמט מלענות על השאלות בגלל שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם.
* אין חכמה לאשה אלא בפלך.
* שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים (במעשה העגל).
* בני ארץ ישראל שונאים את הבבליים ולכן היו קוראים לכל קלי הראש ועושי דבר שלא כהוגן על שמם.

דף סז עמוד א
* נחלקו התנאים בברייתא אודות המרחק מירושלים ועד הצוק וכמה סוכות היו - לדעת רבי מאיר: עשר סוכות ושנים עשר מילין, לדעת רבי יהודה: תשע סוכות ועשרה מילין, לדעת רבי יוסי: חמש סוכות ועשרה מילין.
* אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו (ולכן בכל סוכה הציעו למשלח את השעיר מזון ומים, למרות שמעולם לא הוצרך המשלח לכך).
* לדעת ת"ק בברייתא: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין ומתביישין, התקינו שיהיו קושרין על פתח אולם מבפנים ועדיין היו מציצין ורואין הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין, התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו. (והגמרא מבארת מדוע חולק את הלשון של זהורית וקושר חציו בסלע וחציו בין שני קרניו).
* אברי השעיר המשתלח לאחר שילוחו - נחלקו רב ושמואל אם מותרים בהנאה או אסורים.

דף סז עמוד ב
* לא אמרה תורה "שלח לתקלה" (ולכן מסתבר כדעה שאברי השעיר לאחר שילוחו מותרים בהנאה).
* בברייתות מובאים כמה פירושים למילה "עזאזל".
* "את משפטי תעשו" - דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו, "את חוקותי תשמרו" - דברים שהשטן משיב עליהן, אך אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן.
* המשלח מטמא בגדים - לדעת רבי יהודה: משיצא חוץ לחומת ירושלים, לדעת רבי יוסי: משהגיע לצוק, לדעת רבי שמעון: משעת דחייתו לצוק.
* פר ושעיר הנשרפים - חותך את האיברים עם העור שעליהם (שלא כמו קרבן עולה שהיה מפשיט קודם את העור).